בית

בבל , , 21/9/2019

                           

 

אילנה ברנשטיין מושבת האהבה: תמונה ראשונה

מתוך מושבת האהבה

אני מהללת את עצמי, שרה וולט ויטמן לחיי הגברים. אני כותבת את עצמי מבעדךָ וחושבת על נשים שלא אהבתי די. מקדמת את פניךָ כמו סדק אור על כרית נוצות. גָּוֶן שאין לו בעלים. אני ניחוח הבוקר, חלב וחמאה. מדפּנת בטנים בצוף, אני שלולית רוק, מרשרשת צלופן צהוב, מפרישה פיתיונות, קושרת בחוטים. מתיפייפת כמו שחר יהיר המכיר בהופעותיו הנצחיות, ורודה בשעת ההתגלות. ואין עוד טעם להסתיר פנים, הזנות הכרחית לעצם הדיבור. האם תקרא אותי כלשוני, האם תקרא, אַהֲבָתִי. אני יוצאת מדעתי להחזירך אלי. לכולאך לעולמים בגן עדן של טיפשוֹת.

קול האדמה:

לילה בדממה פוסע, אבל עֲלֵי דוּמה העגלה נוסעת. הרעש מחריד את המתים
 
קול אישה:

אני היא האישה היפה, אשת איש, אהובת המשוררים. גופי נלמד בבית ספר לרפואה, נפשי ביד הלשון, מאותתת במורס מול דלתות לא נראות, להמשיך, להמשיך. משתלשלת בְּמרחב הנישוּם, גלמים נופלים, כמו פגזים מן הלא מודע, לקיטוע הרצף. ולא מתפוצצים, ולא.
בשעה של נחת רוח אני קרובה להאמין בנוּסחות מתמטיות, אבל בימים אחרים אני מתייבשת על דלי פלסטיק במרפסת המטבח. ולא חשוב כלל אם אני מובנת ובלבד שאסתיר ממך את הנעלם.
אני רוצה להתפשט, אַהֲבָתֵנוּ, להציגך בפני סקרנים שנאספו אל השורות. אני רוצה להזדיין, אהבתנו, להפקיע סבלנות. הביתה, הביתה. אני רוצה להיגמר, למות לפניךְ. ומי שלא נולד מאהבה לאן ישוב  עם רדת ערב. והמתים מאהבה נקברים מעבר לגדר.
הצורך לכתוב לךָ שיר אהבה, הצורך באהבתך, הצורך בשתיקות שלך לעורר אהבה. האהבה  הפכה אותי פטפטנית.

איש ידבר:

מה שאת מביאה אלינו, מה שאני. עשרים ושבע שנים, כמו קפיצת חתול. קברתי אותך שבע פעמים תחת שמי המדבר. יום ביום חייתי את זכרך. לילה בלילה עטפתי את גופך. לא אני בקשתי לראותךְ.

אוֹדָה לאהבה: (מקהלה)

שמים יכלאו קולךְ בחרון רוחות. כל מה שנאמרתְ בשתיקתךְ, קול בהלתךְ. נֶסֶר דממה, נֶשֶר נוצות מדוחים, נֶגֶף מלים נעדרות, נֶגן החיים מאוושש בשני קולות. ועל לשונךְ יטעם הטוב שנשכחתְ, ובעינייך נצורים אורות מתוקים, מפרצי שכחה. כי לך אהבה, הבכי והאנחה. לא תדעי עוד מנוחה.

קול אישה:

בזמן שאתה כותב שירים אני נפרמת לאטי כמו לא מודע. נמלאת ברוע כמו הלא נודע. מתרוקנת לגימה אחר לגימה למען עתיד ילדינו. הכול בשליטת מעמד הביניים, אני שואלת, ומקיימת סדרי עולם כאילו כלום. האם אני נושמת מחוץ ליומן הכלכלי, בפרסומות של משרדי הנסיעות לדוגמה.
אבל, בשעת לילה מאוחרת, אין עם מי לדבר, לולאה סינכרונית מקצרת את זרם התודעה באלפי ניצוצות. מופעי ניאון שרופים, כמו ערים שאדם עזבן, הרמזורים, מסועי הצמתים, שלדים מחותחתי חלודה, ורק השמים פורשים חסותם המטעה. עננים נמשכים כמו מטפחות מכובע קסמים. ואני פורחת אליך, מאירה את הדרך בפנס כיס.

קול האדמה:

החנפנים בחצי הגורן, נא לשמור על שקט

קול עבר:

נשטפנו לחוף האדריאטי לחמם את ידינו בשפך הפּוֹ. חשפנו סלעי גיר, מדדנו משקעים, פרצנו מפרצים, טבענו ביצות. הבּוֹרַה הקרה נשפה על פנינו, שקענו בעברנו הגיאולוגי.

אוֹדָה לאהבה:

ובהיות חולשתך לכוח, ונשילתך מחליפת פנים, נעזבנו בלי אומץ, בלי מלים להגיד לך, בלעדינו את אַיִן, רִיק מאחז עיניים, הללי את נאמנייך, אהבה, ונמלא את כוסך בדמעות.

קול עבר:

אהבתנו נכלאה בין הזמנים, בקורת הבית שאיננו עוד. שבילים טוּבּעו ברוח המדבר, בְּצָלים האדימו בשדותינו המעובדים, אבל אנחנו לא בכינו. במקשה דגרו עופות החול על מלוני זהב. לא ראינו ילדים, רק צללים מגורענים. הנה בטבור השמים עולה ההד, מסורס כמזמור לאהבה, רוצע קרומים בדקוּת.
דיברנו עברית בחולות מצרים, התהלכנו כאדוני ארץ, לבושי מדים, מנושקים לימין, כאפיות לראשינו. שתינו תה עם הבדווי, אפינו פיתות על מכסה פח. לא שמענו זעקת נשים, רק עקבות לוחשות. הנחשים היו בכל מקום, אלמנות שחורות צבטו לרגלינו, היינו מבוזים. חברינו לעגו לנו, הוקענו מן השורה להיאסף אל עצמנו. גופינו ניצנים מחותלים בחול המלוח, מצונפים צינה. לא היינו ישרים.
במרחק העגול נבחו כלבים שחורים. ראינו אש יוצאת בין תאומי ענן, האופק נפתח כצמצם להשיאנו במהירות האור. מושלכים בעומק קר צללנו לנקודת הקיפאון. תהום אל תהום, פנים אל פנים.

קול אישה:

רְאה אהובי שפתי נעות בכפור הרך. האם זה אנחנו או התפאורה אתה שואל בהשתדלות, אף-על-פי שאתה יודע את התשובה. ומה שלא נאמר חזק יותר מכל אמירה. וכמה שאתה מודד לי אני מודה. ראה אהובי אצבעותי נפרמות באד הכתום. האם זאת האהבה אני שואלת, הצניעות של מאה שערים, הסיגוף של בתי אונגרין. קיטון ולחם צר וחיבוק ממעך צלעות. הללו את האהבה על שהינה.

בת קול:

היום דווקא חסֶר לו המגע, כך הוא סוֹפר לך, אתמול לא חסַר. לפני שבועיים היה לו המגע עודף, לפני שבועיים התייסר, עכשיו אינו מיוסר, עכשיו הוא חולם ניו יורק, ובחלומו נאבקים גברים ונשים, ונעלי בית אוזבקיות מותרות במסדרון. כאלה הוא רוצה, כך הוא אומר לך, נעלי בית כתובות בחרוזים, ולא מעניינו מה פרויד היה אומר, לא מעניין. הביולוגיה של החלום מעניינת אותו, הגיאוגרפיה של אוזבקיסטן.

קול אישה:

סדקים נפערים ברעש לילה, חיות הקיר מעצימות צללים, ואני מקשיבה לרדיו להימתח בצפירת הסיום. כשאחרים חיים את החיים אנחנו חיים בַּאהבה, האם גילינו צורת חיים חדשה, מיתת נשיקה. 

 איש ידבר:

משונה לחשוב עלייך נושמת. שכחתי עד כמה קטנה את. אני רואה אותך מחליקה על דפנות צנצנת במטבח לא מוכר. רעבה. משושייך התעצמו בלי גבול ומידה, ואֶת הפּלומה הרכה כיסתה קשקשת קשה. אַת החושך המלא את עצמותי, את העצבות בעיני ילדי. אני מהדק את המכסה אהובתי.

קול אישה:

בחיים שגזרנו לנו במספריים קהים הכלבנו משמעויות קיומיות. ציפורניים נתפסות בשוליים מזוגזגים, המכפלת נפרמת ואי אפשר לי להרפות. אחיזה לא רצונית, מן הבכי הראשון ועד סופו. סינדרום הלולאה לא יציל אותי מקוּף המחט. אנחנו כבר לא ילדים אף-על-פי שראשיתנו מזדיינת כמו ימאים ביבשה. את הזויה אמרת לי, כל כך נמוך אתה מדבר אלי.
תרשימים קרדיאליים  שותתים אדום, להצילני בכלות הקצים. חבושה לבן אודֶה לאהבה, להתכסות עפרי. גוף לגופה ילוֹקוּ שפתי בּוֹר לפני שניקשר בחוטים לצלקת גסה.


אוֹדָה לאהבה:

לא מתשוקה תחלצי מחשופייך, לא מקנאה תשמיעי קולך, עת יוצאת את לצייד. שמלותייך קרועות, נעלייך בלות, את השקר ששורף בלשון. מסביבך חשיכה מהלכת, שתיקה מצעקת מגרונך, בורותייך נפערים לבלוע תמימים, את אוהבייך תאפרי בעפר.

 קול עבר:

מה שלא היינו הוא מה שנהיה. עננים רבי יופי, ערפילים מסוחררים. טבעת חנק מוורידה בדממת ראינוע, להשתיק לנו חיים, להתקיים בשוליים עבים די הצורך. לעד נהביל צעיפים להסתיר פנינו.
היו לנו ימים מאושרים. האם היו. האם מאושרים היינו. פגיעים כרסיסי טל לאור השמש. שכוחים על מגדל המים, נגועים בעצמנו. היינו מרוגשים כחולות מדבר, מתהווים לנגד עינינו. היינו מעוּררים, חשופים לתמונה הפנימית. מתנועעים כצללים מגוּמָמים לאורך הגדרות. ולא היה לנו גוף להיאמד בו.

קול אישה:

אני נשאבת לארצך כמו חללית לכוכב שבתאי, להיספות בסופות אינסוף. מחוֹללת בין קפלי עננים, בוערת נוזלים, מעוּותת כזיכרון. אני נוסעת בזמנים לפגישת אין קץ, להיכנס בעובי הטבעת, להתנגש באהבה. סחופה הנני, אד מריר. גופי מוטל אליך בכוח הכבידה, חומק מבעד צוהר עננים להתאייד באקלים פרוע. אני פותחת מַצְנֵחַ, בהילוך לאחור, להיאסף אל חֻפָּה קמאית בין עורף לצוואר. מרוב שזרקתי משאי אני דואה בשלווה, נקלֶשֶת לאורך הצורב.


איש ידבר:

ברגע של צלילות גם הרגשות מזדקקים. אני כאן, לא רחוק ממך, מדמיע הבל בעינייך. הקושי שלך, כאפון מתחת למזרן, מדיד שינה מעיני. כל הלילה עצמתי אותך. חלמתי אותנו גן ורדים, גבעול מול גבעול, מרכינים בנימוס, נפרדים לפרוח. בבוקר הכנתי את בתי לבית הספר.

בת קול:

הושטת זרוע חפה, להידקר בכוונה תחילה, להתיך עורך באהבה ראשונה. להתפקע ורידים, להדמיע עיניים, ראי אותך, את עושה במכנסיים.

קול אישה:

מראות בטלים, קולות מחופשים, מלים רבות שתיקה. יש לי זיכרונות. אני מושלכת לעַבר שאין בו סוד. נהדפת כסטירה. אנחנו העבר, פצעים נפתחים. רטרוספקטיבה של כאב. האם לאהבה יש נרטיב אחד. מִזה שנים אני קוברת אהבות מתות בחזית הבית, עודרת שושנים לבַנות, לפצוע דם טרי, לשתות חיים. צועדת בשביל המְלָכוֹת, נסללת אחד קדימה, שניים לאחור. טרופה כחלום שאין לו פשר.
מלהטטת שפתיים, משתינה ניצוצות, טללים מרוססים, מתגססת בצינורות הטהרניים שלך בתחבולות זולות. אני השחר של חיינו השניים, תמוהה כאבן פינה שהונחנו.  אני באה אליך משוחה בתענוג. עשרת חושינו מעסים את הגופים הקרים. עדיין אינך שלי.
 

בת קול:

הוא זמין כמו סם בכיס המכנסיים. לפנייך ימים של קריז, אולי אפילו חודשים, לא יהיה קל לנקות אותך, הדם נגוע, הווריד פקוע להזדהם תמונות על צווארך. הוא בולע אותך בלי מים בבית שימוש ציבורי, חותר תחת עורך לאבד אותך על דעתך, לפעפע בך מלים, בטריפ אלים, להשתיק אותך במנת יתר.

קול אישה:

ככל שאביט אין איש בשביל. וגם השחר נצחי, ימים אינם עוברים בו. אני מדמיינת אותך בממשי, מציירת אותך קלסתרון משטרתי, יורה אותך מן האוויר, משעתקת פניך בחולות נודדים, עיניים תותבות מתעופפות כמו מָן, שפתיים צרות מלהכיל, רכוסות בחלודה. המקומיים אינם מזהים אותך. אגדתנו מדברית, סוסינו מכונפים, ראשיתנו בסופה. לו רק יכולתי לחשוב כבת אלמוות.

קול האדמה:

אני צמאה לפלג גוף

קול אישה:

זוכר איך שכבנו צד אל צד. מחשמלים ברקים באפילה. מתנפצים כחומר קדמוני אל המופשט. הייתי בתולה ארוכת צוואר, היו לי חזיונות פְּרֵה-רפאליטים. הייתי אנגליה כל כך, דגמנתי בעירום, בדים על בדים, להתרגש בשערי עולם.
גולמית כאבן חן, מהודקת כפנטזיה. גופך נפל אלי מן הכרכוב הדרומי, ביחס של אחד לשבע. אפולון מאיר עיניים. אצבעותיך פיהקו בהתקף חרדה, האם נגעת בי, האם הייתי נגועה. אתה המניע את חיי, ממתיק את שנותי, מהדיר את קורותינו.

קול עבר:

באנו במגע להיפרד במגע, מונחים על מיטת נעורינו כצעצוע פיסיקלי, פֶּרְפֶּטוּאוּם מוֹבִּילֶה. מתנועעים עם חיוך אבדון על השפתיים. פעמונים מטורפים. אילמים כמו המגדלים בסן-גֶ'מיניאנוֹ. היינו בתולות. לא ידענו אם במורד או במעלה. אם בפתוח או בסגור. עצמנו עיניים. כָּלִים כפתילים, מחזירים אור בסלסולי עשן, להימהל בדוֹק.

אודה לאהבה:

זוגות זוגות הם נשכבים במיטתך רחבת הידיים. עיניים נעצמות, גפיים נפסקות באמונה מונותיאיסטית. טקס האשכבה אינו ארוך בדרך כלל. האלחוש מקומי, הנזק משני, המופע מפטם חושים. באין רואה את מעוורת את האישונים, מצמיאה את הלשונות, מקעקעת בבשר עבדייך לבלי חזור.

קול אישה:

אני זוכרת מופעים חסרי גוף, רק הבל רוח בסדק שפתיים. אני רוצה להבין, ובינתיים אני כבר אישה. אני זוכרת עיניים כחולות, מים צלולים, נאות מדבר. אור דק נכרך כצעיף לעמעם לילה. היו לנו רגעים, ייללנו ככלבים מאוימים. נתלשים זה בזה, אחוזים בסכנה לקיומנו.

קול האדמה:

אצלי הכול נעים ורך, השתן זך, החרא לח

קול אישה:

חיינו עכשיו אינם מסבירים דבר. אם נמות ניקבר בּוּרים. נתכופף כמו המלים, להניח את הדעת. כל מה שראינו, כל מה ששמענו. המנהרה נטולת פנים. האור הלבן לא ידליק. לרגע אנחנו מצטרפים כמו תיבות מוסיקליות, אבל המלים ללא גבול ומידה להשפיל. מה שקופה זמרתן, מבוזָּה כמו עצם קיומנו. אם נמות עכשיו מי יספר את אהבתנו.
הטורסו שלך יצוק בְּכּוּכֵי המחשבות שלי. אילו רק כתבתי תווים. תנועת הגוף נשמעת ברמקולים, כל המשפחה מאזינה לה, האם אתה עוד מזיין את אשתך. הקולות נספגים כמו תה בקוביית סוכר. אני נאנחת לפניךָ, הולכת לפניךְ, אלח אהבתי. האם תבואי לבקרני, שמוטת עלומים, שם באחוזת המרומים.
לאהוב אותךָ זה לאהוב את הנקלה, את המנוון. תראה אותי, גופי משתולל כמו מצפן. האם יש אהבה מוסרית, האם צרה כלחם, לחוצה כמים.
אהבתנו סרקופג, מפותחת באבן עולמים. ביחד אנחנו נושמים פה אחד. אני אוהבת אותנו כמו את ילדִי. נמצֵה לאט, מקונח בתום הארוחה, כך בתרבות. ובאוזניות הדילן שלנו, נוחי, גברת, נוחי.

קול האדמה:

בפתח שפערתי לשים לכם קץ, תשכבו עירומים לנצח, הסבל יהיה צבעוני יותר. לא תפסיקו לשתות תה

איש ידבר:

הערב אכלנו פסטה כתומה, וסלט ירוקים. הכלים שטופים עכשיו, התקוות בארון. אשתי הלכה לישון ואני אלייך, בחרפות ובגידופים, עולה מן המדבר בזעקת הלילה, חושך מגרד בשורשי השער, איך שאני בא אלייך איך שאת.

קול אישה:
 
בחריץ המעוקם נקמצות שפתיךָ לחיוך. עוד לא הבחנתי שאני דוממת לבדי, מוּרדת לאט אל הבור החשוך. היה לי דופק כשהנחת אבן על לבי. כמסתי ירחים ושאר גרמי שמים לעמוד לצדי. פרחתי שושנים של ווסת. האם אנחנו בגיל השני, מתקדמים בצעדי ריקוד אל הסוף המוחלט. נפלטים מן המושב האחורי בכנפי ברזל. האהבה מתפוררת כמו גופה, בניגון דוּמה. דומיה מציפה את תבוסתנו. לא היינו מדודים בעצמנו.
קר לי בבית האבן שפיתחת באצבעותיך, וברחוב הצר אין מכרים, אין עץ מטיל צלו, ירח צר מנענע יצועי, מרדים אותי בסם פרחים רעים. וילדים משחקים בכדור מעל ראשי, ובעלים משתעל בנימוס כשבחדשות מספידים את אהבתי המתה.  אני נוגעת באינסוף, גם שם אתה צללים. נקמט בין אצבעותי כמו נייר פחם. מי זה, אם כן, משחית את צווארי, מקעקע בי את אחרון החטאים.

בת קול:

לילה מֵרֵעַ בחלון, לכי לישון, אין מי שישמור עלייך מפנייך, אין מי שיכסה בושותייך, עוד סיגריה מנחששת אל המנורה, עוד שורה משחירה, את כבר יודעת, אין מה לדבר אהבה, לילה מרע בחלון, לכי לישון, גם מחר לא יהיה מי שישתיק אותך.

קול אישה:

אני הכול יודעת לעשות, הכול חוץ מאחד. (להיות אשת איש איני יודעת.) והאחד מבטל הכול. בגופי מַחֲשִים כיבים עירומים, גוויות עור חמות. אני יכולה למיין אותם, לפי מספר סידורי, אבל מה הטעם אני שואלת. המבט נעתר, לואטות השפתיים משפטי עבר, נפתות אליך הלוחש באותיות, המייפה במלים. אני השיר המתהלל בפיך.
בפיך אני אזדרכת רבת עדינות, מצליבת טעמים. שפתי משיטות אותך כמו סירה בצוּף הימים. בלשונך אני מקודשת כפסוקי תפילה, מורקדת באצבעותיך הטובות לשכך. ככה אני אוהבת.
בוא אלי למיטה, נתגושש כפקעות חמות. נִדָּחֵק לתוך גופים נושנים. שפתי נשמטות אליך בלי בושה. אני מנסה, בחיי שאני מנסה, להרפות חרפתי. על בשרי למדתי לאהוב. שבעה גברים לשבע נשמות. כולם נשלחו למלא את מקומך. אני הכול יודעת לעשות.
האם לא הגיע הזמן להיכנע אַהֲבָתִי. שם מעבר לחומות האדמה אשר בינינו, מבעד למלים ולצורות, הלאה מחולות המדבר, מעבר לעָבָר אשר היינו, נפתחות שפתינו העתיקות לשיר לנו ימי עתיד.

אודה לאהבה:

למלא את כוסךְ ביין, ביום ההוא שברנו מלים. ואת הישבעי בנכבדייך, במדירים שינה מעינייך, כי כל כמה שאנחנו אחוזים בך, לבטח תאחזי גם בנו. ואֶל ארצך נִמָּלֵט, וברחמך נשכב לישון, לעולמייך.

איש ידבר:

אני רואה בשמים והם אינם מעלייך. אני הולך בשדה והוא אינו שלך. וכשאני רוכב אל עלומיַ ידך אינה משגת. האביב שבאוזני לא אלייך מנגן. ילדי אינם שלך, קול הרוח באבן, ועצי המכנף גם הם לא לך, רק המלים שלך. ציפורים מחשמלות מיתר להבהב ערביים. עייפה דרכי.

קול האדמה:

מקרקרת לי הבטן, חרחור עמוק ובולעני, וברשתי אפיל גם פרפרים חופשיים לכלותם שאר רוח. אז יידעו ההולכים מעלי את פשר חייהם.

קול אישה:

משוקמת שפתיים - תוהה הלשון מאין ולאן, לא עצמתי עין, לקראת שיחה, שעל סיפה עצרנו פעם אחר פעם. אל תקראי לי בשבועה נואשת, אל תקראי לי במלים רבות. רוצחת המלים, אלמנת האושר.
אֶת האישה שהייתי לא ארצה עוד. וגם הפחד לא מבאר אותנו. גופך נֶעֱבַט בגופי, לא לעד ימושכן באהבה זרה. לבך מתפעם מתחת לעורי. אני כבר יודעת לזהות מתי אתה, ומתי אתה אני. כשאתה ירא אני מהפכת, כל כך פשוט להיות ארי ויחד עם זאת בלתי אפשרי.
ובסׁבֶךְ רגלך אקרא את עתידי, בדידותך היא לי סיכוי יחיד. עצבותך, איך לומר, לבדותך המתחוורת, מחישה אותי. כמה זמן עוד תישן לנפשך במיטה הזוגית. עצובות הן התמונות באלבומי הנעורים. ראה אותי ב-V.O.P, אני מתקרבת אליך בצעדי ציפור. אי אפשר לחזור על התווים. שריטות בחול. עכשיו אני על אדן החלון.

קול עבר:

בלועים במבטם של היושבים בקפה, לא יכולנו לקום מהכיסא, משותקים לסוף שלנו, כמו לסרט אימה, נתמכים בשפתינו הנעות באילמות, מרצדים שחור לבן, באלומה חיוורת, נאספים בהילוך לאחור. הסוף היסודי.

קול האדמה:

אני כבר שמעתי הכול בחיים

איש ידבר:

שתלתי אותךְ בחצר האחורית, להביט בך מחלון חדר השינה. אזדרכת תל אביבית. גבהת בשנים להטיל עלינו צלילים מרובדי עלים. אבל בשקיפות הבלתי מעורערת של הזגוגית איבדת את מראייך. הרוח מפזרת אותך כמו פתותי נייר על הסדינים המשומשים. אילנות סְרָק, קולם הולך.

קול אישה:

שתיקתך הנעולה, צעקתך הבודדה, פחדיך הנפלאים ממני. אני רוצה לבוא אליך בשקט, לא להפריע את מאזן התשוקה. כל הלילה אני מחשבת חישובים מדויקים, אבל בבוקר הגעגועים מתעוררים הרבה לפַני.
להזדיין לבד כל כך - מסובכות שאי אפשר להבינה. ורק הפחד הפשוט לגמרי שלא תהיה שלי, ועוד יותר פשוט, שהיום כבר לא תגיע.
אם אינך רוצה בי, הנח לי, כך כתבתי לך להמית בי תקווה. אבל היא לא מתה, ודווקא אתה מילאת את בקשתי על הצד הטוב ביותר.

בת קול:

כבר שנים שהוא מגדל אותך על אדן החלון, בצעד תימני. שתיקה, דיבור, דיבור. דיבור, שתיקה, שתיקה. כבר שנים שאתם נפרדים, הפעם לתמיד. מה לא נאמרתם על מכניקת ההיפרדות, האם אתם יודעים להתנתק. 

אודה לאהבה:

שניים אחוזים בך, מחפשים מוֹצָאים בשמלותייך השחורות משמֵי הנשף. הרוח בנפשם, ההבל בשפתם. אושרו של לילה אחד נרקם בשַני הכאב. ציפורים מתערבבות בשמים לבלבל תקוות. פסקול נוכרי. אבל לשונותינו חורצות לך גורל. שפתותינו מצפינות לך מלים. זיכרונותינו נכתבים על פנייך הסמוקות.  אל תדוני אותנו הכמהים לחמלה.

קול אישה:

בשקוע נחמת האור, לנוגה ירח רעב, הייתי אנושה לגמרי. יצאתי לבלוע זהרורים שנשלו. ירדתי דרומה, אל ארצו של אהבתי, אל שדות הדגן המכסיפים בגלי החושך. להתנועע במחטים עירומת משקל. חיות הכנפיים חתכו מן האוויר להמעיט. להדביק מיתרים. להחניק דכי. סובבתי בדרכים, כמו בתמיד המתפשט באֵינרוֹאים. להתרגש באורות הזמן שאיבדנו. נתתי קולות בעורי, חיים בידיו, שנפשטו בהבזק לעטוף בפוך.
התעוררו בי פחדים קמאיים, לטפס על עצים, להיגרף באפרים, להתחמם בגופת הלילה, להיצבט לחָיי החיוורות. להסתכן בעצמי, להיות לו אם ואחות וכל זה. להצמיא תשוקתנו. להזעיק גופינו העצובים. להיות לו ילדה. לשפוך שפתיים. להשתמע:  אהובתי שלי. להתחיות.
אַהֲבָתִי נבהל בהקיץ היום. ואת פניו כמס בקולות השמים. לעבוד את השמש הגדול, לִרְדּוֹת אורו המסמא עניים. לכתוב בדמו. חפרתי מקלט בפנימו להצילני בימים רעים. להילכד בעפרו. לבכות מתוכו את סופנו.
כפותי בוצעות באדמה, עיני חפורות בחלומות, להתניע ים הדגן אשר אהב. חוגלות נבהלו בי שלווים קיללו בי, גופי התלבש בצבעי אדמה להיבעל. 
סדיני לילה עטפוני, מרוססים שְרָף. לשתות מבשר החושך שנטעמנו. לבי יצא למאורות הכחולים. ללובן המוזהב בניקודים. לדקוּת המחשבה ששרטה בי יהלומים. אתה כחול העיניים, מולידי, אתה ענוג הבשר, מחוללי, סמן לי חיים בשדותיך הנאדרים לרוות מרגוע.

בת קול:

באילמות של סוף האהבה, כשכל מלה מיותרת, אנסתְ לך שיר חֵֹשֶק, באלימות, חתכת מלים, לדמם שקיעות בצבעים מלאכותיים, להיירות לנצח המדומה של חייכם השְנִיים, אילו רק ידעת לתת מנוח.

קול האדמה:

תמותם לגווע. אבל משום מה התשוקה עוד פועמת בגופים הרזים. עכשיו, לפני הסוף, נותרתם חסרי אומץ לתפוס במעיים. מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה.

איש ידבר:

שפתייך חוצות את נהר הלילה. להשתוקק במעגן. המקום בו סדקת מגיר אורות פרא. נחשי דעת.
אור  היום לא יראך. ידייך מפרשות את תוככי הרגעים, אינך נכנעת, עינייך ממליטות דמעות להשיגני ביללות גורים. אני מכבה את האור אהובתי.

קול עבר:

החולות ציירו אותנו סהרונים מתנועעים. מכוירים בעצמנו מנוקבים שריקות ישימון. מֵאַנדֶרים רבי יופי. גופינו סהרורים, ידינו נמשכות אל צבע הלילה. בני כמה היינו, כשאחזה בנו תשוקת הכאב. כשכתבנו את גופנו בתירוש. כשנעקצנו בדבש שפתיים.

קול אישה:

בדרך הבזיקו שמי פָּפָּרָצִי להקפיא תמונות מן העתיד. גופי טבע בשממה שפלה מרוח האדם. לגאות בזוהר אהבתי. ילדי האהבה של שנות השבעים אנחנו. גופינו שוחים באשמה גלויה, לרַצות רוחות רעים.
אנחנו הכמהים להשתחרר בצלם אנוש, עוקדים את יקירנו במדורת האהבה. טועמים מֶתֶק  גוף, נכווים צוף שפתיים, נרעדים גופים, נאחזים באצבעות להתלטף ביפעת האש. כלי קשת ניגנו אותנו שעה שילדינו רותקו לקסם הלהבה. לחנים עתיקים.

קול עבר:

זוכר כשהיינו ילדים, מוסתרים מאהבתנו, לא היה לנו אפילו שם להתאחד בו. אחוזים בעננים, להתפענח בצורות. מוכים בשמש המדבר. נשטפים בחול הרך. נפשותינו מוסמרו להחתים בנו פצעי תשוקה.
נעלמנו בזמנים. רחצנו מלים בטל הבוקר. היה לנו מזל של מתחילים. לא שאלנו את עתידנו לַפיתוי באש. לא חקרנו את מחזור הדם. לא נתנו את דעתנו לפצעי הסטיגמה. היינו יהירים בעצמנו.
אנחנו לא עשינו כלום כשהיינו ילדים. חלפנו על פנינו בגאוותנות. ואם עצרנו לרגע, לא נעצרנו בעצמנו. כל החיים היו לפנינו לנסוע בדרכים מקולקלות. לזייף זריחות. יום התחלף בלילה, עונה בשנה, אנחנו כלום לא עשינו, כשנלקחנו לעוֹלָה.
היינו מוּכרים זה לזה. נפגשים ונפרדים בַּמובן מאליו. היינו פשוטים להמשגה. ילד מכחיל וילדה מאדימה. הכול  היה מלפנינו, אבל אנחנו לא יכולנו לראות. נשמרנו זה מפני זה כמו משכחה, אילו רק ידענו משהו על אהבה.
פראים כסלעים במדבר, חלפנו על פני חיינו. משליכים את עצמנו על הפסים הישרים. להיות טובים. מרותקים למשמעות אחת, טווינו לנו חיים לקשור בם חיים אחרים. רוב הזמן עצמנו עיניים במסכה של תענוג. אבל למרות הרוח הטובה נשברו פנינו.

איש ידבר:

אני משתעל אותך, בולע אותך כמו מלה קשה. נִנְהֶה בזוהר הדרך השוקעת, בסבלנות שלא תדעי להשיגה. אני מכיר אותך, ציפור נפשך הטמבלית שוב נערכת להגנה. בזמן שמשפחותינו מתכנסות לארוחת הערב.
אני רוצה להגיד לך מלים טובות, אבל הפסטה כל כך טעימה, והילדים, וגורל השעה. אני מובס בסעודה האחרונה. אנחנו נחייה על שאריות אהובתי. נמצוץ את עצמות ילדינו. 

אודה לאהבה:

מה עוד תבקשי וניתן לך, רוצחת המשפחות. לילה ויום נדפוק על דלתך למלא את בטנך בכאב דם. במעדנות אין שובע. את מגלגלת הנשמות, אשת הדמים, השיבי צבע לעורנו ונזכור אותך גם לטובה. כי לא לנדר יש כוח רק לגוף הנשרף באהבה. לא נשחררך לעולם.

קול האדמה:

יפים הם רגעי הסוף. השפתיים מתחנפות כשמר מוות מעמעם את האורות. בואו הביתה, הולכים לישון

בת קול:

כשהוא אומר, אני אוהב אותך, אין איש שומע. קולו נבלע בך כמו בחדר משוגעים. נחבט בריפוד הלבן. ראי אותך, נכספת לחיים לא לך. מתעייפת גם בירידה, מתעלפת באֲשֵדָה. הסוף כבר כאן, מולחם עלייך, מולחן בשתיקה.

איש ידבר:

עוד אבוא אלייך אהובתי, באפלולית אחר הצהרים. אשקוט בגופך, לשתות לך שפתיים. לצבוע ציפורניים בצבע האהבה. אני יוצא אלייך, חוזר במסע השנים. אל תעצמי עיניים. כי הדרך קצרה מאי פעם.

קול אישה:

היינו יפים זה לזה. לחלחנו לשונות בבשר החלק לשתות לנו אור. למצוץ פטמות כוכבים. פרמנו שנים של צער, רגעים ללא אחרית. נבלענו בחוכמתנו, מחובקים בשארית מן העתיד. נחשפים לאור כמו ציורי קטקומבות, מי שראה ראה, ומי שלא ראה לא יראה. ובמאור אחרון נפתחים מחסני השכחה לאצור לנו רטרוספקטיבה של אוהבים, משכית  שכוחה ממרתפי האיוויים.


איש ידבר:

אני נכנס אלייך בהפוגת הפחד, מטפס בסולם להשתיק את הנוגה. לכבות שירת מלאכים. ממתין בחושך לשעונים המתחלפים. אני בא אלייך בשתיקת הולכים. נבלע בסיוטים שלך, כמו חבר קרוב. לא יהיו לנו חיים. רק תמונות מודבקות בגסות. אני נוגע בך למוּת, יפה ככל שתהיי, הלילה קר, והמדבר גוהר אלינו ברכות מלחישה.  אני בא אלייך, מקרוב ומרחוק, לגזור את שערך, לקפל את גופך, להיכנס בך לעולמייך. האם זאת האהבה שרצית.

קול אישה:

אתה עומד במפתן הדלת, לבוש בחליפת לילה. עדיין איני יודעת שבאת לשכוח אותי. גופך מתפעם כמו מכונה ישנה למגע ידיים טובות. מנוע האינטימיות ניצת בזרם של מלים, ניעור מתרדמת עצמו. השחור שלך מפלש מעגלים באשמותינו, בתנועת מנדולינה. גולש באטיות אל תוך החדר שנטינו בגבול המדבר. מלביש אותנו מבטים מהוססים. באלגנטיות. תשוקה ומוות נחבטים זה בזה, המנונים ישנים.
הידיים מחפשות בין השפתיים פצעים שהשתתקו. ממלטות ניחומים בנשיקה מגושמת. יכולנו להיפרד עכשיו.
אינך רוצה להתפשט לחיינו החדשים. אינך יכול להיפרד מצופן הגעגועים. להשתחרר מן הכמיהה לפיתוי. מחריב אותנו בבולדוזרים של השכל הישר. נואש להיעזב, כך בלי לזוז. להתכלות באש המשפחה. אתה מתאווה אלי בשנאה עצמית, נפרם בין אצבעותַי כמו דם במי ברז, האם זוהי האהבה אני שואלת, מקח אשמה.


איש ידבר:

אני מביט בך, תצלום ישן בארנק. האם תמיד היית יפה כל כך. זקיקי הזיכרון מתנערים מתרדמת חושים. ידי על צווארך, שפתי נושכות בפטמותייך, להקיז לנו רגעים. עכשיו גופי מלא אותך, פושט עלי שערך ביללת כלבים. אנחנו מתהפכים זה בזה כמו כבסים מלוכלכים. מורתחים להישמד, מלוקקים נוזלים, מרוככים, חנוקים להיסחט. שנים מסתובבות בנהמה חרישית. לעצור כמחוג בשעה הנקובה. אני הולך עכשיו.

קול אישה:

כאלו הם ימי חייך. שנת חלום מתמשכת. לילה בלילה נשטפים אל הכיור כמו זרע נטול תודעה. אבל החושך המתגלגל בצינורות שלך, מפריח בועות של אור. להתרסק לי בין הרגליים. כמה עצוב הגוף המתאווה לחיבה. אני רואה לך אהבתי. אתה נקי מרבבה. הבן זונה שלך אינו נושא באחריות. עיניך נכלאו בין שדי הקטנים, זה כל הפשע, אצבעותיך בין ירכי לחפש מוצא. המלים שהסתרת בי צועקות יותר מכל נגיעה.
האם הנצח שלנו מקציף מאיסה, סחי אהבה. ראה כמה אתה נקי, סבון הרחצה שותק מלפניך. המגבת הזולה מתייבשת במהירות. אתה מדקלם מן המונולוג מול המראה, נבהל במלים שלמדת בעל פה. אין זה משנה מה אתה חושב. האם אתה חושב בכלל בערכים של אהבה. עורי עוד מכוסה בשריטה הראשונה שהסמקנו. 
אני רוצה לטרוף אותך, אבל איני מעזה. נשים לא אהבו אותך, זה ברור. גופך השתוּק מסתודד עם עָבָרוֹ. אתה נושם בתוכי כמת החי. עלי לנהוג בך בעדינות. הכאב שלנו משותף, נצמד אל המלים כמו תינוק לשד אמו, מתפוגג בצחוק של ילד. אושרי מקופל בין שפתיך, אני הפתק שבקיר. תחוּבה בעומק השנים להיקרא בעיני זרים. אתה נושא אותי בתוך גופך לקבור אותנו יחד.

איש ידבר:

לבנות אותך ארמון בחול, גופי נקרא אלייך, אני בא אלייך, הֵלֶךְ מִדבר. מקולל בך, להשניאך. היינו תמונה יפה. מחובקי צמרות, שני עצים ברוח, לחושי סוד. נרעשנו כצרוף מקרים. האם נוכל לשכוח את לְשַד עצמותינו, את נֶשֶך שפתינו. אל תלבשי ערום, אל תעשי מערומיך בגד, לא תשחקי עוד במלים. עלטה מכסה את מותנייך ואני מעוכרייך נפרד.

קול אישה:

אתה מְרַצֶה את חייך בסבלנות טקסית. אסור בפצע שפצעה אותך אשתך, כמו מכורח גנטי. טוֹוה את חיינו בחבלים של כאב. הזיונים שלכם, אם לדבר גלויות, כמו כלבים בחצר. פרים ורבים בלי תועלת. איך שאני באה אליך, איך שאתה.
אנחנו כוחות הברית, המשחררים את עצם חיינו. האם אנחנו קיימים מחוץ לשפה, אני כבר מסוגלת לצפות בחולשתך, מה עוד אני יכולה ללמוד עליך. שאתה אוהב לנשוך לי בתחת, שאתה רוצה לזיין אותי על ארבע. יכולנו להימנע מכל זה.

קול האדמה:

הו מתים עלובים, מלקקים ומלקקים, והפצעים אינם שותקים. הקץ לחרפה, עת להיפרד בנשימה אחרונה. השמש שוקע, הגיע הרגע הגדול. היי שלום אהבה, להתראות אכזבה. לא תדעו עוד צער.


איש ידבר:

היינו קרובים זה לזה, כמו בוהן לאצבע, מקשיתות למשמעות חדשה. כשאת מחטטת, אני נפטר מן השיירים, וכשאת נצמדת בתנוחת טבחים, אני מחמיץ את הפנים. עכשיו אנחנו נפרדות, נסי את מזלך עם אצבעות אחרות.

קול האדמה:

לא, לא, לא, ככה לא גומרים

איש ידבר:

היינו קרובים זה לזה כמו בשׂורת מוות לחולה. ראשינו כבושים בכרים לצרור אנחות. אהובתי, אני מוחל אותך כמו חטא. נושם אותך בפעם האחרונה כחי המת. כי לך הבכי ולי השכחה. היי שלום אהובתי, המיטה שלך ריקה.

קול האדמה:

אתה מסוגל ליותר

איש ידבר:

לא תאהבי עוד לעולם. לא תתאווי לאיש. כי נרפאת לעד. מסביבך רק דומיית גופים. ורידים מכובים. ראי, האדמה שוב נושמת, פרחים מכסים את השממה. נובטים החשדות כמו פטריות רעילות, מלקוש האשמות. אהבות מתות גם באביב, בהתקף אלרגי. וכשאניח פרח לזכרך, אפילו שמש אפריל לא יאיר את מבטך.

קול אישה:

עשיתי אהבה עם הבן זונה שלך. בזמן שאתה אספת יללות. הבן זונה שלך אהב אותי, כמו ציפור משוגעת, אתה ספרת טיפות של גשם, דרס אותי במַשָק שיראים, הלחים אותי במקור עגבים, תִכְסֵס אותי להיאבד. שערי השתרש ברחמו השכוח, לאכול מתוכו חרובים וחֲרָפות. להשתכר בדמו. להתלטף במגע הדיבר הראשון.
הבן זונה שלך הבטיח להרוג אותי בצעיפי הבוקר.  להלחין את גופי בקרנות חרב. לצרוב קולו בעורי, צווחה כגחלת, בשפתיים שאין להשיגן. באצבעות כירורגיות לקטוע נפשותינו המטומבלות. מה שהיה הוא מה שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה. התמיינו ליסודות שלנו, לִכבות בעצמנו, מתחת לעננים חולפים. גזורים מראש כרעה מקראית.

איש ידבר:

מהם החיים השייכים לנו. זֵכֶר גופי בשתיקה. וזרח השמש, יום ועוד יום נסתם בצינורות. אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים לא יהיה. והלך השמש. שקעה חומת האדמה אשר בינינו, ובמישור המתנמך ניאסף אל חיק, להיוולד יחד בקול בֶּכֶה.

קול האדמה:

בלהט השיר גם זרזיר יכול לשיר, אוי לאוזניים שאין להם סוגרים, אוי לשפתיים שיש להן פתחים. הכול נסלח, הכול אפשרי, אבל קהלת, יקירי - שלי, היה לי מזל שהגעתי ראשונה, היה לי מזל שנשארתי אחרונה

קול אישה: 

לבדי אחסה בחיים המושרשים ברצפה. אדדה באזובי הקיר בקביים שמוטים. להיחבט במשעולים שכוחים, למצוא לי אבידה. אנקז בביובים, להתפשט מתוך אשמה. מים לבנים יציפו את שְמי. או אז אהיה נקייה. אחלוף בחיי כמו חיפושית בשדה. מסוככת ירוקים מתגעשים. מנוקדת כתומים ויזיגותים, צהובים נורמנים, אדומים ויקינגים. אביב שאין בו כלימה יילחץ אל שדי, להגיר אהבת רפאים. אפילו שמש חולה לא תצעיד את מותי, אפילו מנומרת כטורפת, משחרת להמעיד. אני רואה לך קולות במעמד שהיינו. צבועה בריח שלך כגדר טרייה. אתה האיש. המעוּנה המְענה.

איש ידבר:

אני אוהב כשאת בוקעת מן הרמקולים. אישה בתוך קופסה. מתיזה ארְיות מכלייך הסחוטים. קולך רפה, סגול אולי, חיוור אולי, רך, ממועך. כך להיאנח, לשוני קרבה אלייך. להתארס בך. אני אוהב כשאת, לאט, כמו רוח, מעט, חולפת בחצי היום, כך להניח אותך, על השולחן, לאהוב אותך, בפרהסיה, כמו אמת, עדי עד.
אבל בחצי הלילה, ספק תלוי כמו ירח, מתלבט בך, עוד לא דיברתי אותך, והתולעת כבר בבשר. אני ואת בנדוד הימים, בשקט של ההמתנה, אני זוכר, אכלנו יחד, אצל הערבי ביפו, עשרים שנה לפחות, הים זרח מאושר. ראי, סירת שפתייך מוטלת על החוף.

קול אישה:
 
חייך לא ישובו לאיתנים הבטוחים. לא יחניף המכנף מעליך. לא יכפיף הלילה את ראשו לנחמה. בגבי יהדהדו הגזעים, בגופך, להפריח גוף אל גוף. תהומות יגשרו על פנינו. לְאַבֵּק מנגינות אֵבֶל. אתקמץ לאגרוף לזלוף צוף בגרונך, להמיתך בגשם זהוב דק מדבש. שפתיך הלא דִממו את שמי, האם היה זה הבן זונה שלך. 

איש ידבר:

אני יודע את הסיבה השנייה וגם את השלישית. ראיתי את הדרך בסופה. אני יודע למה. אור דולק בחלונות. מים מפכים בכיור הרחצה. והקומקום שורק באלימות החדר. אני שואל אותך לסיבה הראשונה.
המוסיקה נחלשת כשבאוזני מתעצמת התשוקה. אני עיוור לך. חירש אותך. אילם בך. תני לי זמן להתאהב בך. שָהות להתאכזב בך. אני מחנך את עצמי אלייך. ראיתי אותך בפעולה, אינך דומה לך, אהובתי. אור פנייך כבה. פנייך רעות מדאגה.

קול אישה:

חיינו נקשרו בשרוכים של אהבה. להסתמן בדרך חזרה. הזרעים שזרענו במדבר ילדותנו מחריבים עכשיו את דוֹמִי הבית. כמה שאביט אין דרך מלפניך. ענפים צולפים בקרום האדמה להמטיר לנו גשם. גופינו ניעורים בחלומות ישנים. נטווים להתהלך קסמים על פני הארץ. 
אחזיר אותך אלי בתוגת ממטרות, ברעש אדמות, באשמת שמים. אגיר צחוקי השכחה כברד על השממה. אתפעם בך כמו אילן ברוח טובה. אזדרכת מזדעקת להיכנע. אשתה לך דמעה. אשתכן בחלומך כמו זוג עיניים. לפָרֵש לנו חיים. אקים עליך את החי והצומח והדומם עד יכלו עיניך, והמלים בלי נשימה.
עורכת: פביאנה חפץ

 

ilana1.jpg

אילנה ברנשטיין פנטזמה: מחזור ראשון

נדרשתי למשמעת מלים, לקוצב שפתיים. רוחות הזמן לא נשאו לי חסד. נכשלתי בלשוני, טבעתי במים מוכים, אלוהים לא מרחם על ילדות. זה היה שיעורי הראשון, למדתי את יסוד המים. חיפשתי משפט להתחיל בו את היום, אבל המשפטים הטובים היו תפוסים. >>>

 

ימי ראשית

היא ילדה, הוא ילד, ואלה ימי ראשית האהבה. בהמשך היא אישה, הנשים כולן, והוא הגבר שלא יהיה לה לעולם. כל הגברים כולם. לפעמים הוא חוקר ספרות. גם הוא ברבים. ובעבר. אף כי בראשה נחשבות מחשבות על עתיד. אולי בגלל היותה סופרת. לפעמים הוא אישה. ילדה פגועה מינית. >>>

עכשיו זה כתוב

"נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה. בעלי לא הרשה לי לעשן. הרגשתי את הכוח שלי בכפות הידיים. הוורידים היו מלאים דם. התחשק לי לדבר עם מישהו. רציתי לספר מה עשיתי. >>>

 

נקודת האפס

עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. אלה הם ימי ראשית האהבה. אני אוהבת רק ילד אחד, ואני רבים. רבות יש לומר. כפולת פנים כמו פרוטו–חיה. ואלה רק הימים הראשונים. מתוך הלילה אני אוהבת אותו, אהבתי רגישה לאור, אין לה ימים, רק ימים ראשונים. >>>

עכשיו זה כתוב: ההתחלה

נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה >>>

פנטזמה

"על קרן מסוננת נתבהרו ובאו פנים רבות, מסודרות בתור, לבנות את גופי ליפעה מאין כמוה. היה לי צורך בכל היופי הזה, נהייתי משוגעת ליופי. כל הלילה הייתי משוגעת, ובכול לילה."
מתוך רומן בכתובים. >>>

 

דאצ'יה מריאני קולות

מיקלה קנובה, שדרנית רדיו, "פסיכולוגית" של קולות אנושיים, חוזרת מחופשה ומגלה ששכנתה היפה, נרצחה באכזריות בדירתה. במקביל, מחליט מנהל תחנת הרדיו בה היא עובדת ,לערוך סדרה על פשעים לא מפוענחים נגד נשים. השדרנית מוצאת עצמה מעורבת בעל כורחה בפרשיית הרצח. >>>

שרי ריינולדס האושר השמימי של כנען

ב"כנסיית האש והגופרית ורוחו הכל -יכולה של האל" קובע סבא הרמן החוקים לכולם, וכולם מצייתים או משלמים את המחיר. אך הפיתוי נוגע גם בקהילה מבודדת זו. אצל נינה הפיתוי מופיע בדמותו של ג'יימס והיא מוצאת עצמה בהריון. >>>

ג'נט פאריס דבי הדייקית ומאט המשוגע

דבי הדייקית ומאט המשוגע, אנימצית מחשב מתוך התערוכה I Hate You In June משכן לאמנות עין-חרוד. >>>

שוש קורמוש בוטנים

מתוך סדרת עבודות, 1992-1993 >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית