מתוך הכיוון מזרח גליון מס' 9

על סרטה של טלי שמש ששודר במסגרת תכנית הטלביזיה "עובדה".

"7.7.2004 – היום בו פוטרתי מעבודתי במפעלי ים-המלח בעקבות השתתפותי בסרט "זהב לבן – עבודה שחורה". לקרוא ולא להאמין. "משפחת עופר החליטה להפוך אותי מעובד-קבלן למבוטל עני,"  - ג'קי אדרי, 2004 (התפרסם באתר העוקץ).

מבוטל – כך כתוב – כטעות-דפוס "פרוידיאנית" – אתה מובטל אתה מבוטל. מי אמר שסרטים "חברתיים" לא משפיעים? הופעתו של כל סרט חברתי בטלוויזיה (הכוונה בדרך-כלל לסרט שיזכה כנראה ברייטינג נמוך, יעסוק בסוגיות חשובות במיוחד וייעשה על-ידי "תמהוני" ומומלץ – מזרחי), מעורר אצל כמה פעילות ופעילים חברתיים תחושת שחרור ואצל מעגל רחב יותר תחושת היטהרות. לתחושת השחרור הזמנית תהליך קבוע. תחילתו במין תחושת גאווה, שהרי הסרט מאשש את הטענות שאנו מביעים חדשות לבקרים. הנה עובדה, הן מוצגות במדורת-השבט הטלוויזיונית ואין יותר מכך להעיד על אמיתותן. השלב הבא משותף למעגל הרחב יותר. ניתן לכנותו תחושת זעזוע עמוק. אותה תחושה האוחזת בנו למראה המראות הקשים המתגלים בסרטים מעין אלו. עבור רבים תתפוגג תחושת הזעזוע לאחר שיחה עם חברים, אך עבור פעילות ופעילים חברתיים התיעוד הדוקומנטרי הוא העצמה שמחייבת פעולה. יחד עם זאת, להרהורי המהפכה אורך-חיים קצר למדי, המתחלף פעמים רבות בייאוש. הרי כל מה שראינו הוא קצה קצהו של קרחון. עובדה, הנה ג'קי אדרי, מי שהפעיל את אתר האינטרנט של עובדי-הקבלן, פוטר בעקבות ההופעה בסרט. לצִדו, ברשימה הולכת ומתארכת, נמצאים ויקי קנפו, האמהות החד-הוריות, הנכים, ועוד.

ראשיתו של "זהב לבן – עבודה שחורה" הוא ב"סרט" אחר. יוצרי הסרט הגיעו לדימונה במטרה לתעד את מפלגת "זעם" – מפלגה מקומית שהתמודדה בבחירות הארציות האחרונות. במיוחד זכור שיר הבחירות המצמרר: "שרֵפה, אחים שרֵפה, עיירתנו בוערה כולה", שליווה את התשדיר. הניסיון לתהות על מה שקורה בדימונה הוביל אותם למפעלי ים-המלח המצליחים, שהועברו בשנת 1996 מידי המדינה לידי האחים עופר במחיר מציאה.

סיפורם של מפעלי ים-המלח ודימונה הוא לכאורה סיפור מיוחד. "דימונה היא העיר של מפעלי ים-המלח" נאמר בסרט, כדי להדגיש את מקומו של המפעל בחיי התושבים ועתידם. אולם המקום שתופסים המפעלים הוא לא רק "מקום עבודה", אלא גם מקום של פחד. נדמה כי הפחד הוא הציר המארגן של הסרט כולו – הפחד להיחשף, הפחד לדבר, הפחד לפעול. מרבית עובדי-הקבלן בוחרים לא להיחשף. הם מסתתרים מאחורי פלא-פונים לא זמינים, דלתות סגורות ומסכות (תרתי משמע). יציאה כנגד מפעלי ים-המלח בעיר כמו דימונה, הם אומרים, משולה למוות. אך האם הפחד הוא זר ודרומי בלבד? האין אנו עדים למערכת משומנת היטב המטמיעה בכל אחד ואחת מאתנו תחושת ארעיות וזמניות, מעין השתקה והיאחזות ב"יש" עד יעבור זעם? בדימונה, אין ספק קשה יותר, אך הסיפור המקומי הוא חלק מסיפור רחב. בשוק העבודה העכשווי לכל אדם יש מחליף, ולא סתם מחליף, אלא מחליף זול יותר.

למעמדות בדימונה יש שֵם
הסרט נפתח במספר תמונות קפואות: מדרון של שיכונים ודודי-שמש, רחובות ישרים ושוממים שנמתחים לשום מקום, ושורות-שורות של אוטובוסים שמשנעים את העובדים בדרך הסיזיפית מהבית לעבודה וחוזר חלילה. נראה כאילו המרחב כולו הוא השלכה אחת ענקית של צרכי המפעל. אולם, המרחב לא רק מנוהל על-ידי המפעל, אלא גם מבותר על-ידו. המרקם החברתי של דימונה, נאמר בסרט, הוא פועל יוצא של מניפולציות כוחניות ומדיניות של "הפרד ומשול" שיוצרים המפעלים. במילים אחרות, בדימונה יש מעמדות, ולמעמדות יש שם. במעמד הגבוה ביותר מצויים עובדי "דור א'", המחזיקים בשכר גבוה ובזכויות סוציאליות כמתחייב בחוק. עובדי "דור ב'" הם דרג הביניים, המרוויח כמחצית מעובדי דור א'. "עובדי-הקבלן " לעומתם הם "רוחות-הרפאים" של המפעל, הם עובדים במשכורות נמוכות ללא זכויות, ללא גאווה ובעיקר ללא תקווה.

כבר בראשית הסרט נקבע מעמדם הנוכח-נפקד של עובדי-הקבלן על-ידי ארמונד לנקרי – יו"ר וועד העובדים של המפעל. "במפעלי ים-המלח אין עובדי-קבלן," הוא מצהיר בביטחון, "יש רק עובדי-קבלן שנמצאים לעבודות קצובות ולפרויקטים מסוימים." "אבל ישנם עובדים שנמצאים בעבודות-קבלן 10, 12, 15 ו-20 שנה", מקשה שמש. "אני לא יכול להעסיק פה עובד 24 שעות בלי הפסקה, זה בניגוד לחוק," מתגונן לנקרי, "קבלן יכול לעשות את זה!", הוא אומר בארשת של ניצחון, ומוחץ בין שתי ידיו זבוב מטריד שחדר למשרד הממוזג. מאחוריו ניצב כמו בדיחה סרקסטית, פסלם של "שלושת הקופים" – זה שאינו רואה, זה שאינו שומע וזה שאינו יכול לדבר.

הפערים התהומיים בין דפוסי ההעסקה השונים משליכים על המציאות בעיר כולה. עובדי-הקבלן נפרדים מחבריהם לעבודה לא רק בכושר ההשתכרות, אלא גם באזור המגורים, בסגנון החיים ובאפשרויות שמזמנים החיים. הם אפילו יושבים בשולחנות נפרדים בשמחות, מעיד אחד מעובד "דור א'" שהסכים להתראיין לכתבה. בביקור באחד מן הבתים המרווחים של עובדי "דור א'", בוחר המארח, יוסי ארביב, להדגים את הפערים המעמדיים במפעל באמצעות אילוסטרציה אלימה. ארביב מכניס לתוך אקווריום בו הוא מגדל נחש, עכבר קטן, הנטרף על-ידי הנחש בתוך שניות לקול קריאות ההתפעלות של המארח. "החזק אוכל את החלש," הוא אומר בשוויון נפש, ומבטא בכך את ההעתקה הוולגרית של הדרוויניזם הביולוגי לתוך המרקם החברתי של העיירה. ואם לא די בכך, מעבירה אותנו המצלמה אל ביתו של עובד "דור א'" אחר. "הגעת ל-high society של העיר," אומרת המארחת בגאווה לא מוסתרת, ומפרטת בעליצות את מבחר המתנות שיעניק המפעל לעובדים הקבועים לכבוד חג הפסח. מיותר לציין כי עובדי-הקבלן לא יקבלו מתנה לפסח, לא יקבלו נופש, לא יקבלו תנאים סוציאליים ואף לא פיצויים במקרה של תאונה או מחלה, כפי שיתאר בהמשך הסרט עמיחי אסטיבקר, שלא רק נפצע במהלך העבודה, אלא גם אולץ לשלם על כך מכספו.

המציאות הקשה הזו, אומרים העובדים, רק הולכת ומתדרדרת. בעידן של תחרות חופשית נאבקים הקבלנים על מקום פרנסתם. כל מכרז שהם מציעים למנהלי המפעל מנסה להוזיל את העלויות של הקבלן הקודם. את מחיר ההוזלה משלמים העובדים. הקבלן יודע את זה וגם מנהלי המפעל יודעים זאת, אך לא נראה כי העובדה הזו מטרידה מישהו. מנהלי המפעל והקבלנים יודעים כי הניצול המחפיר לא יפגע במספר המועסקים. שיעורי האבטלה הגבוהים בדרום מבטיחים להם זרימה סדירה של עובדים כמעט בכול תנאי. "עובדי-קבלן יש כמו זבל," אומר אחד העובדים במרירות, "אתה הולך ברחוב, עושה סיבוב במרכז ומביא עובד-קבלן." וכשההיצע גדול מן הביקוש, ניתן כנראה לעשות הכול.

עבודה שחורה תרתי-משמע

מרבית המשתתפים בסרט הם מזרחים, בין אם הם עובדי "דור א'", עובדי-הקבלן או הקבלנים עצמם. הם הובאו לעיירה הזו ולעיירות אחרות בנגב במסגרת תכניות פיזור האוכלוסין שהנהיגו קברניטי המדינה בשנות ה-50. "מפריחי השממה" מילאו במשך שנים שתי משימות לאומיות מרכזיות: הם היו קו-הביצורים החי של המדינה, ובו-זמנית "הפריחו את השממה". אולם תושבי העיירות שאולצו לתבניות החלוציות מעולם לא תפסו את הנישה החלוצית בהיסטוריה הציונית. לתוך התודעה הציבורית הם חלחלו כמטפורה לנחשלות, עצלות וחוסר יכולת משווע, הנזקק לעולם לחסדים התומכים של הממסד. לצד ההאשמה, ההגחכה וההשכחה של תושבי העיירות, הפכו בשנים האחרונות העיירות עצמן, מושא לפילנטרופיה מניבת רייטינג. כך, באמצע הסרט, מגיח אל "השומקום", אבק הכוכבים הטלוויזיוני המופיע בדמותם של דודו טופז ושורה של סלבריטאים תל-אביביים, שארגנו לעצמם אירוע יחצני בעיירה שכוחת-האל. באמצע השממה, לוכדת אותם המצלמה של שמש, כשהם זוהרים בבלונד זחוח של כוסות שמפניה וחיוכים רחבים. החבורה הגיעה לדימונה (!) לרגל הנחת אבן-הפינה של "מרכז דודו". "הוגה הרעיון, היוזם וגאוות העיר דימונה" עולה לבימה המאולתרת לקול תשואותיו של קהל המוזמנים האקסקלוסיבי, נוטל לידיו את המיקרופון, משגר חיוך בוטח אל המקומיים, ופוצח בנאום דידקטי שאמור ללמד אותם דבר או שניים על הצלחה: "היה פעם נשיא גדול בארצות-הברית, קראו לו ג'ון קנדי," אומר טופז, "והוא אמר: 'אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, אלא מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה'." לאחר הרמז העבה שהוא משגר אל האנשים שמולו, הוא מצרף אל הנאום מנהיג נוסף – הפעם מנהיג שחור – לא מן הסוג חסר חוט-השדרה שעומד מולו, אלא מנהיג אמיתי שידע לחלץ את עצמו מן המצוקה בכוחותיו הוא: "איש גדול אחר, מנהיג שחורים בארצות-הברית ששמו היה מרטין לותר קינג, אמר פעם בנאום נפלא: I have a dream – יש לי חלום". אלא שבמטפורה הזו, מרטין לותר קינג הוא לא הקהל המזרחי אלא טופז עצמו. ואכן גם לדודו, כמו למרטין, יש חלום: "יש לי חלום, ותרשו לי להיסחף עם הדמיון, לא רק על פארק השעשועים, לא רק על DuDu Land, אלא גם על בית-מלון, צימרים, מוזיאון הכור האטומי וחוות בעלי-חיים," הוא זועק למיקרופון. הקהל נסחף עם דודו, מחייך, מוחא-כפיים בהתלהבות, לרגע הוא ודודו הם אחד, לרגע יש להם חלום משותף, לרגע הם לא פועלים במפעל בעיירה קטנה וחמה, לרגע הגיע הכוכב מן הצפון וארג אִתם פנטזיה. שלושה חודשים בלבד לאחר האירוע, נעלם הכוכב ונעלם החלום. "מרכז טופז", כמו בית-החולים, הקניון ומרכז הספורט, מעולם לא התרוממו מעל אבן-הפינה.

בדימונה פרויקטים רבים מהם נותר יער של שלטים ושלדים. השלטים והשלדים, שיירי החלום, יוצרים מעין אנדרטה חברתית מתריסה, אנדרטה של הבטחות וכישלונות, "עיר עתיד" שהוקפאה ברגע הזינוק, ברגע בו ביקשה להתרומם מעל ים השיכונים שמסביב. ולמרות זאת, אדרי, כמו רבים אחרים, אינו מוותר על גבולות השייכות הציוניים ומתעקש לעגן את הביוגרפיה האישית שלו עם הביוגרפיה הלאומית התקנית: "עובדי-הקבלן הם חלק בלתי נפרד מחזון הציונות להפרחת הנגב," הוא אומר, ומוסיף: "אבי ירד לעבוד במפעלי ים-המלח בשנת 1954 מירושלים. הוא גר במחנה העובדים. את מרבית חייו עבד בעבודה במשמרות במפעלי ים-המלח, הקים משפחה בעיר דימונה ועד ליום מותו היה עובד גאה ותושב העיר דימונה... אני שירתי בחיל המודיעין. שירתי ביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור. בתי קצינה בצה"ל בצנחנים. בני בקורס קצינים בצנחנים. דמי הוקז במלחמה על ביטחון מדינת ישראל... אני לא ארד למחתרת, אני אֶלחם בכימיקלים לישראל בצורה גלויה עד כדי כאב... די, אני יוצא למלחמה ואני אנצח בה כי ההון איבד את שפיות דעתו."

העיגון הציוני מספר לנו כי ללא הציונות קשה להילחם מלחמות חברתיות. בלי העוגן הציוני הופכים הנאבקים מיידית לאאוטסיידרים של המיין-סטרים הישראלי, כלומר לחסרי קול ולגיטימיות. אי-לכך, מקור הכוח של המאבק הוא דווקא ההיאחזות בציונות ובביוגרפיה תקנית, כאילו לומר: אנחנו כמוכם, לא תיפטרו מאִתנו במהירות באמצעות השלכתנו אל מחוץ לגבולות הקולקטיב. העמדה הלא-ציונית היא עדיין עמדה פריוויליגית של מעמד כלכלי ואתני מסוג מסוים. מעמדו של הסרבן האשכנזי המבוסס, אינו דומה למעמדם של פועלים מזרחים מן הדרום. האחרונים כאמור נאלצים לעבור דרך המסלול הציוני כדי להשיג עמדה לגיטימית בויכוח, אך למרות זאת, הם אינם מוותרים על המאבק.

ההרהורים הללו מלווים אותי במשך תקופה ארוכה של עשייה חברתית-פוליטית. כיום, כשיום הולדתי נושק לחמישים, אני מתנערת לאטי משאריות של נוסטלגיה לאומית שנחרטו במסלול חיי, ומחפשת דרך לשמור על המשפחתיות ללא הסיפור הקולקטיבי. את הנחמה אני מחפשת בעשייה. דרכה אני מתעקשת להוכיח את זכותי, וזאת למרות מקורותיי הציוניים, הכוללים מחיר אישי כבד מנשוא אותו שילמה משפחתי על אותו מזבח הנקרא מולדת. סרטה של טלי שמש והפיטורים של ג'קי אדרי שבאו בעקבותיו, חושפים במלוא העָצמה את המתח שבין החברתי ללאומי. המאבק של אדרי ומאבקים רבים אחרים, ימשיכו כנראה להעסיק בישראל המיליטריסטית עוד מאבקים רבים – עד הסרט הבא.

דליה מרקוביץ' "תחנה" - ענבל אברג'יל בגלריה הקיבוץ

ענבל אברג'יל מציגה בגלריה "הקיבוץ" תצלומים של תחנות אוטובוס. התחנות צולמו במהלך שלוש שנים בחלקים שונים של הארץ. >>>

קציעה עלון "גנדור אמיתי זה תרנגול עומד על ראשי": ה"פאלוס הקישוטי" כמפתח לחתרנות הכפולה

ספר שיריה של ויקי שירן מנגן בתיבת-הנגינה של השירה העברית קולות וצלילים שטרם שמענו. >>>

אסף שור סיגל

אבל אני, אני סיימתי. עכשיו ממש סיימתי. הנה, אני מסתלק מהסיפור הזה. אני רוחץ את ידי ממנו. אני רוחץ את ידי אף שאי-אפשר. אף שאסור. הרי הכול כאן נעשה בכוונה. אולי לא בחוכמה, נכון, אבל בהחלט בכוונה. >>>

אלפרידה ילינק המאהבות

"מה שקורה כאן לשנינו, אומרת בריגיטה, חדש ומפחיד יותר מכל דבר אחר שקרה לנו עד כה, חדש ואפילו מפחיד יותר מהתאונה שארעה במפעל בשנה שעברה, שבמהלכה איבד מישהו יד: זוהי האהבה".

"המאהבות" ספרה הראשון של כלת פרס נובל לספרות 2004 אלפרידה ילינק, יצא לאור ב- 1975. >>>

מאירה שמש בובה מפורקת

חלקי בובות מפלסטיק, 1991. >>>

ורד נסים נרקיס זקוף

גירסה להדפסה