בית

בבל , , 20/11/2017

                           

 

מישל פוקו "אך מה מסוכן כל-כך בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבוריהם הולכים ומתרבים עד בלי גבול? היכן אפוא טמונה הסכנה?"

מתוך סדר השיח

לשיח שאשא היום, ולאלה שאצטרך לשאת כאן אולי במשך שנים, הייתי רוצה, לו היה הדבר אפשרי, להסתנן בחשאי. יותר משהייתי רוצה לשאת דברים, הייתי רוצה להיעטף על ידי הדברים ולהינשא באמצעותם הרחק מעבר לכל התחלה אפשרית. הייתי שמח להיווכח כי בשעת הדיבור עצמו, קול שאין לו שֵם מקדים אותי זה מכבר:  או אז הייתי צריך רק להמשיך אותו, לפתח את המשפט, להשתכן בלא משים בין סדקיו - כאילו הִשעה לרגע הקול הזה את עצמו ושיגר לעברי אות. או אז לא היתה כל התחלה, ובמקום להיות מי שממנו נובע השיח, הייתי נתון לחסדי התנהלותו, ולא הייתי אלא פִּרצה זעומה, נקודת היעלמותו האפשרית. 

הייתי רוצה שיהיה מאחורַי קול (שנטל את רשות הדיבור זה מכבר ולכן הוא מדוֹבב מראש את מה שבכוונתי להגיד), קול שיאמר כך: "צריך להמשיך, אין בכוחי להמשיך, צריך להמשיך, צריך לומר מילים ככל שיש מילים בנמצא, צריך לומר אותן עד שהן תמצאנה אותי, עד שהן תאמרנה לי – מַאמץ משונה, טעות משונה, צריך להמשיך, זה אולי כבר נעשָׂה, אולי הן כבר אמרו לי, הן אולי נשאו אותי אל סף הסיפור שלי, אל מפתן הדלת הנפתחת אל ההיסטוריה הסיפור שלי; ואני אופתע אם היא תיפתח".

דומני שאצל רבים קיימת המשאלה הזאת, שלא להיאלץ להתחיל; המשאלה הזאת להימצא, מניה וביה, מעברו האחר של השיח, בלא שיצטרכו תחילה לשקול מבחוץ את כל המיוחד העשוי להיות בו, את כל המפחיד, את הזדוני אולי. על הרצון הזה, השכיח כל-כך, משיב הממסד באופן אירוני, מתוך כך שהוא מְשַׁווה לַהתחלוֹת צביון חגיגי, שהוא מקיף אותן במעגל של קשב ושל דממה, שהוא כופה עליהן צורות טקסיות, כמבקש לסמן אותן ממרחק.

המִשאלה הזאת אומרת: "הייתי רוצה שלא יהיה לי צורך להיכנס בעצמי לתוך הסדר רְצוף המהמורות הזה של השיח; הייתי רוצה שלא יהיה לי צורך להתמודד עם הצד הפסקני וההחלטי שלו; הייתי רוצה שהוא יקיף אותי מכל עבר כִשקיפות שלווה, עמוקה, פתוחה עד בלי גבול, אשר בה האחרים הם שימַלאו את ציפייתי, ושמתוכה תבצבצנה להן האמיתות בזו אחר זו; ואני אצטרך רק להניח לעצמי להינשא בו ועל ידיו כשֶבר מאושר של ספינה טרופה". והמוסד משיב: "אל תחשוש להתחיל; כולנו כאן כדי להראות לך שהשיח הוא חלק מסדר החוקים; שמפקחים זה מכבר על הופעתו; שהוקצה לו מקום המכבד אותו ובה בעת גם פורק אותו מנשקו; ואם קורה שיש בידיו כוח כלשהו, הרי שהוא שואב אותו מאתנו, ומאתנו בלבד".

אך אולי הן המוסד הזה והן המשאלה הזאת אינם אלא שני צדי מַטבע של אי-שקט אחד: אי-שקט באשר לממשות החומרית של השיח כדבר-מה נֶאמר או כתוב; אי-שקט ביחס לאותו קיום ארעי, שמן הסתם נידון להימחק, אך זאת תוך פרק זמן שאינו תלוי בנו; אי-שקט לנוכח התחושה שמתחת לפעילות הזו, על אף היותה יומיומית ואפורה, רוחשים כוחות וסכנות שקשה לשערם; אי-שקט הנובע מן החשד שבקרב כל אותן מילים רבות, ששימוש כה ממושך בהן הקהה זה מכבר את עוקצן, חבויים מאבקים, ניצחונות, פגיעוֹת, שליטה  ושעבוד.

אך מה מסוכן כל-כך בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבוריהם הולכים ומתרבים עד בלי גבול? היכן אפוא טמונה הסכנה?


foucault11.jpg

ניקולא פארג הייתי מאחוריך

"בגיל שלושים חטפתי את החיים בפרצוף. רק אז הפסקתי להתייחס לעצמי כמלך העולם והפכתי לאדם בוגר כמו כולם, שעושה כמיטב יכולתו עם מה שהוא. חיכיתי לגיל שלושים כדי להפסיק לתהות מה זה בדיוק סבל ודאגה, חיכיתי לגיל שלושים כדי להתחיל לחפש, כמו כולם, אחר האושר. >>>

ואלר נובארינה איגרת לשחקנים

המחזה "איגרת לשחקנים" הופיע לראשונה ב- 1986 בספרו של ואלר נובארינה "ללואי דה פינס", ומאוחר יותר ב"תיאטרון הדברים", יחד עם טקסטים נוספים. >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

מישל וולבק כמו קרפיונים

כדי להסוות את ריח המוות שיוצא לנו מהלוע, שיוצא לנו בלתי מנוצח מהלוע, אנחנו מוציאים מילים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית