בית

בבל , , 12/12/2018

                           

 

ספר הנייר, ספר האבן

מתוך שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

ביולי 2003, המליצה הוועדה למורשת עולמית בארגון אונסק"ו לכלול את "העיר הלבנה" של תל אביב ברשימת אתרי המורשת העולמיים של הארגון. "העיר הלבנה של תל אביב", נטען בטקסט הנלווה להחלטה, "היא סינתזה בעלת חשיבות יוצאת דופן של הזרמים השונים של התנועה המודרנית בארכיטקטורה ובתכנון ערים בחלקה הראשון של המאה העשרים. ההשפעות האלה [של הזרמים בתנועה המודרנית – ש.ר.] הותאמו לתנאים התרבותיים והאקלימיים של המקום, והשתלבו במסורות המקומיות". 
ההכרזה של ארגון אונסק"ו נחגגה בשורה של אירועים, תערוכות, טקסים וכנסים שנערכו מעט אחר כך, באביב 2004, והיו שיאו של מסע היסטוריוגרפי בן שני עשורים. ההשלכות של מסע זה אינן מצטמצמות להיסטוריה של התנועה המודרנית בארכיטקטורה והשתלבותה במסורות המקומיות, הסוגיות שעניינו את אונסק"ו, אלא גם משפיעות על סוגיות אחרות, פוליטיות ותרבותיות, שנוגעות למזרח התיכון ולמדינת ישראל. היסטוריה זו של תל אביב, שלרגע מוצגת  כהיסטוריה של הארכיטקטורה, לוקחת חלק בתהליך שבו בנייתה הפיזית של תל אביב והבנייתה התרבותית והפוליטית שזורות זו בזו, ויש לה תפקיד מרכזי בבניית הקייס, האליבי והאפולוגטיקה של ההתיישבות היהודית בארץ. במובן זה, ההיסטוריה האדריכלית של תל אביב לא רק מסגירה משהו מהאופי ומהצבעים הפוליטיים האמיתיים של הארכיטקטורה המודרנית בכלל ושל האדריכלות הישראלית בפרט, אלא גם מראה כיצד היסטוריה יכולה לשנות את הגיאוגרפיה.
 
