בית

בבל , , 21/9/2019

                           

 

עזמי בשארה חורף

מתוך כיסופים בארץ המחסומים


האם תרצה מעט סבלנות?
לא
כי איש הדרום, אדוני, משתוקק להיות זה שלא היה
משתוקק לפגוש שתיים:
את האמת ואת הפנים הנפקדות

אמל  דנקל

רגעי החורף בארץ המחסומים משרים אווירה רומנטית שלווה ותמימה, אבל נטולת אשליות, רומנטיקה של מרפסות פתוחות שהמים נשפכים מהן בשצף קצף לכל עבר, של חבלי כביסה עירומים ושל זגוגיות המנצנצות מרוב טיפות הגשם שדבקו בהן, ומשקפות כעת את צבעי הקשת במקומן של טיפות הטל בקיץ. 
המחשבה על הטל העבירה בו צמרמורת, משום שהזכירה לו את ההשכמה המוקדמת לעבודה בבניין בחופשת הקיץ – השכמה אשר לא הותירה לו חופשת בית ספר ראויה לשמה – ואת שנת הבוקר הטרופה באוטובוס שהוביל פועלים עייפים למקום עבודתם כשברקע מנגינות שידורי הרדיו "של המדינה" בערבית, שאותם נהגו הפועלים לכנות בהומור "שידולי קול ישראל": "האביב כבר כאן, והאוויר מצוין, עזבו אותי מכל עניין, עזבו עזבו עזבו!". מַגבֵי האוטובוס מחו את טל הבוקר מן השמשה הקדמית בלי להתחשב בקצב מנגינת הרדיו.
הגשם דופק על גגות הפח ועל הזגוגיות, ושאון המים הזורמים במרזבים מתחרה ברעש הגשם הניתך. זה זמן רב לא נישא באוויר ריחה של הגפת, ששימשה להסקת העצים, מעורב בריח גללי צאן. החורף מלחלח את הזיכרון, מפיח בו חיים חדשים ומרענן גם את האף. כמה יפה הוא יום ראשון חורפי בצפון, וכמה ראשוני הוא היופי הצפוני הזה, הרועש בחדוות הבנות הצעירות השבות מתפילת יום ראשון, וייחודן כריח המרווה הגלילית בתוך התה המתוק. אך מתרוקן הרחוב ממכוניות כדי לנשום מעט לרווחה מן ההמולה שהקימו, וכבר בוקעים מן החלונות קולות מכתשי הקוּבֶּה, מיד עם גוויעת קול הפעמונים בין הסמטאות שעוד נותרו בחורף הצפוני הנכחד שאבד לבלי שוב. הוא פוגש בו מחדש רק בעתות פרידה וניחום אבלים באווירה אינטימית.
רק גשמי החורף מפיגים את הדכדוך בארץ המחסומים. הם רוחצים את הארץ, שוטפים אותה. בחורף אנשים מתכנסים אל תוך עצמם וחומקים לבתיהם, לא בסתר כי אם בגלוי, בחיפוש לגיטימי אחר חום ואחר הגנה מפני הרטיבות והקור, שפעם היו מייחסים להם את האשמה ברוב התחלואים. החורף נתן מרגוע לעיניו – הוא סייע להן, אם לא במראות מרהיבים, אז לפחות בהעלמת  כיעור החזה הגברי הנחשף מבעד לחולצה ששני כפתוריה העליונים פתוחים, כדי להציג תליון בצורת מגן דוד או בצורת המילה "חי", קיצור של "עם ישראל חי", על שרשרת זהב מעל בטן תפוחה וחזה שעיר שזוף מרוב חשיפה  לשמש  על החוף.
החורף מדכא את ההתערטלות הנכפית על רשות הרבים, את ההתבהמות השחצנית בחשיפת איברי הגוף הבולטים מלפנים ומאחור, את ההליכה הפרובוקטיבית של גברים ונשים במסווה של משיכת תשומת לב ואלגנטיות, כשהם עוטים על גופם אלפי חידושים אופנתיים כדי לכסות בהם את עצמיותם הנטועה בתוכם – רק קור החורף מצליח לרסן את ההתנהגות הזאת ולתרבת אותה. כן באשר להתבהמות השחצנית בנסיעה במכונית שחלונותיה פתוחים ומתוכה בוקעת מוזיקה רועשת ללא כל סיבה, פרט לרצונם של הנוסעים בה להפגין חוצפה וביטחון עצמי, כשלמעשה מדובר במתבגרים המנסים להסב את תשומת לבם של העוברים ושבים להתעלמותם המופגנת מהם.
הקיץ רוחש יצורים קיציים, מלאים מבחוץ וריקים מבפנים, השולטים בסיוטים שבהקִיץ. את אלה מסוגל רק הטבע להכניע או להרתיע, באמצעות החורף שהוא אוהב כל כך.
החורף אף מזכיר לכאפייה את תפקידה השימושי ככיסוי ראש הנכרך סביב הפנים כדי לחממן, ומעלה בזיכרונו דמויות של אנשים אשר אהב. החורף ממזער את תפקידה ההפגנתי של הכאפייה, שהצטרפה יחד עם גדיליה אל רשימת הסמלים של תעשיית העניין הפלסטינית.
החורף מחזיר את רשות הכלל לכלל, ללא גזלנים הטוענים לבעלות עליה ומסתובבים בה כאילו היתה שלהם, כאילו שאר האנשים הם רק אורחים ולפיכך עליהם לנהוג בבעלי המקום האקסהיביציוניסטים בנימוס ולהתבונן בשקט מן הצד בשעה שהם הופכים את המקום לתיאטרון.  
החורף יפה. הוא אף יפה יותר לנוכח כיעורו של הקיץ בארץ המחסומים. הוא מחזיר אנשים אל ילדותם.
הוא מתקשה להאמין שיש מי שנושא עימו זיכרונות מימי הקיץ של ילדותו. רק הספרות מתרפקת על אהבות קיץ חולפות ממחוזות הילדות. המחשבה על הילדים המתרוצצים בחופשת הקיץ מעבירה בו צמרמורת משום שהיא מעלה על דעתו פציעות אינספור של ילדים ועקיצות אינספור של יתושים ואת כיעורם של הגופים החשופים המצטופפים כעדר  על חוף הים.  
ואילו בחיים האמיתיים, רק בחורף זוקפת הילדות המפהקת את ראשה המנומנם משנת השכחה הקיצית, בעיניים עצומות למחצה, בפיג'מת פסים ובגרבי צמר. החורף מזכיר לו את חום הבית, וכיצד בחורף אהב את אמו יותר, הוא מזכיר לו את תנור הגז ותנור הסולר, תנור הפחם או הקמין – כל מה שלא הושפע מהפסקות החשמל. כל אחד מעלה זיכרונות לפי מצבו החברתי בהווה ובעבר, ולפי מידת רצונו לזכור. 
החורף הזרזיפי השקוף דוחס את הייאוש הרך אל תוך כרית, והערפל תופר לדיכאון כיסוי חם מפלומת צוואר אווז. בחורף הופך הייאוש האפור לדבר נסבל, התואם את האפור שמסביב. כיסופים  בחורף הם אהבה הניזונה מעצמה.
הנוף החורפי מאפשר לָעצמי להסתגר בשני הכיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה, כאילו הנפש מתקפלת כלפי חוץ, כאילו היא מתרחבת. החורף מזכיר שהעצב הטמון בהסתכלות על העולם הוא האושר האמיתי היחיד האפשרי.
בחורף מתאחד האדם עם צלו ואינו נפרד ממנו. לא באות לידיו הזדמנויות להציג את אישיותו המעוותת כלפי חוץ. 
אבל במחסום, החורף מחליף את אבק הקיץ המכסה אותו בבוץ. הקשר בין הקיץ לחורף במחסום הוא אם כן יותר אינטגרלי מאשר דיפרנציאלי. הגשם משנה את כללי ההתנהגות במחסום. החיילים עומדים רטובים ליד המכונית, ומשתדלים לא לצאת מתוך מעילי הגשם הירוקים שלהם שלא לצורך. הם מכסים עצמם באוהל. כדי להתעלל במי שמבקש לעבור במחסום יהיה עליהם להיחשף לגשם ולשאת בתוצאות, ומכך הם נרתעים, גם אם רב הפיתוי להכות נוסע או לכל הפחות להענישו. לפיכך עשוי העונש להתבטא בהוצאת הנוסע מן המכונית, כדי שיספוג מעט גשם, אם לא מכות.  
יום גשום אחד הם גילו, על סמך הודעה שהתקבלה, כי יש מה לגלות באחת השכונות הסמוכות למחסום. הם סגרו את המחסום, ולא טרחו להודיע לעוברים בו כי הוא עתיד להישאר סגור לזמן ממושך. הלוא העוברים במחסום במקרה זה אינם אזרחים שחלה עליהם הזכות לדעת מה עומד לקרות להם בחצי השעה הקרובה – הם נתיני המחסום ותו לא. שלוש שעות המתינו אנשים באותו יום כדי לשוב לבתיהם עד שנודע להם, בשעת בין-ערביים גשומה ובוצית, כי המחסום יישאר סגור עד להודעה חדשה וכי אין טעם לחכות. את הידיעה הזאת הם שמעו ממכשיר הרדיו של אחת המכוניות, אף על פי שהמקור לאותה ידיעה נמצא במרחק כמה צעדים מהם. הולכי הרגל קיבלו את אותה ידיעה מנוסעי המכוניות, שהחלו מסתובבות כדי לחזור על עקבותיהן. 
באותה שעה כבר היו בהונות הרגליים קפואות מקור, גם אם נתחבו אל תוך נעליים מרופדות. מי שלא היו לו נעליים כאלה, או שהחליט להסתפק בנעליים רגילות בבוקרו של אותו יום, אולי משום שהעדיף את האלגנטיות על פני החום, הפך כלי לנחמה עבור האחרים והקל את תחושת האסון שלהם. די היה להעיף מבט באדם כזה - לבוש חולצת משי לבנה רטובה וז'קט עם מינימום רכיבי ז'קט ומקסימום רכיבי אופנה, ונעול נעליים איטלקיות מוכתמות בבוץ, עשויות מעור רך ובעלות מאפיינים מעטים של נעל, ובתוכן כפות רגליים, בעלות מאפיינים רבים של כף רגל –  כדי להקל את תחושת האסון ולחוש מעט חום.  
הוא נזכר כיצד באביב, לקראת החגים, היו קונים לילדים בגדי חג קיציים, כדי שיוכלו ללובשם גם במהלך הקיץ הממשמש ובא. אילו קנו בגדי חורף, היו הבגדים צרים מדי בחורף הבא או שהיה עליהם להיות רחבים מדי בעת הקנייה. לעתים קרובות היו הברכיים נוקשות תחת בגדי החג הקלים בקור של חודש מרץ. הוא העדיף את החורף על פני בגדי החג, וויתר עליהם בשמחה כשמזג האוויר נהיה גשום. אז היה ריחם של הילדים בבית הקולנוע הצפוף או ליד דוכני הפלאפל כריחה של כיתת לימוד מלאה בילדים רטובים ביום חורף גשום. היו ילדים שלבשו תחת מכנסיהם את מכנסי הפיג'מה שלהם, או ליתר דיוק לבשו את מכנסיהם בלי להסיר תחילה את מכנסי הפיג'מה, בין אם כדי להתחמם בהם ובין אם משום שלא העזו להסיר את מכנסי הפיג'מה בבוקר הקר ולעטות על עורם החשוף את המכנסיים שקפאו במשך הלילה. הוא נזכר בריח שהיה מתפשט בכיתה ומביא לתחושת מחנק וסחרחורת, שהביאה פעם לנפילתה של מורתם ההרה על רצפת הכיתה. אותה מורה איבדה את הכרתה, ואת חוש הריח שלה, לכמה רגעים.     
מנהג לבישת הפיג'מה תחת הבגדים חזר רק כעבור שנים, בעת זימונם של אנשים לחקירה אצל גורמי מודיעין ערביים. אנשים אלה לבשו פיג'מה תחת הבגדים ליתר ביטחון, משום שידעו כי רבים הסיכויים שחקירה כזאת תוביל לאירוח במרתף. הנחקר לא היה מעוניין להגיע כשבידו פיג'מה, שכן הדבר היה עלול להתפרש כהודאה באשמה או להוות תזכורת לחוקרים כי הם יכולים להשאירו אצלם.    
די לאדם בניסיון שצבר במחסום כדי להיות מומחה בבוץ וברפש על סוגיהם ומרכיביהם. הדרך הבוצית שיש לעבור ארוכה. חוצות אותה תעלות שחפרו צמיגי המכוניות ועתה הן מלאות מים. הדרך הבוצית המובילה אל המחסום ארוכה דייה כדי להתוודע לסוגי הבוץ השונים, ולדעת להיזהר מן הבוץ הצהוב החלקלק שנראה מתאים לייצור כלי חרס ולהחלקה. קשה לתאר את חוסר האונים שחש מי שהחליק. הוא ממהר לנקות את בגדיו, מנסה להסיר מהם את הבוץ בידו ולאחר מכן מנגב אותם בממחטת נייר, אך בכך הוא רק מורח את הבוץ ומטנף אותם עוד יותר. אנשים אף יודעים להיזהר מאדמה ספוגה במים המכסים את פני השטח, שכן הנעליים עלולות לשקוע בבוץ אף יותר מן המצופה, כך שאי אפשר להבחין עוד בין הנעליים, הגרביים ושולי המכנסיים; הכול הופך לגוש בוצי אחד שאין נפטרים ממנו עד שמגיעים הביתה. בדרך מטנפים את המונית, ובמשך כל הנסיעה מתנצלים בפני הנהג, מדברים ומקללים ללא הפסק, כך שהוא אינו יכול להשחיל מילה. האיש המכוסה בוץ נוהג כך משום שהוא נבוך, ומבקש להבהיר לנוסעים האחרים לפני שייפצו פה כי שאט הנפש שהוא חש לנוכח מראהו שלו רבה משלהם. כדי לגמד את שאט הנפש שהם חשים הוא מבקש לגרום להם לנסות להרגיעו כדי שישתוק ויניח להם.
הבוץ הנפוץ ביותר הוא הבוץ הרגיל, המורכב מאדמה רגילה ומלכלוך רגיל שהגשם הפך לרפש הדבק בנעליים יחד עם פיסות נייר עלומות או עלים וגבעולי קש רטובים. הבוץ הזה חודר אל תוך הנעל ומשרטט פסים על צדי המכנסיים. גם זוגות המכנסיים הזהירים ביותר במחסום אינם מצליחים להימנע מטיפת בוץ אחת לפחות שהגיעה עד גובה הברכיים, השטן יודע איך.
לכל סוג של בוץ יש הליכה תואמת, שפיתחה הזהירות. לזהירות כמה סוגים: זהירות מהחלקה, משקיעה, מהתלכלכות ומנפילה. אין שום חן בהליכה אלגנטית בבוץ. יש הליכה איטית זהירה, בגב כפוף מעט, כך שניתן להביט בכפות הרגליים בעת ההליכה; יש הליכה על קצות האצבעות כך שרק החלק הקדמי של הנעל יתלכלך; יש הליכה המקריבה את הנעליים לשם הגנה על המכנסיים, אלה נמשכים כלפי מעלה וחושפים את הגרביים ואת הקרסוליים; יש הליכה "עיוורת" אדישה, בוטחת ומשפריצה בכל הכיוונים הנסמכת על נעליים מכוסות בשקיות ניילון שחורות; ויש הליכת חברים, הליכה בשרשרת המורכבת לעתים משלושה אנשים או יותר הנשענים איש על רעהו ומרימים את רגלם מיד לאחר שנגעה בקרקע כדי שלא תשקע בבוץ, כשהם משתדלים לשמור על שיווי המשקל. האסון מתרחש כאשר שני ידידי רפש כאלה מרימים את רגליהם בעת ובעונה אחת בעודם נשענים זה על זה. אז נדרשים כושר גופני מעולה ומהירות תגובה יוצאת מן הכלל כדי למנוע נפילה. בין ריכוז בוץ למשנהו מפרידה שלולית – גודל בריכת המים תואם את גודל בִּרכת השמים באותה שנה. כאשר השלולית משתרעת לרוחב הכביש, גוברת הצפיפות על הבוץ המקיף אותה, וככל שגוברת הצפיפות על הבוץ כך הוא נעשה דביק וחלקלק יותר.   
האנשים התפזרו בגשם אל הלא-נודע, לאחר שווידאו כי המחסום אכן נסגר לכל הלילה. כאשר משכו את רגלם מן הבוץ מדי פסיעה, נשמע קול שהיה כהד לצעדיהם. יש מי שחשב לבלות את הלילה אצל קרוביו, אך מיד היסס: כיצד ייכנס אליהם במצב כזה? כיצד ייבש את בגדיו, ומה ילבש עד שיתייבשו? אולם אלה אינן דאגות של ממש. תושבי הצד הזה של המחסום כבר התרגלו לכך שנוחתים אצלם כך פתאום, וקרובי משפחה וחברים למדו להיות סובלניים זה כלפי זה. אין פירוש הדבר שהם מקבלים חיי שוטטות  כעובדה קיימת, אך בכל זאת, מראהו של אדם השב על עקביו מן המחסום איננו דבר יוצא דופן. מה גם שאין מקום להשוואה בין אדם המבקש מחסה ללילה אחד לבין מי שבאו לכמה לילות מיישובי החוף – שמצאו עצמם מעברו האחר של הגבול וכעת הם מעברו האחר של המחסום – ונשארו יותר מחמישים שנה. ומה בנוגע למי שאין לו קרובי משפחה? תמיד יש חברים, כמובן. אך מה יעשה מי שילדיו מחכים לו בבית, ללא סבתא שתשגיח עליהם בלילה? הרי שמרטפות איננה דבר כה זמין ונפוץ, ודאי שלא למשך כל הלילה. אלוהים יודע כיצד מתמודדים עם מצב כזה.
היא שוחחה עימה ושאלה:
– " למה לא הלכת דרך הכביש של הדי-סי-או?"
היא ענתה בפליאה:
– "אי אפשר. מאיפה? אי אפשר. מאיפה יש לי קשרים עם החבר'ה האלה כדי שייקחו אותי ברכב שלהם? חוץ מזה, החיילים יכולים להוריד אותי גם ממכונית כזאת".
זהו כביש התיאום הביטחוני. המעבר בו מותר לעיתונאים זרים, לקונסולים, לשגרירים ולאח"מים אחרים, אך לא לאישה שילדיה מחכים לה בבית ובעלה נמצא מרחק ארבע שעות נסיעה משם. 
– "את צודקת, אבל לפעמים הם נוהגים אחרת בנשים ומתירים להן לעבור. הם חיילים, אבל הם בכל זאת גברים, וטיפשים. מה את כבר יכולה להפסיד? נסי לשכנע אותם. נסי לעורר חמלה כאם, זה קל יותר מלעורר חמלה כגבר. או, את יודעת, החיילים מתנהגים בצורה זולה, ובמחסום מתפתחת כימיה מוזרה איתם. אישה מזרחית חמודה ויפה, שצוחקת צחוק בעל אלף משמעויות שאף אחת מהן לא מתממשת, ככה, בהתבדחויות ובדיבורים קלילים, לא משהו שאינך יכולה לסבול, הם ייתנו לך לעבור. את רק צריכה להזכיר לו שהוא גבר, ושבכוחו לתת לך לעבור, העיקר שבחורה יפה מחייכת אליו. אצלנו באוניברסיטה כיניתי את האסטרטגיה הזאת באירוניה בשם 'צ'ק פוינט סלאט', כלומר 'זנזונת מחסומים'".
– "אם כך אני מעדיפה שירחמו עלי בפעם הבאה, וייתנו לי לעבור כאישה מסכנה".
– "את מעדיפה לעורר את רחמיהם, ולא שירגישו בנוכחותך כשאת משתמשת בנקודת התורפה שלהם?"
– "לא אמרת שיש שתי אסטרטגיות?"
– "כן, אבל את מבינה למה אני מתכוונת".
– "בסדר, אני אבחר באסטרטגיה הזאת. אבל מיהו בעל נקודת התורפה? עדיף לעורר רחמים על המצב שלנו ולא לטעון לזקיפות קומה ולהידרדר לשימוש בתחבולות כדי לשלוט בזקיפות של משהו אחר. כך אנחנו גם מבקשות רחמים, גם מעוררות רחמים וגם טוענות למראית עין של זקיפות קומה. אנחנו גם מבקשות אישור ואנחנו גם כלי, כלומר מושא לעליונות שלו פעמיים, פעם כחייל ופעם כגבר, וצריכות לרַצות אותו פעמיים, כחייל וכגבר. לזה את קוראת שליטה? להפוך את המראה החיצוני שלנו ליתרון בצל הכיבוש? כך הם שוברים אותנו, זאת עבדות".
– "באיזה מקום בעולם היופי אינו מקנה לאישה יתרון על פני חברותיה? האם בצריף של משמר הגבול במדינה ערבית מראה האישה אינו משפיע על יחסו של החייל כלפיה? העיקר שתגיעי הביתה במקום ללון הרחק מהילדים, לדאוג ולחשוש. וחוץ מזה, חמלה מצד חסרי התרבות האלה אינה דבר מובטח. מי הם בכלל? יימח שמם".
– "מי הם? לא, השאלה היא מי אנחנו. זו שאלה קשה שאנחנו לא חייבים לענות עליה מדי יום ביומו. יודעת מה? כמוני כמו שאר האנשים. לא רוצה שום פריבילגיות במחסום".
מה יפה הוא החורף, הלוואי שלא ייגמר.

jumana.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית