התאבדות מתוכננת זמן רב מראש, חשבתי, לא צעד ספונטני של ייאוש.
גם גלן גולד, ידידנו וגדול הווירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה הזאת, הגיע רק לגיל חמישים ואחת, חשבתי כשנכנסתי לפונדק. אבל הוא, שלא כמו ורטהיימר, לא התאבד, אלא מת מוות טבעי, כמו שאומרים. ארבעה וחצי חודשים בניו יורק ושוב ושוב וריאציות גולדברג ואמנות הפוגה, ארבעה וחצי חודשים לעבוד את הפסנתר, קלאוויר-אקסרסיציין, כפי שגלן גולד היה אומר שוב ושוב בגרמנית בלבד, חשבתי לי. לפני עשרים ושמונה שנה בדיוק גרנו בליאופולדסקרון ולמדנו אצל הורוביץ, ובמשך קיץ גשום אחד למדנו מהורוביץ (הדברים נוגעים לוורטהיימר ולי, אך לא לגלן גולד כמובן) יותר ממה שלמדנו במשך שמונה שנים קודם לכן במוצרטאום ובאקדמיה בווינה. הורוביץ הפך את כל הפרופסורים שלנו לאין ולאפס. אבל המורים האיומים האלה היו נחוצים כדי להבין את הורוביץ. חודשיים וחצי ירדו גשמים ללא הפוגה ואנחנו הסתגרנו בחדרינו בליאופולדסקרון ועבדנו יום ולילה, חוסר השינה (של גלן גולד!) היה ללחם חוקנו, בלילה התאמנו על מה שהורוביץ לימד אותנו במשך היום. כמעט לא אכלנו דבר, ובמשך כל הזמן הזה גם לא היו לנו כאבי גב, שעד אז עינו אותנו תמיד כשלמדנו אצל הפרופסורים הישנים שלנו; אצל הורוביץ כאבי הגב האלה כלל לא הופיעו, שכן עבדנו באינטנסיביות כזאת עד שכלל לא יכלו להופיע. כשסיימנו את לימודינו אצל הורוביץ היה ברור, שגלן מיטיב לנגן אפילו מהורוביץ עצמו, פתאום קלטתי שגלן מנגן טוב יותר מהורוביץ, ומאותו רגע ואילך היה גלן בעיני הפסנתרן הווירטואוז הגדול ביותר בעולם, ומכל הפסנתרנים הרבים ששמעתי מאותו רגע ואילך איש לא ניגן כמו גלן. אפילו רובינשטיין, שאותו אהבתי מאז ומתמיד, לא היטיב לנגן כמוהו. ורטהיימר ואני היינו טובים באותה מידה, גם ורטהיימר חזר ואמר, גלן הוא הטוב ביותר, אף ששנינו עוד לא העזנו לומר שהוא הטוב ביותר במאה הזאת. כשגלן חזר לקנדה איבדנו למעשה את החבר הקנדי שלנו, לא חשבנו שנחזור ונפגוש אותו, כאחוז דיבוק היה מסור לאמנותו עד שנאלצנו לחשוב שלא יוכל להמשיך במצב הזה עוד זמן רב ושהוא עתיד למות תוך זמן קצר. אבל שנתיים לאחר לימודינו המשותפים אצל הורוביץ, ניגן גלן בפסטיבל זלצבורג את וריאציות גולדברג, שעליהן חזר והתאמן איתנו במוצרטאום יום ולילה שנתיים קודם. אחרי הקונצרט שלו נכתב בעיתונים שאף פסנתרן לא ניגן מעולם את וריאציות גולדברג בכשרון כזה, לאחר הקונצרט כתבו אם כן העיתונים את מה שאנחנו כבר חשבנו וידענו שנתיים קודם. קבענו להיפגש עם גלן לאחר הקונצרט בגנזהוף במקסגלן, פונדק ישן שאהבתי. שתינו מים ושתקנו. בלי להסס אמרתי לגלן בפגישתנו המחודשת, ששנינו, ורטהיימר (שבא לזלצבורג מווינה) ואני, לא האמנו לרגע שנשוב לראותו, ושתמיד חשבנו שלאחר שובו מזלצבורג לקנדה יורידו אותו הדיבוק האמנותי שלו והרדיקליזם הפסנתרני שלו במהירות שאולה. אני באמת אמרתי לו את המילים רדיקליזם פסנתרני. הרדיקליזם הפסנתרני שלי היה גלן חוזר ואומר, ואני יודע שהוא חזר והשתמש בביטוי הזה גם בקנדה ובאמריקה. כבר אז, כלומר קרוב לשלושים שנה לפני מותו, לא היה מלחין שגלן אהב יותר מבאך. הנדל היה השני, לבטהובן הוא בז, ואפילו מוצרט שהיה המלחין האהוב ביותר עלי, כבר לא היה כל כך אהוב כשהוא דיבר עליו, כך חשבתי כשנכנסתי לפונדק. גלן לא ניגן מעולם אפילו צליל אחד בלי לזמזם אותו אגב כך, חשבתי, לאף פסנתרן אחר לא היה הרגל כזה. הוא דיבר על מחלת הריאות שלו כאילו היתה אמנותו השנייה. שנינו חלינו באותה מחלה באותו זמן, ולא החלמנו ממנה, ובסופו של דבר חלה גם ורטהיימר במחלה שלנו, חשבתי. אבל גלן לא נהרס ממחלת הריאות הזאת, חשבתי. המבוי הסתום שאליו ניגן את עצמו במשך ארבעים שנה, הוא שהרג אותו. הוא לא ויתר על הנגינה בפסנתר, כמובן, ואילו ורטהיימר ואני ויתרנו על הנגינה בפסנתר, מפני שלא רוממנו את הנגינה לאותה מפלצתיות כמו גלן, שכבר לא נחלץ מן המפלצתיות הזאת, שגם כלל לא רצה להיחלץ ממנה. ורטהיימר העמיד את הבזנדורפר, פסנתר הכנף שלו, למכירה פומבית בדורותיאום, אני נתתי את הסטיינוויי שלי יום אחד לבתו בת התשע של מורה מנויקירשן שליד אלטמנסטר, כדי שלא יענה אותי יותר. בתו של המורה הרסה את הסטיינוויי שלי תוך זמן קצר ביותר, זה לא כאב לי, להפך, אני עקבתי אחר ההשחתה המטומטמת הזאת בתשוקה חולנית. ורטהיימר שקע במדעי הרוח, כך אמר הוא עצמו שוב ושוב, אני התחלתי בתהליך הניוון שלי. בלי המוזיקה שבן יום לא יכולתי עוד לשאת, בלי העשייה המוזיקלית, הלכתי וקמלתי, לתיאוריה של המוזיקה היתה למן הרגע הראשון השפעה הרסנית עלי. בִן רגע שנאתי את הפסנתר, את הפסנתר שלי, לא יכולתי לשמוע את עצמי מנגן; לא רציתי לשלוח יד בפסנתר שלי. וכך ביקרתי יום אחד את המורה כדי להודיע לו על המתנה שלי, הסטיינוויי שלי, שמעתי שבתו מגלה כשרון בנגינה, כך אמרתי לו, והודעתי לו על משלוח הסטיינוויי לביתו. הגעתי בעוד מועד למסקנה שלא נועדתי לקריירה של וירטואוז, אמרתי למורה, מאחר ששאפתי תמיד ובכל דבר לטוב ביותר, עלי להיפרד מהכלי שלי, שכן התחוור לי פתאום שבנגינה עליו לבטח לא אגיע לגדולות, ולכן אין זה אלא מובן מאליו שאעמיד את הפסנתר שלי לרשות בתו המוכשרת, אף פעם לא ארים יותר את מכסה הפסנתר שלי אמרתי למורה המופתע, איש פרימיטיבי למדי שהיה נשוי לאישה עוד יותר פרימיטיבית, גם היא מנויקירשן שליד אלטמנסטר. אני אשא בהוצאות המשלוח, כמובן! אמרתי למורה שהכרתי היטב עוד מילדותי, אותו ואת תמימותו שלא לומר טיפשותו. המורה קיבל את המתנה שלי מיד, חשבתי כשנכנסתי לפונדק. אף לרגע לא האמנתי בכשרונה של בתו; על כל ילדי המורים בכפרים אומרים שהם ברוכי כשרונות, בעיקר במוזיקה, אבל האמת היא שהם אינם מוכשרים לשום דבר, כל הילדים האלה הם חסרי כשרון מכל וכול, וגם אם אחד מהם מצליח לנשוף בחליל או לפרוט על ציתר או לקשקש בפסנתר, אין בכך עדות לכשרון. ידעתי שאני מפקיר את הכלי היקר שלי לעליבות מוחלטת, ודווקא בשל כך דאגתי להעבירו למורה. בתו של המורה הרסה את הכלי שלי עד היסוד, אחד הפסנתרים הטובים ביותר, אחד הנדירים ביותר ולכן המבוקשים והיקרים ביותר, והוציאה אותו מכלל שימוש בתוך זמן קצר. אבל דווקא במהלך הזה, ההרס המוחלט של הסטיינוויי האהוב עלי, דווקא בו רציתי. ורטהיימר שקע רובו ככולו במדעי הרוח, כפי שאמר שוב ושוב, ואילו אני התחלתי בתהליך הניוון שלי, העובדה שעלה בידי להעביר את הכלי שלי לבית המורה היתה משום פתיחה מוצלחת ביותר לתהליך הניוון שלי. אבל ורטהיימר המשיך לנגן בפסנתר עוד שנים רבות לאחר שאני נתתי את הסטיינוויי שלי במתנה לבתו של המורה, כי הוא האמין עוד שנים רבות שיוכל להיות פסנתרן וירטואוז. הוא ניגן, אגב, אלפי מונים טוב יותר מרוב הפסנתרנים הווירטואוזים שלנו המופיעים בפומבי, אבל בסופו של דבר לא הסתפק בכך, הוא לא רצה להיות, במקרה הטוב, עוד פסנתרן וירטואוז בין רבים אחרים באירופה והוא הפסיק לנגן ועשה את צעדיו הראשונים במדעי הרוח. אני עצמי, כך נדמה לי, היטבתי לנגן מוורטהיימר, אבל לעולם לא הייתי יכול להיטיב לנגן כמו גלן, ומסיבה זו (כלומר מאותה סיבה כמו ורטהיימר!) נטשתי את הנגינה בפסנתר ברגע אחד. הייתי חייב לנגן טוב יותר מגלן, אבל זה לא היה אפשרי, נבצר ממני, ובכן ויתרתי על הנגינה בפסנתר. התעוררתי יום אחד באפריל, כבר אינני זוכר באיזה יום בדיוק, ואמרתי לעצמי, די עם הנגינה בפסנתר. ואמנם לא נגעתי יותר בכלי. תיכף ומיד הלכתי אל המורה והודעתי לו על משלוח הפסנתר. מעתה ואילך אקדיש את עצמי לעניין הפילוסופי, חשבתי בדרכי למורה, אף שמטבע הדברים לא היה לי כל מושג מהו העניין הפילוסופי. ברור לחלוטין שאינני פסנתרן וירטואוז, אמרתי לעצמי, אינני פרשן, אינני אמן מבצע. בכלל לא אמן. ההידרדרות של מחשבותי קסמה לי מיד. כל הדרך אל המורה חזרתי ואמרתי לעצמי את שלוש המילים האלה: בכלל לא אמן! בכלל לא אמן! בכלל לא אמן!
בעודו יושב על כורסה גבוהה בדירתם המפוארת של בני הזוג אוורסברגר שבווינה, נזכר המספר, סופר אוסטרי שחזר לא מכבר לווינה אחרי שנים ארוכות בלונדון, איך האוורסברגרים, שהוא אהב לפני שלושים שנה ואחר כך שנא אותם, תפסו אותו ברחוב כדי לבשר לו על התאבדותה של ידידת
>>>
רגר, מבקר המוזיקה הזקן של הטיימס, מזמן את חברו הקשיש אטצבאכר לפגישה דחופה במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה בשעה אחת-עשרה וחצי.
למעלה משלושים שנה, מספר לנו אטצבאכר, בכל יום סירוגי מלבד יום שני.
>>>
בעוד כולם מחכים לשחקן שהבטיח לבוא לארוחת הערב בגֵנצְגאסה, באחת–עשרה וחצי בערך לאחר שתסתיים הצגת ברווז הפרא, ישבתי אני בכורסת הכנפיים הגבוהה שבה נהגתי לשבת כמעט מדי יום בתחילת שנות החמישים, התבוננתי בבני הזוג אָוֶורסברגר וחשבתי לעצמי שטעיתי טעות מרה
>>>
נכבדי, אנו עומדים לדון באזור עלום, אזור שאיננו חיים בו; אזור שאנו אומדים אותו ומתקיימים בו בצביעות, במין התנגשות חזיתית; באי-הבנה פטאלית של הטבע, שנהפכת תדיר לקטלנית; אזור שבו אפילו המדע אינו יכול
>>>
ו נורת היא יצירה יוצאת דופן הממוקמת על הגבול שבין השירה והמוסיקה, בין העברית והגרמנית ובין הטקסט כשירה והטקסט כפרטיטורה. הספר הוא טקסט אזוטרי המורכב ממילים עבריות וזרות, קיימות ומומצאות, ממצלולים כמו-עבריים, כמו-גרמניים וכמו-ארמיים, ומניאולוגיזמים.
>>>
"אח לשינה מספר את סיפורו של יוהאנס אליאס אלדר, שנולד בתחילת המאה ה- 19 עם חוש שמיעה על טבעי וכשרון מוסיקלי נשגב. אח לשינה נע ללא רחם אל הטרגדיה. אליאס נכנע להיגיון מפותל שאמר לו כי מי שאוהב אינו ישן. הוא מחליט לא לישון עוד, ומדרדר לשיגעון .
>>>
ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה.
>>>
