בית

בבל , , 19/6/2019

                           

 

קציעה עלון "גנדור אמיתי זה תרנגול עומד על ראשי": ה"פאלוס הקישוטי" כמפתח לחתרנות הכפולה

מתוך הכיוון מזרח גליון מס' 9

יציאתו של ספר לאור היא אירוע אונתולוגי הפורץ אל תוך ה"ממשי". החפץ הפיסי, על הפואטיקה המיוצגת בו והרעיונות המקופלים בו, חורץ סימן בקהילות מתוכן ואליהן נכתב. ספרים מסוימים חושפים בעָצמה אזורים שלמים שטרם מופו על-ידי הספֵרה הקאנונית, מסמנים את פתחה של דרך חדשה.
ספר שיריה של ויקי שירן הוא ספר כזה. הוא מנגן בתיבת-הנגינה של השירה העברית קולות וצלילים שטרם שמענו. הוא מדבר בעָצמה רגשית גדולה ובבהירות לשונית מרבית ויוצר את "הפואטיקה של הישירוּת", פואטיקה ששואבת ויונקת באופן ישיר מדגמי שירה שחורה – מלנגסטון יוז עד מאיה אנג'לו.
בממד התמטי חוברת שירתה של ויקי שירן אל השירה השחורה באופן הגלוי ביותר בשיר "בשדה כותנה", ובכך יוצרת הקבלה בין דיכוי השחורים בארצות-הברית לדיכוי המזרחים בישראל. העמלים והעמלות, העניות והעניים, המדוכאים והמדוכאות מצויים כמעט בכל שיר. שלושת הצירים סביבם סובב ספר השירים הם הנשיוּת, המזרחיוּת – והכוח. האופן המתוחכם בו מייצרת ויקי שירן את הכוח יעמוד במרכז מאמר זה. אתחיל מן הסוף להתחלה. אפתח בשני הבתים הראשונים מן השיר הפרדיגמטי "באמת התורה, מבכיא" ,ולאחר מכן אגזור את המהלכים שהביאו לבנייתה של התמונה השירית החזקה העומדת במרכזו.

באמת התורה, מבכיא
הִטְרִיד אוֹתִי הָעִנְיָן הַזֶּה
גֶּבֶר בּוֹכֶה בְּבֵית כִּסֵּא, מַ-זֶּה גֶּבֶר
אַבָּא שֶׁלִּי. בָּאתִי אֵלָיו, תַּגִּיד
לָמָּה אַתָּה יוֹשֵׁב שָׁעוֹת בְּבֵית שִׁמּוּשׁ?
מָה אֲנִי אֶעֱשֶׂה, עוֹנֶה לִי אַבָּא
טְעָנוֹת יֵשׁ לִי בְּשֶׂפַע אָז אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הָאַסְלָה
הַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת חַמּוֹת וְרַכּוֹת עַל הַבִּרְכַּיִם
הַלֵּב מִתְמַלֵּא רַחְמָנוּת עַל עַצְמִי
וְאֲנִי עוֹד יוֹתֵר בּוֹכֶה, כָּכָה לְבָדִּי
שֶׁהַיְּלָדִים לֹא יִרְאוּ,
שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ כָּזוֹ אַחַת נָשִׁית לֹא תַּחְשֹׁב שֶׁאֲנִי לֹא גֶּבֶר.

אֲנִי עוֹמֶדֶת זְקוּפָה מֵעָלָיו
שְׂעָרִי בָּנוּי שְׁתֵּי קוֹמוֹת
בְּתוֹכוֹ נְעוּצוֹת מַסְרֵגוֹת אֲדֻמּוֹת
וְעַל חָזִי קְשׁוּרָה צִפּוֹר מְצֻיֶּצֶת לְקִשּׁוּט
וּמַה יּוֹצֵא לְךָ מִזֶּה, אֲנִי מְאַנְפֶּפֶת
אִם אַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה?
אֲנָשִׁים מִתְרַגְּשִׁים מִדְּמָעוֹת
יָכֹלְתָּ בְּקַלּוּת לְקַבֵּץ נְדָבוֹת.
אָבִי נִרְעָד, מֵעִיף בִּי מַבָּט מָהִיר, מְפֻחָד
אִישׁ נִלְעָג, הוּא יָדַע לְאָן הוּא הוֹלֵך
אֲבַל לֹא הִתְכַּוֵּן עַד כְּדֵי כַּך.
אֲנִי מְעַפְעֶפֶת, לֹא מַרְפָּה, מִצִּדִּי שֶׁיִּתָּלֶה
חַבִּיבִּי, מַה יוֹצֵא לְךָ מִזֶּה?

(שני הבתים הראשונים מתוך: "באמת התורה, מבכיא")

התמונה השירית שמציירת שירן היא בלתי נשכחת. הבת העומדת זקופה, עם שׂערה עשוי שתי קומות בו נעוצות מסרגות אדומות ועל חזה ציפור מצויצת, מול האב היושב בוכה בבית-הכיסא. יחסי הכפיפות השגורים השתברו לאלפי רסיסים. תמונה זו היא הלב הסימבולי של שיריה של שירן. זוהי "תוצאת קצה" של תהליכים רבי-עָצמה אשר נפרשים לכל אורכו של הספר, תהליכים שנעים בין ובתוך הצטלבויות מגדריות אתניות וכלכליות.
השירים מתוחים על הגריד הלאקניאני הנפרש בין שני הקצוות: סירוס ופאלוס. על-פי לאקאן, הפאלוס הוא הריק האבסולוטי המצוי בנקודת המוקד של הקיום האנושי, מה שאין ולא יכול להיות לאף אחד, אבל כולם רוצים: אמונה באחדות הגוף, שלמות, אוטונומיה מלאה. התחושה הבסיסית של אי-אדקווטיות, של "משהו חסר לי" מקורה במצבו הראשוני, חסר-הישע, של החי האנושי אשר אינו מסוגל לשרוד בעולם בלא הגנה והזנה אינטנסיביים עד גיל מאוחר. על-פי לאקאן, ניתן להשתמש בכל דבר כחפץ פאלי: כסף, ילדים, פרסום, עבודה. זוהי פוזיציה ולא "דבר". "הפונקציה הפאלית" שממלא אלמנט זה או אחר בחייו של הסובייקט אינה שייכת למגדר, אם-כי כמובן המגדר משמש לו כ"מטפורת-העל". הפאלוס שייך למטריצה של "להיות" לעומת "בעלות על", ו"חוסר" מול "הכחשת חוסר".
סירוס הוא היכולת של הסובייקט לומר "חסר לי". מוקד השליטה בתיאוריה הפסיכואנליטית הוא הפרט, הנתפס כאחראי אבסולוטי על חייו. התהליך הפסיכואנליטי הלאקאניאני מתמקד בהגברת העָצמה האישית של היחיד, ולא בהגברת יכולתו להסתגל לנורמות החברתיות, כפי שגורסת "פסיכולוגיית האני" האמריקנית, כנגדה יצא לאקאן.
בשיר מוצג האב כמי שעבר סירוס קיצוני. הוא אינו קיים במשבצת של "חסר לי" אלא ב"היה לי".
לא רק שאיבד את המקור של אנרגיה ליבידינלית, הוא אינו יכול עוד ליצרה מחדש. "הייתי גביר, אמך הייתה היפה בבנות קהיר/ החיים התהפכו עלינו כמו קערה של בוץ/ ואת צמחת גרועה מקוץ" נאמר בהמשך השיר. כך נוצרת אינטנסיפיקציה של הרגשת החוסר, עד לקריסה הסימבולית הסופית של הסובייקט: ישיבה בשירותים בכדי לבכות שם. האתר עצמו מדגיש את הרגרסיה לתחום הילדי. שיר נוסף של ויקי שירן, "שיר עצוב, מבכיא" המתאר סיטואציה דומה של עימות בינה לבין האב, מתרחש אף הוא סביב השיח האנאלי ועוסק בחומרי גוף "אסורים" : "...אבי נועץ בי את שתי עיניו/ גם אצלך, הוא מתיז ברשעות, זו שאלה של חוקן./ נה-לך, אני מריעה בעליצות, אצלי לעומתך/ הקבה ממש סדירה. / המסכן פוכר אצבעותיו, בטחונו אבד/ בספר התורה, הוא אומר, אולי דרכך נכונה/ לפחות קקה את עושה."
נקודת ההתנגשות בין תבניות הידע שייצר "מדע הדיכוי", הידע שנרשם בשדה הפמיניסטי ובשדה ההתנגדות המזרחי, לבין התיאוריה הלאקאניאנית היא נקודת המפתח לשיריה של ויקי שירן.
הן המאבק המזרחי והן המאבק הפמיניסטי מצביעים על תבניות דיכוי טרנספרסונאליות: בכך טמון כוחן. אולם כאן גם מסתתרת נקודת התורפה שלהן: הן מניחות סובייקט מדוכא, קרי מסורס. כאשר מכיר הסובייקט בכך שהוא נתין של פרדיגמות פטריארכליות/ גזעניות, דגמי מחשבה עצומים הגדולים ממידותיו אשר למעשה מכתיבים ומנהלים את חייו, ניטלת ממנו תחושת השליטה והבעלות על אופן התנהלותו בעולם. זהו הצד האפל של "האישי הוא הפוליטי": אם האישי הוא פוליטי, אין אישי.
אולם הדוברת השירית של ויקי שירן היא נשית, מזרחית ופאלית גם יחד. במהלך של חתרנות כפולה היא שוברת את השקילות הסימבולית הכפולה בין נשיות וסירוס ומזרחיות וסירוס, וממצבת את עצמה כסובייקט נשי ומזרחי גם יחד, ועם זאת בעל פאלוס סימבולי נוכח מאוד. "אני עומדת זקופה מעליו/שערי בנוי שתי קומות/בתוכו נעוצות מסרגות אדומות/ועל חזי קשורה ציפור מצויצת לקישוט".
מה מאפשר את הזקיפות? השורות הבאות מפרטות: השׂער, המסרגות האדומות, הציפור המצויצת. הבת העומדת מול אביה היא גם אישה מקושטת וגם אישה בעלת עָצמה פאלית.
התרבות מניחה סתירה בין "קישוט" ו"התקשטות", שהם "עודפות", "מיותרות", ולכן שייכים לספירת הקיום הנשית, לבין הפאלוס, שהוא עָצמה זכרית, גולמית. אולם בשיריה מייצרת ויקי שירן את המושג הדיאלקטי "הפאלוס הקישוטי", מונח המאיר את המהלך השירי שהיא מבצעת בחומרי הנשיות: גנדור והתקשטות שווים כוח. "הנשיות המוגזמת" היא היא הפאלוס האמיתי. המשוואה איננה "יופי שווה כוח", משוואה שעומדת בבסיס הדעת של המערב, שהנכיח את כוחו האין סופי של היופי הנשי בסיפור מלחמת טרויה. שירן מודעת היטב לכך שאת השקילות הסימבולית בין יופי נשי לכוח כונן מבט גברי. המילה "יופי" אינה מופיעה כלל בכל ספר השירים.
שירן בונה מניפה של "חומרי הנשיות" עצמם: דבש, שדיים, שׂער, פרחים, פנינים, ציפורים והצבע האדום משובצים בכל אחד משיריה. הרפרטואר הנשי עובר טרנספורמציה והופך להיות רפרטואר של כוח. הנה ההתייחסויות השיריות לשדיים: "וְאֲנַחְנוּ מְמַהֲרִים לְקוֹל צְלִילֵי הַתִּזְמֹרֶת בְּבתי-הקפה, מַגְנִיבִים מַבָּט אֶל הַזַּמֶּרֶת הַיָּפָה בְּמַחְשׂוֹף עָמֹק / הַמַּטְבִּיעָה בָּנוּ זִכָּרוֹן בִּלְתִּי נָגוּעַ שֶׁל חֲלוֹם אָסוּר, טַעַם גַּן עֵדֶן הַמְּבַלְבֵּל בְּפִתּוּיוֹ..." בשיר "באמת התורה, מבכיא", או בשיר "לילי": ...אִשָּׁה / ...נִכְנֶסֶת לְאוּלַם חֲתֻנּוֹת בְּשִׂמְלַת קַשְׂקַשִּׂים מַבְרִיקִים / וְשָׁדֶיהָ נִתְלִים מִחוּץ לְמַחְשׂוֹפָה בְּרִשּׁוּל נִנּוֹחַ", או ב"אני הילד אשיר את רוחך": "אִמִּי וְאַחֲיוֹתַי קוֹטְפוֹת כֻּתְנָה בַּשָׂדֶה / רֵיחוֹתֵיהֶן מְמַלְּאִים אוֹתִי / שְׂדֵה שָׁדַיִם אֲנִי רוֹאֶה כְּשֶׁהֵן מִתְכּוֹפְפוֹת / קוֹטְפוֹת בִּדְמָמָה...// ...צֶבַע הַחַמְרָה שֶׁל גּוּפָן מַעֲלֶה אֵד אָדֹם מָתוֹק וְהֵן חוֹפְנוֹת בִּידֵיהֶן אֶת / שְׁדֵיהֶן הָרַכִּים כְּבָטָטוֹת אֲפוּיוֹת הֵיטֵב,...". בשיר "מקצה פטמות" מיוצגת בבהירות האקוויוולנטיות בין גנדור נשי לעָצמה פאלית:

מקצה פּטמות
מִקְּצֵה פִּטְמוֹת שָׁדַי נִגָּרוֹת כַּמָּה טִפּוֹת דְּבַשׁ
וְשַׁעֲוָה רַכָּה נֶאֱגֶרֶת עַל הָעוֹר
עוֹד מְעַט יַבְחִינוּ בְּכַּך, הָיִיתִי צְרִיכָה
לִלְבֹּשׁ חֲזִיָּה, אָסוּר שְׁיַּבְחִינוּ בְּכָךְ
וְלַדְּבַשׁ יֵשׁ רֵיחַ, אַלְלַי
הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִתְבַּשֵּׂם, רֵיחַ פָּרִיזָאִי אוּלַי.
לְהִתְגַּנְדֵּר הָיִיתִי צְרִיכָה
בִּקְפָלִים רַכִּים, בְּצַוָּארוֹן מֻגְבָּהּ
אִם כִּי בָּרֹאשׁ שֶׁלִּי גִּנְדּוּר אֲמתִּי זֶה תַּרְנְגוֹל עוֹמֵד עַל רֹאשִׁי
נָפוּחַ מִגַּאֲוָה
מַקְסִים בְּכַרְבָּלְתּוֹ הָאֲדֻמָּה, הַתְּזָזִיתִית
הוֹ אֵלִי
אֵיךְ הָיִיתִי אָז מַשְׁוִיצָה
בְּעֵינַיִּם גְּבוֹהוֹת הָיִיתִי מַבִּיטָה אֶל כָּל הָאֲנָשִׁים
הֲדוּרָה מְאֹד
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת בִּיהִירוּת
עָצַרְתִּי אֶת הַזְּמַן
הַכֹּל קָפָא
וְכָך נִשְּׁאֵר לְעוֹלָם
אַתָּה, אֲנִי וְהַתַּרְנְגוֹל
וְזֶה יִהְיֶה עוֹלָם אַחֵר בַּעֲלִיל
עוֹלָם הָדוּר בַּעֲלִיל
עוֹלָם שֶׁבּוֹ דְּבַשׁ נֶאֱגָר בָּאֵיבָרִים
מַדְבִּיק אוֹהֲבִים
בְּצוּרָה נֶחְמָדָה מְאֹד.

כָּזֶה עוֹלָם הָיִיתִי רוֹצָה וְהִסְבַּרְתִּי
רַק בִּגְלַל שֶׁשָּׁאַלְתָּ
בַּאֲדִיבוּת
מַדּוּעַ פִּטְמוֹתַי רַכּוֹת.
 
וריאציה על "התרנגול האדום" מוצגת בשיר "שפיות דעתה": וְהַסֶּרֶט שֶׁקָּשְׁרָה אֵל מִצְחָהּ / כְּדֵי שֶׁשְׁפִיּוּת דַּעְתָּה / לֹא תִּפְרַח / אֵינוֹ מוֹעִיל , כָּרָגִיל.// לָכֵן אַתְּ רוֹאָה גִבְעוֹלִים אֲדֻמִּים / צוֹמְחִים מִמִּצְחָהּ". הגבעול האדום הצומח מן המצח הוא קרן פאלית המסמלת חיות אנרגטית. עולם הפרחים המסתחרר על הראש מצוי גם בשיר "מלא זמירים משוררים", העוסק כולו בנועזותה הבלתי-נתפסת של אישה אלמונית ללכת ברחוב עם כובע פרחוני ענק, כאילו אין "… מִילְיַארְד סִינִים בָּעוֹלָם/ בְּקַמְבּוֹדְיָה יֵש רָעָב, בַּמִּפְרָץ הַפַּרְסִי / זוֹרְקִים אֲנָשִׁים כְּפִתָּיוֹן לַדָּגִים / מָה אַתְּ הוֹלֶכֶת עִם כּוֹבַע פִּרְחוֹנִי?" ב"שיר עצוב, מבכיא" הוורד והפנינים הם המקלט המוצע על-ידי הדוברת השירית לאב המתענה.
הקישור האתני המובהק של הגנדור וההתקשטות הנשית נפרש באופן ברור בשיר "נשים קטנות":
נִיקוֹל הייתה מְלִאָּה זַרְעֵי קִנָּמוֹן / הִיא נָהֲגָה לְפַדֵּר אֶת פָּנֶיהָ בְּאַבְקַת סֻכָּר שֶׁתִּהְיֶה מַמְתָּק, נֶחְשֶׁקֶת, מַה נֶחְשֶׁקֶת, בֻּבָּה / סִימוֹן, לְעֻמָּתָהּ, הִטְבִּיעָה וָנִיל בִּשְׂפָתֶיהָ/ שֶׁתִּהְיֶה טוֹבָה לִנְשִׁיקוֹת וְגַם מָרְטָה גַּבּוֹת צָרוֹת כְּחוּט / שֶׁעֵינֶיהָ הַחוּמוֹת יוּכלוּ לִבְלֹט / מַתַי שָׂנְאָה אֶת שְׁמָהּ , לְכֻלְכֶן / שֵמוֹת שֶׁל שַׂחְקָנִיּוֹת, אֶהֱיֶה אִם כֵּן, מָטִילְד,/ וְאֶמְרַח אֶת צִפָּרְנַי בְּלָק כָּתֹם. אָמְרָה וְעָשְׂתָה...."
הביקורת הפמיניסטית יצאה חוצץ כנגד "הרפרטואר הנשי", ביקשה לעקור את הנשיות ממסמניה וטענה כי אין "נשי": כל ה"נשי" הוא תוצר סוציולוגי דכאני מובנה. ג'ודית בטלר טענה כי במופע הדראג ההומוסקסואלי טמון ממד חתרני משום שהוא מגחיך את האישה ה"אמיתית", חושף את מלאכותיותה, את מאמציה הבלתי נגמרים להתאים לסטנדרטים שקיבע המבט הגברי. ויקי שירן מציגה את האופציה החתרנית לשימוש בכלים שעוצבו על-ידי הפטריארכיה, את אופציית השימוש בהם כפאלוס סימבולי.
במרחב הממשי של הרחוב, ולא במרחב הסימבולי המתוחכם שמציעים מועדוני הלילה הקווירים, זוכה ה"נשיות המוגזמת" למנעד שלם של כינויים, מן ה"פרחה" דרך ה"זולה" וה"וולגרית" ועד ה"מופקרת" וה"זונה". המחשוף הנדיב, השׂער העשוי קומות, הלק הכתום, הגבות המרוטות, גנדור היתר, נדחים כ"צעקניים", "מצועצעים", "המוניים".
בהצביעה על כך, חושפת שירן את שיתוף הפעולה של הנשים ההגמוניות, האשכנזיות, עם הפטריארכיה, את היותן סובייקט ממושמע היטב במסגרת הכוח הפטריארכלי. לפתע מתגלה עד כמה נשים אלו ממושטרות, ועד כמה מוכנות הן להיות שוטרות הפטריארכיה. "העודפות הנשית" מסכנת את בסיס הכוח שלהן. ההגמוניה החברתית מפקחת על המרחב הציבורי, בוחנת את סימון קווי הגבול של ה"תקניות", דורשת ריסון איפוק ומשמעת, ומציבה תכונות אלו כשקולות ל"תרבות". גופו של הסובייקט שאינו מציית נתפס כ"מיני מדי", כפורע סדר וכמאיים על התצורה החברתית הגדולה.
ויקי שירן מבצעת מהלך של חתרנות כפולה. היא יוצאת הן נגד הנשים האשכנזיות והן נגד הפטריארכיה הגברית. "ברוך השם שעשני אישה" היא כותבת בבית האחרון של "נשים קטנות", בהיפוך ברור ל"ברוך שלא עשני אישה".
עריכת החשבון עם האב היא אפוא עריכת החשבון עם הפונקציה הפטריארכלית על כל מה שהיא מכילה – האב הממשי שכשל ("וְאַתָּה רֹךְ הָיִיתָ צָרִיךְ לָתֵת, תִקְוָה / וְלֹא לְהִסְתַּגֵּר בְּבֵית כִּסֵא" – מתוך "באמת התורה, מבכיא"), החברה הפטריארכלית וציווייה, ומשתפי הפעולה עמה, גברים ונשים כאחד.
"זוֹכֶרֶת שֶׁרָצִיתְ סְפָרִים, קַלְמָר וּצְבָעִים, סֻכָּרְיָּה אֲדֻמָּה בְּצוּרַת תַּרְנְגוֹל? / כַּמָּה רָצִיתְ. לֹא הָיָה לִי כֶּסֶף וְצָעַקְתִּי עָלַיךְ. / נִבְהַלְתְּ וּבָּכִית." (מתוך "באמת התורה, מבכיא") – כאישה מזרחית קנתה שירן לעצמה את הסוכרייה האדומה בצורת תרנגול, ייצרה את עצמה כסובייקט שיש בו גם נשיות וגם עָצמה, בראה את "הפאלוס הקישוטי".

ויקי שירן

דליה מרקוביץ' "תחנה" - ענבל אברג'יל בגלריה הקיבוץ

ענבל אברג'יל מציגה בגלריה "הקיבוץ" תצלומים של תחנות אוטובוס. התחנות צולמו במהלך שלוש שנים בחלקים שונים של הארץ. >>>

נורית חג'אג' זהב לבן – עבודה שחורה

על סרטה של הבמאית טלי שמש. >>>

 

"עברית היא סקסמניאקית": על ספרות פורנוגרפית חדשה

האבחנה בין "פורנו טוב" ל"פורנו רע" כרוכה במעתק מהמושג "אהבה רומנטית" למושג "כבוד הדדי": הכבוד ההדדי – או האחווה הרגשית – הוא תנאי הכרחי להצלחת המפגש בין בני- זוג-לסקס שאינם בהכרח זוג "רומנטי" או מאוהב. >>>

 

דורית אברמוביץ' המלך עירום

כל אישה שלישית וכל גבר שביעי הם קורבנות של תקיפה מינית.
אחת משש ואחד מעשרה הם קורבנות של גילוי עריות.
אלה הנתונים. לגודל הזוועה, מרבית הקורבנות חוו אימים אלה בחיק במשפחה הגרעינית. >>>

ג'אנט ווינטרסון כתוב על הגוף

"כתוב על הגוף" הוא סיפור על אהבה ומחלה הכתוב בגוף ראשון. מיהו המספר? אנחנו יודעים שהוא חי לבדו בלונדון, מתרגם מרוסית לאנגלית, פעם אהב גברים והיום אהבתו נתונה לנשים, אך האם הוא גבר או אשה? הספר תואר כשילוב נדיר של סיפור אהבה והתבוננות פילוסופית בגוף. >>>

גיא עד אגו מלגו

הבוקר התעוררתי עם צורך חזק מהרגיל למות. בקפיצה. זה בוקר נעים עם שמש רכה, שמים עם קונצנזוס, וארומה של פריחת הדרים. מצחיק. דווקא הבוקר. זה אפילו לא איזה יום אפור וגשום, שאומרים אחר כך, טוב, זה היה יום אפור וגשום. >>>

שמעון קורבמן רקטה שלוש

הזוכה בתואר המלכה אסתר בעדלאידע בתל אביב, 1927. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית