בית

בבל , , 17/9/2019

                           

 

עמרי הרצוג הצביעות והעצבנות

מתוך הכיוון מזרח גליון מס' 10

שניים מהספרים הבולטים של יוצרים אפריקאים שתורגמו בשנה האחרונה לעברית הם "רשימות מבטן הצבוע", של הסופר האתיופי נגה מזלקיה (הוצאת כנרת) ו"מצבים עצבניים" של הסופרת טסיטסי דנגרמבגה, ילידת זימבבואה (ספרית פועלים). לפני שנפניתי לקריאתם, הבחנתי בעיצוב העטיפות שלהם, כלומר באופן שבו ההוצאה הישראלית בוחרת לשקף את הסיפור הזר על־מנת להזמין לתוכו את קוראיו. אלו עטיפות מרתקות: הן ניצבות בפתח החוק של הקריאה העכשווית בעברית של "הספרות האפריקאית", ומגדירות את ההתניות שמאפשרות את הגישה אליה.
על הכריכה של מצבים עצבניים מופיע צילום תקריב גדול של צעירה אפריקאית יפהפייה, מודל של יופי אקזוטי בעבור העין הלבנה המערבית. צווארה ארוך וברבורי, עיניה מצועפות ושפתיה עבות ורכות. שם הספר נוגע-לא נוגע בשפתיים העצומות הללו: ואין ניגוד גדול יותר בין כותרתו, "מצבים עצבניים", לבין החושניות האקזוטית שהן מסמנות. הקומפוזיציה של העטיפה מבהירה את הדמיון התרבותי שמניע אותה: כשמדובר על יוצרת אפריקאית, הדימוי המפתה ביותר הוא של קלישאת היופי האפריקאי הנשי, ושל פנטזיית ההצלה המינית שהוא מעורר. על הכריכה האחורית נאמר: "הרומן הוא קול צלול ורם של אישה אפריקנית משוחררת, העולה מעומק חשכת הבערות".
כשמדובר על יוצר זכר, הדימויים הנגישים אינם מיניים באופן כה בוטה, כמובן. לכריכת "רשימות מבטן הצבוע" גויסו ערב־רב של מוטיבים אפריקניסטיים: על רקע של רקמת גובלן צבעונית, בצבעים עזים, מופיעים פני שמש אקזוטית, שעיניה פקוחות לרווחה והיא מפיצה שלל קרניים באדום, סגול וצהוב. לצִדה מופיע צבוע, שלסתו פעורה ושיניו נוצצות באיום. ליד שם המחבר מצויה דמותו של גבר שחור ערום לגמרי, המצולם עומד בצדודיתו ומניף את ידיו פשוטות האצבעות אל־על, כמו עומד לפצוח בריקוד קדמון, או בקרב. המילים שמופיעות בצִדה השני של הכריכה מתארות את הרומן כ"שוקק ריחות, תמונות וקולות של החיים ביבשת השחורה".  
שתי הבחירות שנעשו על-ידי המעצבים משקפות את האופן שבו ניתן לשווק את "היבשת השחורה" לקהל הישראלי "הלבן" (על אף שהיא מקום מוצאו של חלק נכבד מקהל זה); ראשית, באמצעות ההנחות לגבי המקום האפריקאי: זוהי יבשת שלמה, אך בדמיון התרבותי והספרותי זהו מרחב יחיד, אחיד והרמטי, שניתן לתאר באופן מכליל את ריחותיו ואת קולותיו. האם ניתן לתאר את "הריחות, התמונות והקולות" של יבשת אירופה, או אפילו של מדינה מערבית יחידה? כמובן שלא, והסיבה להטרוגניות של המרחב המערבי היא בעיקר המודעות הנאורה של ההטרוגניות הזו, המופנית מהמערב כלפי עצמו. כאשר המבט מופנה החוצה, אל "חשכת הבערות" ההומוגנית, נדמה שהבעיות הקונקרטיות של מדינות אפריקניות, שסובלות מהמורשת הקולוניאלית ומחוסר אחריותן של המעצמות הכובשות שהותירו אחריהן ואקום של זהות ושל שלטון, מיטשטשות על-ידי הסטריאוטיפ הגיאוגרפי האחיד, ובמקרים אפילו מזינות אותו. הן מתורגמות לפנטזיה האקזוטית של פרימיטיביות חושנית, הממשיכה באופן ישיר תיאורים מסורתיים של היבשת, כמו שמופיעים למשל באנציקלופדיה מסדה בשנות החמישים, שבה כתוב: "האפריקאים מתפרנסים בקבוצות קטנות ממרעה וציד, ומבלים את זמנם הפנוי בשירה ובריקודים".
היבשת השחורה היא גוף אחיד של בערות - ולפיכך של סכסוכים פנימיים, של היעדר אתיקה ושל ניוון פיזי ותרבותי. אולם ידע תרבותי כזה אינו מפעיל לכשעצמו את הנאת הקריאה, ולפיכך הוא מכוסה בעקביות על-ידי שם התואר "אקזוטי". עיצוב העטיפות מבהיר זאת היטב: הקורא המערבי המשכיל יכול ליהנות מהאקזוטיקה הפראית, המפתה, הפרימיטיבית והמינית של היליד השחור. האקזוטיקה היא מושג פוליטי ערמומי מאין כמותו, מומנט מוחלט של סובלימציה תרבותית; בשל כך האקזוטיקה מתפקדת ככלי שיווקי, המסייע לנִראוּתם של הטקסטים הללו ולהפצתם, משום שהוא משקף עמדה אסתטית שמבהירה את המבט המשוגר מהמערב אל היבשת "המתפתחת", ומוקרן אליו חזרה.
על־אף שמשמעותו נהירה באופן אינטואיטיבי, ה"אקזוטי" אינו מושג שמובן מאליו. אקזוטיקה אינה תכונה אינהרנטית שמצויה "בתוך" אובייקטים, אנשים או מקומות: הכאפייה הופכת לאקזוטית, רק מרגע שבו היא ממוקמת על ראשה של דוגמנית מערבית על מסלול התצוגה בניו-יורק; וצווארה הברבורי של הנערה השחורה הופך לאקזוטי רק כאשר הוא מופיע על כריכתו של ספר בעברית. אקזוטיקה מתארת מצב פרטי של תפיסה אסתטית, שבמסגרתה מזוהים אובייקטים כחורגים מהקונטקסט התרבותי - אך באופן שמנטרל את האיום הנלווה למפגש עם האחרוּת שהם מסמנים.
המאפיין הראשון במעלה של האקזוטיקה הוא של ניתוק מהקשר: התקת האובייקט מקונטקסט טבעי, אך זר ומאיים, אל סביבה מלאכותית, מוכרת ומבוקרת. תהליך זה ניכר יותר ויותר בחזיונות מגוונים של התרבות, ביניהם אָפנה, בישול ומסעדנות, מוסיקה, אמנות, ספרות והגות, וכמובן בתעשייה הדומיננטית ביותר של האקזוטיקה: התיירות, שמהווה כיום את התעשייה הגדולה בעולם (ההקף הנומינאלי של התעשייה הזו מהווה 10% מהכלכלה הגלובלית, וכ-40% ממנה היא תיירות פנאי אקזוטית, המופנית מאירופה למדינות העניות באסיה ובאפריקה). במידה רבה, המשותף לכל האובייקטים הללו - הנסיעה לחופים בתאילנד או לספארי בקניה, התקליטור של מוסיקה מזרחית, מתכוני חלב הנאקות והקריאה ב"ספרות אפריקאית" - הוא שערכם תלוי בהרחקתם ממקורותיהם התרבותיים וההיסטוריים. נדמה שהשיח האקזוטי, כמו גם הכלכלה האקזוטית, קשורים יותר במיסטיפיקציה מאשר באחריות כלפי שוני תרבותי.
הכלכלה האקזוטית מתארת את הפוליטי כפרקטיקה אסתטית; אך הפוליטיות הזו חבויה מאחורי שכבות של מיסטיפיקציה. מסיבה זו הפכה האקזוטיקה לכלי יעיל ביותר של הכוח האימפריאלי: הפלא שטמון בעמים אקזוטיים הניע את כיבושם, והיופי האקזוטי של חבלי-ארץ מסתיר את הנסיבות הברוטליות של כיבושם. באמצעות האקזוטיקה, אפשרה לעצמה פוליטיקת הכוח טרנספורמציה אל מושגים אסתטיים, ובמובנים רבים היא החליפה את פוליטיקת הכוח הקולוניאלית. אך האם היא מבשרת שינוי מהותי בפוליטיקה של הבדלים תרבותיים?
הקורא, למשל, מקבל נגישות לחוויות של "עולם שלישי" באמצעות צריכה של יצירות ספרות, כדוגמת שני הספרים שאותן ציינתי בפתיחה. היצירות "האפריקאיות" הללו, שהן תוצרים של היסטוריות ומרחבים שונים לחלוטין, נצרכות מתוך הנחה שהעולם הפילולוגי אליו הן שייכות הוא אחד. מעשה הצריכה הזה כולל את שלוש ההנחות של הפטישיזם האקזוטי: מיסטיפיקציה של חוויות היסטוריות, רדוקציה של אנשים ומקומות אל אובייקטים אסתטיים סחירים ונגישות מדומיינת לאחרוּת תרבותית באמצעות צריכה.
השינוי בתשומותיה של כלכלת הצריכה האקזוטית מחייב התעכבות קצרה על הבחנה שבין מרכז ופריפריה. התנועה של סחורה ושל סיפורים, שמלווה בתנועה מסיבית של אוכלוסייה, יוצרות היברידיזציה של התרבות עצמה. כאשר על־מנת לאתר אובייקטים אקזוטיים אין צורך לנסוע לאדיס אבבה או למראקש, אלא די בסיבוב קצר ברחובות העיר, משמעות הדבר פשוטה: אובייקטים פריפריאליים מוצאים את דרכם אל המרכז. אך התנועה הזו אינה יכולה להסתיר את חוסר השוויון שטמון בהירארכיה של פערים תרבותיים, שמניעים את השיח האקזוטי ואת התעשייה האקזוטית. המובן החדש של אקזוטיקה בעידן הגלובלי משמעה ניוד של אחרוּת תרבותית אל המרכז הכלכלי, ולא התרבותי.
לפיכך אין תימה, ששני הרומנים שהזכרתי - ושתורגמו לעברית משום שזכו להכרה ולתפוצה נרחבים באירופה ובארצות-הברית - הם נרטיבים שמספקים את התשוקה הצרכנית ומאשרים אותה. שני הרומנים נכתבו באנגלית על-ידי אזרחים מערביים (דנגרמבגה מתגוררת באנגליה ומזלקיה כותב בקנדה), שמספרים ממרחק לסביבתם התרבותית החדשה על מקורותיהם, ולפיכך שניהם נענים ברצון למטלת הייצוג של "אפריקה האקזוטית" בפני הקורא הלבן. הרומן מצבים עצבניים, מדווח על שאיפתה של המספרת, נערה רודזית כפרית בסוף שנות השישים, להתמסר לחלוטין לנרטיב ההצלה שהמיסיון הבריטי הנוצרי מציע לה. המספרת היא טמבודזאי, שנאבקת בעול כפוי של דיכוי: נערה שחורה בקהילה כפרית ענייה, שמות אחיה סולל בפניה את הדרך לבית-הספר של המיסיון. דודה העשיר, שלמד באנגליה חינוך כחלק מהכשרת הילידים ושב לרודזיה על־מנת לנהל בית-ספר, מממן את משפחתה ואת לימודיה על-מנת שאף היא בתורה תוכל לסייע לכלכלת המשפחה. אחיה היה צריך למות על־מנת שהיא - בהיעדר אחים זכרים אחרים - תוכל לעזוב את משפחתה ולרכוש השכלה. היא נפרדת מאביה העצלן והמטופש, מאִמהּ שכורעת תחת נישואי-כפייה מאורגנים, ואף מהנוף הכפרי שהיא לומדת בהדרגה לזהותו כנבער, מלוכלך וחסר-תקווה. מיקומה החדש במיסיון הלבן, ומערכת היחסים בינה לבין בת-דודה ניאשה, נערה עצמאית שחייתה בילדותה באנגליה, ורעיונות של קִדמה ושחרור מוטבעים בה - מכתיבים את התנהלותה בצומת המורכב של שאפתנות אישית (שמסומנת על-ידי מוריה הלבנים ועל-ידי הבטחת הלימודים באנגליה) ומחויבות למערך הפטריארכלי השחור שממנו היא פועלת.
יש דבר-מה דידקטי ונוקשה באופן שבו מצבים עצבניים משלם את חובותיו לאקלים הפמיניסטי והפוסטקולוניאלי שאליו הוא מופנה: ריבוא ההתייחסויות הסמויות לפרנץ פאנון ולוירג'יניה וולף מאפשרים לו להיות רומן מפתח במחלקות האקדמיות שעוסקות בספרות אפריקאית במערב. הוא אינו מטשטש את העדפת סגנון החיים המערבי, שמוצג בו כאידיאל של התפתחות אישית, אך במקביל הוא מחויב להצגה נוסטלגית של החיים הפשוטים, החקלאיים והחרוצים של הקהילה המשפחתית הילידית, ולביקורת על המנגנונים הלבנים, הנדיבים בעיני עצמם, של חינוך הילידים בקולוניה הרודזית. הספר מספק במקביל את הסחורה האקזוטית ואת סחורת המודעות הפוליטית, ולפיכך הוא מתפקד כרומן-פוסטר מערבי של "ספרות אפריקאית" עכשווית, כך שתמונת הנערה החושנית על כריכתו מייצגת אותו נאמנה.
כמו דנגרמבגה, גם נגה מזלקיה, יליד אתיופיה, היגר לקנדה מארץ בלתי יציבה, המתאוששת ממלחמה קשה וארוכה. על-אף שלא ביקר בארץ מולדתו לאחר שעזב אותה, הנושא שמנחה את סיפורו אינו הגירה או היטמעות, אלא יצירת כתב-הגנה הנכתב בשמם של כל המהגרים האתיופים ובא להצדיק את מקומם במערב. מזלקיה פונה אל רגשות החמלה, כשהוא מתאר את חייו באפריקה כנעים בין אמונות עממיות אקזוטיות לבין מלחמה וחורבן המאיימות עליהן. שני הקטבים של תיאורו מאיימים באופן דומה על המוסדות המקודשים ביותר למערב: משפחה, כנסייה והשכלה. מתוך המרחק הגלותי המגונן, הרחק מהמקום שבו משתוללת אלת ההיסטוריה בלי שליטה, מצטיירת קנדה כמקלט ציווילי, בטוח, שבו ניתן לממש את האנושיות - ואת הכתיבה הספרותית - באמצעות הנגדתה לסוונה הפראית וההרסנית.
התביעה מהקורא של רשימות מבטן הצבוע (שנכתב בקנדה, בבטנו של חדר עבודה, אני מניח), היא לנדיבות תרבותית, שמבוססת על קיטוב מוחלט שבין מעמדו העדיף לבין הטרגדיה של הגולה האתיופי. מזלקיה עצמו מתאר את העוול הקולוניאלי בפני הקהל האמריקאי במונחים של שחזור פולקלוריסטי: הרומן מעקר את ההקשר הלאומי והקולוניאלי של השתלטות החונטה הצבאית על אתיופיה, המתוארת בו. הכאוס הפוליטי מתואר כגזֵרת גורל, כמו מגֵפה או בצורת; כמעט שאין אף מילה המייחסת את המהומה הפוליטית והחברתית, ואת מאות אלפי קָרבנותיה, למאבק האינטרסים של המעצמות האירופאיות שנאבקו על השליטה בחבל-הארץ הזה, ושהותירו אותו פצוע ומדמם - כלי-משחק שולי, דל-חשיבות במלחמה הקרה. הספר, כפרויקט פוליטי, מתפקד באופן סכמטי: הקריאה בו אינה תובעת מעורבות או אחריות, אלא מספקת טפיחה עצמית על השכם.
כאן אני עוצר את הכתיבה, וקורא את הפסקאות האחרונות שכתבתי זה עתה. היוהרה שבמילותיי הולמת בי. אני מותח ביקורת על־כך שהסיפורים משתדלים לשאת-חן יתר על המידה בפני הקורא המערבי, כלומר אינם משקפים שיקוף נרטיבי "אחראי" יותר של "הסיפור האפריקאי". אני לכוד עד צוואר במלכודת שממנה מזהירה ספיבק, במאמרה הידוע "כלום יכולים המוכפפים לדבר?". ספיבק כותבת: "חלק מהביקורת הרדיקלית ביותר הנכתבת היום במערב היא תוצאה של תשוקה שיש לה עניין לשמר את הסובייקט של המערב, או את המערב כסובייקט. התיאוריה המתייחסת לסובייקט כמגוון מצטבר של אפקטים מטפח את האשליה שהיא מקעקעת את הריבונות הסובייקטיבית, בעוד שלעתים קרובות היא מחפה על סובייקט הידע הזה". ואכן, הניסיון לעמת טקסטים מצליחים של מהגרים, שמספרים ליבשת הלבנה את היבשת השחורה, עם המוסדות המערביים של הרגישות הפוסטקולוניאלית, שתובעת מהם התנגדות והבחנה, צריך להתבצע ביתר זהירות; יש להיזהר שלא לייצר את האחר הקולוניאלי כ"סובייקט" שתפקידו קבוע מראש, ובכך לשחזר ולאשש את מבני הידע המערביים, התיאורטיים וההומניסטיים-בעיני-עצמם לגביו.
מה תפקידו של השיח הפוסטקולוניאלי, שמניע את הקריאה שלי, בשיפוטה של הספרות האקזוטית? ישנן כמה הנחות הנוגעות לאופן שבו קבוצות שהשתחררו משלטון זר מספרות בעצמן את סיפורן. כתיבה פוסטקולוניאלית מתבצעת תוך מאמץ לכונן את הסובייקט הקולוניאלי במרכזו של טקסט, שמופעל על-ידי ידע לשוני ונרטיבי שמגלה את אותו הסובייקט לשוליים. הנה מתחוורת לי חרב הפיפיות של הרגישות הפוליטית הפוסטקולוניאלית המערבית: מתוכה, כתבתי ביקורת ספרותית, שמציבה בעצמה את זהותם של שני היוצרים כשולית, ומניחה שתשוקתם לכינון מחדש של זהותם (במרכזו של ציר פוליטי, חברתי או נרטיבי) היא מטלה טנטטיבית שיש לממשה או ליצור את התנאים למימושה.
כמה אירוניה ניצבת בתביעתי ממזלקיה ומדנגרמבגה לממש את "מטלת הזהות" הפוסטקולוניאלית באמצעות כתיבה, שמתנערת משכפולן של זהויות או חוויות קבועות מראש המושלכות על הסובייקט הקולוניאלי מצד המרכז התרבותי. הרגישות שלי מופנית כלפי האופן שבו תופסת ומנהלת התרבות ההגמונית את מאגר הדימויים, הנחות היסוד, האימאז'ים והפנטזיות על קהילת המיעוט, ובעיקר כלפי כפייתו של אותו מאגר על חברי הקהילה, באופן השולל מהם אפשרות לגיבוש עצמאי של נרטיב היסטורי, של תפיסה עצמית ושל זהות. שני הרומנים, מבחינה זו, נענים באופן מלא להגדרת הספרות האקזוטית, ומאשרים את עליונותה של תרבות המערב, אך הקריאה הפוסטקולוניאלית שלי תובעת מהם בעריצות להשמיע סיפור אחר לגמרי, שמנטרל את מערך ההטיות והפנטזיות המערביות: אני מצפה שאקט ההרחקה של הזהות הנתונה מראש יתגשם באמצעות אתגורן של קונבנציות נרטיביות ושל הנחות יסוד נרטיביות, שהן כלים תרבותיים המשרתים את הסדר הקולוניאלי. איני מעוניין בסוף טוב; אני רוצה למנוע מעצמי תרפיה, כדי לספק לעצמי נחמה. אני מחייב מהסופר "האפריקאי" לעמת אותי עם סט חדש ובלתי מוכר של סדרי ייצוג שאינני מורגל בהם.
"תביעת הזהות" שלי מהאחר, הופכת את הרגישות הפוסטקולוניאלית לכלי של אכיפה, שיפוט והוצאה לפועל. לתודעה האקזוטית יש פנים רבות וסותרות, ואחת מהן היא הקריאה הפוסטקולוניאלית שמתבצעת על-ידי הקורא הישראלי, הלבן, אדון הבית. נדמה פתאום, שמצבים עצבניים אינו רק מומנט שמייצג את הכותב השחור, אלא דווקא את הקורא הלבן, והקריאה הביקורתית ב"רשימות מבטן הצבוע" הופכת לצבועה בעצמה, חשופת שיניים ורעבה: רעבה לסחורה התרבותית, האקזוטית והקולוניאליסטית, של הכתיבה האפריקאית ה"נכונה", המתנגדת, האנטי-אקזוטית והפוסטקולוניאלית.
eastward10a.jpg

עטיפת "מצבים עצבניים"

שפת הזעם והכאב: קריאה במכתביה של לואיז כהן

מה לי וללואיז כהן? דבר לא, הייתה אולי עונה. במפגש בינינו פעורה תהום בלתי-עבירה של זהויות ושל משמעויותיהן: צעיר ומבוגרת, גבר ואישה, אשכנזי ומזרחית, לבן ושחורה."
מתוך גליון מס' 12 של כתב העת "הכיוון מזרח". >>>

דין וחשבון לאקדמיה

על מבעד לחזותי: מעשה באמנות שמתקיפה חיבורים, 1917—2008 למיכל היימן >>>

 

שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

מרקוס רדיקר ספינת העבדים

משך כארבע מאות שנים הובילו ספינות עבדים מיליוני אפריקאים חטופים אל העולם החדש שבצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי. רבות נכתב מאז על העבדות, על הסחר בעבדים ועל שיטת המטעים באמריקה, אך מעט מאוד היה ידוע על ספינות העבדים שהובילו את החטופים לעולמם החדש. >>>

פרנץ פאנון על האלימות

"האלימות שמשלה בהשלטת סדרי העולם הקולוניאלי, שהניעה ללא לאות את הריסתן של צורות חברתיות ילידיות, שהחריבה ללא סייג את נקודות הציון של הכלכלה, את החזות, את הלבוש, אלימות זו תהפוך לתביעתו ולחלקו של המיושב כאשר, בבואו להניע את גלגלי ההיסטוריה, יפרוץ ההמון >>>

ר.ק. נראיין לחכות למהאטמה - פרק ראשון

אמו, שמתה בשעה שילדה אותו, ואביו, שנהרג במסופוטמיה, יכולים היו להיות מבחינת שְרִירַאם דמויות מן האגדות. מכל מקום, לקיומה של אמו היתה לו ראיה מוחשית בדמות תצלום נתון במסגרת, שבמשך שנים התנוסס על הקיר במקום גבוה מדי, כך שנבצר ממנו לראותו. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית