בית

בבל , , 27/7/2017

                           

 

אילנה ברנשטיין פנטזמה: מחזור ראשון

מתוך מושבת האהבה

נדרשתי למשמעת מלים, לקוצב שפתיים. רוחות הזמן לא נשאו לי חסד. נכשלתי בלשוני, טבעתי במים מוכים, אלוהים לא מרחם על ילדות. זה היה שיעורי הראשון, למדתי את יסוד המים.
חיפשתי משפט להתחיל בו את היום, אבל המשפטים הטובים היו תפוסים. בלית ברירה פתחתי חלונות, אולי ייכנס משהו, על המסך חייך אלי עולם בלונדיני. לא יכולתי לבקש עוד. אף כי נזקקתי לאחיזה ממשית, העולם לכשעצמו לא נתפס בי.


לשוני נגללת לפתיחה. מִפרקי גופים, אצבעותיך בבשרי, מראות תת עורי, שברים פתוחים מוצגים לראווה, נקהלים המראות בדרישה להקצעה,  ניסוכה בשומן מלים, לענג זיכרונות עריצים, לריכוך התִמסורת במשיחה. יצאתי לדרכים.
לפופת חושים, נשמעת קולות קהויים, מסובכת  בחוטים, מתגלמת בקופסה, להיבקע, נתכנת בסימנים, להיסדר. הפתחים קפוצים, האיברים קלופים והווידוי אסור כמו אוסף הפרפרים  של אבי. וכעוצם הפרפור כן הפיתוי לדיבור.
והסיפור ללא מלים, ננעץ כמזרק בווריד, מפתח תמונה בתמונה. מבחנות נמלאות הגאים צווּחים. וקול מתהלך בחדרי לרוח היום, להרעיד זוחלי מעיים. הרוע לועס בבשר השפתיים, האודם נפער כמכתש. עיניים זונות, אצבעות מפורשות, גופים מלוכלכים, מחשבות רודפות בערפל היקיצה.

והנה הגיע הרגע להתגלגל, להתבסס בצורה. לחולל את עצמי מהתחלת הקורות. יכולתי לדבר נפלאות כבר מזמן, ראיתי ילדות מתות יותר מפעם אחת, אבל הייתי עוד רחוקה לדעת. וגם סיפורי היה קטן, דמותי משנית, מקושקשת כהערת שוליים.
השקעים בגופי מוליכי מים, והמים אש. חשמל מקצר את גופי, הידרה אורבת בכל קמט, ראשיה פרחי ליברטין, והניחוח לוכד בשיפולים, אני בגובה המים, רק שלא תישמע הצריחה בגרוני. מדגדג לי בכפות הרגליים.
פְּני ערביים מחוללים במים, לשונות נשלפות לסייף עלמות, אם רק אעצום את העיניים. ובינתיים, דֶגל שחור, הכניסה אסורה, אבל ההידרה בשלה, ככל שהשתאותי כך התקדמה לעברי, לא היה לי סיכוי, בבת אחת נסתמו החורים.
נאחזה בי נקודת מוצא. הוטבעתי. צעקה נפשטה מגופי הדק בינתיים. לבשתי עור, ובמים נחתמו הפתחים, ככל שנמלאתי ירדו הצלילים בסולם, עניין של הידרודינמיקה, והמנגינה נצרדה. נהייה לי חם, נהייה לי קר, בעצמי כבר לא הרגשתי, קראתי בקול לשמוע זיופים. ובאצבעות צבות מתחתי מיתרים לכוון פסנתרי הישן.

מתוך הקיר יצאה בת שיר במזמוז פנטזמטי, לגזור לי ידיים ורגליים כדי שאוכל ללכת. לאפר לי פנים חדשות כדי שאוכל לדבר. וגם בלון הביאה לנפח בי משאלות. פתחתי את הפה ואמרתי אַה. האם להאכילני ביקשה, לטפטף מטובה.
בלעתי מכול הבא ליד, נתחים יפים נתנה לי, כדורים בכול מיני צבעים, אבקות קסמים בקשיות. מלים חיות להציל עורי. מפיה לפִּי נשמתי, דרך לילה ויום, עד שחזר לי הצבע לפנים. ובאתי אל פתחה, בת אלמוות, לשתות את יופייה הצלול. הכול נתנה לי לפני שנעלמה בקיר להכשילני. כך או כך האיסור הוסר, באתי בברית המִלָּה.
הסיפורים התפצחו בקושי והותירו טעם בסוּר, אבל איך שלא מסתכלים על זה, חציתי את נקודת המזוֹך. נעשיתי מלנכוליה יפהפייה, ולא יכולתי אלא להמשיך. רציתי להגיח מכל בגד, להטיח את גופי המטופל.

הייתי מטופחת מאוד, ענוגת בשר, מפויסת ככלה בבוקר המחרת. נזקקתי ליד מכוונת, לאצבע סופרים - רציתי להיחנך על ברכיו של מישהו. חשבתי על רומן אבל לא היה לי אוויר.
עמדתי קצרת נשימה בחדר המואר. מבליחה לעתיד כמגדת הנולד. הקשבתי לקולה והקול אמר שם פרטי: סימון, שם משפחה: ליברטין. היה זה שמו כפי שהכרתי אותו מן הכתובים. שישה ספרים סדורים על מדף ובתוכם עולם, העולם שחגתי סביבו. הייתי הירח של סימון ליברטין, אם כי עדיין לא התגליתי. 
מלבד ספריו שזכו אצלי לכריכה מחודשת, עור חיה אמיתי והטבעות זהב, טיפחתי גם אלבום גזירי עיתון וספריית אודיו ווידאו. באסירוּת תודה תייקתי כל פרסום כתוב או אלקטרוני. ככלל אפשר לומר שלא הייתי קטנונית בכל הנוגע לזמן, וּבְדֵי עמל הקמתי לכבודו אתר צלייני באינטרנט. המולך לא ידע שובע.
יכולתי להתקשט בסימון ליברטין, להקים לי מפעל חיים. לפתוח רגליים לאקדמיה, לשרבב את לשוני לכל אחת משתיים עשרה הלשונות שתורגם אליהן, לחיות על כספי ציבור. אבל ידעתי, לא לזה נועדתי, נולדתי בעצב.
זה היה באלף תשע מאות שמונים ושתיים. נולדתי למרים ומאיר בֵּר. בחוץ הייתה מלחמה. אני איה. אבי נתן לי את שמי. איה, איה, היו מלותיה האחרונות של אמי. ובשמיכתה כיסתה אותי. ובמיטתה נתייתמתי.

נו טוב, אבי העניק לי מלים. אמי נתנה לי משמעות. אבי העניק לי דיבור. אמי נתנה לי ממשות. אבי העניק לי לשון. אמי נתנה לי שפה. אבי העניק לי נשיות. אמי נתנה לי רחם להרבות בו חיים.
באלפיים שיניתי את שמי. החלפתי איה באידה ואת בֵּר בבאואר. היו לי סיבות טובות. הייתי הבת של, היתומה של, הטראומה של, המטופלת של, הנאנסת של, המזדיינת של. גם את הכינוי שלי החלפתי. נהייתי דוֹרה של האלף החדש. בת שמונה עשרה נוספה לי האות הרביעית. באמצעים פשוטים התרחבה בי משמעות.

שיניתי את שמי מאיה לאידה באותה קלות שבה אנשים מתייאשים. אבי יכול להבין שינויים כאלה אבל הוא ראה בכך מרידה.
עברתי מִבֵּר לבאואר בשינוי הבעה. מאגו לאידה נפתחה לי הבטן. נחתכתי לשתיים. דממתי מילים, ראיתי חזיונות. הלא מודע תעתע בי, עשה אותי שלו. התחלתי לכתוב לו, לחלום בשבילו, לשמח אותו. אבל הוא ניצל אותי. אפשר לומר שהוא ביים אותי לצרכיו.
הצטמחו לי האוזניים של דורה, הזדקר לי הסנטר של דורה, ואישוניה המשוככים של דורה. נהייתי דורה'לה. נדחפתי למאורעות. כתבתי רשימות בדפדפת פלאים. מילאתי מחשבותיי באבק שרפה. רקדתי לפני האורחים של אבא.
יכולתי להסתפק באל"ף בי"ת. אבל לא בצל אבי, סופר ידוע מהדור הישן. הו לא, כאן מטפחים הפרעה לשונית. צעד בצעד הולכים בחושך עד שלומדים. כאן היונקים צְבוֹעים והסרטן מלים. ככל שראיתי אין איילות בשטח. אבל אין כמו אבי, תמיד הייתה לו ממחטה בכיס לקנח את דמעותיי.

אבי חולה עכשיו ואין בו כל שימוש. עיניו כבויות  במאפרה. גם מכה טובה בתחת הוא כבר לא יכול לתת. בדל אבא על סדין לבן. מפורק משפתו. אם ארצה אכתוב אותו מחדש.
מאז לידתי אמי איננה. סיפרו לי איך חתכה את חבל הטבור, במו ידיה, להתיר לי את החיים. אמי העלובה פרמה את הקשר, ללא דיחוי, וחסכה מעצמה שנאה השמורה לאמהות. בכל אביב אני משתטחת על קברה, מתחברת אליה כמו להארקה. אולי תשלח לשון ללקק אותי מתוך האדמה.
אני שותלת פרחים על קברה. מתחחת ומטייבת ומשתוקקת לעין משגיחה. והיא נפקחת אלי. עליה נחושת מקוללת. השערות מפושקות. קוטר התפרחת קטן מהממוצע. והיא מביטה בי בעינה האחת. אמי מוליכה טובה. אלא שהאביב קצר אצלנו. כמה שאני מפקחת על שמורתה היא נעצמת, קיקלופה חד שנתית.
אני מסתכלת על עצמי חיה את חייה, רוקדת למחשבותיה. מסיעה את אבי על כיסאו, מדובבת אותו לספר לי סיפורים מילדותי, אגדות על דמטר ופרספונה. אך לשווא, לוח האבן לא מכה בראשו.

אני עומדת בחדרי שעה ארוכה עד שלבי מחשיך. הצל הוא לץ. הצמא הוא אֹמץ. מכוּסָה בְּלילה מתגלים בי הפכים שמבקשים תשובה. אני עוצמת את תמונתו של סימון ליברטין, אולי יתגלה לי הפכה. צלמיותיו אחוזות בכפות ידי להקל על הכאב.
דם נקמץ באגרופי המלבינים. כשהוא מביט בי מתוך ראשי, כשהוא נוגע בי מתוך גופי, אני יודעת שהוא גדל בתוכי, תְּמָנוּן רחמי, להיוולד, כתאומי סיאם. יש לו זרועות חכמות לשכוך בהן, ודיו אדומה לכתוב את לשוני.
צלצול הטלפון עוקר אותי, כמו שן בינה. פי נמלא ריקנות. מחשבותיי מִתווה חורים שחורים, סורגות חרוזים לחזיית תחרים. מאז שהתחברתי לבזק איבדתי שליטה. הדנדון לא פוסק גם אחרי שאני עונה. מה רוצה האישה. מלים, מלים. איני מצפה לשיחה.

הטלפון שלי נועד לשיחות יוצאות. השתיקה נבעלה. התמונה בותקה. על הספסל בתחנת האוטובוס יושב הסופר סימון ליברטין ומחכה לקו חמש.
לבוש שחורים כאחד שאשתו מתה. רבות ייחלתי למותה. אפילו חשבתי להתערב בכך באופן אישי. אבל עכשיו כבר לא אכפת לי. שיפודיי פניה לא חותכים אותי כמו פעם. ממסלול הדוגמנות לקתדרה לספרות, כך ללא שהות, מאבי אל סימון ומסימון אל אבי, בלי נקודה או סוגריים, להיירות לנצח המדומה של המלה הכתובה. ואני בין הפסקאות, משוטטת בשעות ובצהרי  היום צעקתי הונאה.

אני קוראת לסימון בגביע קוטג'. עיניו מונפות כמי שפגעה בו טיפת מים. מאז שעברתי לגור בקרבתו דבר אינו בגדר השערה. פרשתי רשתות. אני עוקבת אחריו בצאתו ובבואו, דגה בעצלתיים את הרגע המתאים, אולי שרות שליחים, מכתב חתום בשעוות אוזניי על טס מוכסף.

יש לי כל מיני רעיונות שוליים אבל סימון ראוי לתוספת מחשבה. שקדנית אני. אוספת נתונים. כותבת תצפיות. על בשרי למדתי צניעות מהי. יש לקחת בחשבון את הסטייה, מהלכיה צפויים מראש, ואנחנו כשני גופים אסטרונומיים, מצייתים לחוקיה.

מאז איינשטיין הזמן אינו תכונה מוחלטת. אני יודעת. הכול תלוי בנקודת התצפית, חיי מקוונים לרגע האחד - לא בכול יום מתרחש ליקוי חמה  ורק כאשר אכסה אותו בגופי תקיף אותי הילה. 
כשסימון חוזר מעיסוקיו השמש נטבחת. אבל בתל אביב אין ערים לה, ואין מי שיצייר אקוורל פשוט. אני תוהה כמה שנים תחלופנה עד שאַרְאֵה לו. ומה קצר יותר לכתוב או לחכות. ומה כואב יותר.
סימון מטגן ביצים. אשתו גוזרת עגבניות לסלט. שוב היא מנגנת את מדאם בטרפליי. אני עומדת בחלון המזח, צופה בסיפוק בשקיעת ההיסטוריה.

בקומה ראשונה צופים בסדרה לחיי האהבה. אני מצֵרה על כך שאין לי טלוויזיה. יכולתי ללמוד פנים חדשות, לזכות בהשראה. אבי היה אומר לי, כשעוד היו בפיו מלים, למרות מה שנדמה לך את לא יודעת הכול. והוא צדק החרא הזה.
האם אבי משול למת. אולי זכה סופסוף בחופש המחשבה. האיש שהספרות הניחה על ראשה ככתר, מפתח יחסים אקולוגיים עם פחי אשפה. מהמזח אפשר לראות רק ים אמר לי פעם. ובנשימה אחרת אמר, כל מה שאפשר לראות נמצא בים. אבי כבר לא עניין לענות בו.
האשנבים נסגרים ואשתו לא משתחררת מן ההרגשה. מישהו מסתכל עלינו, היא אומרת. אבל אני לא מודאגת, וכבר יודעת מתי היא עולה על יצועה הבלבדי, ואור דק מדבש נסדק בחדר עבודתו.
הבתים ישנים אבל ביקום שלנו התנועה מתמדת. אפשר לומר שהתחלתי בהקפה. וכשאני עולה על מסלול רק המוות מפריד בינינו. האוויר מתקרר. רוח מוזרה בתכלית מנשבת אנשים לבתיהם. סתיו נושר על מדרכות תל אביב, לכלוך שאין בו תפארת. אצבעותיי מקלידות את החורף האחרון.

אני מקדימה בחודשיים. סטייה מתקבלת על הדעת. מן הטלסקופ מסתכלים בי הכוכבים במבט דאוג. לזמן כבר אין מה לתת לי. לוויינים מתבייתים על מסלול הטוטליות. הכתם הסגלגל מתגלגל כמו ביצה קשה.
אין לי תוכנית. הכול מקסים אותי וגם מגעיל אותי. אני תקועה במעלית לגיהינום, חצוצרה אפלה, גונחת סמפונות. פניו של סימון משוקעות בסמן המנצנץ, מסך שטוח תשעה עשר אינץ'.

סופסוף לבד הוא כותב, ומוחק כשאדונית הבית נכנסת בשמלת סטריכנין. זה הבייבי שלי, היא אומרת בהתפרצות פתאומית של אמהוּת, ומציגה בפניו תוכנית אדריכלית לשיפוץ הגג.
סימון עונד פנים מפותות. ואני שואלת את עצמי מתי הפכתי לזונה של מטפורות. כשבאתי לקחת אותו אשתו הייתה עגונה כבר. 

סופסוף לבד הוא כותב. מחשבותיו מהדהדות בין קירות צבועים ונציאנית באמצע שדרות רוטשילד. תקרת השיפוץ נפתחת לשמים מלוטשים, סימון מפליג על כורסת הסופרים שלו ושט דרך לילה ויום. מתפענח כמו חלום על הספה של פרויד.

האם הוא מת עכשיו או רק עייף מאוד. אני זוכרת את אבי מעמיד פני מת. הייתי בת חמש. אמי הבזיקה מעלינו כמו צלחת מעופפת. היה שַקט. מהבהב כתמונת בין ערביים. בדיוק כשרציתי להיגזר פנימה, אבי התעורר לחיים. חלקים ממני נשארו שם, מתחבטים בשפתי הצלחת.
האם סימון מצפינה אותי בכתב סתרים. מרפדת אותי בזפת לבנה. שם בין קני הגומא הלילה נפשקת כמו שפתיים עבות. מלעלעת צבעים כהויים. קטיפה שעירה. ואני שטה, סרה מרע, מתקדמת במסעי אל האוזן הפנימית, מותחת את המטרונום מדי רבע שעה.

על הכירה מתבשלת קלח תירס. סוף הקיץ קצה האור. מברשת שחורה מגרפת אותי בעדינות לגן יפנית. לבן היא כבר מזמן לא הצבע שלי, אני כותבת לה בקליגרפיה מזרחית. ומזמינה אותה לדו קרב בצהרי הלילה. אני כבר לא פשוטה יותר, אם אי פעם הייתי, אבל כשהלילה נכפפת על אדן החלון אני מחווירה כמו הלבנה שלךְ.
ירח בחלון, מכוסה עד צוואר. פניו של סימון מתבהרות בטלסקופ השולחני שלי, סימון הנִרְאֶה ואינו רואה, אני לא מכניסה הביתה ירח מהרחוב, מרומז ככל שיהיה. עכשיו בתוך הטלסקופ יש גב. 
אני קוראת לו שילווה אותי בחושך. סימון אמן המראות, אלוף השמיעות. שיקרא אותי בחוש השישי, שיִראה לי בעין השלישית, שיקשיב לי באוזן הפנימית. שייגע לי במלים בידו הגדולה.

אני רוצה להשוויץ לו. גם אני נולדתי עם מזלג סופרים בכף היד. בכי טוב היה מדלל כל מועקה, אבל עוד בוכה בי הבכי הראשון, עשר בסולם אַפּגָר. יכולתי להינצל אני אומרת לו, אילו רק רציתַ, יכולתי להישאר ביתמותי. במאה התשע עשרה כשהעולם היה מוחלט, החיים היו קלים יותר באופן יחסי.

כשתיגע בי לא אזכור אם אי פעם נגעת בי. באצבע סופרים תברא את הרגע האחד, ואני אשתחל לתוכו כמו בַּשיר של עמיחי. באפלת העבר תפרום את הכפתור העליון ותשאל אם שמעתי. שמיעות כאלה רק אתה שומע. כשתפגע בי לא אזכור אם אי פעם פגעת בי. זה הבכי הראשון שבוכה בי.

רם סמובה / לבבות חתונה

לבבות חתונה (פרט) / רם סמוכה

אילנה ברנשטיין מושבת האהבה: תמונה ראשונה

אני מהללת את עצמי, שרה וולט ויטמן לחיי הגברים. אני כותבת את עצמי מבעדךָ וחושבת על נשים שלא אהבתי די. מקדמת את פניךָ כמו סדק אור על כרית נוצות. גָּוֶן שאין לו בעלים. אני ניחוח הבוקר, חלב וחמאה. >>>

 

ימי ראשית

היא ילדה, הוא ילד, ואלה ימי ראשית האהבה. בהמשך היא אישה, הנשים כולן, והוא הגבר שלא יהיה לה לעולם. כל הגברים כולם. לפעמים הוא חוקר ספרות. גם הוא ברבים. ובעבר. אף כי בראשה נחשבות מחשבות על עתיד. אולי בגלל היותה סופרת. לפעמים הוא אישה. ילדה פגועה מינית. >>>

עכשיו זה כתוב

"נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה. בעלי לא הרשה לי לעשן. הרגשתי את הכוח שלי בכפות הידיים. הוורידים היו מלאים דם. התחשק לי לדבר עם מישהו. רציתי לספר מה עשיתי. >>>

 

נקודת האפס

עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. אלה הם ימי ראשית האהבה. אני אוהבת רק ילד אחד, ואני רבים. רבות יש לומר. כפולת פנים כמו פרוטו–חיה. ואלה רק הימים הראשונים. מתוך הלילה אני אוהבת אותו, אהבתי רגישה לאור, אין לה ימים, רק ימים ראשונים. >>>

עכשיו זה כתוב: ההתחלה

נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה >>>

פנטזמה

"על קרן מסוננת נתבהרו ובאו פנים רבות, מסודרות בתור, לבנות את גופי ליפעה מאין כמוה. היה לי צורך בכל היופי הזה, נהייתי משוגעת ליופי. כל הלילה הייתי משוגעת, ובכול לילה."
מתוך רומן בכתובים. >>>

 

חיים לפיד המחילה

ברומן אפל ואפוף מתח חותר המחבר מתחת לפני השטח של ההוויה הישראלית בכתיבה הממזגת עמקות ושנינות, הומניזם וחשיפת אמת נוקבת שאינם מסווים את רכות המבט של הסופר אל כל ברואיו. >>>

אלכס אפשטיין מתכוני חלומות

רומן שכולו מתכונים מרהיבים לחלומות. ספר בישול מלא הומור שאפשר לדמותו לתבשיל רותח של דמיון חסר גבולות. >>>

רָסֶל סָלָזאָר פָּרֵניָאס משבר הטיפול בפיליפינים: ילדים ומשפחות מפוצלות בכלכלה הגלובלית החדשה

אמהות מהגרות העובדות כמטפלות נקלעות לעתים תכופות למצב כואב שבו הן מטפלות בילדיהם של אחרים בשעה שנמנע מהן לטפל בילדיהן שלהן. >>>

אפרת שלם בחורשה זו נמצאה גופתו של בן 18

אפרת שלם מתוך התערוכה "לפני שבוע ביום שני אתמול" בנושא אלימות נגד נשים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית