בית

בבל , , 22/10/2017

                           

 

דיאנה דולב אדריכלות, חינוך וכוחניות: מבט פמיניסטי על קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים

מתוך חגית גור (עריכה) מיליטריזם בחינוך

מבט פמיניסטי בוחן, בין השאר, את ההקשרים השונים בין המרחב המעוצב לבין האינדיבידואל וה"אחר". במאמר זה, המבט שלי כפמיניסטית וחוקרת אדריכלות בודק את ההקשרים של אדריכלות קמפוס האוניברסיטה העברית והנסיבות לעיצובו עם תפקודם של באי הקמפוס בחללים שעוצבו למענם.
לאדריכלות, המעצבת את המרחב הפיזי שלנו, יש את הכוח לכוון במידה רבה את אופן התנהלותנו, תנועתנו ופעילותנו בתוך הסביבה המתוכננת. מבחינה זו האדריכלות משפיעה על חיינו כל יום ובכל מקום, אם במרחב הפרטי, בבתינו הפרטיים, ואם במרחב הציבורי, בשכונה, בעיר, בקניון או באוניברסיטה. לכן חשוב שנבחן את סביבתנו המעוצבת מתוך מבט ביקורתי, שכן לא רק קסרקטיני הצבא יוצרים מרחב מיליטריסטי, השולל את חירות הפרט; כל עיצוב אדריכלי אשר יוצר סביבה פיזית כוחנית, אשר אינה מאפשרת מרחב לפעילות אינדיבידואליסטית וחופשית, יוצר למעשה מרחב מיליטריסטי, ויהיה זה בניין משרדים, קניון או בית ספר. יתרה מזו, בכל מקרה, גם כאשר התכנון טוב ומיטיב, הוא נקבע "מלמעלה" על ידי בעלי המקצוע ובעלי השררה ומבחינה זו לכל יצירה אדריכלית יש היבט כוחני. מטבעה של האדריכלות שהאחראים על התכנון (האדריכלים, מתכנני הערים, המזמינים והתורמים) הם שמקבלים את ההחלטות התכנוניות, והציבור מקבל סביבה מותאמת יותר או פחות לצרכיו על פי רצונם ויכולתם של המתכננים. ביקורת פמיניסטית של אדריכלות תדגיש היבטים של מידת כוחניותה, של התאמת הסביבה הבנויה למגמות שוויוניות בחברה, למידת תרומתה לביטול היררכיות ולעידוד אוטונומיה אישית וכן לשאלה למי נועד המרחב – האם מתקיימת הקצאת מקום ומרחב לכול או לציבור מסווג בלבד (מי נכלל ומי מוצא מתוכה).
כאשר שאלות אלה נשאלות על תכנון אדריכלי של אוניברסיטה, הן חייבות להתייחס לא רק להתאמתו לתפקוד המוסד מבחינה לוגיסטית או מבחינת הקצאת חללים לפונקציות השונות. למה אוניברסיטה? מפני שאוניברסיטה היא מוסד חינוכי ומפני ייחודה. אוניברסיטה, מאז ימיה הראשונים, קשורה עם מושגים כגון אוטונומיה מנהלתית, פיתוח יכולת אינטלקטואלית, ניטרליות, אובייקטיביות, חופש המחשבה, המחקר, הדיבור והדעה. אנו מצפים, לכן, בבחינת רצוי, שתכנונה האדריכלי של אוניברסיטה יעצב מקום אשר יהיה באופן עקרוני ומודגש פתוח לכול, ולכל המבקרים בו יינתן מרחב לפעילות אקדמית במידה שווה. יתר על כן, כתנאי חשוב לכך שהמורים והתלמידים יוכלו לטפח ביחד את העקרונות הנעלים עליהם מושתתת האוניברסיטה, עליה לאפשר להם לפעול בתוכה מתוך הכרה בערכם כאינדיבידואלים וכבעלי חירות מחשבתית ומתוך העצמה של יכולתם האינטלקטואלית והמוסרית. עניין זה תלוי לא רק בתוכנית הלימודים והמחקר, אלא גם בעיצוב מערכת החללים בתוכם פועלים המורים ותלמידיהם, ביחס החללים זה לזה וביחסם לסביבתם.
כיצד יכול עיצוב אדריכלי לבוא לידי ביטוי בכל אלה? כפי שהיינו מצפים שהפעילות המקצועית והחברתית באוניברסיטה תתקיים מתוך כבוד וטיפוח יכולתו של כל אינדיבידואל לממש את הפוטנציאל האינטלקטואלי והמוסרי שלו, כך גם הסביבה הפיזית יכולה להעניק מרחב של חופש ותחושת פוטנציה, של דו שיח ופתיחות כלפי הסביבה ואינטראקציה איתה. על פי קריטריונים אלה נסתכל על קמפוס האוניברסיטה העברית, ספינת הדגל של התנועה הציונית מאז הקמתה של התנועה, ובעל חשיבות לאומית למדינת ישראל גם היום.

על האזור הצפוני של רכס הר הצופים משתרע מכלול בניינים גדול דמוי מבצר, על חומותיו ומגדל התצפית שבאמצעו. זהו קמפוס האוניברסיטה העברית (תמונה 1). נסיבות היווסדה, שיקולי בחירת מיקומה והשפעת המיקום על דימויה הלאומי הם נדבכים בפרשנות אדריכלות הקמפוס כמערכת כוחנית (Dolev, 2004). עוד לפני היווסדה בשנת 1925, נקבע מקומה של האוניברסיטה על פסגת הר הצופים, והקרקעות נרכשו לשם כך על ידי מוסדות התנועה הציונית העולמיתבזמן מלחמת העולם הראשונה. למעשה, במסווה של הקמת מוסד אקדמי, היתה זו פעולה בעלת משמעות לאומית ופוליטית. מבחינה זו היה לחברי ההסתדרות הציונית ממי ללמוד – המעצמות, אנגליה, צרפת, גרמניה ורוסיה, בנו במאה ה-19 בירושלים ובסביבתה מוסדות דת, סיעוד רפואי וחינוך שמטרתם האמיתית היתה לבסס את יוקרתן ואת מעמדן של אותן מעצמות (Crinson, 1996; Goren, 1998). כאשר בוחנים את הקמת האוניברסיטה העברית בהקשרים רחבים יותר מאשר תולדות היישוב והתנועה הציונית, מתוך ראיית חשיבותה של ירושלים עבור האינטרסים הקולוניאליסטיים והאימפריאליים של המעצמות, ניתן לראות בבירור את הקמת האוניברסיטה כנעיצת יתד ציונית במקום. מבחינה זו פעלה התנועה הציונית כמעצמה קולוניאליסטית לכל דבר. אמנם בתחילה יועדה האוניברסיטה היהודית, כפי שנקראה האוניברסיטה העברית לעתים, להיות אוניברסיטה ככל אוניברסיטה אירופית – עבור הסטודנטים היהודים אשר לא יכלו להתקבל לאוניברסיטאות במקומותיהם. אפילו היו מחשבות להקים אותה באירופה, ולא בארץ ישראל. אולם מאז הקמת ההסתדרות הציונית גויס רעיון האוניברסיטה לקידום מטרות התנועה והיה לנושא דגלה עד להקמת האוניברסיטה בפועל בראשית המאה ה-20. למעשה מעולם לא התקבלה הגדרה מוסכמת באשר למטרתו של המוסד כאוניברסיטה עברית. על כן, מאז הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה בשנת 1918 ועד היום עבר מימוש הרעיון תהפוכות רבות, הן מבחינת התוכנית האקדמית והן מבחינת העיצוב האדריכלי.
מבחינה אקדמית האוניברסיטה היא היום אוניברסיטה ככל האוניברסיטאות ואין בה כל ייחוד למרות שמה – האוניברסיטה העברית. למעשה היתה יכולה לשאת שם מחייב פחות, למשל אוניברסיטת ירושלים, כמו אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה וכן הלאה. אולם האוניברסיטה העברית נתפשה תמיד, וכך גם היום, כאוניברסיטה שעומדת מעל למקומיות, שכן היא האוניברסיטה של הלאום ולא רק של העיר בה היא ממוקמת.
בתהפוכות התכנון האדריכלי מאז עוצבה תוכנית האב הראשונה בשנת 1919 ועד לקמפוס הנוכחי, עברה האוניברסיטה מאתר הר הצופים לגבעת רם ובחזרה. בתקופת הקמפוס הראשון על הר הצופים נערכו לא פחות מחמש תוכניות אב אשר אף אחת מהן לא יצאה אל הפועל בשלמות (דולב, 1997). בין אדריכלי תוכניות האב היו שניסו להתייחס באופנים שונים לעניין ייחודיותה של האוניברסיטה כבעלת משמעות לאומית ותרבותית והיו שהתעלמו מכך. מכל מקום, הקמפוס הראשון של האוניברסיטה (1918 עד 1948), אף אם בנייתו לא הושלמה, מילא את תפקידו הפוליטי בעיקר על ידי עצם מיקומו על הר הצופים (פז, 1997; Goren, 1998). כפי שנראה בהמשך, הקמפוס הנוכחי ממלא את תפקידו הפוליטי לא על ידי מיקומו בלבד, אלא בעיקר באמצעות עיצובו האדריכלי.

חידוש הגישה אל הר הצופים ואל מבני האוניברסיטה העברית שהוקמו שם עד שנת 1948 התאפשר כתוצאה ממלחמת 1967. בין 1948 ל-1967 היה מתחם האוניברסיטה העברית על הר הצופים בבחינת מובלעת ישראלית בתוך השטח שבשליטת ירדן, ועל אזרחי ישראל נאסרה הכניסה אליו, מלבד מספר מסוים של שוטרים אשר תפקידם היה לשמור על רכוש האוניברסיטה. יש לזכור שה"חזרה" להר הצופים היתה במרכז האתוס הציוני בכל הנוגע למקומות הקדושים לאומה, כמעט כמו הכותל המערבי. הקמפוס החדש שנבנה עבור האוניברסיטה העברית לאחר מלחמת 1967 נועד קודם כול להחזיר לאוניברסיטה את ייעודה המקורי – שליטה יהודית על ירושלים . הנהלת האוניברסיטה העברית הגיעה להחלטה להעביר את האוניברסיטה בחזרה להר הצופים מיד עם הפסקת קרבות מלחמת 1967 ופנתה אל האדריכל דויד רזניק בעניין חידושו של קמפוס הר הצופים, כפי שסיפר על כך רזניק עצמו (5 ביולי 1994): "מיד אחרי המלחמה קראו לי מהאוניברסיטה וביקשו שאכין מפה של גבולות האוניברסיטה. שאלתי כיצד אוכל לעשות זאת אם אינני יודע מה יהיה בנוי שם. הכנתי על דעת עצמי תוכנית אב ותוך חודש הבאתי את מפת הגבולות ואת תוכנית האב. חשבתי על עניין של חזון – תחיית התרבות היהודית אותה מסמל הר הצופים... מעין מגדלור של תחיית העם היהודי".
כבר בתחילת תהליך הכנת תוכנית האב החדשה הצטרפו אל דויד רזניק האדריכלים שמואל שקד, חיים קצף ורם כרמי, וביחד הכינו תוכנית למכלול (אשר משלב בתוכו את הבניינים הישנים) שבמודע נועד להיות אמירה של שליטה במרחב שזה עתה נכבש. "היינו צעירים יותר, חיפשנו את המונומנטליות. היה צד ציוני לעבודתנו שם – אמירה לנוכח הר הבית, יש לזה משמעות כאשר מדובר במוסד חינוכי. עניין התקומה היהודית לנוכח הר הבית. אבל אם לא מעדנים את זה אז גם מוסוליני עשה את זה. זה מאוד מסוכן. מה זה דיאלוג עם הר הבית? היום, בדיעבד, כשאנו רואים מה שקורה בהר הבית, שהופך למאחז בהשפעת הדת, אז אני לא יודע. כאשר הקימו את הקמפוס הראשון, היה בו הרבה יותר דיאלוג תרבותי ומעודן, לא היתה אמירה של כוח", אמר חיים קצף, כשלושים שנה אחר כך, בראיון המצוטט לעיל. תוכנית האב לקמפוס החדש היתה במהותה מכלול המוגדר בתיאוריה האדריכלית כמגה-סטרוקטורה – מכלול המאופיין בחיבור של מרכיבים-בניינים אחדים לכלל מבנה גדול אחד. הגורם המאחד הוא הפרוזדור הפנים-קמפוסי שמאפשר ניידות בין החלקים השונים של האוניברסיטה ללא צורך לצאת מהבניין (תמונה 2). הפרוזדור הכלל-קמפוסי מקשר מצפון לדרום בין בניין הפקולטה למדעי החברה (תוכנן על ידי דן איתן), בניין המנהלה והסנאט (תוכנן על ידי זאב רבינא), הפורום (תוכנן על ידי חיים קצף ושמואל שקד), הספרייה (תוכננה על ידי זאב רכטר), מכלול מדעי הרוח, כולל בית הכנסת (תוכנן על ידי רם כרמי), והפקולטה לחינוך (תוכננה על ידי דויד רזניק). מחוץ למגה-סטרוקטורה, על שיא הרכס ומצידו המזרחי עומדים בניינים נוספים, כגון מרכז הסטודנט, מרכז טרומן, בניין יהדות בת זמננו, הפקולטה למשפטים והאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, חלקם בניינים היסטוריים מתקופת הקמפוס הראשון וחלקם בניינים חדשים או מחודשים. המגדל במרכז קו הרקיע של הקמפוס (תמונה 1), אשר עשוי היה לשמש עבור ציבור המבקרים, העובדים והלומדים באוניברסיטה נקודת תצפית על מרחבי מדבר יהודה ובקעת ים המלח ממזרח ועל העיר העתיקה ממערב, משמש את הצבא ועל כן הוא מחוץ לתחום לאזרחים.
ללא ספק החלק של המגה-סטרוקטורה שולט בקמפוס, וזאת מכמה סיבות. האחת היא היות המגה-סטרוקטורה מאחדת את החלקים החשובים ביותר באוניברסיטה מבחינה אקדמית – מדעי הרוח ומדעי החברה מחד, והמנהלה והספרייה מאידך. סיבה נוספת היא מיקומה של המגה-סטרוקטורה בחלק היותר יוקרתי של האתר, הלא הוא החלק המערבי הפונה אל ירושלים וחשוב יותר – גם נראה ממנה. יתר על כן, המגה-סטרוקטורה מאפשרת יצירת רצף קירי דמוי חומה ובכך משרתת את הרעיון המרכזי של הוגי אדריכלות האוניברסיטה כמקיימת דיאלוג עם העיר העתיקה ומהווה הד לחומותיה, כדברי דויד רזניק בראיון שערכתי עמו (28 ביולי, 1994): "כשמסתכלים משער שכם על הקמפוס רואים את הנוכחות של האוניברסיטה [...] רציתי שהדימוי החזותי של הקמפוס יהיה קומפקטי, כשל חומה [...] לא רק כשל חומת העיר, אלא גם כדי ליצור נוכחות חזקה. הנה אני פה ולא תזיזו אותי מפה". אולם מלבד הכוחניות המכוונת והגלויה של מראה המבנה החולש על הסביבה, סייעה המגה-סטרוקטורה ליצור גם כוחניות כלפי פנים, כלפי השוהים בתוך המבנה; זו כוחניות נסתרת באופן יחסי ולחשיפתה נדרש מבט מעמיק יותר לתוככי המבנה ונבכיו.

אדריכלי הקמפוס אכן תכננו ובנו לאוניברסיטה העברית קמפוס בולט למרחוק בפרופורציות הגדולות שלו ביחס לסביבה, וכל המתבונן בקמפוס בעל ממדי הענק יכול לראות שהתכנון האדריכלי שלו יצר סמל מוחשי ביותר לשליטתה הנכספת מזה שנים של ישראל על ירושלים העתיקה, הר הבית והכותל המערבי. פחות מקובל להבחין בכך שהאדריכלים יצרו בקמפוס גם מערכת שליטה פנימית בבאי הקמפוס – מלומדים, מורים, חוקרים, סטודנטים ועובדים, ומתוך אלה – רק אותם שיש להם רשות להיכנס אל תוך המתחם הסגור של האוניברסיטה (הכניסה היתה תמיד מותנית באישורם של השומרים בכניסות. היום רק בעלי אישורי כניסה רשאים להיכנס). חשיפת המשמעויות הנסתרות הגלומות באדריכלות הקמפוס תאיר תחבולות אדריכליות של כוחניות, ומניפולציות אשר לבאי האוניברסיטה אין מנוס מהן.

תחבולה ראשונה ובולטת במיוחד הינה הסתרת הנוף. באיזו מידה מקבלים באי הקמפוס עידוד להתבונן בנוף הייחודי סביבם (אלה שאינם מכוחות הביטחון, ולכן אינם מורשים לטפס אל מרומי מגדל התצפית), לראות את ירושלים המזרחית ואת הכפר עיסאוויה שמצפון-מזרח להר הצופים? למעשה התכנון האדריכלי יוצר חציצה בין האוניברסיטה לבין הסביבה, חציצה אשר מבטלת את משמעותו המיוחדת של המקום – ההר ממנו צופים על ירושלים. החציצה היא דו צדדית – הקמפוס אינו נגיש למי שנמצא מחוצה לו; חומות כבירות מקיפות אותו והמעוניינים להיכנס לאחד ממגרשי החניה התת קרקעיים ברכבם הפרטי מתקשים למצוא את הפתחים המובילים אליהם. הבאים בתחבורה ציבורית נכנסים דרך מנהרה תת קרקעית ועולים במדרגות נעות היישר לתוך הפרוזדור הכלל-קמפוסי אשר אטום לנוף שבחוץ ובמידה שיש לו פתחים, הם מופנים כלפי החצרות הפנימיות. וכך גם מתוך האוניברסיטה כלפי חוץ – מה שמוסיף לרושם של האוניברסיטה כעיר בצורה הוא היעדר תצפיות פתוחות על הסביבה מתוך מבני האוניברסיטה – כגון חלונות, מרפסות, או חצרות פתוחות אל הנוף. מה הניע את אדריכלי הקמפוס הנוכחי למנוע מבאי האוניברסיטה כמעט לחלוטין את מראה העיר העתיקה והחראם-א-שאריף, הוא הר הבית על פי המסורת היהודית, ומבנה כיפת הסלע, המבנה בן 1,300 השנים שהוקם כאחד המרכזיים בין קודשי דת האסלאם? האוניברסיטה העברית, שנבנתה מחדש כדי ליצור עובדה בשטח, הצהרה על שליטת ישראל על אוכלוסייה פלסטינית ושטח כבוש, מונעת מהציבור בתוך האוניברסיטה את מראות האוכלוסייה הפלסטינית על הוויית חייה ואת מראות השטח הכבוש. האם היה חשש שמא המראות עלולים להעלות שאלות קשות? שמא יעוררו הרהורים באשר ללגיטימיות של הכיבוש? הלא מציאות הכיבוש אופפת את הר הצופים מכל הכיוונים, אך כפי שפרופ' ברוך קימרלינג הגדיר את המצב שנוצר כאן – השטחים רצויים, אך תושביהם אינם רצויים כלל וכלל (Kimmerling, 1988). והלא השטחים אינם ריקים מאדם. על כן הם נעלמים מעינינו כאשר אנו נמצאים באוניברסיטה העברית, למרות שאנו נמצאים בלב השטח הפלסטיני. באי האוניברסיטה מנועים על ידי אדריכלי הקמפוס מלראות את המציאות שבתוכה הם נמצאים. לעומת זאת מציגים בפניהם האדריכלים מציאות מדומה, הזויה, ולשם כך יש להיכנס לבית הכנסת. התחבולה האדריכלית נעשית כאן למורכבת ומניפולטיבית עוד יותר.
חיים קצף, בראיון שהוזכר קודם, אמר על תכנון בית הכנסת בקמפוס הר הצופים: "בית הכנסת של היינץ ראו ושל דויד רזניק בקמפוס גבעת רם היה נחמד מאוד וחדשני, והנה אנחנו צריכים לבנות בית כנסת מול הר הבית! בית הכנסת בגבעת רם הוא רק בית כנסת, נחמד, שקט, לא מעבר לזה, נקודת חן. והנה פתאום אנחנו צריכים להפוך את בית הכנסת לאנטיתזה לכיפת הסלע!".
הקומפלקס של מדעי הרוח, אשר נמצא על כתף ההר הפונה לכיוון ירושלים, מציע תצפית לעיר העתיקה ממרפסת המסעדה של בית מאיירסדורף, שאינה נגישה לכל באי האוניברסיטה אלא לאורחים ולסגל בלבד. גם מהחרכים הצרים בחדרי המדרגות וכן מחלון משרדו של מבקר האוניברסיטה אפשר לראות את הר הבית. אך עידוד של ממש לצפות אל הנוף המיוחד הזה קיים אך ורק במקום אחד, ממנו מתגלה המראה מתוך כוונה מיוחדת. זהו קיר הזכוכית של בית הכנסת (תמונה 3).
הסתרת מבנה כיפת הסלע ממקומות אחרים בקמפוס, כגון כיתות, משרדים, מסדרונות וכו', מונעת באופן מטאפורי את הכללתו במבט מהר הצופים בתוך הקונטקסט האמיתי שלו, אשר כולל גם את הפלסטינים המוסלמים אשר מתפללים בו ולידו, ואת חיי הפלסטינים כאן ועכשיו בבתיהם ובעירם. בית הכנסת על שם הכט, אשר תוכנן על ידי רם כרמי, ממוקם כך שקיר המערב שלו פונה אל ירושלים, ועל כן זה מקומו של ארון הקודש. אולם במקום ארון הקודש נפתח חלון ענק. מבעד לחלון מתגלה למתפללים באולם המרכזי מראה כיפת הסלע. בנצרות וביהדות ידועים תיאורים של בית המקדש בדמות כיפת הסלע מאז ימי הביניים ועד שלהי המאה ה-19. כיפת הסלע נקבעה על כן בתודעה כדימויו של בית המקדש שחרב. על כן כיפת הסלע מופיעה בהקשר זה מבעד לקיר בית הכנסת במקום התיאור הסמלי של בית המקדש – סמל תור הזהב של העם היהודי – כשהוא רקום על הפרוכת או מגולף על דלתות ארון הקודש. הצופה בהר הבית מבעד לקיר ה"מזרח" של בית הכנסת "רואה" לא את כיפת הסלע אלא את בית המקדש. באופן זה ניכס כרמי את אחד מקודשי האסלאם, פשוט על ידי הכנסתו לתוך קונטקסט יהודי, דתי ולאומי, וזאת באוניברסיטה העברית, מעוז החילוניות וההשכלה של העם היהודי.
אם פרשנות זו של העיצוב האדריכלי יכולה להיראות מופרכת, באים דבריו של רם כרמי עצמו כדי לאשש אותה (תרגום מאנגלית): "בית הכנסת הוא לאוניברסיטה העברית על הר הצופים 'חלון' כלפי הר הבית בירושלים [...] כאן המקום בו עולי הרגל בימי קדם עמדו כאשר אך זה חזו לראשונה בהר הבית, כאן ערכו את טקסיהם הדתיים. כדי שבית כנסת ייצג חלון, משמעותו שהבניין, שהוא בבסיסו אינטרוברטי, יקבל אופי אקסטרוברטי. מתח זה בין מגמת הפנים למגמת החוץ השפיע על עיצוב בית הכנסת על הר הצופים" (Karmi, 1985).
אולם הקמפוס אינו משתלט רק על סביבתו – הוא מהווה גם מערכת שליטה של ממש כלפי פנים.  עובדה ידועה היא שקיים קושי רב להתמצא במרחבי הקמפוס . קושי זה פוגע ביכולתם של באי האוניברסיטה להיות חופשיים ללכת ולבוא כרצונם. יתר על כן, נפגעת חוויית העצמאות שלהם ביחס לאפשרותם למצוא את דרכם ולבחור את נתיבם בכוחות עצמם. רבים נמנעים מלנוע ברחבי הקמפוס ליעדים שאינם מוכרים להם פן ילכו לאיבוד. תחושת אובדן הדרך אינה נפתרת על ידי הפרוזדור הכלל-קמפוסי, אשר אחד מייעודיו היה לכאורה לפשט את היכולת להגיע לכל מקום במגה-סטרוקטורה. יתר על כן, באמצעות הפרוזדור מתועלים באי האוניברסיטה באופן שמגביל את יכולת הבחירה החופשית שלהם ואת אפשרותם להתארגן ולהתגודד לפעילות ציבורית וחברתית ספונטנית או מתוכננת. הפרוזדור הוא השטח הציבורי הפתוח של המגה-סטרוקטורה, אולם האנשים צועדים בו ו"מתמיינים" לפי יעדיהם, מאחר שהפרוזדור אינו מזמן להם הזדמנויות להתעכב, להיפגש, לקיים שיחה. כדי לייעל עוד יותר את תפקודו של הפרוזדור הכלל-קמפוסי קיימים לאורכו סימנים ותמרורים שמסייעים להולכים לזהות את יעדיהם. לדוגמה, לכל פקולטה צבע משלה, וכך כאשר מופיעים קירות בצבע מסוים ניתן לדעת לאיזו פקולטה הם שייכים. למעשה, הסימנים והתמרורים אינם מספיקים כדי לפתור את בעיית ההתמצאות הלקויה, אולם הם בהחלט מוסיפים לתחושת הניכור והתיעוש השוררת בכול. התמרורים מזכירים תחנות להסעה המונית (תמונה 4), והצבעים השונים מדגישים את הצורך המתמיד בעזרים כדי למצוא את הדרך. כאשר מגיחים מהפרוזדור אל מתחם כל אחת מהפקולטות אפשר לנוע רק במערכת מסועפת של מסדרונות חשוכים וחדרי מדרגות צרים בעלי תקרות נמוכות, אשר אין להבין את שיקולי תכנונם. לדוגמה, שני גרמי מדרגות יכולים להוביל לאותו מקום, אך מבסיס המדרגות אין אפשרות לדעת זאת. המדרגות והמסדרונות מובילים אל משרדים וכיתות המסודרים בצורה אי-רגולרית, כרבי צלעות או משולשים, בעלי חלונות זעירים אשר בגלל הזוויתיות של הקירות החיצוניים, נפתחים אל מראה של קיר חיצוני ולא אל הנוף. התחושה הכללית היא של אי נוחות ושל מאבק מתמיד כדי להסתדר ולהיות מסוגל לעבוד וללמוד. היוצא מן הכלל בכל אלה הוא הספרייה המרווחת והנוחה להתמצאות בתכנונו של יעקב רכטר. הנכנס לספרייה מרגיש רווחה, במיוחד בהשוואה לחללים המעיקים בדרך אליה וממנה. זו דוגמה ליחס של כבוד לייעוד של המבנה ולמשתמשים בו. רכטר לא נקט תחבולות ולא יצר עיצובים אדריכליים שאמורים לתמרן את הקוראים שלא לצורך ולא לעניין. מיד עם הכניסה לספרייה ברור למשתמשים כיצד היא בנויה ולהיכן עליהם לפנות על פי המטרה לשמה הם באו. החללים המוארים והשלווים מאפשרים את הריכוז והרוגע הדרושים לקוראים.

מטרת העל של אוניברסיטה – להיות מקום בו מלומדים וסטודנטים משתפים פעולה יחדיו על מנת ללמוד ולהגיע לחקר האמת – לא רק שאינה מקבלת ביטוי באדריכלות קמפוס הר הצופים, היא אובדת במסדרונותיו ובמבוכיו. אין זה פלא שהכוח המניע מאחורי יוזמות הבנייה היה יוסף הרפז, אלוף משנה לשעבר בצבא, אשר מונה למשרת מנכ"ל האוניברסיטה, משרה חדשה אשר לא היתה קיימת עד אז. העיתונאי עוזי בנזימן פירסם סדרת כתבות בהארץ בהן פירט את דרכי הניהול הצבאיות שלו (הארץ, 2 בדצמבר 1969): "באוגוסט 1967 נוצרה משרה חדשה באוניברסיטה העברית בירושלים: מנהל כללי. אייש אותה גבר קשוח, אלוף משנה במילואים בשם יוסף הרפז (יוש). הוא בא להשליט סדר [...] הנשיא, אברהם הרמן, הפקיד בידיו, מדעת או שלא מדעת, את השליטה המלאה באוניברסיטה. יוסף הרפז [...] היום הוא הדמות הקובעת באוניברסיטה והשפעתו מורגשת בכל שלוחותיה. עיסוקיו של הרמן מתרכזים באיסוף כספים, בהבאת סטודנטים מחו"ל ובפטרונות על התוכנית לפיתוח הר הצופים [...] המנכ"ל היה בין המדרבנים הבולטים לפיתוח קמפוס ענק על הר הצופים [...] הרפז הוא שיזם הקמת מינהל מיוחד להר הצופים, על המשמעות הנובעת מכך לגבי דיוקנה של האוניברסיטה ומידת הקשר בין שלוחותיה [...] המערערים עליו [...] קובלים על חדירתה של המנהלה לתחומים אקדמיים והשפעתה עליהם". נוצרה, אם כן, קונסטלציה בה חברו מדינה שהיתה נתונה לאופוריה הלאומנית והמיליטריסטית שלאחר מלחמת 1967, ההתלהבות שסחפה את הציבור ואת ההנהלה והסגל של האוניברסיטה העברית עם האפשרות "לחזור" להר הצופים, המינוי החדש של מנכ"ל לאוניברסיטה שכישוריו ונסיונו מתחומי החיילות והצבא, ואדריכלים בעלי עמדות לאומניות, וכפי שכבר נאמר, הם האמינו ומאמינים בצורך בבנייה מונומנטלית בירושלים לחיזוק ההגמוניה היהודית בעיר. התוצאה היתה קמפוס המיועד ליהודים ישראלים גאים בדתם, לאומיותם ומדיניות ממשלתם (אם כי לומדים בו גם ערבים); קמפוס שהוא אנדרטה לכיבוש ולשליטה ישראלית; קמפוס אשר מהווה סביבה לאנשים ממושמעים, אשר לא יערערו על האילוץ למצוא את דרכם באמצעות הליכה בעקבות תוואי של תמרורים וסימונים ולא מתוך עצמאות ויכולת אישית; קמפוס לאנשים שמסכימים שיתמרנו אותם לתוך מצבים שלא בחרו בהם.

דיאנה דולב , "תוכניות האב האדריכליות של האוניברסיטה העברית 1948-1918", בתוך ש. כץ ומ. הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים; שורשים והתחלות (ירושלים, 1997), עמ' 280-257.

יאיר פז, , "האוניברסיטה העברית על הר הצופים כ'מקדש'", בתוך ש. כץ ומ. הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים; שורשים והתחלות (ירושלים, 1997), עמ' 308-281.


Crinson, Mark, (1996) Empire Building; Orientalism & Victorian Architecture, London, 198-227.

Dolev, Diana (2004), "Academia and Spatial Control: The Case of the Hebrew University Campus on Mount Scopus, Jerusalm" in Yacobi, Haim (ed.), Constructing a Sense of Place; Architecture and the Zionist Discourse, Aldershot (England) and Burlington (USA), 227-246.

Karmi, Ram (Nov. 1985) in Build ye Cities; an Exhibition Israeli Architecture, London, Institute of Architects and Town Planners in Israel A.E.A.I., 118.

Kimmerling, Baruch (1988), "Boundaries and Frontiers of the Isaeli Control System: Analytical Conclusions", in B. Kimmerling (ed.), The Israeli State and Society; Boundaries and Frontiers, New York, 265-283.

Goren, Arieh (1998), "Sanctifying Scopus: Locating the Hebrew University on Mount Scopus", in E. Carlebach, J. M. Efron, D. N. Myers (eds.), Jewish History and Jewish Memory, Hanover and London, 330-347

militarization-of-education.jpg

גליה זלמנסון-לוי הוראת ספר יהושע והכיבוש

מתוך תהליך ההיכרות עם החומרים התוודעתי לסיפורו של ד"ר ג'ורג' תמרין, שלפני ארבעים שנה חקר את הוראת ספר יהושע בבית הספר היסודי ובחן את השפעתה על השיפוט המוסרי של ילדים. >>>

חגית גור מבוא

החברה הישראלית מאופיינת בתופעות מיליטריסטיות רבות. הנוכחות הרבה של אנשי צבא ברחוב מעוררת השתאות של זרים המבקרים בישראל בפעם הראשונה. אנשי צבא לשעבר מאיישים משרות בכירות בפוליטיקה, בכלכלה ובחינוך. החלטות מדיניות נשענות על יועצי צבא. >>>

 

גלעד אלבום אדון הסימפטום

סיפור פשוט: חייל משוחרר הולך לאוניברסיטה, לומד שפות, גומר תואר ראשון בבלשנות. אמא לוחצת להמשיך לתואר שני. הודו לא קוסמת לו, סמים הוא לא אוהב. יש לו חברה, יפה אבל נודניקית. מה עושים? הולכים לעבוד במרכז לבריאות הנפש, באמצע הדרך בין ירושלים לבית-שמש. >>>

דביר צור משה בהיפוך אותיות

משה שקורא לעצמו אפרים, חושב שהוא המשיח החדש. ברגע של אשמה, בטקס בר המצווה שלו, הוא מבין שההשגחה העליונה סימנה ועליו לצאת למסע.
בת לווייתו הקבועה היא ציפור קנרי שמדקלמת פרקי תהילים, ומשימתו היא אריגת כפורת משמותיהם של המתים. >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

פול ויריליו מגדל הכוונה לארטילריה, ברטניי

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית