בית

בבל , , 18/10/2017

                           

 

ז'ורז' פרק איש ישן (ההתחלה)

מתוך איש ישן

אין צורך שתצא מן הבית. הישאר ליד שולחנך והקשב. אפילו אל תקשיב, חכה ותו לא. אפילו אל תחכה, הווה מחריש ובודד. העולם יתמסר לך אז כדי שתערטלנו, לא יוכל שלא להתמסר לך, כמוקסם יהיה מתגלגל לפניך.                                                                                                    

פרנץ קפקא
הרהורים על החטא, הייסורים, התקווה ועל  דרך האמת*

ברגע שאתה עוצם את העיניים, מתחילה הרפתקת השינה. האפלולית המוכרת של החדר, גוש חשוך חתוך לפרטים, שזיכרונך מזהה בו ללא קושי את הדרכים שעברת אלף פעמים, מתווה אותן מהריבוע האטום של החלון, מעורר לחיים את הכיור מנצנוץ, את הכוננית מצלו הבהיר מעט יותר של ספר, מדגיש את המסה השחורה יותר של בגדים תלויים, מתחלפת, לאחר זמן-מה, בחלל דו-ממדי, כמו תמונה ללא גבולות ברורים שתיצור זווית קטנה מאוד עם מישור עיניך, כאילו היתה מונחת לא לגמרי במאונך, על גשר אפך, תמונה שבתחילה אולי יכולה להיראות לך צבועה באפור אחיד, או ליתר דיוק נייטרלית, נטולת צבעים או צורות, אבל שדי מהר מתברר ללא ספק, שיש לה לפחות שתי תכונות: הראשונה, שהיא מתקדרת פחות או יותר בהתאם לעוצמה הפחותה או היתרה שבה אתה עוצם את עפעפיך, כאילו ליתר דיוק הכיווץ המתרחש בקו הגבות כשאתה עוצם את העיניים משפיע על נטיית המישור ומשנה אותו ביחס לגופך, כאילו קו הגבות שלך יוצר ציר, וכתוצאה מכך, אף על פי שנראה כי התוצאה הזאת אינה ניתנת להמחשה אלא מתקבלת כוודאות, משנה את צפיפות החשיכה, או את טיבה, הנגלית לך; השנייה, שפני השטח של החלל הזה כלל אינם סדירים, או ליתר דיוק, שפיזור החשיכה, חלוקתה, לא נעשים באופן אחיד: האזור העליון כהה יותר בצורה בולטת, האזור התחתון שנראה לך קרוב יותר - אף על פי שכמובן, המושגים קרוב או רחוק, למעלה ולמטה, לפני ומאחורי, כבר אינם ברורים כל כך - הוא מצד אחד הרבה יותר אפור, כלומר לא הרבה יותר נייטרלי מכפי שאתה מתחיל לדמות, אלא בבירור הרבה יותר לבן, ומצד שני מכיל, או נושא, אחד, שניים או כמה וכמה סוגים של שקיקים, של כמוסות, קצת כפי שאתה מצייר בדמיונך בלוטת דמעות, למשל, שדפנותיה דקיקות ועתירות ריסים, ובִפנים מפרכסים, גועשים, מתפתלים הבהובים חיוורים מאוד מאוד, לעתים דקיקים מאוד, כמו פסי זברה עדינים מאוד, לעתים הרבה יותר עבים, כמעט שמֵנים, כמו תולעים. להבהובים האלה, אף שהבהובים אינו בדיוק המונח המתאים, יש תכונה משונה, והיא שאי-אפשר להתבונן בהם. ברגע שאתה ממקד בהם יותר מדי את תשומת לבך, וכמעט שאי-אפשר לא לעשות את זה, כי בסופו של דבר הם מרקדים לפניך וכל השאר קיים רק בקושי, למעשה, הדבר המוחשי באמת היחידי שנותר הוא ציר הגבות שלך והחלל הדו-ממדי העמום והפחות או יותר מובחן שבו החשיכה נפרשת בצורה לא סדירה, אבל ברגע שאתה מביט בהם, אף על פי שלמילה הזאת כבר אין משמעות, כמובן, ברגע שאתה מבקש להיות בטוח, ולו במעט, בצורתם, או בחומר שממנו הם עשויים, או בפרט כלשהו, אתה יכול להיות בטוח שתמצא את עצמך עומד בעיניים פקוחות מול החלון, מלבן אטום שנעשה ריבוע, אף על פי שאין שום דמיון בינו לבין השקיק או השקיקים. למרות זאת, הם שבים ומופיעים, ואיתם החלל הפחות או יותר משופע המחובר בציר לגבות שלך, זמן מה אחרי שעצמת מחדש את העיניים, וסביר להניח שהם לא השתנו מפעם אחת לאחרת. למרות זאת, אתה לא יכול להיות לגמרי בטוח לגבי נקודה אחרונה זו, כי מקץ רגע שקשה לאומדו, ועל אף שדבר עדיין אינו מאפשר לך לטעון שהם אכן נעלמו, אתה יכול לקבוע שהם החווירו באופן ניכר. עכשיו יש לך עסק עם מעין אפרפרות מפוספסת, שהיא עדיין חלק מאותו חלל עצמו שממשיך פחות או יותר את הגבות שלך, אבל שהוא, אפשר לומר, מעוות עד כדי כך שהוא נסחף בעקביות לצד שמאל; אתה יכול להביט בו, לחקור אותו, מבלי לזעזע את המכלול, מבלי לגרום להתעוררות מיידית, אבל זה לא מעניין. משהו קורה בצד ימין, במקרה זה לוח, פחות או יותר מאחור, פחות או יותר מעל, פחות או יותר מימין. הלוח כמובן אינו נראה. אתה יודע רק שהוא קשה, אף על פי שאתה לא נמצא עליו, שכן אתה בדיוק נמצא על משהו רך מאוד שהוא גופך-שלך. אז מתרחשת תופעה מפתיעה בהחלט: ראשית, ישנם שלושה חללים שאי-אפשר לבלבל ביניהם, הגוף-מיטה שלך שהוא רך, אופקי ולבן, אחרי כן קו הגבות שלך שחולש על חלל אפור, אמצעי, נטוי, ולבסוף הלוח, שהוא דומם וקשיח מאוד מעל, מקביל לך, ואולי נגיש. ברור, גם אם שום דבר למעשה אינו ברור, שאם אתה מטפס על הלוח, אתה ישן, שהלוח, הוא השינה. עקרון הפעולה הוא פשוט ביותר, גם אם הכול מביא אותך לחשוב שתזדקק לזמן רב: צריך יהיה לצמצם את המיטה, את הגוף, לכדי נקודה אחת, גוּלה, או שצריך יהיה, וזה היינו הך, להגביל את כל רפיסות הגוף, לרכז אותה במקום אחד בלבד, למשל במשהו כמו חוליה במותן. אבל הגוף, ברגע זה, אינו מייצג עוד את האחדות הנאה שהיתה קיימת קודם לכן, למעשה, הוא נפרש לכל הכיוונים. אתה מתחיל לקרב בוהן למרכז, או את האגודל, או את הירך שלך, אבל אז, בכל פעם, אתה שוכח כלל אחד, והוא שלעולם אין להסיר את המבט מקשיחות הלוח, שצריך להתקדם בעורמה, לצמצם את גופך מבלי לעורר את חשדו, מבלי שאפילו אתה עצמך תדע זאת בבטחה, אבל כבר מאוחר מדי, בכל פעם זה זמן רב כבר מאוחר מדי והתוצאה משונה, קו הגבות שלך נשבר לשניים ובמרכז, בין שתי עיניך, כאילו נשא הציר את המכלול כולו, וכשכל כוחו של הציר הזה התרכז במקום הזה, בבת אחת חוזר באבחה כאב חד, מוכר היטב שאתה מזהה אותו מיד ככאב ראש שגרתי אחד מרבים. 

אתה יושב, בחדרך שבעליית הגג, על הספסל הצר המשמש לך כמיטה, פלג גופך העליון עירום, לגופך רק מכנסי פיז'מה, ספר, שיעורים על החברה התעשייתית, מאת ריימון ארון, מונח על ברכיך, פתוח בעמוד מאה ושתים עשרה.                             
תחילה זו רק מין לאות, עייפות, כאילו שמת לב פתאום שזה זמן רב, זה כמה שעות, אתה אחוז אי-נוחות זדונית, משתקת, בקושי מכאיבה ועם זאת בלתי נסבלת, התחושה המבחילה והחונקת שאתה נטול שרירים ועצמות, שאתה שק מלט המצוי בין שקי מלט. 
השמש קופחת על יריעות האבץ של הגג. מולך, בגובה העיניים, על כוננית עץ לבן, יש ספל נס-קפה ריק למחצה, קצת מלוכלך, חבילת סוכר כמעט גמורה, סיגריה מתאכלת במאפרת פרסומת העשויה מחומר  דמוי לֶשֶם חיוור.
מישהו צועד הלוך ושוב בחדר הסמוך, משתעל, גורר רגליים, מזיז רהיטים, פותח מגירות. טיפת מים מתאגלת ללא הרף מהברז של הכיור שבחדר המדרגות. רחשי רחוב סנט-אונורה עולים מלמטה.
השעה שתיים מצטלצלת בפעמון כנסיית סן-רוש. אתה מרים את העיניים, אתה מפסיק לקרוא, אבל כבר מזמן אתה לא קורא. אתה מניח את הספר פתוח לצדך, על הספסל. אתה מושיט את היד, אתה מועך את הסיגריה המעשנת במאפרה, אתה גומר את הנס-קפה בספל: הוא  כמעט פושר, מתוק מדי, קצת מר.
אתה טובל בזיעה. אתה קם, הולך לכיוון החלון וסוגר אותו. אתה פותח את ברז המים של הכיור הקטנטן, מעביר את כפפת הרחצה הלחה על המצח, על הצוואר, על הכתפיים. אתה נשכב על צדך על הספסל הצר בזרועות וברגליים מקופלות. אתה עוצם עיניים. ראשך כבד, רגליך רדומות.

*מתוך: פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, תירגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד, פרוזה אחרת, תל אביב, 1998

תרגום מצרפתית: מיכל סבו
עורך: שרון רוטברד

 

ז'ורז' פרק, פאריס, אמצע שנות השישים

ז'ורז' פרק מוציא את הראש מחלון דירתו ברחוב קאטרפאז', פאריס, 1965 / באבט מנגולט

החיים הוראות שימוש

בחודשי חייו האחרונים הגה הצייר סרז' ולן את הרעיון ליצור תמונה אחת שתכנס את כל ניסיונו: יהיה בה כל מה שאי פעם נרשם בזיכרונו, כל התחושות שחלפו בו, כל החלומות שלו, התשוקות שלו, כל המרכיבים הזעירים שסכומם היה חייו. >>>

איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?

התנ"ך של הסרבנות האפורה: ספרו השני של פרק הוא אפופיאה המתארת את עלילותיה הטריוויאליות של חבורת צעירים פריזאית המנסה לסייע לאנטי-גיבור שהמספר לא מצליח בשום אופן להיזכר בשמו, להתחמק מהשרות הצבאי במלחמת אלג'יריה. >>>

חלל וכו' : מבחר מרחבים

"דומה שהמרחב יותר מאולף מהזמן, או פחות מסוכן ממנו: בכל מקום אפשר לראות אנשים שיש להם שעונים, ורק לעיתים רחוקות מאוד אנשים שיש להם מצפן. יש לנו תמיד צורך לדעת מה השעה, אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו איפה אנחנו". >>>

הדברים

סילבי וז'רום הם צעירים בני המעמד הזעיר- בורגני. הם חדורים תשוקה בלתי נלאית לרכוש לעצמם שורשים, זהות ואושר באמצעות קנייה וצבירה של חפצים. מבעד למשאלותיהם הבלתי אפשריות, מצטייר דיוקנה של חברת-צריכה נרקסיסטית, שבה הפרט יכול לאהוב רק את השתקפות עצמו. >>>

 

הערות על מה שאני מחפש

"בעיני, אני דומה יותר לאיכר שמעבד חלקות שונות; באחת הוא מגדל סלק, באחרת אספסת, בשלישית תירס, וכו'." >>>

הפרק ה-נא: ולן (חדרי משרתות, 9)

"הוא יצייר את עצמו מצייר את עצמו"...
הפרק ה-נא הוא הפרק האמצעי של הרומן "החיים הוראות שימוש".
במרכזו של פרק זה, המתאר את תכניותיו של ולן, ממוקם טקסט בן 179 פסוקים המחולקים ל-3 בתים. >>>

העין תחליק, ראשית כל, על פני השטיח האפור של מסדרון ארוך, גבוה וצר.

הפתיחה של "הדברים" בתרגומו של דן דאור >>>

הסיפור על הגברת והשעועית שלה

"מסיבות שלא הובהרו כל צורכן, אך הקשורות קרוב לוודאי בהעדרויותיו הממושכות של בעלה, לא יכלה מדאם אלטמון לנסוע בשעה שנקבעה תחילה ונאלצה להישאר בביתה יממה נוספת. >>>

הסיפור על השופט ואשתו שהפכו לפורצים

"לא מתוך תאוות בצע גנבו הדנגלרים, אלא דווקא, כבכל אותם מקרים המתוארים בשפעת פרטים בספרות הפסיכופתולוגית, משום שהסכנות שהיה עליהם להתמודד איתן עוררו אצלם התעלות והתרגשות בעלות אופי מיני ממש, ובעוצמה יוצאת דופן. >>>

הסיפור על האיש שצייר אקוורלים והורה לעשות מהם פאזלים

"נדמה לעצמנו אדם שהדבר היחיד המשתווה להונו הוא אדישותו כלפי מה שההון הזה מאפשר בדרך כלל לעשות, ושמשאלתו, רבת-הרַהב עוד הרבה יותר, תהיה לתפוס, לתאר, למצות – לא את כוליות העולם – פרויקט שעצם ביטויו במילים די בו להחריבו – אלא קטע מוגדר שלו: לנוכח האין-פשר >>>

חלל וכו' : מבחר מרחבים : הקדמה

לחיות, פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש. >>>

על הקושי לדמיין את העיר האידיאלית

לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן... >>>

גישות למה ?

ז'ורז' פרק מתוך "האינפרא רגיל" 1989 הוצאת Seuil מצרפתית - לנה שילוני. >>>

חמישים דברים שהייתי רוצה לעשות לפני מותי

רשימה שנוצרה עבור תוכנית רדיו בהשתתפות פרק. היא קיימת בשתי גירסאות: כתמליל ההקלטה ובגרסה כתובה שנערכה על ידו, והיא מופיעה כאן. פחות משנה לאחר השידור חלה פרק בסרטן ריאות, שהכריע אותו תוך חודשים ספורים. >>>

סיפורים מאליס איילנד

אליס איילנד הוא בשבילי המקום בה"א הידיעה של הגלות, כלומר המקום של העדר המקום, של הלא מקום, של השום-מקום. >>>

הערות קצרות על אמנות ואופן סידור הספרים

הבעיה של הספריות היא בעיה כפולה: בעיה של חלל בתחילה ואחר כך בעיה של סדר. ז'ורז' פרק על אמנות סידור הספרייה. >>>

נעלם

תרגום לעברית של פתיחת הרומן "נעלם" DISPARITION. "רומן בלשי המתרחש בעולם שבו אינה קיימת E, האות הצרפתית הנפוצה ביותר. >>>

איש ישן

מתוך "איש ישן" הוצאת "דנואל", 1966. מצרפתית - אביבה ברק >>>

 

ז'ורז' בטאיי סיפור העין

סיפורה של העין הוא לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים. הסיפור שנפתח בעיירת-חוף צרפתית, ממשיך במדריד ובסביליה ומסתיים בגיברלטר, הוא גם מסע בעקבותיה של העין - מהעין ועד לתחת . >>>

יאן אָפֶּרי פאראגו

"לפתע פילח את השמים כוכב נופל:
'אני רוצה שיהיה לי גורל,' לחשתי. 'אני רוצה לחוות סיפור שיהפוך את חיי לגורל.'"

הקול הוא של הומר איידלוויילד, נווד מלידה, אסופי ובטלן שחי בלי מחר ומשוטט לו יום אחרי יום מהצד האחד אל הצד האחר של מחוז פאראגו. >>>

הארי מאת'יוס הפרדס (אני זוכר את ז'ורז' פרק)

"אני זוכר ששאלתי את ז'ורז' פרק, שהיה בעברו חובב מושבע של אופניים, למה זה כל כך קל לשמור על המהירות כשאתה נמצא "בתוך הגלגל" של רוכב אחר. האם יש לכך הסבר מכני או פסיכולוגי, או אולי שילוב של שניהם? הוא ענה שאין מה להסביר – או שמבינים את זה או שלא. >>>

פרנסואה טריפו הכול התחיל בשבירת הקרח

היה חשוך מאוד באולם שבו עבד היצ'קוק, שעה שעל המסך רצה הלוך וחזור ברצף סצינה קצרה, שבה קרי גראנט ובריז'יט אובר משיטים סירת מנוע. בחשכת האולם הצגנו עצמנו, שברול ואני, בפני אלפרד היצ'קוק, והוא ביקש מאיתנו להמתין לו בבר של הסטודיו שבצידה השני של החצר. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית