בית

בבל , הודפס ב, 21/9/2019

דליה מרקוביץ' "תחנה" - ענבל אברג'יל בגלריה הקיבוץ

מתוך הכיוון מזרח גליון מס' 9

ענבל אברג'יל מציגה בגלריה "הקיבוץ" תצלומים של תחנות אוטובוס. התחנות צולמו במהלך שלוש שנים בחלקים שונים של הארץ. המצלמה של אברג'יל הנציחה מגוון רחב של תחנות: בדרכים סואנות ובכבישים צדדיים, עם דפנות מפלסטיק ודפנות מבטון, ישנות וחדשות, יהודיות וערביות, בעלות מבנה מגונן וכאלו שהן רק עמוד ברזל מחליד.
התחנות מסמנות את התוואי האנושי שחרצו בני-אדם במרחב. יחד, הן גודשות את הנוף ברשת סבוכה ומתפתלת של דרכים. בדרך כלל התחנה היא לא יותר מאתר שחולפים דרכו, אתר ארעי שחב את קיומו לנקודת המוצא וליעד הסופי. התצלומים מציעים לנו לקטוע לרגע את הדרך, להשהות את זמן התנועה, ולזכות את התחנות במבט נוסף. התחנות של ענבל אברג'יל הן אתרים אקטיביים של פרפורמנס, אתרים שהם בו-זמנית גם הטריווייה המצויה על אם-הדרך, בשולי הקיום, וגם אתרים דינאמיים וחתרניים. כמו המקום ההטרוטופי, כורכות התחנות יחד את הפונקציונלי-הממשי עם הפנטזמטי, את הנורמטיביות עם מיקומי הנגד.
מנעד רחב של אמצעי ביטוי, מכתובות גרפיטי וחריטות, ועד למודעות ותצלומי פרסומת, הופכים את התחנה למשטח אקטיבי של תצוגות מתחלפות. "משטח התצוגה", הוא גוף הברזל, הפלסטיק והבטון מהם עשויה התחנה. שטח הפנים המצומצם הזה מחייב טקסט חזותי, קצר, הבזקי ומקודד. זה נחרט, מרוסס, מודבק ומתפרק, אינספור פעמים. הדינאמיות הזו מייצרת אוסף קקופוני של מסרים. חלקם משקפים את המרחב החברתי-תרבותי-פוליטי שבו הם ממוקמים, בעוד אחרים מהווים את תמונת הראי הדיכוטומית, האנרכית או המדומיינת שלו.
התחנה בכפר הערבי למשל היא מיצג של התנגדות. לנוכח גוף התחנה שכוסה כולו בפלקטים כתובים בערבית, מתנוסס שלט מנותץ ומחורר בעברית. השלט מספר על כיווני נסיעה במרחב היהודי שמחוץ לכפר. במילים אחרות, השלט הוא הביטוי הגרפי-המילולי של ייהוד המרחב. איון השלט הוא האיון הזמני של הנרטיב. סבך המילים הערביות המצפה את דפנות התחנה, הוא במידה רבה מסתור נרטיבי מפני החוץ המאיים, למשל מפני "התחנה השכנה" עליה רוססה הכתובת "מוות לערבים".
בתצלום אחר מוצגת תחנה שהתפצלה לכמה מרחבים שונים. על גוף התחנה, המשמשת עדיין נוסעים, נתלו מודעות אבל, זרי פרחים ודגלי ישראל. כך הפכה התחנה בו-זמנית גם למרחב שגרתי-יומיומי, וגם לאתר של זיכרון. בשבריר של שנייה מדממת הפך שטח התחנה לשטח משותף לאזרח ולאומה, לנוסעים ולחללים, לחיים ולמתים. אולם, בניגוד לאנדרטה שהיא חותם קבוע של זיכרון מרחבי, התחנה היא אנדרטה ארעית. כשמודעות האבל יתקלפו, זרי הפרחים ינבלו והדגל יתבלה, יהפוך הזיכרון "החי" של המוות לפחות ופחות נראה.
בתצלומים אחרים מייצגות התחנה והסביבה, שתי מציאויות שונות בתכלית. כך למשל נוכח פרסומת ענק של מכונית בוהקת, מציגה התחנה מופע של חורבן ועליבות. התחנה שנחבלה ונהרסה מעמידה מול הפנטזיה הכוחנית של העושר, סביבה דלה וענייה.
בתחנה אחרת בולט הדחף לפרוץ מן השוליים האנונימיים, ולהתביע קול במרחב. על גוף התחנה רוססו שמות פרטיים של אנשים "אמיתיים", באותיות ענק. "תמיר מועלם" ו"אסף אביטל" השפריצו את שמותיהם בהתרסה על הקירות, מטילים את עצמם על המרחב הפומבי – דורשים בו מקום. לנוכח שמותיהם החיים והבועטים, עומדת בניגוד חריף מודעת האבל של "דוד כהן". שמו נכתב על פני התחנה באותיות שחורות ומדודות, המסמנות הסתלקות, סוף.
השמות הופכים את התחנה ללוח-מודעות ספונטני שמתפקד מחוץ לרשתות התקשורת המקובלות. השימוש הזה מדגיש את מעמדה הסִפּי של התחנה: היא גם בפנים וגם בחוץ, גם תחנת ממסר פנים-קהילתית וגם טקסט שנכתב לזרים, החולפים דרכה אל מקומות אחרים.

התחנות אינן אנונימיות, או "כלליות". יש להן מיקום מדויק במרחב הממשי. רובן צולמו בפריפריות: בערי-הפיתוח, במושבים, ובכפר הערבי. פריפריאליות איננה מושג גיאוגרפי, או מרחק שנמדד בקילומטרים. יותר משהיא מסמנת שוליוּת מרחבית, היא מסמנת אחרוּת מעמדית, אתנית ולאומית.
ענבל אברג'יל מביאה אותנו דווקא אל התחנות הללו. היא מכריחה אותנו להסתכל עליהן כעל טקסט פוליטי, ולהסתכל דרכן על המרחב האחר. היא נותנת לתחנות לתקוף אותנו באלימות סימבולית, במתחים ובאי-הנחת שהן משדרות: התחנות שונאות ערבים או מבקשות להעלים את הנוכחות היהודית, עטופות בדימויים של עושר או משפריצות ביטויים מוחצנים של הרס ועזובה. ואולי יש כאן גם לעג סמוי. פעמים רבות הפריפריה עצמה היא תחנה בלבד, חלל מעבר דרכו אנחנו חולפים ממקום אחד למקום אחר. העבודות מבקשות מאתנו לעצור רגע בנקודות המעבר הזעירות הללו ולהתבונן עליהן היטב. הן הקצה. הן התחנה הקטנה, המקודדת והמוצפנת של תחנת המעבר הגדולה – הפריפריה. כשהן תלויות זו לצד זו בגלריה התל-אביבית, הן גורמות לנו לעצור, להשתהות שם לרגע, ולזַכּות את הטקסט שלהן, אולי לראשונה, במבט עומק.

תחנה, ענבל אברג'יל, גלריה הקיבוץ, ינואר-פברואר 2004


ענבל אברג'יל, תחנה

מתוך: תחנות, 2004, גלריה הקיבוץ / ענבל אברג'יל

עוד מתוך גליון מס' 9

נורית חג'אג' זהב לבן – עבודה שחורה

על סרטה של הבמאית טלי שמש. >>>

קציעה עלון "גנדור אמיתי זה תרנגול עומד על ראשי": ה"פאלוס הקישוטי" כמפתח לחתרנות הכפולה

ספר שיריה של ויקי שירן מנגן בתיבת-הנגינה של השירה העברית קולות וצלילים שטרם שמענו. >>>

 

חומרים מאת דליה מרקוביץ'

על הגליון הראשון של כתב העת "ארכיסקס"

"הקשר בין סקס לארכיטקטורה ברור," אומרת רינת ברקוביץ', "כמו הקשר שבין וילה אקסקלוסיבית בפרוור, למסיבות זימה המוניות: אין סקס בלי ארכיטקטורה, ואין ארכיטקטורה נעשית אלא למען המין האנושי. >>>

 

http://readingmachine.co.il/home/books/1118749331/1118749842