ספר הנייר, ספר האבן
עיר נבנית בדיוק כמו היסטוריה - תמיד על ידי המנצחים, תמיד למען המנצחים, ובסופו של דבר, תמיד לפי ההיסטוריה של המנצחים. כמו ההיסטוריה, גם העיר אינה מאירה פנים לכולם במידה שווה, וכמובן שאינה מספקת את המאוויים של כולם במידה שווה.
כדי לשנות עיר ואת הסיפורים שלה וכדי לכתוב היסטוריה דרוש הרבה כוח, וכוח זה דבר שאף פעם לא מחולק במידה שווה. מדובר כאן בסוג של מלחמה, המתרחשת במרחב הפיזי של העיר, אך גם במרחב התרבותי שלה. שכן מי ששולט במרחב הפיזי שולט בדרך כלל גם במרחב התרבותי, וזה אף פעם לא מי שהפסיד בקרב על ההיסטוריה.
יחד עם זאת, למי ששולט במרחב התרבותי יש דרכים רבות להשפיע על המרחב הפיזי: מי שבכוחו לעצב את המרחב הפיזי באופן שהולם את צרכיו, יכול לעצב אותו כך שיהלום את ערכיו ואת סיפוריו; ומי שיכול להעניק לערכיו ולסיפוריו מעמד הגמוני, יכול בדרך כלל לחזור ולעצב את המרחב הפיזי בהתאם. אפשר לנסח את מצב הדברים הזה בכלל המעגלי הבא: עיר היא תמיד התממשות הסיפורים שהיא מספרת על עצמה.
אחת הדרכים המקובלות לממש את הסיפורים שעיר מספרת לעצמה על עצמה היא השימור. דרך אחרת, הפוכה, היא ההריסה. מכאן שכל מעשה שעושים או שלא עושים בגופה הפיזי של עיר, הוא גם מעשה של כתיבת היסטוריה, מעשה היסטוריוגרפי. ההחלטה על הריסת בניין ישן, בניית בניין חדש או שימור בניין קיים, קובעת מה נידון לשכחה, מה נותר לפליטה ומה ראוי לזכירה. לכן יש קשר ברור והכרחי בין ההיסטוריה של עיר לבין הגיאוגרפיה שלה. גיאוגרפיה היא עניין של היסטוריוגרפיה. הגיאוגרפיה של עיר משמרת את מה שההיסטוריה אומרת לה לזכור ומוחקת את מה שהיא אומרת לה לשכוח. לפעמים היא גם בוחרת להדגיש חלקים מסוימים בסיפור שלה שנמצאים ראויים לציון מיוחד – להקים אנדרטה, לקבוע שלט ציון, להתוות ציר הליכה, לשמר או לשחזר בניין.
תהליך הבנייה הפיזית של העיר שזור בתהליך ההבניה התרבותית שלה. השליטה בתהליך ההבניה התרבותית של המרחב היא אולי עמוקה ואפקטיבית יותר מכל שלטון פוליטי או מצע מפלגתי, כי ההגמוניה, בניגוד לכל התצורות הגלויות של השלטון, נוכחת בכול אבל גם סמויה מעין - היא מסתתרת מאחורי "החוש המשותף" (common sense) של השליטים והנתינים, הדעה הרווחת שלהם, המובן-מאליו שלהם, הלא-יעלה-על הדעת שלהם, הסיפורים שלהם - ובסופו של דבר היא מרכיבה את כל מה שאנחנו מכנים "נורמליות".
בדומה לחוף "מציצים", שנקרא על שם הסרט שנעשה עליו ונושא את שמו,  לפעמים עיר יכולה להשתנות רק מזה שמביטים עליה אחרת, רק מזה שמספרים את הסיפור שלה אחרת: "הספר יהרוג את הבניין", כתב ויקטור הוגו בנוטרדם.  לכן, אם מדובר במנצחים ואם מדובר במפסידים, מי שרוצה לשנות את העיר, צריך קודם כול לשנות את הסיפור של העיר.
עיר לבנה, עיר שחורה

צילום ועיבוד: אנקטי

שמעון צימר אומללות ראויה לרומן

יוסף הרשקוביץ, מוצא עצמו באמצע החיים פרוד מאשתו ושב להתגורר עם האם החולה בבית ילדותו. במצלמתו הוא מתעד באובססיביות את הידרדרותה הגופנית והנפשית של אמו. יום אחד הוא מוצא ברחוב דפי טיוטה של שכן סופר, ומתברר לו שהלה רואה את אומללותו ראויה לרומן. >>>

מוקי צור, שרון רוטברד (עורכים) לא ביפו ולא בתל אביב

"כשאתה מאזין לשיחתם הצנועה על ימים ראשונים בצריפים 'מחוסרי הבטנה' כלומר בעלי הקירות הבלתי כפולים, על רוחות לא טובות שהילכו בין חרכי לוחים, ועל לחשי המוות בין פרדסים משופעי עלים ומזימות, על לילות ארוכים של הצטנפות בתוך המשפחה ברוכת הילדים, בעוד שעם אדוות >>>

דוד אבידן הרחובות ממריאים לאט

מתוך ספרו הראשון של דוד אבידן "ברזים ערופי שפתיים". >>>

יוסף אליהו שלוש פתח דבר

"התאמצתי כפי יכולתי לרשום את זיכרונותי למען יישארו לבני משפחתי אחרי, וגם להמעוניינים בתולדות ובהתפתחות היישוב העברי ביפו, ועל היחסים הטובים ששררו בינינו ובין שכנינו הערבים במשך תקופה של עשרות שנים עד בואם של 'גואלי' ארצנו האנגלים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית