בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

יורם פרי "זהו ניסיון לרצוח את המדינה"

מתוך יד איש באחיו

ב-13 בספטמבר 1993, בשעת לילה מאוחרת מאוד, חש יצחק רבין בן ה-71 התרוממות רוח שהיתה זרה למדי לאיש הפרגמטי, היבש והמסוגר הזה. זה לא היה בגלל רום הנתיב, עשרת אלפים רגל מעל פני הים, שבו טס המטוס שעזב זה עתה את וושינגטון בדרכו למרוקו. אף לא היתה זו השפעה של כוסית הוויסקי שהחזיק בידו, שכרגיל היה בה מעט מאוד משקה והרבה מאוד מים. רבין היה נרגש כי באותו יום חש שמעגל חיים מתחיל להיסגר. בצהריים, במדשאת הבית הלבן, חתם על הסכם היסטורי עם יאסר ערפאת. נציגי שתי התנועות הלאומיות שהחזיקו זו בגרונה של זו קרוב למאה שנה התחייבו להפוך את הלפיתה ללחיצת יד של שותפות.
 התבוננתי בו, מהורהר, באור הכחלחל של קדמת המטוס, לאחר ששוחח עם עורכי עיתונים שהצטרפו אליו לנסיעה לוושינגטון. בערוב ימיו הצטרף מי שהיה מפקד חטיבת פלמ"ח במלחמת העצמאות וראש המטה הכללי של צה"ל במלחמת ששת הימים לקבוצת מנהיגים קטנה - דה-גול, גורבצ'וב, דה-קלרק - שכמו בסיפור אגדה יווני ראו את כרכרת ההיסטוריה וניסו להסיט את הסוסים הדוהרים ממסלולם. אך האומנם יצליח, תמה האיש השמרן, הזהיר והפסימי הזה. האם ניתן באמת לעלות על דרך שתוביל בסופו של דבר לסיום הסכסוך? האם אפשר לתת אמון בערפאת? רבין לא היה משוכנע בכך. הוא הבין שזוהי רק ההתחלה, ושהיא הכרחית. הוא לא היה בטוח כלל שהמעשה שעשה אכן יניב פירות, אף העריך שצפויה תגובה אלימה בשני העמים. אבל לחלוטין לא עלה על דעתו שעתיד להתרחש רצח פוליטי, וכי הוא יהיה הקורבן.
  לכאורה לא היה הרצח צריך להפתיע. תולדות האנושות לכל אורכה רצופה רציחות פוליטיות. למעט גלים של שפל - אתונה במאה החמישית לפנה"ס, המאות הראשונות של הרפובליקה הרומית, אירופה הפאודלית ממחצית המאה האחת-עשרה ועד ראשית המאה הארבע-עשרה, ושוב באירופה ממחצית המאה השבע-עשרה עד לסוף המאה השמונה-עשרה - למעט תקופות אלה היתה האלימות הפוליטית דרך מקובלת ונפוצה למדי בעולם הפוליטי (Ford, 1985).
אפילו התחושה, שמצעד הקִדמה האנושית מביא לידי הקטנת מספר הרציחות הפוליטיות מוטעית ביסודה. ההפך הוא הנכון - דווקא המאה העשרים הדמוקרטית היתה אחת מתקופות השיא של אלימות פוליטית. לעומת כ-100 ניסיונות של התנקשויות פוליטיות שהתרחשו במאה התשע-עשרה, 30 מהם בהצלחה, היו במהלך המאה העשרים יותר מ-700 ניסיונות של התנקשויות כאלה. אחת מתוך כל עשר השיגה את מטרתה. יתר על כן, המבקש להאמין כי עם תום מלחמות העולם החל עידן נאור יותר, ייאלץ להתאכזב שוב לנוכח הסטטיסטיקה היבשה: יותר ממחצית הרציחות הפוליטיות במאה העשרים התרחשו דווקא במחציתה השנייה (Ford, 1985, עמ' 28).
  גורלו של יצחק רבין לא היה שונה אפוא מגורלם של גדולי המנהיגים בעולם במחצית זו של המאה. בארצות-הברית נרצחו נשיא (ג'ון קנדי ב-1963) ומועמד לנשיאות (אחיו, רוברט קנדי ב-1956); בהודו נרצחה ראש ממשלה (אינדירה גנדי ב-1984) ובנה שבא אחריה (רגי'ב גנדי, שלושה חודשים לאחר מכן), וכך נמשכה מסורת התנקשויות שהחלה כבר עם מייסד הודו העצמאית (מהטמה גנדי נרצח ב-1948). באירופה המודרנית היו מעשי רצח מן הצפון הקר (ראש ממשלת שוודיה אולף פלמה ב-1986, אם כי לא נודע אם היה זה רצח ממניע פוליטי או רצח של פוליטיקאי) ועד הדרום החם (אלדו מורו, ראש ממשלת איטליה, ב-1978). באפריקה חוסלו ראשי מדינה מן הבירה הדרומית (נשיא דרום-אפריקה, פורוורד, ב-1966) ועד לבירה הצפונית, קהיר (נשיא מצרים, סאדאת, ב-1981). באמריקה הלטינית, בחודשי האביב והקיץ של 1971 בלבד (הבחירה בשנה זו  מקרית למדי), היו לא פחות משמונה מקרי רצח פוליטי של בכירים בבוליביה, בצ'ילה, בגואטמלה, בארגנטינה וברפובליקה הדומיניקנית, והרשימה אינה מלאה.
אסיה אינה חסינה מפני רציחות פוליטיות, ושם קוריאה היא המחזיקה בשיא. ובמזרח התיכון היו אלה תחילה המלכים (עבדאללה שנרצח ב-1949 הוא רק אחד מהם), ואחר כך הרבה קצינים שנעשו פוליטיקאים פינו את כיסאותיהם שלא בדרך הטבע, אם כי בדרך המקובלת מאוד באזור. רצח של ראשי מדינה, הגונים או מנוולים, טבוע אפוא עמוק במהותה של החברה האנושית. ואולי דווקא הראשונים סובלים יותר. "סיכוייהם של מלכים טובים להירצח רבים מאלה של הרעים שבהם", כתב תומס מאקווינו, התאולוג בן המאה השלוש-עשרה, "מכיוון ששלטונם של מלכים טובים קשה לחורשי רעה, ולכן אנשי זדון, יותר מטובי הלב, נוטים לנקוט צעדי ייאוש כמו טיראניסייד", היינו רצח של מנהיג רודן (מצוטט אצל Ford, 1985, עמ' 125). בחברות לא-דמוקרטיות היה רצח פוליטי שיטה די יעילה להחלפת שלטון, בין שתאם את המושג "טיראניסייד" ובין שלאו. אבל התופעה הזו הוסיפה להתקיים גם בחברות ששוררת בהן הסכמה על כללי העברת השלטון; שם היא זכתה למושג אחר,regicide , שפירושו רצח המלך, ומשמעותו – פגיעה אנושה בממשל המדיני בכללו (George, 1988).
בניגוד לתפישה שחזרה ונשנתה פעמים כה רבות בקשר לרצח רבין, הגורסת ש"יהודים לא רוצחים יהודים", גם תולדות התנועה הציונית רצופות רציחות פוליטיות. אפילו דוד בן-גוריון היה מועמד לרצח כזה. הרקע לפרשה היה גילוי קיומו של גוף מחתרתי צבאי-למחצה, "הקיבוץ החשאי" היה שמו, שהמשיך לפעול בשנות העשרים של המאה הקודמת במסגרת תנועת העבודה, אף שהוועד הפועל של ההסתדרות - שם ישבו מנהיגי התנועה – תבע ממנו להתפרק. באוגוסט 1926 הועמדו ראשי "הקיבוץ החשאי" למעין משפט בפני ועדת בירור של ההסתדרות, ובה ישבו בין השאר יצחק בן-צבי (לימים נשיא המדינה), הפילוסוף הוגו ברגמן, מנהיג מפ"ם מאיר יערי ואחרים. הנהגת ההסתדרות ובן-גוריון בראשה האשימו את ראשי "הקיבוץ החשאי" בכך שניהלו, באופן בלתי-מוסמך, מחתרת מהפכנית, מאורגנת ומזוינת, ועשו שורה של פעולות "המסכנות את היישוב".
הנאשמים לא הסתפקו בהצגת עמדתם המתגוננת בפני ועדת הבירור, אלא העבירו איום חד-משמעי לבן-גוריון, באמצעות יצחק בן-צבי שהיה מקובל על כל הצדדים. על פי הדיווח של בן-צבי, אמרו הנאשמים שאם ימשיך בן-גוריון להעליל עליהם עלילות, הם "יתפשו בו דין פרובוקטור ויוציאוהו להורג".1 בשל מקרי רצח פוליטיים קודמים שאירעו באותן שנים ובשל עוד כמה תכניות לרצח, חשש בן-גוריון שאין מדובר באיום סרק בלבד. כשביקר בגליל, הדיר את רגליו מקרבתם ונמנע מלהיכנס לכפר גלעדי.
הסוציולוג נחמן בן-יהודה מצא ש-60 מקרב 80 אנשים שנרצחו על ידי יהודים במשך מאה השנים שקדמו לרצח רבין היו יהודים (Ben-Yehuda, 2000). יש בכך עוד הוכחה עד כמה הדימוי העצמי שלנו, במקרים רבים, רחוק מן המציאות. אמנם רוב המקרים אירעו לפני הקמת המדינה, בשנים 1939- 1948 (40 מקרים אירעו בשלוש השנים 1939, 1944 ו-1947), והם נעשו על רקע מחלוקות פוליטיות בדבר הדרך הנאותה להשיג עצמאות, אבל אלימות פוליטית קיצונית נמשכה גם לאחר שכבר עמד הבית השלישי על תִּלו, מצד ארגוני טרור כמו "מחתרת צריפין" ו"ברית הקנאים". והיו גם מקרים של רצח ממש. ועוד משהו: לעומת 18 מקרי רצח שעשו אנשי מחנה פוליטי אחד שאליו השתייכה ההגנה, 65 מקרים אחרים היו פרי עבודתם של אנשי המחנה הפוליטי האחר, הלח"י והאצ"ל. נושא ראוי למחשבה.
אף שרצח פוליטי הוא תופעה אנושית שכיחה גם בימינו, הוא מוסיף לעורר השתאות ומעודד אינטלקטואלים והוגים לחפש את פִּשְׁרה במחוזות נעלמים וטמירים, הרחק מן הפוליטיקה. רנה ז'יראר פיתח את התאוריה הגורסת כי רצח המנהיג הפוליטי הוא הקרבת שעיר לעזאזל, מעשה הכרחי שנועד לבער את פוטנציאל ההרס של האלימות הפנימית בחברה ( Girard, 1977). זיגמונד פרויד הציג בספרו "טוטם וטאבו" (1913) את הרעיון, שרצח המנהיג הפוליטי הוא בעצם רצח האב, ותכליתו לכונן את הקהילה הפוליטית.
רצח זה הוא אירוע ספק דמיוני ספק ממשי, שהתרחש בלהקה הטרום-שבטית בשחר ההיסטוריה האנושית. הבנים רצחו יחדיו את אביהם, בגלל שתלטנותו ובעיקר בגלל שליטתו על הנשים והרחקת הבנים מהלהקה. הם אף אכלו את בשרו באקט קניבלי של הפנמה ושל הזדהות. אבל יחסם לאביהם היה למעשה אמביוולנטי, שכן הם העריצו אותו ואהבו אותו. רגשות האשמה והחרטה אלה גרמו להם להפוך את האב לטוטם מקודש ונשגב. האב התגלגל אל דמות החיה הטוטמית; היא שסימלה אותו לאחר מותו וכלפיה רחשו הבנים  רגשות הערצה בעלי אופי דתי.
 אבל פרויד וז'יראר לא היו היחידים שהעלו רעיונות מעין אלה. ברוח ההסבר של מירקאה אליאד (Eliade, 1959), חוקר התפתחות הדתות בחברות שונות, הרואה הכרח בהקרבת קורבן-דם גם בחברות מודרניות כדי ליצור בסיס לקיום החברה, יש טוענים שהלאומיות המודרנית עושה זאת לא על ידי קורבן ריטואלי על מזבח, אלא על ידי מלחמות. מרווין ואינגל, המחזיקים בגישה זו, הסבירו גם את רצח רבין במושגים טוטמיים. להערכתם, הסכם אוסלו חיסל את האויב הריטואלי המסורתי של החברה הישראלית וערער את הגבולות שלה. ללא אויב חיצוני, בהיעדר מנגנון מפריד ומבדיל, אין החברה יכולה לשמר את הזהות הקולקטיבית העצמית שלה, ולפיכך  פוקד אותה משבר טוטמי חמור. רבין מילא אפוא את תפקיד הקורבן הריטואלי, הקורבן היוצר מחדש את האחדות הלאומית והמשקם את הזהות העצמית הפגועה (Marvin & Eangle, 1996).          
 הצורך להתמודד עם רצח פוליטי של ראש הרשות המדינית עלול להביא אינטלקטואלים לניסיונות מוזרים משהו. כך עשה גבריאל דהאן בהסבר הפסיכואנליטי שלו לרצח רבין, בהסתמכו על עולם המושגים של לאקאן: כיצד מתיישבת העובדה שהרצח היה כה צפוי ועם זאת לא עלה בדמיון? הנה ההסבר: "טיכה ואוטומטון, המצופה והלא-מצופה, במפגשם, בהתממשות הפרדוכסלית, יוצרים דרמה אדירה. הם אפשריים רק במקום שיש סובייקט שסוע. סובייקט שמתאווה. הציפיה טעונה באיווי ופולחן האבל הוא אקט של אחדות".2 ספק אם מעשה המרכבה  המתוחכם של לאקאן מוסיף להסבר המקורי של פרויד ויוצר תובנה עמוקה יותר של התופעה, אבל חסידיה של אסכולה זו כפי הנראה סוברים כך.
 הסברים מורכבים פחות מאלה הביאו כמה חוקרים ישראלים לתלות את הרצח בטראומה של השואה, או בתסמונת הפוסט-טראומטית שלה. כאלה הם ההסברים של פרופ' ישראל אורבך ושל במאי הסרטים ג'אד נאמן. אורבך אמנם מודע לסכנה שיש בהתקת הסברים מתחום הנפש הפנימית של הפרט והשלכתם על תופעות חברתיות, ובכל זאת הוא מציע פרשנות לרצח ברוח זו: רצח רבין היה דחף של  הרס עצמי, ניסיון של התאבדות קולקטיבית, אלא שהיד הסבה את האקדח ובמקום לכוונו לעבר היורה – הופנה לעבר הזולת. זהו "רצח ב-180 מעלות", קובע אורבך ומשתמש במושג הקשור להתאבדויות, שבהן ראה תוצאה של תסמונת פוסט-טראומטית. החרדה של קורבן פוסט-טראומטי מפני הישנות החוויות המזעזעות שחווה וחוסר היכולת שלו לשלוט בחרדות אלה ובדחפים התוקפניים שהן יוצרות, מעוותות את תהליך החשיבה שלו, את יכולתו לפתור בעיות. הוא נכנס למנהרה חסרת מוצא ובסופו של דבר מאמץ התנהגות של הרס עצמי (Orbach, 2000).
בכל הקשור לקולקטיביות שלנו, אורבך סבור כי הטראומה היא השואה. החולשה, הפסיביות וההשפלה של ההולכים כצאן לטבח לא התקבלה על דעתם של בני דור הישראלים הצעירים, חניכי התנועה הציונית. תאי הגזים הם שהולידו את תגובת-הנגד הכוחנית בדמות הכהניזם. לכן גם עמוק כל-כך הזיהוי של הפלסטינים ושל היהודים תומכי תהליך אוסלו עם הנאצים. כאשר עמדו הקיצונים בימין בפני מה שראו כסכנה של שואה חדשה, הם לא יכלו להרשות לעצמם להישאר פסיביים וחלשים כבני הדור שעלה באש במשרפות באירופה. ומכיוון שחיסול כל הנאצים החדשים בלתי-אפשרי, המוצא הקל הוא להפנות את האקדח ב-180 מעלות ולרצוח את עצמנו, על ידי התנקשות במנהיג הלאומי. התאבדות קולקטיבית שכזו, מוסיף אורבך, נובעת גם מן המצוקה שחשו הקיצונים נוכח חוסר היכולת להגשים את חלום חייהם, מימוש החזון הנשגב של ארץ ישראל השלמה. והמבוי הסתום הזה – חוסר האונים מול החזון הבלתי-ניתן להשגה - על רקע האישיות הקולקטיבית שנפגמה בשל הטראומה בעבר, הוא שהוליד תגובה של הרס עצמי.  
 לדעת ג'אד נאמן (2000), רצח רבין אינו תגובה פתולוגית לשואה, אלא רצון לכפר על תחושת האשמה הכבדה של החברה הישראלית כלפי השואה וקורבנותיה: אשמה על התנכרות, על התעלמות ועל אי-סיוע, כשהיה אפשר לסייע. אל האשמה עצמית זו מתווספת גם אשמה עצמית אחרת – על העוול שאנחנו עושים לפלסטינים מאז ימי הנאכבה ועד האינתיפאדה. אשמה על חטאים אלה "הולידה בקרב הישראלים בצד כמיהה לכפרה גם דחף לא מרוסן להענשה עצמית". רבין, שיותר מכל ישראלי אחר סימל את היהודי החדש, נועד להיות הקורבן, ומותו הוא מיתת הכפרה על רגשי האשמה הכבדים המחלחלים בקרב הישראלים. "רבין מנהיג היהודים החדשים היה קורבן עקידה אידיאלי, כיוון שלצד האשמה שנבעה מקורות חייו הסתמנה אצלו גם הכמיהה לשאת באשמה" (שם).
 בניגוד לפרויד, אינני מאמין כי Ontogeny repeats phylogeny"", כלומר שמהלך ההתפתחות של הפרט הוא שחזור של ההתפתחות הביולוגית של המין. לעומת זאת אני סבור, שממלכת הפסיכולוגיה היא עניין לפרט בלבד, ואילו הסבר לתופעות חברתיות יש למצוא במסגרת פרדיגמטית אחרת, אפילו לא בפסיכולוגיה החברתית מבית מדרשו של קורט לווין. את המפתח להבנת רצח פוליטי יש לחפש בזירה שבה התרחש, ולשאול שאלות על אופייה של החברה, ובעיקר על טיבה של הפוליטיקה שבה הדבר קרה, למשל: באילו תנאים פוליטיים עולה שכיחות התופעה?
 גל האלימות הפוליטית ששטף את ארצות-הברית בשנות השישים של המאה העשרים העשיר את המחקר בתובנות כאלה. נאמנים לרוח הפוזיטיביסטית של התקופה ולמחקרים כמותיים חיפשו רומל (Rummel, 1963), טנטר (Tanter, 1965) ואחרים, מִתאמים בין אלימות פוליטית לבין ביטויי אלימות אחרים, כמו מלחמות גרילה, הפיכות, הרג תוך כדי אלימות פנימית או הפגנות (Havens, 1970, עמ' 12- 14). אחרים (למשל Feierabend & al., 1970) בחנו מִתאמים בין אלימות פוליטית לבין משתנים חברתיים פוליטיים וכלכליים שונים, כמו רמת מודרניזציה ופיתוח, רמת הסיפוק הכללית, הפתיחות והסובלנות של המשטר או קוהרסיביות שלו, רמת האלימות החיצונית, מצב המיעוטים בחברה, שיעור מקרי הרצח בחברה ואפילו שיעור ההתאבדויות.
 התרומה הצנועה-משהו של מחקרים אלה להבנת התופעה עודדה שימוש במתודה מחקרית חלופית, איכותנית, המשתמשת בפרספקטיבה היסטורית ובניתוח פרשני. כך נמצאו קשרים בין רציחות פוליטיות לבין מצב פוסט-מלחמתי או פוסט-קולוניאלי; שינוי חברתי מואץ; תקופות מהפכניות; שלבים מעצבים של בניין עַם ומשתנים אקולוגיים אחרים (Kirkham et al, 1970, pp. 172-199; Ford 1985). לקראת סוף המאה העשרים גברה בעולם האלימות הפוליטית, המבוצעת בשם הדת, בשם האומה, ובעיקר בשילוב שתיהן, וחוקרים הפנו את מבטם לעבר תופעות אלה (Hunsberger, 1995; Juergensmeyer, 2001).
שניים מן המשתנים החברתיים שנמצאו ברוב המחקרים כתנאי מוקדם לרג'יסייד הם (1) רמה נמוכה של לגיטימציה של המשטר, כלומר לא רק אי-כיבוד שלטון החוק, אלא גם אי-הסכמה בדבר טיב ההסדרים הקונסטיטוציוניים והסדר הפוליטי; (2) רמה גבוהה של אלימות בכלל. במילים אלה סיכמה ועדת החקירה הממלכתית האמריקנית, שבדקה את הסיבות לרצח קנדי, את מסקנותיה בסופו של הדו"ח עב-הכרס שלה: "לא מצאנו תרופה מיוחדת, טובה יותר, למניעת רצח ואלימות פוליטיים בדמוקרטיה, מאשר חיזוק הלגיטימציה של הממשל ושל המנהיגים" (Kirkham et al., 1970, p. XXVIII). מסקנותיה רלוונטיות לגל הרציחות הפוליטיות באירופה של שנות העשרים לא פחות משהן רלוונטיות לגל העולמי החדש של סוף המאה העשרים. 
 לא היה צורך להפליג למרחבי ההיסטוריה האנושית, להעפיל לשחקים של הסברים קוסמולוגיים, אף לא לצלול לתהומות הנפש, כדי להבחין שבישראל של שנות התשעים שוררים התנאים האלה: ירידה ברמת הלגיטימציה של המשטר, התערערות שלטון החוק ועלייה ברמת האלימות הפוליטית. עשור לפני כן ביטא חוקר הפוליטיקה אהוד שפרינצק את אשר חשו רבים לפניו אך נמנעו מלקרוא לילד בשמו: בישראל שוררת רמה גבוהה של אי-לגליזם (שפרינצק, 1986). יש תרבות פוליטית המעודדת אלימות ושימוש בכוח ואינה שוללת הפרות חוק, הגמשת גבולות החוק והתעלמות מכללים, אם כל אלה נעשים למען מטרות קולקטיביות הנחשבות נעלות. תרבות זו היא פרי של מסורת יהודית ארוכת-שנים המצווה "לסדר את הגויים", שהוצדקה כצורך קיום בעולם אכזר ומתנכל. היא התבטאה בתקופת היישוב בהערמה על שלטונות המנדט הבריטי (אפילו המושג "עלייה בלתי-לגלית" היה חיובי). נוסף לה החן הצברי שהגדיר גנֵבה כ"סחיבה" אם  נעשתה בשביל החבר'ה; וזה נמשך בשנים הראשונות להקמת המדינה במאמץ להלביש את ישראל שלמת בטון מהר ככל האפשר.
 מקור הסכנה באי-לגליזם בישראל נבע מכך שהוא מקבל סיוע מלמעלה, מן הממסד הפוליטי. כשניסה מישהו לצמצם את היקף התופעה נכשל, מכיוון שלעבריינים היו תמיד נציגים ופטרונים בצמרת השלטון. אם נניח כי אי-לגליזם קיים בשיעור זה או אחר בכל חברה דמוקרטית, הרי בישראל הוא נבע גם ממקור נוסף, עמוק ומסוכן הרבה יותר: מערעור בסיסי על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי. לא מעטות הן הקבוצות, ואף אין הן קטנות, שאינן מקבלות את הבסיס הקונסטיטוציונלי של המשטר ופועלות כדי להביא למיגורו. דוגמה בולטת היא הערעור של האורתודוקסיה הדתית על בית המשפט, ובעיקר על בית המשפט העליון, והניסיון לבטל את עצמאותם של המוסדות המשפטיים, כמו גם של מוסדות אחרים המופקדים על אכיפת החוק. כה רב משקלם של מפלגות וארגונים "אנטי מערכתיים" כאלה, של התארגנויות חוץ-פרלמנטריות וגם של מפלגות פוליטיות, עד כי חוקר האלימות הפוליטית עמי פדהצור טוען שישראל מהווה כר נוח ביותר לחוקר המבקש ללמוד על מאפייניה של "דמוקרטיה מתגוננת" (פדהצור, 2004).
 מחקר האלימות הפוליטית בישראל החל מאוחר מאוד. הוא לא זכה להעמקה הראויה והעסיק מספר קטנטן של אקדמאים. אך מתי המעט שעסקו בכך לא התעלמו מחומרת התופעה. כבר באמצע שנות השמונים כתב שפרינצק: "בשנים האחרונות היינו עדים להחרפה ניכרת בהזדקקות של קבוצות שונות לפעולה בלתי לגלית ולאלימות בלתי מרוסנת [...] הסתבר שאפילו גורמים שמתחילים את דרכם מתוך אידיאליזם, נאמנות למולדת ולממלכתיות, אינם מחוסנים מפני השפעות מצטברות של משיחיות דתית קיצונית, אידיאולוגיה ביטחוניסטית נוקשה, והחשוב מכל – רציונליזציה של מסורת שלמה של אי-לגליזם הניזונה מאוטוריטות רבניות ורוחניות. מה שחשוב ומטריד בענין זה היתה העובדה שהמימסד הפוליטי לא הצליח לבלום את החוץ-פרלמטריזם המתפרץ" (שפרינצק, 1986, עמ' 154).
 עשר שנים לאחר מכן תיאר מולי פלג כיצד אנשים ב"גוש אמונים", שנעשו לאנשי מועצת יש"ע ונישאו על כפיים כאנשי בשורה תנ"כית וכחלוצים נאמנים, היו בתחילה בבת עינו של הממסד הפוליטי ואפילו יריביהם הפוליטיים הוקירו אותם והעריצו אותם - שינו את שיטות הפעולה ואת האתוס שלהם, עברו ממחאה לאלימות, ומשם לסף טרור" (פלג, 1997א, עמ' 87, 109). בחלוף שנים לא רבות כתב עמי פדהצור, אף הוא חוקר של אלימות פוליטית, על המחנה החרדי בישראל כולו, כולל ש"ס (כלומר 15- 20 אחוזים מחברי הכנסת), ש"המכנה המשותף המלכד אותו הוא שבירת ההסכמה בדבר ממלכתיות המדינה והלגיטימציה לשלטונה, בצד ניכור למוסדותיה, ובראשן למערכת המשפט" (פדהצור, 2004, עמ' 47).
 למרות מיעוט המחקר, אי-אפשר שלא להבחין בעליל בתופעה ייחודית לישראל, שאינה קיימת בדמוקרטיות אחרות בנות-זמננו. הכוונה לאלימות הבלתי-נמנעת שיוצר "המצב הקולוניאלי". שליטה בעם זר בניגוד לרצונו, דיכוי ממושך של מאמציו - חלקם טרוריסטיים, אך חלקם לגיטימיים - להגדרה עצמית, ובעיקר המאמץ להתנחל תוך נישול האוכלוסייה המקומית בניגוד לדעת הקהל העולמית ולחוק הבין-לאומי - כל אלה מן ההכרח שיערערו את שלטון החוק, יפגעו ביעילות של השלטון, ובסופו של דבר יביאו לידי דה-לגיטימציה של המשטר ויעודדו אלימות פוליטית.
 מי שעמד על כך בנחרצות היה המשפטן משה נגבי. בספרו מעל לחוק (1987) ובספרים אחרים הראה נגבי את ההשפעה המזיקה של "מצב הביטחון" או של "נימוקי ביטחון" לכאורה, המאפשרים העמדת אנשי שררה מעל החוק ומניעת האכיפה של החוק על פוליטיקאים ועל בני חסותם. הנעשה בשטחים מעוות את טיבם של ההליכים השלטוניים גם בישראל גופה, מערער את שלטון החוק ומגביר את תופעות העבריינות האידאולוגית, הנתמכת על ידי מנהיגים פוליטיים. כך גם השתרשה "הנורמה ההרסנית, הגורסת שאי הסכמה לחוק פלוני או למדיניות שאותה הוא משרת מהווה לגיטימציה להפרת אותו חוק" (נגבי, 1987, עמ' 129).
 גם מי שאינו מצוי בספרות האקדמית היה יכול לדעת, אילו רק רצה, על התרופפות שלטון החוק, על הכרסום בלגיטימציה של המשטר ועל רמת האלימות הגוברת. שפע של עדויות ישירות נחשפו במהלך השנים, זמן רב לפני שהתקרבנו למה שנגבי מגדיר כסוף הדרך, או תחתית המדרון (נגבי, 2004, עמ' 29): החל מדו"ח קרפ שפורסם ב-1984 ותיאר את הפרות החוק השיטתיות מצד יהודים בשטחים ואת רפיסות שלטון החוק שם, עבור לדו"חות של ועדות ציבוריות ושל ארגונים שונים, כמו "בצלם" ואחרים, וכלה בכתבות במוספי סוף-השבוע של העיתונים הפופולריים. אבל מכיוון שקורבנות האלימות היו פלסטינים, נתפשה האלימות כחלק מן הסכסוך הלאומי וקיבלה לגיטימציה, לעתים קרובות גם מצד מערכת המשפט בישראל.
 רק מי שלא רצו לראות את כל זאת לפני שני עשורים הופתעו מן הפרסומים של 2004- 2005, החל מאדוני הארץ של עדית זרטל ועקיבא אלדר והכסדום היינו של משה נגבי, וכלה בדו"ח של טליה ששון על המאחזים הבלתי-חוקיים ועל המזרח הפרוע, או בסדרת הטלוויזיה "ארץ המתנחלים" של חיים יבין. המתחלחל ב-2005 מקריאת התיגר שמציגים חלק ממתנגדי ההתנתקות לממשלה, שכח - או אינו יודע - שכבר לפני 20 שנה, בסתיו 1985, הצהירה מועצת יש"ע במפורש, כי כל החלטת ממשלה בעתיד על החזרת שטחים תהא בלתי-לגיטימית ולכן אין לציית לה.
בעקבות פרסום החלטה זו ביקש היועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופ' יצחק זמיר, משר הביטחון להגיב על כך בחומרה. "אם כל גוף ציבורי יטול לעצמו את הסמכות לקבוע כי החלטה זו או אחרת של הממשלה הינה בלתי חוקית ולכן לא יכיר בה, עלול הדבר להוביל להרס שלטון החוק, לפרוק המסגרת החברתית ולהתמוטטות אושיות החברה", קבע היועץ (הארץ, 19 בנובמבר 1985). למרות פנייתו של זמיר, לא נעשה דבר. זה היה עשר שנים לפני נובמבר 1995. האם פלא הוא שבחלוף עשור נוסף מאז הרצח, בקיץ 2005, ניצב השלטון הדמוקרטי שוב בפני סכנות דומות?
rabin-peri1.jpg

אסתר יוגב ואייל נווה היסטוריות

היסטוריות מנסה להתמודד עם המשבר והאתגר של ישראל בראשית שנות האלפיים על-ידי כניסה למסע הידברות בין הקולות השונים שבתוכנו מתוך הכרה בלגיטימיות של נקודות מבט שונות ובאפשרות התקיימותן בפסיפס הישראלי. >>>

דרור בורשטיין הרוצחים

שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>>

מיקי קרצמן בנימין נתניהו

צבי אלחייני נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית