בית

בבל , , 21/11/2017

                           

 

חגית גור מבוא

מתוך חגית גור (עריכה) מיליטריזם בחינוך

ספר זה נוצר בעקבות הכנס הבינלאומי "מיליטריזם וחינוך: מבט ביקורתי" שנערך בין 29-31 במאי 2001 באוניברסיטה העברית ירושלים ובסמינר הקיבוצים. הוא אורגן בשיתוף פעולה בין בית הספר לחינוך והמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית, המרכז לפדגוגיה ביקורתית של סמינר הקיבוצים ותנועת פרופיל חדש, התנועה לאזרוח החברה בישראל. ארגון הכנס יצר שיתוף פעולה מיוחד, מזין ומפרה בין אנשי אקדמיה ופעילות בתנועה אזרחית לשינוי חברתי.
החברה הישראלית מאופיינת בתופעות מיליטריסטיות רבות (קימרלינג 1993). הנוכחות הרבה של אנשי צבא ברחוב מעוררת השתאות של זרים המבקרים בישראל בפעם הראשונה. אנשי צבא לשעבר מאיישים משרות בכירות בפוליטיקה, בכלכלה ובחינוך. החלטות מדיניות נשענות על יועצי צבא. מוצרי התרבות שלנו רוויים דימויים ונושאים צבאיים. אנחנו עוברים יום יום ליד בסיסי צבא השוכנים בלב הערים הגדולות מבלי לתת על כך את הדעת. תפישות מיליטריסטיות והתנהגות מיליטריסטית מונחות במבנה העומק של החברה הישראלית. (בן אליעזר 1995)
ראובן פדהצור כתב עם מינוי של האלוף עמוס גלעד לראש אגף במשרד הביטחון, (הארץ, 11 במאי 2003 ):
"זהו צעד נוסף בתהליך המיליטריזציה של החברה הישראלית. עוד תרומה להפקעת המדיניות והדיפלומטיה מידי הנבחרים ומסירתן לאנשי הצבא" ...."אין כל חדש בדומיננטיות הרבה - שאין דומה לה בשום מדינה דמוקרטית אחרת – שיש לצבא בישראל על תהליך קביעת המדיניות, אך דומה כי בממשלה הזאת לובשת התופעה ממדים קיצוניים. אזרחים ותפישות עולם אזרחיות הורחקו כליל ממעורבות והשפעה על התהליך המדיני. הכנסת מנוטרלת מזמן מכל מעורבות בהכרעות מדיניות ואסטרטגיות, ואילו את שרי ממשלתו לא נוהג ראש הממשלה לשתף בתהליך קביעת המדיניות. המעטים שמעורבים ומשפיעים על ההכרעות המדיניות הם אנשי צבא, במדים ובלעדיהם, הממשיכים להתבונן בעולם כולו דרך כוונת הרובה."
מיליטריזם הוא מערכת של ערכים ואמונות הרואה בשימוש בכוח צבאי אמצעי מתאים לפתרון בעיות מדיניות והשגת כוח פוליטי, היא מורכבת מתוקפנות ושליטה במקום פשרה וויתור. מלחמה היא רק אחת הרעות שמיליטריזם יוצר. (Ogden, Florence,1915 ) מיליטריזם על פי ברגהם (1981) הוא תוצר של שבר בשלטון האזרחי או כשלון של יצירת שלטון אזרחי. ג'קלין קוק (1991) מבחינה בין הצבא כמוסד חברתי, בין מיליטריזם כאידיאולוגיה, לבין מיליטריזציה כתהליך חברתי. המיליטריזציה הינה הפצת המיליטריזם כאידיאולוגיה והתעצמות ההשפעה של הצבא כמוסד חברתי. תהליכי מיליטריזציה גורמים לאקלים חברתי המכין את האזרחים לקבלת מלחמה, הם יוצרים אווירה בה המרכזיות של הצבא נראית טבעית והפתרונות הצבאיים לבעיות מדיניות נשמעים הגיוניים. תהליכי מיליטריזציה מתרחשים צעד אחר צעד. באמצעותם בני אדם נעשים תלויים יותר ויותר ברעיונות צבאיים ובהדרגה משתעבדים להם. ככל שהמיליטריזציה משתלטת יותר על היחיד והחברה, היא מקבלת את ההנחות הצבאיות והצרכים הצבאיים כבעלי חשיבות עליונה. מיליטריזציה מוליכה לשינוי תרבותי ממסדי אידאולוגי וכלכלי. המיליטריזציה זוחלת לתוך שגרת חיי היומיום. סינתיה אנלו אומרת שהיא נמצאת "במזכרים, בכביסה, בעשיית אהבה, ובהקשת כוסות הבירה. המיליטריזציה היא תהליך כל כך חודרני וכה קשה לעקירה משום שבצורות היומיומיות שלו לעיתים רחוקות הוא נראה כמאיים." (Enloe, 2000, page 3) זהו תהליך שמתפשט ומחלחל ואינו נראה בעייתי. "המיליטריזציה הוא תהליך מיוחד של שינוי בכך שהוא אינסופי. רשימת הדברים שיכולים לעבור מיליטריזציה אינה נגמרת: צעצועים, משרות, מקצוע הפסיכולוגיה, אופנה, אמונה, בחירות, כלכלה מקומית, קונדומים וכוכבי קולנוע." (שם, עמ' 4)
מיליטריזם בחברה הישראלית אכן נוכח בכל תחום וגם בחינוך. מטרתו של ספר זה היא לחשוף את המקום והביטויים השונים של תופעת המיליטריזציה בחינוך. הספר מתייחס לחינוך במובן רחב וכללי. הגדרת החינוך בספר אינה מצטמצמת למוסדות החינוך הפורמליים או הלא פורמליים בלבד. היא רחבה וכוללת גם תהליכי חיברות המתרחשים במשפחה, מתווכים על ידי התקשורת, מועברים דרך מוצרי תרבות שונים, ושיח לא פורמלי. הספר מנסה להצביע על המסרים הגלויים והסמויים בחינוך הפורמלי והלא פורמלי, לנתח ולהבין אותם. הוא מנסה לחשוף את המסרים המחזקים את תפישת הכרחיות וטבעיות המלחמה והאופנים שבהם הם מועברים. החינוך מכוון אותנו לראות אירועים או מנהגים מיליטריסטים כסבירים והגיוניים. באמצעותו ביטויים צבאיים בתחומי התרבות השונים נראים נורמליים ומתקבלים על הדעת.
תהליכי החיברות, המתרחשים במהלך שנות הילדות והבגרות, מכשירים בנים ובנות יהודים בישראל לקראת מצב של מלחמה ולקראת התחיילות. בישראל ובמערכת החינוך בכלל זה, מרכזיות המלחמה והצבא מתקבלת כחלק בלתי נפרד מהחיים, כאקסיומה שאין מערערים עליה. לכן גם המעמד המועדף של הגברים, הלוחמים, נחשב לדבר טבעי ומובן מאליו. הציפייה כי המלחמה תתרחש במוקדם או במאוחר היא מרכיב מרכזי בהוויה היהודית בישראל ואחד ממרכיבי הזהות הקולקטיבית והאישית. המלחמה עצמה נתפשת כפתרון סביר לבעיות מדיניות. ההכנה למלחמה, האופי הצבאי של החברה ותפקידי המגדר הנגזרים מהם, יוצרים את התשתית לריבוד מעמדי בין בנים ובנות, גברים ונשים גם כשלא מתנהלת מלחמה. (קליין, 2000)
מערכת החינוך בחברה הישראלית מקנה הרגלי חשיבה שלפיהם שרות צבאי של נערים ונערות הוא שלב טבעי, נורמלי, אפילו רצוי. היא משקיעה מאמצים ביצירת התניה להתגייס לצבא ללא הצגת שאלות, ללא הטלת ספק או בחינה ביקורתית של הקשר בין הצבאיות והמצב הפוליטי ובינם לבין אזרחות ומגדר. החינוך מעצב תודעה הרואה בבחירה להילחם קו מדיני סביר והגיוני. ניתן לראות במערכת החינוך ילדי הגן מבקרים בתערוכות צה"ל, קצינים מוזמנים לבתי ספר להרצאות, תלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגיל אש חיה, ביקור קבוצות נוער במחנות צבא. סמלים ומסרים מיליטריסטיים עוברים דרך מקצועות הלימוד בבית הספר, דרך תנ"ך, ספרות, )יהב 2002) היסטוריה וכדומה. הספר דן בדרכים השונות שבהן החינוך בישראל הופך את הנוכחות של צבא ומלחמה למובנת מאליה בחייהם של צעירים וצעירות, יוצר את ההצדקות הנדרשות ומאפשר את הנכונות הרגשית לא רק להתגייסות והקרבה אלא גם לנכונות לפגוע ולהרוג את האחר.
המחקר בתחום המיליטריזם והחינוך בישראל עסק בראשיתו בקשר בין חינוך ללאומיות. הוא התמקד בדרכים שבהן מערכת החינוך מחזקת את הזיקה הלאומית של בני החברה הצעירים ואת הצבאיות והגיוס כחלק מזיקה זו. (פירר 1986, בר טל 1986) בעקבותיו התפתח מחקר ביקורתי, אשר בחן את הנחות היסוד האידאולוגיות שלאורן פועלת מערכת החינוך. הוא נקט עמדה ביחס ללאומיות הישראלית והתרבות המיליטריסטית המלווה אותה, המשגת התופעה במונחים של מיליטריזם הוותה חלק מהמהלך הביקורתי. הבניית המיליטריזם דרך החינוך נתפסה במחקרים אלו כמכשיר מרכזי לכינון ההגמוניה הישראלית-ציונית, ואחת מהפרקטיקות החשובות לביסוס יחסי כוח לאומיים, אתניים מעמדיים ומגדריים. (סבירסקי 1991, יזרעאלי 1994)
הביקורת על המיליטריזם הישראלי הביאה לטיפול בשאלות מגדר ובמקביל המחקר בנושאי מגדר התפתח לחשיפת תהליכי מיליטריזציה והשפעתם על מעמדן של נשים בישראל. (ג'רבי 1996, ששון לוי 2001) החשיבה הפמיניסטית, כזרם ביקורתי מרכזי, עוסקת בחשיפת האופנים שבהם הצבא מעורב באופן ישיר ועקיף בתפקיד בהבניית הסקסיזם וצורות אחרות של גזענות. מנגנון המלחמה והמיליטריזציה, על פי חוקרות פמיניסטיות כמו בטי רירדן, (1996) הינו אחד המנגנונים המרכזיים בשמירה על ההיררכיות הקיימות, שבהן קבוצות מסוימות נשלטות על ידי אחרות. חברה מיליטריסטית יוצרת תהליכי חיברות שבהם נשים וגברים צעירים מפתחים ראיה של גבריות, המתבטאת במונחים צבאיים של עליונות וכוח. גיוסן של נשים לשימור הסדר הקיים הוא חלק מהמיליטריזציה של כל תחומי החיים, כולל תחום החינוך. החינוך מופקד ברובו הגדול בידי נשים: אמהות, מורות. באמצעות החינוך תורמות הנשים המחנכות לשיעתוק המבנה הקיים של חלוקת הכוח. הן שותפות מלאות בהכנת ילדים וילדות לגיוס ולקבלת הסדר החברתי הצבאי של המדינה. קבוצה גדולה זו של נשים העוסקות בעבודת החינוך מרכזת בידיה כוח רב. תפקידן של נשים במארג המיליטריסטי סמוי וחמקמק ומעט נשים מודעות לו. הבנה של תפקיד הנשים בתהליכי המיליטריזציה - הדוחקים נשים לשוליים החברתיים ומעמידים במרכז את הגבר-הלוחם, המגלם בתוכו את כלל התכונות האידיאליות "הנדרשות" - ייתכן שהיתה מאפשרת ליותר נשים לנתב את כוחן לשינוי המבנה הקיים וסדרי העדיפויות שלו. נשים נמצאות, על פי רוב, מחוץ למוקדי הכוח. הן מנותקות ממשאבים, ממקורות מידע ומקשרים, והן אינן מקבלות את החלטות המשפיעות באופן גלובלי, רחב וכוללני על החברה. אך מקומן בשוליים החברתיים מאפשר להן לפתח נקודת מבט אלטרנטיבית וביקורתית לא רק על החברה, המבנה שלה והתהליכים שמתרחשים בה, אלא גם על דרכי בניית הידע בחברה. המבט הפמיניסטי משתמש במתודולוגיות שהן לעתים שונות מאלו השולטות בממסד האקדמי והפוליטי. ( הרווי 1995) ההכרה בכוחן של הנשים ובכוחו של המבט הנשי הוא לב לבו של ה"מבט הפמיניסטי" שמאתגר מיליטריזם. מבט זה הינו עקרון מנחה בספר זה אשר בו הזיקה בין מיליטריזם וחינוך נבחנת במרבית המאמרים בראיה ביקורתית פמיניסטית.
המבט הפמיניסטי שואל שאלות רפלקסיביות לגבי נקודת המוצא של העוסקים בנושא מסוים. ההוויה וההתנסות שלנו כנשים נקבעת במידה רבה על ידי המיקום שלנו במערכת חברתית פוליטית וכלכלית, על ידי המוצא והלאום, המקור האתני, המעמד שלתוכו נולדנו וכדומה. כך למשל המציאות שאיתה מתמודדת אישה שחורה מוכפלת בהתנסויות רבות של נשים כמוה. המצב שלה אינו נובע ממקום אישי לא מוצלח או מחוסר כשרון, אלא מתוך שייכות לקבוצה הסובלת מגזענות שיטתית ומאפליה שנוצרה מתוך האמונה בעליונות הגזע הלבן. (הוקס, 1984) הסבל של אשה שחיה בעוני אינו משקף מחיר אישי שהיא משלמת על בחירה כזו או אחרת שלה או של ראש המשפחה אליה היא משתייכת, אלא הוא תוצאה של מערכת כלכלית השומרת קבוצות מסוימות במעמד נחות. נשים בתנועה נגד המלחמה בשנות ה60- ובתנועה לזכויות האזרח הבינו שתחושות ההדרה והניצול שהן חשו לא היו ייחודיות רק להן אלא משותפות לנשים רבות כמותן. בקבוצות להעלאת מודעות נשים גילו שהבעיות שנתקלו בהן בחיי הנישואין, בגידול הילדים, במין, בעבודה וכדומה, בעיות שנתפשו כאישיות, היו מנת חלקן של נשים רבות אחרות. הן מצאו שסיבת האומללות והסבל האישי שלהן לא היתה נעוצה באישותן או בביוגרפיה האישית שלהן, אלא במערכת הפטריארכלית והסקסיסטית שבמסגרתה הן חיות. כך נוצרה התובנה ש"האישי הוא הפוליטי" – כלומר, הרגשות וההתנסויות של החיים האישיים הם לא רק עניין של העדפות ובחירות אישיות אלא תוצר של עיצוב והגבלה של מערכת חברתית פוליטית רחבה יותר, השולטת בניסיונות האישיים ומכתיבה את מסלולם. למרות שהתחושות והרגשות, הסיפורים והפרטים המצויים בהתנסויות היחיד/ה הם אישיים, הרי שבהקשר רחב יותר האפיונים הללו והגבולות בהם הם מעוצבים הם שיטתיים ולא פעם גם מגמתיים. (הניש 1969(
ההיסטוריה שלי ממחישה את הנאמר עד כה. נולדתי וגדלתי בתוך חינוך המבוסס על מערכת ערכים הגמונית ובחרתי להטיל בה ספק, לבחון אותה, לשאול שאלות לגבי האידיאלים והאינטרסים שהיא מייצגת. ההתחקות אחרי תולדות המשפחה שלי והניסיון להבין את הנרטיב המיליטריסטי שלתוכו גדלתי מקפלים בתוכם את הקשר שבין האישי והפוליטי, בין הפרטי והציבורי. הסיפור המשפחתי שלי משקף תקופה היסטורית סוערת, הוא מכיל בתוכו את ההיסטוריה המורכבת של הקמת המדינה ואולי גם מצביע על הסדקים שנוצרו בדרך והובילו לעיסוקי בשאלות של מיליטריזם וחינוך.
סבא של אבא שלי שירת בצבא האוסטרו-הונגרי בתקופה של הקיסר פרנץ יוזף. אני יודעת עליו מעט מאוד כי כמעט לא הזכירו את שמו במשפחה, רק אמרו שמזל שהוא מת לפני המלחמה. (הם התכוונו שמזל שהוא לא ראה שההיטמעות בצבא האוסטרי לא הועילה ליהודים כמוהו לנוכח גל הגזענות הנאצית) נשארה ממנו תמונה של איש צבא עם מבט אינטלקטואלי באלבום מצהיב. הוא נראה לי זקן וארכאי, כמו קצין בצבא נפוליאון. מבין הדברים הלא מסופרים הבנתי שיהודים לא שרתו אז בצבא, ושהוא היה איש מיוחד כי הוא התעקש להיות אוסטרי, "כמו כולם". השייכות הלאומית שלו נבנתה דרך הצבא. בניו, הדודים של אבא שלי, היו קצינים במלחמת העולם הראשונה. הם קיבלו עיטורי גבורה עליהם אני שומרת עד היום.
שורשיו של הכבוד שהמשפחה של אבא שלי חשה כלפי צבאיות וגבורה אינם נטועים בישראל אלא באירופה. המשפחה שלו, שהיתה ציונית מאוד, העריכה את סבא של אבא שלי על כך שהיה איש צבא, על אף הביקורת שהיתה להם על היותו פטריוט אוסטרי ולא פטריוט יהודי. התמונה שלו במדי הצבא האוסטרו-הונגרי היתה מעין אייקון בבית. הדודים שלי הוכיחו את גבריותם כשלבשו מדים והשתתפו במלחמת העולם הראשונה, למרות תחושת הניתוק וחוסר השייכות שחשו ביחס למדינה שבשורות הצבא שלה הם לחמו. השיח המשפחתי שלנו שימר את ההערצה לדודים ששירתו בצבא, על אף שהם כולם ניתקו את הקשר עם אוסטריה, שבגדה בהם כאזרחים יהודים, והעתיקו את נאמנותם למדינה החדשה שבדרך.
מצד אמי היה לי סבא חורג, מוישה, ששירת בצבא הפולני של אנדרס. תמיד חשבתי שהוא בנה את המצ'ואיזם שלו על עברו כחייל, הוא סיפר סיפורי גבורה ברברבנות שהרגיזה אותנו. בין הדיבורים הארוגנטים שלו הוא הזכיר חוויות של קור מקפיא בסיביר, פליטים ורעב. הוא דיבר על הרוסים בתיעוב ושנאה. בסיפורי העלילות שלו כיכבו יתומים שהוא חילק להם תפוחי אדמה מהמעט שהיה. לא לגמרי האמנתי לו, הוא היה אדם קשה ומריר. חשבתי שהקור הרוסי, הרעב, הסבל והמלחמה שיגעו אותו קצת. דמיינתי את סבא מוישה בערבות השלג, פליט, במדים של נפולאון עם סגין צבאי מצמר וכפפות בלויות. שנים מאוחר יותר קראתי על מיליון וחצי האנשים ממזרח פולין שהרוסים הגלו לסיביר, התחלתי לקשור את סיפורי סיביר שלו לעבודת הכפייה שנכפתה על המגורשים. אז גם קלטתי שסבא מוישה צעד חצי יבשת כדי להצטרף לצבא אנדרס, ולמדתי שגנרל אנדרס נתן פקודה להתחלק במנות הקרב עם הפליטים הפולנים ששוחררו מסיביר, ושאולי הוא באמת לחם בנאצים באיטליה.
סבא מוישה שחי בישראל הבין שבישראל ערכים של צבאיות וגבורה הם מרכזיים ומשמשים תעודת כניסה לחברה הישראלית. הוא ניסה לרכוש זהות ישראלית באמצעות הסיפורים שהביא אתו ושהיו אמורים לתת לו את המעמד הנכסף וההשתייכות החברתית. אבל עלילות הגבורה שסיפר במבטא פולני היו שייכות למקום אחר ולזמן אחר וגבולות הישראליות השאירו אותן בחוץ. לא זו בלבד שהן לא נכללו באתוס הגבורה של הקמת המדינה או במרד היהודים בגיטאות, הן נפלו בקטגוריה של ה"גלותיות" שממנה ניסתה הציונות להתנער. אני משערת שעלילות צבא אנדרס נמחקו מן ההיסטוריה הנלמדת מפני שהוא היה צבא לאומני, ימני ואנטישמי, לכן רק כשלמדתי היסטוריה באוניברסיטה גיליתי את קיומו הממשי והבנתי שמוישה לא המציא את הסיפורים. העתקתי בדמיוני את סבא מוישה לתקופה היסטורית קדומה יותר, כדי לחדד את השוני ולפתור את הסתירה שסיפורי הגבורה שלו ייצרו בי. עשיתי לו דה-לגיטימציה, כפי שנהגה החברה הישראלית בכל מי שסומן כגלותי או לא נכלל באתוס הלאומי.
אבא שלי לא אהב את מוישה וסיפוריו, גם הוא סימן אותו כגלותי. הוא היה צעיר יותר כשהגיע לארץ. כבן למשפחה ציונית לפני מלחמת העולם השנייה הוא התאמץ והצליח לגבש לעצמו זהות ארץ-ישראלית דרך הצבאיות. הוא היה חבר ב"הגנה", שירת במשטרה הבריטית כדי ללמוד להפעיל נשק, ובבריגדה היהודית כדי להלחם נגד הנאצים. הוא קיבל אות הערכה ממלכת אנגליה על שירות מצטיין ואומץ לב והשם שלו פורסם ב"לונדון גזט" כגיבור מלחמה. אחר כך הוא עבד עבור הבריטים באיסוף מידע על פושעים נאצים. בתום המלחמה היה חבר בקבוצת "הנוקמים", שחבריה ערכו חקירות עצמאיות על פושעים נאצים, ולאחר משפטי שדה מהירים השליכו את גופותיהם לנהרות שבסביבה. על מעלליו ב"נוקמים" למדתי מכתבה בעיתון שנים ארוכות לאחר מותו. הוא סיפר בגאווה רבה רק על הפעילות שלו ב"הגנה" ובהעפלה. את פרטי פעילותו בהברחת פליטים יהודים לאניות המעפילים לטרייסט בדרכם הלא חוקית לארץ גיליתי שנים רבות מאוחר יותר בארכיון ההגנה, בעקבות מראה מקום בספרו של תום שגב "המיליון השביעי". במלחמת השחרור הוא היה מפקד גדוד ואחר כך שירת כסגן אלוף בצה"ל. כשהייתי בת שנתיים הוא עמד בראש הפלוגה שהקימה את קבוץ אילות בדרום. גדלתי על סיפורי הגבורה שלו, קראתי את הנאומים שלו וכתבים שנשארו אחרי מותו. ספגתי ממנו אווירה הירואית ותחושה היסטורית של כוח ועוצמה. כשהוא מת אמא שלי אמרה שהוא "הפסיד" את המלחמה.
תולדות חייו של אבא שלי רצופות ציוני דרך של ההיסטוריה של הקמת המדינה. כילדה הסיפור הצטייר בעיני כהרפתקה מסעירה ומלהיבה. לא היו בו בני אדם ממשיים; ילדים, נשים. לא היו עקורים, הרוגים או פצועים. זה היה נרטיב של כוח, גבורה, לחימה ואויב מטושטש. לפני הקמת המדינה האנגלים היו אויב, שקראו להם "כלניות" ותמיד "הטובים" הצליחו להערים עליהם. היו כמובן גם "רעים" שלא רצו שתהיה לנו מדינה ונגדם הוא וחבריו נלחמו. הפלסטינים נעדרו מהסיפורים שלו. התשתית של התפישה המיליטריסטית, הרואה בצבאיות פתרון לבעיות פוליטיות, היתה מונחת ביסודות הנרטיב שהוא העביר לי, המציאות צוירה בשחור לבן, בפתרונות מוחלטים של נחישות וגבורה, עליונות צבאית וניצחון צבאי.
הבעיה הפוליטית שאותה אמורה היתה הדרך הצבאית לפתור נשמטה מהסיפור שהועבר לי כסיפור זהות מכונן של הלאום, של המדינה שלי ושל אבי. האפשרות של פתרון מדיני לבעיה בלתי מוצגת לא היה אפשרי כמובן. הסיפור שלו נשען על פרדיגמה המניחה שמדינה מוקמת בדרך של מאבק, של מלחמה, שחייבים לנצח בה, וכי דרך אחרת אינה אפשרית.
כשהייתי בת 17 היו לי כבר זיכרונות משלי משתי מלחמות, ושלישית התרחשה על אף שלא כולם בחרו לראות אותה כמלחמה. החבר שלי, שמאוחר יותר הפך לבן זוגי ואב לילדי, שירת בתעלה. הוא היה ביחידה נבחרת, זו היתה תקופת מלחמת ההתשה. כל יום נהרג חייל בתעלה. ברדיו הודיעו ש"המצרים פתחו באש, כוחותינו השיבו אש" וחייל נהרג. אבל לא פעם הוא סיפר שאנחנו פתחנו באש ולא המצרים. הייתי צריכה ליישב את הסתירה בין הקול של המדינה, "דובר צה"ל מודיע", לבין החבר שבטחתי בו, וחיפשתי הסברים. אחר כך הוא נפצע והועבר ליחידה עורפית. הוא היה עד לשחיתות של העורף והעביר לי מידע ביקורתי על הבזבוז בצבא, על הזלזול בחיי אדם, ועל הניכור שבין החזית והעורף.
הבן הבכור שלי גדל באווירה הביקורתית ששררה בתקופת מלחמת לבנון. הוא התגייס לצבא וזכה לפרופיל נמוך בשל בעיה בריאותית. היה נדמה שהוא מצא פשרה בין הצורך להיות "כמו כולם", שייך לחברה הישראלית ונאמן לחוקי המדינה, לבין הביקורת האישית שלו והספקנות שספג בבית לגבי מרכזיות הצבא בחברה הישראלית. בהזדמנות הראשונה הוא עזב לחו"ל, מילואים וצבאיות עוררו בו סלידה.
הבן הצעיר שלי לא גויס, הוא חֵרֵש. צה"ל לא מגייס נכים. הם יכולים להתנדב אם הם כל כך רוצים להיות "כמו כולם". הוא כעס על שלא רואים אותו כשווה והחליט לא להתנדב. אני חשבתי שאת מחיר השוליים הוא משלם ממילא והפטור מהשרות הוא אך ורק ביטוי למנגנוני ההדרה החברתיים שהצבא יוצר. שהרי בחברה שבה הגוף השלם החזק והלוחם הוא האידיאל, מקומם של מי שגופם "פגום" באיזה אופן הוא בשוליים.
שרשרת הגברים במשפחה שלי, סיפורי מלחמותיהם, השרות הצבאי שלהם והתחבטויותיהם סביבו מקפלים בתוכם חלקים משמעותיים, גם אם חלקיים, בנרטיב של המיליטריזם הישראלי. בחיפוש שלי אחר הקשר בין האישי והפוליטי, בעיסוק שלי בנושא המיליטריזם אני פותחת בסיפורי הגברים. גם אני שבויה בתבנית הנותנת להם מקום רב, למרות שאני ממשיכה לחשוב על הנשים. מהי שרשרת הסיפורים של הנשים המקבילה לסיפורי הגברים? איזה ישות נשית מתקיימת לצד סיפורי הצבאיות? מהם סיפורי הגבורה של הנשים? התשובות לשאלות אלו אינן פשוטות ולא נכתבו בשטף. עצם ההתלבטות שלי ביחס אליהן חידדה את משניותן ושקיפותן של הנשים בחברה הישראלית. בסדר החברתי המיליטריסטי הן שוליות והסיפור שלהן פחות נחשב ופחות מסופר. הוא נכתב לאחר סיפורם של הגברים, מלווה בהתלבטויות, חיפוש הקישורים ותהיה לגבי הרלוונטיות שלו לסיפור המרכזי. המיליטריזם משמר את מקומן של הנשים בשוליים, כפי שהן מופיעות גם בסיפור שלי. בסדר הצבאי הגברים חשובים יותר, מוערכים יותר, מרכזיים יותר. החלוקה עצמה בין נשים וגברים שאותה הסדר הצבאי מעצים כל כך בדרכים שונות אינה אלא תוצר של החשיבה הדיכוטומית שמבדילה, מבחינה ויוצרת מעמדות של "נחשבים יותר" ונ"חשבים פחות", של הפכים המשוללים מצבי ביניים.
סיפורן של הנשים במשפחה שלי הוא סיפור של חיים בצל תרבות של מלחמה, בצילם של הגברים. הנשים בישלו, גידלו ילדים ולא ערערו על הסדר החברתי שמיקם אותן בתפקידיהן, על אף שלחלקן היתה ביקורת עליו. קריסטה וולף ב- (1989) Accident/A Day’s News מדברת בעמ' 17 על "האנשים שנואמים מעל במות, גברים במעילים לבנים שמתמכרים להרמוניה של שליטה ומסתירים ביהירות את הרעב לכוח", היא חושבת על הפעילות שאנשים כאלה רואים כבזבוז זמן: "להחליף חיתול של תינוק, לבשל, לקנות, לעשות כביסה לשטוף כלים, לשטוף כלים, לשטוף כלים, לשטוף כלים, לשטוף כלים..." במלחמת העצמאות אמא שלי פונתה יחד עם הנשים והילדים מהקיבוץ שלה, שהיה בקו האש, לחיפה. אבל הנשים חזרו לקיבוץ, כל אחת בתורה, כדי לבשל לגברים הלוחמים, לנקות ולשטוף את הכלים. הן השאירו את הילדים שלהן ללא אב או אם תחת השגחה של חברות הקיבוץ האחרות, לשרת את הגברים נתפש כחשוב יותר באותה עת מלתמוך בילדים.
האם הרבה השתנה מאז? בפרסומת של תנובה לגבינה מוצגת משפחה של חיילים קרביים, משפחה של 100% גברים. יש שם אישה ברקע שמכינה סלט ומחכה לבנים החוזרים מן הצבא לשישי-שבת. בפרסומת האישה בלתי נראית, הגבינה והסלט מייצגים אותה. היא מחכה לילדים שהמדינה גייסה והפקיעה ממנה. הפרסומת מעבירה מסר סמוי של מסירה מובנת מאליה של האחריות על הילדים לצבא. הם גדלים, הולכים לצבא, שבים ממנו והאֵם באופן פסיבי מכינה להם, מגהצת להם, ומבשלת להם. החיים שלה מושעים: היא שומרת את הטלפון פנוי, המכונית מחכה, והיא פוחדת. הפרסומת משקפת מציאות אך בה-בעת היא גם מחנכת משפחות לקבלת גיוס, צבא ומלחמה כתהליכים טבעיים. היא מארגנת את המשפחה סביב הבן הקרבי. זו משפחה ישראלית ב"מאה אחוזים", וכל צורה אחרת - בלי סלט, גבינה, ילדים או שירות צבאי - היא כבר לא לגמרי ישראלית.
במשפחה שלי היו נשים חזקות. הן לא רק עשו סלט וחיכו עם החביתה והגבינה, ובכל זאת הן קיבלו את הנרטיב הצבאי כמובן מאליו. סבתא של אבי התגרשה מאיש הצבא האוסטרו-הונגרי, אני חושבת שייתכן שלא התאים לה להיות אשת איש צבא אבל בעיקר לא התאים לו, לקצין בצבא האוסטרו-הונגרי, להיות בפלשתינה. היא היתה ציונית פעילה, ידידה של הרצל, מעורבת פוליטית. היא עלתה עם המשפחה שלה בשנות ה-20 המאוחרות. הוא בא פעם אחת לבקר ויותר לא חזר. הבת הבכורה שלה, סבתא שלי, לוצי, היתה אישה משכילה, חכמה ושקולה, היתה בה ביקורתיות רבה, ציניות וחשיבה עצמאית של אישה המכירה בערכה. היא הסתכלה בחיוך על מיתוסי הגבורה של המדינה ושל הבן שלה, אבא שלי, וחייה את חייה באלגנטיות אוסטרית ברחוב עבאס בחיפה לצד שכנים מהבורגנות הערבית, איתם מצאה שפה משותפת. היא השקיפה על החיים מן הצד כאילו מה שקורה פה לא נוגע לה, הכינה סלט ישראלי, פירה ושניצל וינאי והעריצה את הבן הגיבור שלה. כשהוא מת, היא לא האריכה חיים אחריו.
אמה של אמי ברחה מבית דתי ועני בפולניה. בזמן המלחמה היא מכרה מצרכים בסיסיים בשוק השחור, המשטרה ההונגרית ששלטה אז בסלובקיה תפסה אותה והשליכה אותה לכלא, מה שמנע את שילוחה יחד עם כל היהודים הפולנים והציל את חייה. כשהשתחררה מהכלא ההונגרי היא נשלחה לאושוויץ יחד עם יהודי הונגריה, בשורת המיון של מנגלה היא הפחיתה שמונה שנים מגילה האמיתי והצליחה להישלח לעבודה במקום למוות. היא מעולם לא החזירה לעצמה את השנים האבודות. היו לה עיניים כחולות ושער בלונדיני לפני שגילחו לה את הראש, וזה עזר. היא חוותה באושוויץ סבל רב שאותו לא יכלה מעולם לתרגם למילים. רק הצעקות של סיוטי הלילה שלה חשפו מעט ממה שעוללו לה שם. כשסבא מוישה היה מתעמר בה היא תמיד קרצה אלינו במבט רחום והסבירה שהוא היה קצין בצבא במלחמה וסבל יותר ממנה, לכן צריך לסלוח לו. היא בישלה לו בשביל כל השנים שרעב בסיביר, ואכלה את השאריות עד תומן בשביל כל השנים שרעבה באושוויץ.
אמא שלי התחבאה אצל השכנים כשהז'נדרמים לקחו את אמא שלה לכלא. הם הסתירו אותה כמעט שנה עד שכבר היה מסוכן מדי ואז הם הבריחו אותה לבודפשט שעוד לא היתה תחת כיבוש נאצי. היא שהתה שם בבית יתומות יהודי עד שהוא נהרס בהפצצות. היא חייתה קצת בין ההריסות של הפנימייה, אחר כך השיגה פספורט ולנברג, וכשלקחו גם משם את היהודים היא קפצה מהחלון ושוב חיה ברחוב. יום אחד הקור עמעם את הפחד. היא נכנסה למשרד הפנים שהיה שמור על ידי הגסטאפו ואמרה שהיא בת כפר ושאבדו לה התעודות. האמינו לה, כי היו לה עיניים כחולות וצמות בלונדיניות. המראה של שיירות היהודים ההולכים באקציה לאורך הדנובה חרת "שריטה" עמוקה בנשמה שלה, צלקת שהועתקה אלי בדרך לא מודעת. היא פחדה מהגסטפו, פחדה שהחיילים הרוסים יאנסו אותה, פחדה מכל לובש מדים, גם משוטר ישראלי. היא הגיעה לישראל על האונייה "אקסודוס" וגורשה בחזרה לגרמניה. היא העריצה את אבי למרות שהוא לא ממש הבין מה היא עברה ופעמים רבות אמלל אותה עם ההתנשאות הצבאית שלו. היא העריצה את הכוח שלו, את השירות שלו במשטרה, בבריגדה ובצבא, ואת הנקמה שהוא עשה בנאצים, בשמה כביכול.
הנשים במשפחה שלי חיו את חייהן ללא הילה של צבאיות וכוח. סיפור חייהן שזור בתולדות המדינה לא פחות מזה של הגברים. יש להן סיפורי אומץ ותושייה, אך הגבורה שלהן מוכרת פחות, אין להן עיטורי קרב ומעמד חברתי גבוה. בחברה שבה הציר המרכזי המארגן הוא לחימה הסיפורים שלהן חיוורים יותר, נשמעים פחות ואינם מקבלים אותו היחס והמשמעות. הסיפורים שלהן פחות נשזרים בנרטיב המכונן, לכן כילדה ייחסתי להם חשיבות פחותה וערך מועט. רק כשגדלתי למדתי לראות בהם את הנסתר ולהצטער על שלא התעניינתי בהם יותר.
במלחמת ששת הימים אמא שלי, שהתאבלה על אבי אמרה: "חבל, הוא הפסיד את המלחמה. אילו לפחות היה נהרג במלחמה". הוא נפטר חצי שנה קודם לכן והשאיר אותה עם שלוש בנות, בלי פנסיה ראויה או ביטוח חיים. מצבה החברתי והכלכלי יכול היה להיות טוב יותר כאלמנת צה"ל. אבל נדמה לי שדבריה לא נאמרו מתוך הבנה שמותו במלחמה היה מקנה לה מעמד כלכלי וחברתי משופר, אלא מתוך שכנוע אמיתי, שהוא היה רוצה להשתתף בעוד מלחמה ושהמוות שלו יכול היה להיות משמעותי יותר, לא "סתם מוות". גם אני חשבתי כמוה שמוות במלחמה עדיף. חיינו בחברה שקיימת בה היררכיה של מוות, למות בקרב זה הגיוני, ואילו מוות ממחלה הוא חסר משמעות. בחלומות שלי אבי היה חוזר מקרב עייף ומזיע, או שהיינו מגלים אותו שוכב פצוע בבית חולים רחוק. היו חלומות שבהם הוא נפל בשבי, ובאחרים הוא הסביר כי נסע הרחק; בשרות המולדת. בגיל שלוש-עשרה חיפשתי במוות של אבא שלי את המשמעות הנאצלת שהחברה שלי ייחסה למוות במלחמה. וגם פחדתי נורא.
פחדתי ממלחמות אבל הערצתי את אנשי הצבא. היה לי חלום בילדות שחזר שוב ושוב, כמעט כל לילה, ובו הסורים מפגיזים אותנו ואני רצה לחפש את המקלט ולא מוצאת אותו. בטיולי שיכרון הניצחון שלאחר מלחמת ששת הימים ראיתי חייל ירדני מת בנהר הירדן, ובלילות שלאחר מכן חזרו לי הסיוטים עם בחילות והקאות ופאניקה. כשהבן הבכור שלי התגייס, הפאניקה חזרה, לא ישנתי במשך כל תקופת הטירונות שלו, הייתי "מוטרפת" לחלוטין, חששתי שהוא יקבל התקף אסתמה ולא יהיה לו משאף, פחדתי מתאונת ירי ופחדתי ממה שהחספוס הצבאי יעולל לנשמה שלו.
לאמהות היסטריות כמוני מציעה הפרסומת של קלמנרבין כדור הרגעה. "הילד שלי בקרבי", אומרת האם בפרסומת, ובעצם חושפת את מה שבדרך כלל משליכים על פלסטינים, שגם אנחנו שולחים ילדים להלחם. הילד שלי לא היה "בקרבי" ומאוד פחדתי כשהוא החזיק נשק. בזמן הטירונות שלו הייתי חצי בן אדם. למי שמפחדת כמוני יותר ממה שנחשב בחברה כסביר הפרסומת מציעה קלמנרבין. סערת הרגשות שלי ופחדי מקורם בפסיכולוגיה הפרטית שלי, ואותי צריך לשלוח לטיפול. ה"מצב", לעומת זאת, רגיל ונורמלי. לא המציאות צריכה להשתנות, אלא אני, האמא ההיסטרית שחייבת להתגבר. מצד אחד מותר לי לדאוג, להיות עצובה ועצבנית. כך אולי אני גם משמשת צינור להבעת רגש שאינו מקובל אצל גברים. אבל מצד שני מה שמותר לי לבטא הוא בדיוק מה שמתויג בחברה שלי כהיסטרי ונשי ולכן בזוי ונחות. ב"עולם האמיתי" שבו "צריך" לפעול ולהחליט בדרך רציונלית ולהתמודד עם המציאות, אין מקום לרגשות כאלה. לי ולנשים כמוני לא נותר אלא לבכות או לקחת קלמנרבין.

המסרים שהדהדו בין הבית לבין בית הספר היו אמורים לחסן אותי. כמי שנולדה למשפחה עם מורשת של אנשי צבא, הנרטיבים המיליטריסטים, המלאים מלחמות, סיפורי אומץ וגבורה, פעולות תגמול וגיוס, היו צריכים להטמע אצלי כחלק מאורח חיים הגיוני, טבעי ואפילו מלהיב. לא הייתי אמורה להגיב באורח כה קשה על גיוס הבן, הרי החינוך שלי הכין אותי לכך. סיפורי הגבורה של אבא שלי העסיקו אותי מאוד בילדותי, לימי הולדת ביקשתי ספרים על קרבות וגבורה, והקריאה בהם הסעירה את דמיוני וזימנה שיחות שיצרו קרבה בינינו. הערצתי את המדינה ולוחמיה, קנאתי באחותי שהקריאה בטקסים את "מגש הכסף". במידה מסוימת חשתי אפילו מרומה מפני שהפסדתי את התקופה הסוערת של התקומה, ולא הייתי שותפה לאתוס הלחימה ההירואית למען הכלל. כילדה חשתי החמצה כפולה: לא זו בלבד שלא השתתפתי בקרבות הנפלאים על הקמת המדינה, גם לא נולדתי בן.
לא ידעתי אז שכאם ארגיש אחרת. רק מאוחר יותר גיליתי שיש אמהות כמוני, שמרגישות אחרת ושהחברה הישראלית מציעה לי ולהן להירגע, ואם קלמנרבין לא עוזר אז ניתן להשתתף בסדנה כמו זו שהאוניברסיטה הפתוחה מציעה, סדנה הנותנת מענה וטיפול בחרדות בספקות ובסיוטים. הפרסומת של האוניברסיטה הפתוחה חושפת אמת חשובה שלא עוסקים בה ולא דנים בה: גם ההורים מתגייסים לצה"ל יחד עם הילדים. אין זה אלא טבעי, אם כך, שמאחר שאני עצמי לא התגייסתי יהיה לי קשה להתגייס כנדרש מאֵם. מטרתה של הסדנה היא התמודדות עם מצבי לחץ ורכישת עקרונות של חיסון נפשי לקראת גיוס. להורים המגויסים לצה"ל מוצעים - תמורת מיטב כספם, שהרי זהו עסק רווחי - עקרונות שיחסנו אותם בעתיד בפני דאגה טבעית לילדיהם. כך הם יוכלו לקבל את המצב הנתון ולהשלים איתו. אני לא הייתי מחוסנת מספיק. דרכי ה"נרמול" של מציאות חובת הגיוס לא פעלו עלי היטב, אולי בגלל הסדקים שהחלו להופיע אצלי בגיל צעיר.
בדרכים מגוונות, החינוך מכין ילדים וילדות לראות בצבא שלב טבעי בחייהם, רוב התלמידים בישראל והוריהם לא מעלים על הדעת, למשל, שברוב מדינות העולם הדמוקרטיות אחרי התיכון טבעי ללכת לאוניברסיטה, או לעבודה. החינוך מלמד אותנו לראות בתגובות הצבאיות לסכסוך תגובות הגיוניות ובלתי נמנעות, הוא מלמד ליחס חשיבות רבה לחשיבה הצבאית, והוא מטפח הערכה והערצה כלפי צבא. הוא מפיץ את הרעיון כי צעיר אשר שירת שלוש שנים בצבא הופך לבוגר, לבעל שליטה עצמית, לבעל יוזמה, כושר מנהיגות, בעל מיומנויות, כוח סבל ומה לא? כאילו בארצות אחרות לצעיר בן 21 אין תכונות ומיומנויות כאלה.
הסדק הראשון בהערצה שלי לכוח וגבורה נבע מהויכוח שהתנהל בין ההורים שלי. אבא שלי מתח ביקורת על היהודים שלא התקוממו ולחמו נגד הנאצים וטען ש"הם הלכו כצאן לטבח". לו היה במקומם, כך חשב, היה מתנהג אחרת, הוא היה מורד ולוחם. אמא שלי ענתה לו תמיד בכאב ולפעמים בבכי "אתה לא מבין מה היה שם". היא ניסתה להסביר לו את עוצמת הדיכוי והמצוקה שבה חיה, את חווית חוסר האונים של אזרחים מול צבא מאורגן עם נשק וכלבים. הוא היה משוכנע שצבא יהודי מאורגן היה מונע את השמדת היהודים בשואה. הוא דימה כי הוא היה נוהג כמו מורדי גטו ורשה. בעיני אמי הגבורה היתה לשרוד, להישאר בחיים כמו אמא שלה, לא להישבר. רציונלית הסכמתי אתו, רגשית הזדהיתי אתה. לחשיבה רציונלית מיוחסת חשיבות רבה יותר בחברה שבה אנו חיים והיא גם נחשבת גברית; תגובות אמוציונליות נחשבות פחותות ערך, נשיות ומסמנות חולשה. החלוקה הדיכוטומית הזו היא מן היסודות של מבנה הפטריארכיה בישראל, ואילו האמונה שצבא חזק ומדינה הם התשובה לשואה, היא מן היסודות של המיליטריזציה של החינוך בישראל.
צחנת המתים שעלתה מטיול הניצחון של 1967 פערה את הסדק השני באתוס הגבורה שהתחנכתי עליו. סלדתי מטיולי הניצחון בשטחים שנכבשו וסירבתי להשתתף באימונים קדם צבאיים בבית הספר, שנקראו שיעורי גדנ"ע. הסירוב להשתתף בהם זיכה אותי בציון בלתי מספיק לא בשיעור עצמו אלא בהתנהגות. מי שלא לומד/ת מתמטיקה מקבל/ת בלתי מספיק במתמטיקה, מי שלא לומד/ת ספרות מקבל/ת בלתי מספיק בספרות, אך מי שמעז/ה לא להשתתף באימונים קדם צבאיים משהו פסול בהתנהגותו/ה הכוללת. בתקופה הזו ציירה אחותי, ששירתה אז בחיל אוויר, ציורי קיר על כתליו של חדר האוכל בבסיס שלה. היא היתה חוזרת עם מדים מוכתמים בצבעי שמן הביתה ואני התחלתי להבין את משמעות הגיוס בצורה שונה. הצבא הצליח לחייל את האמנות שלה לצרכיו ובתמורה היא חייכה כמצופה, לבשה מדים והיתה יפה.
השבר השלישי באמונה שהיתה לי בצדקת הדרך הקרבית של המדינה ובאתוס הגבורה והמלחמה נוצר בזמן מלחמת ההתשה. כשהחבר שלי סיפר שהוא קיבל פקודה לפתוח באש וברדיו הודיעו שהמצרים הם אלו שפתחו ראשונים באש, ידעתי שמשקרים לנו, למרות שלא הבנתי בדיוק מדוע, והתחלתי לחפש את הסיבות. ידעתי שאני לא רוצה להיות חלק מהשקר. התחתנתי במקום להתגייס. היום אני מסתכלת בחיוך ציני על העובדה שנמלטתי מהממסד המיליטריסטי היישר אל חיקו החם של ממסד פטריארכלי אחר - הנישואין. שתים-עשרה שנים לאחר מכן, כשדובר צה"ל מסר הודעות שקריות בזמן מלחמת לבנון, כבר לא הייתי מופתעת.
הסדקים שנוצרו עוררו בי את הצורך לשאול שאלות נוקבות. התחלתי להטיל ספק במרכזיות הצבא בחיים שלנו. התחלתי להסתייג ממורשת הגבורה שממילא השאירה אותי בחוץ והתחלתי לשאול אם ה"אין ברירה" שלמדתי להשתמש בו כמענה והסבר להשתלטות התרבות הצבאית על חיינו, באמת תקף, האם באמת "אין ברירה"? האם אפשר שזה תהליך מעגלי, שבו האמונה ב"אין ברירה" אכן מייצרת תפישה מיליטריסטית הנראית הגיונית לאור מציאות ה"אין ברירה". יותר מאוחר התחלתי לשאול אם התרבות הצבאית שלתוכה אנחנו מגדלים ילדים אינה תורמת להנצחת מצב המלחמה ולשכפול של עצמה? ואיך אנחנו מחנכים את הילדים לתרבות של מלחמה, באיזה דרכים ובאיזה גיל? היו לי שיחות רבות ולימוד משותף עם חברתי רלה מזלי. הרבה מהדברים הכתובים כאן הם פרי הדיבור אתה, רעיונות שחשבנו עליהם ביחד, משפטים שכתבנו ביחד. אני מכירה לה תודה רבת עוצמות ודלת מילים על כל מה שלמדתי בחברתה.

אני עוסקת בפדגוגיה ביקורתית פמיניסטית שנים רבות. אחד המרכיבים המרכזיים בפדגוגיה זו הוא פיתוח היכולת להסיט את נקודת המבט כדי להסתכל מזוויות אחרות, שונות מאלו שהורגלנו בהן. (גור, 1993) הספר הזה מנסה לתת נקודות מבט אחרות על נושא שנמצא במרכז החיים שלנו, נושא שנראה לנו מובן מאליו וטבעי שלא שואלים עליו מספיק שאלות. תגובות צבאיות כוחניות לבעיה הפוליטית של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים נראות טבעיות ומובנות מאליהן, אנחנו כל כך מורגלים אליהן. האלימות שמופעלת מתוך מה שנחשב הגנה עצמית אינה נתפשת כאלימות. פעולות צבאיות נתפשות כלגיטימיות, אנחנו לא רגילים להסתכל ולבחון אותן כפעולות אלימות, הראיה שלנו מתערפלת לעתים קרובות בגלל הצדקת הפעילויות הללו כלגיטימיות, ערפול המופיע גם ביחסים בין אישיים. בתוכנית "60 דקות" של רשת CBS ששודרה ב17- בינואר 1999, דווח שתופעת האלימות המופנית כלפי בנות הזוג רווחת יותר אצל אנשי צבא מאשר אצל אזרחים. דברה הריסון (1994) חקרה את הקשר שבין אלימות במשפחה ושרות צבאי ומצאה רמת אלימות גבוהה יותר כלפי נשים בקרב אנשי הצבא בקנדה. בארצות הברית רצחו ארבעה קצינים של יחידה מוטסת בפורט בראג (Fort Bragg), בסיס של יחידות עלית, את הנשים שלהם. שניים מהם התאבדו לאחר המעשה. (אלסנר 2000). סינתיה אנלו (2000) טוענת שקיים מסך של שתיקה לגבי הממצאים המעידים כי גברים המשרתים בצבא או עברו שרות צבאי מפעילים יותר אלימות בבית מגברים שלא שרתו. האגודה להגנת הילד בצפון קרולינה פרסמה דו"ח שמומן על ידי משרד המשפטים האמריקאי אשר ממצאיו הראו כי במחוז Cumberland בו יש ריכוז של בסיסי צבא, מספר מקרי רצח ילדים הנו כפול מאשר בשאר חלקי המדינה.( אלסנר, 2004) מדלין אדלמן במאמר שהופיע ב-Violence against Women בספטמבר 2003 תחת הכותרת The Military, Militarism and the Militarization of Domestic Violence קושרת את העליה באלימות כנגד נשים במשפחה בישראל עם התחזקות תהליכי מיליטריזציה בישראל החל מתקופת האינתיפדה.
הספר שואל: מה אנחנו עושות? באיזה דרכים מעשיות אנחנו משתמשות כדי ליצור מציאות שבה הילדים שלנו רואים כמובן מאליו את חשיבות הצבא? איך נוצרת תחושת זהות והשתייכות לתרבות הצבאית למציאות שבה ילדים וילדות מגדירים את הזהות שלהם דרך צבאיות.
חינוך למיליטריזם אינו צורך טבעי של ילדים. הוא מניפולציה של מבוגרים על התודעה של ילדים והוא נעשה בדרכים מתוחכמות ומורכבות. תהליכי החינוך והסוציאליזציה היוצרים קבלה אוטומטית של הצבאיות הם לעתים זעירים, שגרתיים ואוטומטיים. בפעמים אחרות הם אינם נראים כלל. הספר הזה
מנסה לנתח תהליכים, להתבונן בשגרות היומיומיות המניחות את תשתית החינוך לתרבות צבאית בישראל. הוא מנסה להבין את ההבניות החברתיות המעצבות את התפישות שלנו. יש בו התייחסות למערכות פורמליות ולא פורמליות, לתכניות לימודים ולתהליכי סוציאליזציה, במרחב הבית, במרחב הציבורי ובתוצרי תרבות שונים. הספר פורש את הדרכים המגוונות, סמויות כגלויות, שבהן משתמש החינוך. אולי בעקבותיו נשאל: האם זה באמת מה שאנחנו רוצים? אם זה החלום שלנו? אולי בעזרתו נצליח לדמיין מחדש איך ליצור מציאות אלטרנטיבית, כזו של נשים הנמצאות בשולי המלחמות והמאבק הצבאי, היוצרות ידע אחר והשואפות להגיע למקומות אחרים, למשל למציאות שבה זו לא פעולה בזויה ושולית כל כך "לשטוף כלים, לשטוף כלים, לשטוף כלים" (וולף 1989). שאלות אלו החלו לעלות בתוך תנועות הנשים. הם נדונו בקבוצות הלימוד שקדמו לתנועת "פרופיל חדש" ובימי הלימוד של התנועה. נשים בפרופיל חדש ובקואליצית השלום החלו לערער את האקסיומות המקובלות בחברה הישראלית שעליה חונכו - "מלחמת אין ברירה" "אנחנו רוצים שלום והם לא" "אין עם מי לדבר". הן הטילו ספק בצורך לחנך למיליטריזם, כהכנה של הילדים למציאות המלחמה, והעלו את האפשרות שתרבות מיליטריסטית שותפה בייצור ושעתוק של המצב המתמשך של מלחמה. לא המציאות מייצרת את ההכרח לחברה החיה על חרבה, אלא המבנה והערכים המיליטריסטיים של החברה מייצרים מציאות. הבנית התודעה והראיה הבלעדית שבסכסוך הישראלי-פלסטיני אנחנו כבשים וטלאים והם זאבים משחרים לטרף ולפיכך אנחנו רק מגינים על עצמנו, נועדה לשמר את המצב הקיים, היא מצדיקה את העמקת המיליטריזציה של התרבות הישראלית, ומייצרת מחדש את ההכנה למלחמות מיותרות כצורך קיומי הכרחי. הקולות האחרים של פרופיל חדש ושל קואליצית הנשים לשלום חורגים מההגמוניה ה"ביטחוניסטית" המקובלת כמו קולותיהם של סרבני השירות הצבאי המסרבים להצטרף לארגון הצבאי של המדינה. בשוליים של החברה הישראלית מתחולל תהליך לימוד מתמשך הסודק את האתוסים המקובלים בחינוך. זהו אולי תהליך השינוי המשמעותי ביותר בחברה של היום. יותר ויותר א/נשים, גם אם אלו עדיין בשוליים, מואסים במחיר הגבוה שהפוליטיקה של תודעת מלחמה גובה מהם.
פדגוגיה ביקורתית רואה בכל חינוך, חינוך פוליטי. כל חינוך מלמד ראיית מציאות מסוימת, שאותה המתחנכים מקבלים כטבעית ומובנת מאליה. חינוך המלמד קבלה של המציאות הקיימת משרת על פי רוב את הקבוצות השולטות ומנסה למנוע מקבוצות המודרות לשוליים לפעול לקראת שינוי. חינוך משחרר, לעומתו, הוא חינוך שמלמד ומאפשר מבט ביקורתי, תוך כדי הרכבת הסיפורים המושתקים של קבוצות שוליים בחברה. זה חינוך המכוון ליצירת שינוי של תודעה, המוביל לפעולה למען שינוי חברתי. (פרירה, 1992)
חינוך מיליטריסטי, ככל חינוך אחר, הוא חינוך פוליטי והוא מלמד לראות את מציאות המלחמה ומרכזיות הצבא כבלתי נמנעות והכרחיות. הוא משרת את מי שמחזיקים בעמדות הכוח בחברה ומשמר את מקומם ומעמדם. בהגמוניה הצבאית רק טבעי הוא שקבוצות השוליים נשארות במקומן, נשים מודרות מנגישות לתפקידים נחשבים בחברה, פלסטינים אזרחי מדינת ישראל, שאינם נקראים לשירות מופלים לרעה בתקציבי חינוך בריאות, תשתיות ועוד, נכים, מהגרי עבודה ועולים חדשים נאבקים על קיום מינימלי. הפרשנות ההגמונית בנושאי צבא וצבאיות משליטה תרבות השתקה מתוחכמת ורבת עוצמה. היא מקשה על חשיפת מנגנוני המיליטריזציה ומסתירה אותם מאחורי טענת האיום הקיומי. בישראל היא נבנית, בין היתר, באמצעות הנרטיבים הלאומיים הקבועים שנלמדים במערכת החינוך. החשובים מבין אלה הם הנרטיבים של הכוח, הלחימה והגבריות. באמצעותם נבנה שיח המצדיק יציאה למלחמה, והמציג אותה כמאבק על עצם ההישרדות.
גבריות הינה הבניה חברתית המתגבשת במידה רבה לעתים בחינוך לא פורמלי לצבאיות, דרך סקסיזם, השפלה של נשים, זלזול ופורנוגרפיה. (הרסטוק 1989) חיפוש באינטרנט חושף במהירות ובקלות קשר תרבותי ברור בין צבאיות, נשק והפיכת האישה לאובייקט, בין רובה לאבר מין גברי, בין משגל ואלימות. סקסיזם והשפלת נשים הם חלק ממה שמגדיר את הגבריות. נשים לומדות, עוד לפני הגיען לצבא, להדחיק, לא להתלונן על מקרים של הטרדה מינית ולעתים קרובות לא לראות ביחס אליהן כאל אובייקט מיני שום עלבון, או בסקסיזם הגס פגיעה. (ששון לוי 2003) הן לומדות לא ליחס לכל זה חשיבות רבה או אפילו להשתתף במשחק. הצבא מתרגל ומחזק את ההרגל של נשים יהודיות צעירות לכפיפות וצייתנות. מי שמעזה להפר את קשר השתיקה, כמו דנה מועד, קצינה בצבא שהעזה להתלונן על הטרדה מינית של מפקדה, נתקלת באטימות, העדר הגנה, וחשיפה לפגיעה נוספת על זו שכבר חוותה. חלק מההילה שאופפת דמויות המהוות מודל למנהיגות בצבא, כמו משה דיין למשל, קשורה ברדיפת נשים ובניאוף. המסורת הצבאית, המטפחת הווי של הטרדות, היא חלק מתהליך של סוציאליזציה מיליטריסטית שנועדה לחזק את ההבחנות בין הגברים הלוחמים, הנחשבים בחברה, לבין הנשים הנחשבות הרבה פחות. נהוג, למשל, לצרף כרטיסי ברכה לקראת גיוס למתנה וחגיגת הגיוס. בכרטיס שבתמונה וברבים אחרים מזוהים הכיבוש המיני של האישה והכיבוש הצבאי של האויב, שלקראתו מתאמנים, כמטרה אחת. שניהם - הכיבוש הצבאי והמיני - מגדירים ובונים את הזהות והאגו הגברי. כתובות בתי השימוש (כמו: "בחורה היא כמו מסוק, בהתחלה היא עושה הרבה רוח ואחר כך היא מתרוממת", "בחורה היא כמו אלונקה, אחד פותח והשאר מרימים", "המפקד שלי דואג כמו אמא ודופק כמו אבא", "מג"ב = מכות ג'יפים בחורות"). שלל החמשירים והבדיחות הסקסיסטיות הוא חלק מתרבות החותרת לבניית זהות גברית מובחנת מזו של הנשים הפסיביות שעליהן נועדו הגברים כביכול להגן.
חשיבה דיכוטומית הרואה את העולם במונחים של שחור ולבן נלמדת כבר בגיל הגן באמצעות הדגש על הפכים חד-משמעיים: טוב-רע, יום-לילה, חזק-חלש, בנים-בנות, אנחנו-הם. השינון בצמדים כאלה מארגן את התודעה בתבניות החיוניות לחשיבה מיליטריסטית. הדיכוטומיה שקרית ומייצרת אשליה של קווי הפרדה ברורים במקומות שאין כאלה. זו אחת הדרכים שבהן מתרחש תהליך ההבניה החברתית המתחזק מיליטריזם.
מלאכת החינוך בארץ מופקדת באורח כמעט בלעדי בידי נשים: בידי מורות ואמהות. רובן תורמות לשעתוק המבנה הקיים, כלומר לייצורו מחדש וחיזוקו של מבנה המציב אותן במקום נמוך יחסית בסולם הזכויות וההשפעה. הן שותפות מלאות בהכנת ילדים וילדות לגיוס ולקבלת החשיבה הדיכוטומית והצבאית. גיוס מוצלח של נשים לשימור הסדר הקיים, למרות ההדרה השיטתית שלהן מתוך מוקדי הכוח, הוא עוד פן של המיליטריזציה השולטת בכל תחומי החיים בישראל. זו מציאות שרובנו לא ערים לה, וכדאי שנתבונן בה כי היא קובעת את החיים שלנו. הספר הזה, כך אני מקווה, יתרום להכרה ולהבנה שאנחנו נמצאים בתוך מבוך של חינוך מיליטריסטי ושעלינו להיחלץ מתוכו.
אחרי הסכם אוסלו שטף את בתי הספר בארץ גל של יוזמות חינוך לשלום. משרד החינוך הכריז על השלום כנושא מרכז בשנת 1994 וכל בית ספר נדרש להתייחס לנושא בדרכו. מי שביקר/ה בשנה זו בבתי הספר ראה יונים צחורות עשויות בריסטול לבן, ענפי זית ושירי ילדים המהללים את השלום מקשטים את קירות בתי הספר. כינינו בציניות את השנה: "שנת היונה" בתי ספר רבים עסקו בנושא השלום בשטחיות וציירו אותו כאוטופיה שאנחנו שואפים אליה. השלום נלמד במנותק מהקונפליקט הישראלי-פלסטיני, תוך התעלמות מהתרבות הפלסטינית, מהשפה, מזכויות אדם, מהשונות בין קבוצות בישראל ומצדק חברתי. העיסוק בנושא השלום לא שינה מהותית את הוראת המסרים המיליטריסטיים המצדיקים פתרונות של כוח ולוחמה. השאיפה לשלום אוטופי של יונים צחורות ושירים מרגשים נסכה תחושה של התעלות הטובים שוחרי השלום ("אנחנו") לעומת כל האחרים (ה"הם") שבעטיים יש מלחמות. שאיפתם של ה"הם" לשלום לא נכנסה בשער בתי הספר.
הדיון בחינוך לשלום בישראל ללא התייחסות והכרה במצב חברתי ופוליטי, המניח יסודות מוצקים של חינוך מיליטריסטי בתשתית תכני החינוך, הוא לדעתי דיון מטעה ועקר. על מנת להתוות דרך לשינוי יש צורך לחקור ולהבין את מהותו של החינוך המיליטריסטי, איך הוא נעשה במודע ושלא במודע, מה הם הביטויים שלו והאקסיומות עליהם הוא מתבסס. עלינו לעשות דה-מיסטיפיקציה של חלוקות מגדריות המאדירות את הגבר הלוחם ומסמנות את הנשים כסמל של הבית למענו הוא נלחם. (מיניץ, 1990) ניסיון ליישם חינוך לשלום ללא בחינה ביקורתית של הבנית תפיסת המלחמה הנכפית עלינו יהיה חסר תועלת ומביס את עצמו. אני תקווה שספר זה יתחיל בסלילת דרך לחנוך לשלום היוצא מתוך נקודת מוצא ביקורתית כלפי הקיים, יוצר אלטרנטיבות חדשות למערכות יחסים בין מי שמוגדרים כאוייבים ושואף למבנה בו חלוקת הכוח בין קבוצות חברתיות שונות כולל נשים מבוסס על שוויון וצדק חברתי.

militarization-of-education.jpg

דיאנה דולב אדריכלות, חינוך וכוחניות: מבט פמיניסטי על קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים

התכנון האדריכלי של הקמפוס בהר הצופים יצר סמל מוחשי ביותר לשליטתה הנכספת מזה שנים של ישראל על ירושלים העתיקה, הר הבית והכותל המערבי ומערכת שליטה פנימית בבאי הקמפוס.
מתוך הספר "מיליטריזם בחינוך" בעריכת חגית גור. >>>

גליה זלמנסון-לוי הוראת ספר יהושע והכיבוש

מתוך תהליך ההיכרות עם החומרים התוודעתי לסיפורו של ד"ר ג'ורג' תמרין, שלפני ארבעים שנה חקר את הוראת ספר יהושע בבית הספר היסודי ובחן את השפעתה על השיפוט המוסרי של ילדים. >>>

 

אלפרידה ילינק המאהבות

"מה שקורה כאן לשנינו, אומרת בריגיטה, חדש ומפחיד יותר מכל דבר אחר שקרה לנו עד כה, חדש ואפילו מפחיד יותר מהתאונה שארעה במפעל בשנה שעברה, שבמהלכה איבד מישהו יד: זוהי האהבה".

"המאהבות" ספרה הראשון של כלת פרס נובל לספרות 2004 אלפרידה ילינק, יצא לאור ב- 1975. >>>

ג'אנט ווינטרסון כתוב על הגוף

"כתוב על הגוף" הוא סיפור על אהבה ומחלה הכתוב בגוף ראשון. מיהו המספר? אנחנו יודעים שהוא חי לבדו בלונדון, מתרגם מרוסית לאנגלית, פעם אהב גברים והיום אהבתו נתונה לנשים, אך האם הוא גבר או אשה? הספר תואר כשילוב נדיר של סיפור אהבה והתבוננות פילוסופית בגוף. >>>

יורם פרי "זהו ניסיון לרצוח את המדינה"

ב-13 בספטמבר 1993, בשעת לילה מאוחרת מאוד, חש יצחק רבין בן ה-71 התרוממות רוח שהיתה זרה למדי לאיש הפרגמטי, היבש והמסוגר הזה. זה לא היה בגלל רום הנתיב, עשרת אלפים רגל מעל פני הים, שבו טס המטוס שעזב זה עתה את וושינגטון בדרכו למרוקו. >>>

מיקי קרצמן יגאל עמיר

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית