מתוך נדין גורדימר המציאה

טורפים מתקבצים סביב טרפם. זו מכונית קטנה ובה אשה צעירה. המצבר התרוקן ומוניות, מכוניות, מיניבוסים, מסחריות ואופנועים דוחפים ומתגרים זה בזה, מגדפים ומוכיחים אותה, אספסוף ממונע המלבה מהומה. זוזי כבר. מטומטמת אחת. אידיקאזאנה לומְלונגו, לֶה! היא מרימה ידיים, כפותיה פרושות, בכניעה. הם ממשיכים להידחק ולצפור בקוצר רוח. היא יוצאת ממכוניתה ומתייצבת מולם. אחד השחורים המובטלים המכוונים מכוניות אל מקומות חנייה פנויים תמורת נדבה מפלס את דרכו בזריזות בין הפגושים, מאותת בראשו – אוקה-איי, אוקה-איי, כנסי פנימה, כנסי! – ומורה לה לאחוז בהגה. חברו מופיע, והשניים דוחפים אותה ואת מכוניתה לעבר מפרץ חנייה. התנועה שועטת קדימה. הם עומדים, מביטים מהורהרים אל מעבר לה בעודה מגששת אחרי הארנק. הצצה חטופה של עין מומחה במה ששמה בידו מבהירה למנהיג הרחוב שהסכום גבוה מהנדרש. היא לא יודעת איך להודות להם, וכו'. הוא ממתח את גופו כדי לטמון את הכסף במכנסיים שנתפרו לפי מידתו של אחר ומחייך כשעינו תרה אחר המכונית הבאה שתחפש מקום חנייה. אשה שמגבת כרוכה סביב כתפיה כצעיף, יושבת על ארגז פירות כעל כס-מלכות מול מרכולתה ובה מסרקים, סכיני גילוח, אבני ספוג, כובעי צמר ואבקות לשיכוך כאב ראש, צועקת לעברו משהו שנשמע כהערה לגלגנית בשפה שאינה מובנת לאשה הצעירה.

  הנה. אתם ראיתם. אני ראיתי. המחווה. אשה בפקק תנועה רגיל בעיר, בכל עיר. לא תזכרו זאת, לא תדעו מי היא.
 אבל אני יודעת כי מראה יגולל לפני – כמו סיפור – מה עתידה להוליד אותה מצוקה של כלום בכביש; לאן תוביל אותה, ולְמה. ידיה מורמות, פרושות.

  האשה הצעירה הלכה במורד רחוב ראשי, בזאר של כל מה שנאסר על העיר להיות תחת החוקים והמנהגים בדורם של הוריה. ניתוץ עכבות העבר בברים ובתי קפה היה תמיד מלאכתם של הצעירים, קלי דעת שסובלנותם גחמנית. היא היתה בדרכה למקום שם נהגה לפגוש, ללא קביעה מראש, חברים וחברים של חברים, כל מי שבא. קפה אל-איי. רוב ההמונים שגדשו את הרחוב לא ידעו אולי שאלה ראשי התיבות של לוס-אנג'לס; ראו בהם מעין קיצור של שם הבעלים, כפי שהחנות הפינתית היוונית בסגנון הישן נקראה סטאוורוס או קימון. אל-איי. בעליו של בית הקפה סבר כי השם שבחר משרה על הלקוחות הקבועים תחושה של סגנון-חיים מדומה, התואם את שלהם; מן-הסתם התבלבל בין לוס-אנג'לס לסן-פרנסיסקו. שמו של בית הקפה שלו היה בבחינת הצהרה. מקום לצעירים, אבל גם כזה שקשישים שנותרו מימי עברו של הרובע, היפים מזדקנים ויהודים שמאלנים, סבים וסבתות מההגירה של שנות ה-20 שלא הפכו לבורגנים אמידים, יכולים לשבת בו על כוס קפה אחת. איכרים מטורפים שנדדו מאזורי הכפר ליהגו ופשטו יד בביבים שבחוץ. לֶבֶד אדם של שיער אפריקאי התעופף מדוכנו של ספר רחוב אל המרפסת. זונות מקונגו וסנגל ישבו סביב שולחנות בשלווה בוטחת של מלכות יופי.
  הי, ג'ולי – כרגיל, קראו לה. מקבלי פניה ראו צוואר ופנים חינניים, חיוורים מטבעם, שהתאדמו מחמת רגש כלשהו. שחורים ולבנים, הם כירכרו סביבה: ג'ולי, תירגעי, מה קרה לך. היו שם שניים מחבריה מימי האוניברסיטה, עיתונאי מובטל ששמר על בית שבעליו נסעו, זוג שצייר כרזות להפגנות ומופעי פופ. היתה התמרמרות: העיר הזאת. איזה חארות.
  - אותם מעניין רק להגיע...
  - ולאן נדמה להם שיגיעו – זאת מפיו של הטפיל שקרחת זורחת על ראשו ואדרת תלתלים אפורים גולשת לו מאחורי אוזניו. פרי עטו טרם ראה אור אך כבר משחר ילדותו נחשב למשורר ופילוסוף, בעיני אמו.
  - אין סיפוק גדול יותר לגבר הלבן מהשפלתה של אשה נהגת.
  - גירוי מיני לברברים.
  - מישהו אחר צעק משהו כמו אידיקאזה... מלונגו...  מה זה, 'כלבה לבנה', לא? היא שאלה את חברהּ השחור.
  - פחות או יותר. העיר הזאת, באמת!
  - אבל מי שעזרו לי היו השחורים, כמובן.
  - נו בטח – בשביל נדבה!

  חבריה הכירו מוסך ברחוב הסמוך. בנפנוף פרק כף היד היא נפרדה מהם ויצאה לנקוט את הצעד המעשי המתבקש.
  משב אדים לוהט מכה בה. זרבוביות פלדה ומלתעות שׂבכות המנועים נחשפות לעומתה. משהו בתוכה נאבק בהם. לבה מזעיק אותה כאגרוף תחת צלעותיה, השתנקויות גואות במעלה גופה עד לעצמות הבריח. היא הולכת ברחוב, זה הכל, זה כלום. מקיפה גוש בניינים בדרך למוסך. זה כלום, זה היה כלום, זה נגמר. צמרמורת. פקק תנועה.
  הנה המוסך, כמו שאמרו. כשנכנסה פנימה ראתה את פשטותו, אי של שפיות: כלי רכב מורמים על מנופים הידראוליים כקרבנות תמימים, חסרי ישע, כלי עבודה על שולחנות, מתקן למי שתייה, כוסות פלסטיק וקופסאות אוכל מוכן, פטפוט של רדיו, אדם שכוב על גבו, חציו תחת גחון מכונית. שניים אחרים היו שקועים בעבודה על מכונה רועשת והם סימנו לה לגשת אליו. לשמע קולה המתנצל התפתלו הרגליים ופלג הגוף התחתון והאיש הגיח. הוא היה צעיר, בבגדי העבודה השמנוניים שלו, ידיים ארוכות מוכתמות בשמן מיטלטלות מזרועות ארוכות. הוא לא היה אחד מהם – הגבר הלבן המדבר אפריקנס אל הגבר השחור ליד המכונה – אלא בעל שיער כהה ומבהיק ובעיניו השחורות צללית של כחול. הוא הקשיב לה ללא כל עניין או מלה של עידוד. היא חיכתה רגע בשתיקתו.
  - אולי תוכל לשלוח מישהו להעיף מבט... המכונית נמצאת כאן מעבר לפינה.
  הוא נעץ מבט בידיו. חכי רגע, אני אשטוף ידיים.
  הוא סחב תיק מסורבל נטול ידיות ובו מצבר חדש וכלי עבודה והיה לא נוח ללכת לצדו ברחובות, כשהעוברים ושבים נאלצים לעקוף אותם מזה ומזה, אבל היא לא רצתה ללכת לפני המכונאי כאילו היה איזה משרת.
  הוא התניע את המכונית בשתיקה ונהג בחזרה למוסך כשהיא הנוסעת שלו.
  - יש עוד – אני לא יודע – משהו בהצתה. המנוע ייכבה עוד פעם, אני חושב.
  - אז עדיף שאשאיר אותה אצלך. היא בטח צריכה טיפול כללי, בכל מקרה.
  - מתי היתה הפעם האחרונה?
  - היא חייכה, אשֵמה. אני לא זוכרת.
  - כמה זמן?
  - אני פשוט נוסעת עד שמשהו מתקלקל, כנראה.
  הוא הינהן לאטו, לא דיבר: כמובן, זו הדרך שלך.
  - אני אתקשר לברר מתי היא תהיה מוכנה – אתה מר...?
  - תבקשי את עַבְּדוּ.

רוברט שניידר אח לשינה

"אח לשינה מספר את סיפורו של יוהאנס אליאס אלדר, שנולד בתחילת המאה ה- 19 עם חוש שמיעה על טבעי וכשרון מוסיקלי נשגב. אח לשינה נע ללא רחם אל הטרגדיה. אליאס נכנע להיגיון מפותל שאמר לו כי מי שאוהב אינו ישן. הוא מחליט לא לישון עוד, ומדרדר לשיגעון . >>>

אילנה ברנשטיין מושבת האהבה

שני סיפורי אהבה עזי מבע, בהירים ומבהירים: "פנטזמה" ו"מושבת האהבה".
גיבורת הסיפור "פנטזמה" היא אישה צעירה, לא הרבה יותר מילדה, שידעה הפקרה, שימוש, הונאה רגשית ומגע פיזי ממכר לאהבת שווא. >>>

איימי בלום אהבה זה לא עוגה

באמצע דברי ההספד בהלוויה המשעממת וקורעת הלב של אמי, התחלתי לחשוב על ביטול החתונה. העשרים ואחד באוגוסט לא נראה לי תאריך מתאים, ג'ון ווסקוט לא נראה לי האדם המתאים להתחתן אתו, והיה לי קשה לראות את עצמי בשמלת המשי הלבנה שמרת ווסקוט הציעה לי. >>>

עדי רוזנבלום ומרקוס מאנטיין עדי רוזנבלום ומרקוס מאנטיין - ללא כותרת

משמאל:

גירסה להדפסה