בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

סטאדס טרקל ג'ו אוליבר, המלך

מתוך ענקי הג'אז

Captain, captain, I mean you must be cross
Captain, captain, I said you must be cross –
When it’s twelve o’clock and you won’t knock off.

האיש כבד הגוף שר בשקט לעצמו בזמן שסידר את שולחנות הביליארד באולם המשחקים שבו עבד כשרת. היו לו פנים עצובות וצלקת עיטרה את עינו השמאלית. היתה זו שעת ערב של חודש אפריל בסוואנה, ג'ורג'יה, ב-1938.
"יופי של בלוז, ג'ו," אמר שחקן צעיר בעודו מעביר את הגיר על פני קצה מקל הביליארד שלו.
"אני כתבתי את זה," ענה השרת.
"ואני נפוליאון בונפרטה!" גיחך הצעיר.
"תכף תגיד לנו, ג'ו, שאתה כתבת את המוזיקה שאנחנו שומעים במכונת התקליטים הזאת!"
"באמת כתבתי אותה," חייך ג'ו בעגמומיות.
כולם צחקו באולם המשחקים.
המנגינה שהתנגנה במכונת התקליטים היתה Sugarfoot Stomp. ניגנה אותה התזמורת של בני גודמן.
"בטח," המשיך ברצינות האיש כבד הגוף, "אני קראתי לזה Dippermouth Blues. הם שינו את השם, אבל זה קטע שלי."
"ספר, ספר לנו על זה, פאפה ג'ו!" דרבן אותו בחור אחר, כשהוא תוקע מרפק בחברו. הם השתעשעו על חשבונו של ג'ו אוליבר, השרת.
אוליבר מלמל, לעצמו כמעט, "'פאפה ג'ו'! ככה לואי תמיד קרא לי!"
"איזה לואי?"
"לואי ארמסטרונג. הוא היה תלמיד שלי."
כל הלקוחות פרצו בצהלה פרועה. הם טפחו על ירכיהם ושאגו מצחוק. זה היה משעשע יותר מאשר ללכת לקולנוע.
השעה היתה חצות כשג'ו אוליבר, בן החמישים ושלוש, כיבה את האורות ונעל את דלת הכניסה של האולם כשהוא נאנח בלאות. הוא היה מותש. למחרת בשעה תשע בבוקר עליו לפתוח מחדש את המקום.
כשצעד בכבדות ברחוב השקט אל חדרו השכור, חשב על Dippermouth Blues. איך ניגן קורוס  אחר קורוס בקורנית המוזהבת שלו! זה היה לפני שאיבד את שיניו, לפני שחלה. באותם ימים זכרו אותו.
בחדרו הקטן והעלוב ישב לכתוב מכתב ארוך לאחותו, ויקטוריה, שאיתה התכתב לעתים קרובות. היא זכרה.

אחות יקרה:
אני צריך לספר לך משהו, אבל אל תיבהלי: יש לי לחץ דם גבוה. אני לא יכול לטפל בזה כי כל ביקור אצל הרופא עולה שלושה דולר. עכשיו זה מתחיל להשפיע על הלב שלי. אבל אני לא אחד שמתייאש מהר. אני תמיד מרגיש שיש לי סיכוי, כאילו כל פעם שדלת אחת נסגרת, אלוהים הטוב פותח אחרת.

כל חייו, מאז זכר את עצמו, היה ג'ו אוליבר אופטימי. הוא הניח את העט ונעץ מבט בקיר החשוף. חיוך התפשט על פניו כשנזכר בימיו הראשונים בניו אורלינס... כשנזכר בילד הקטן והשמנמן שישב על המדרכה. ... תהלוכה של תזמורת כלי נשיפה עברה בסמוך.
מתי זה היה? 1895? 1896?
כל כך מזמן, ובכל זאת נדמה כאילו רק אתמול...

ג'ו אוליבר בן העשר דילג משפת המדרכה אל אמצע הכביש. הוא צעד עם ילדים רבים אחרים בעקבות תזמורת כלי הנשיפה. מבוגרים, בני נוער וילדים וילדות קטנים טופפו ורקדו מאחורי המוזיקאים, כשהם יוצרים את מה שנקרא "השורה השנייה".
בניו אורלינס כולם אהבו את המוזיקה של תזמורות כלי הנשיפה. בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, תהלוכות כאלה היו עניין שבשגרה. השחורים, דור אחד בלבד אחרי ביטול  העבדות, ביטאו במוזיקה את שמחתם על החופש שזה עתה זכו בו. תזמורות כלי הנשיפה ניגנו בקרנבלים, בחגים, בפיקניקים ובהלוויות. כמעט כל אירוע היה מלווה במוזיקה.
במהלך הלוויה, התזמורת היתה מנגנת ספיריטואל איטי בדרך לבית הקברות. אבל בדרך חזרה,  המוזיקאים ניגנו לחן עליז. כוונתם לא היתה לפגוע בכבוד המת. ממש לא! את רחשי ההוקרה שלהם לנפטר הם הביעו בדרך לקבר; בדרך חזרה, המוזיקה היתה בשביל החיים. החיים ממשיכים – זה מה שהכריז נגן החצוצרה כשהפנה את כלי הנגינה שלו אל השמים, בעוד התזמורת פוצחת במארש צוהל.
רק מוזיקאים מעטים ידעו לקרוא תווים. כתוצאה מכך, הם ניגנו על פי הרגש, הלכו בעקבות הרוח. הם נטלו לעצמם חירויות שונות ביחס ליצירות המקוריות. רבות מהמנגינות מוצאן היה מאירופה, בעיקר מספרד ומצרפת. ממדינות אלה הגיעו רבים מהמתיישבים הראשונים של לואיזיאנה. הקצבים מוצאם היה ממערב אפריקה. מאתיים שנה קודם לכן נחטפו אבותיהם של המוזיקאים מהחופים ההם.
כך שהמוזיקה שנוגנה מעולם לא נשמעה לפני כן. היא היתה משוחררת, חופשייה וקלה. המבוגרים והילדים שיצרו את "השורה השנייה" לא רק צעדו לפיה; הם רקדו. זה היה ג'אז, עדיין בחיתוליו.

ג'ו אוליבר הקטן, המפזז בצהלה מאחורי המוזיקאי האחרון, חיקה את המנהיג. הוא אחז בידיו חצוצרה דמיונית, לחץ על שסתומים דמיוניים וחצצר אל השמים.
"אח!" מלמל הילד השמנמן לעצמו. "איזה יופי יהיה כשאתקע בכל רחבי העיר בחצוצרה אמיתית משלי! יום אחד הם יקראו לי קינג, בדיוק כמו לבאדי בוֹלדֶן!"
בולדן היה הראשון מבין נגני הקורנית המפורסמים של ניו אורלינס. בסוף שנות התשעים של המאה התשע עשרה אפשר היה לראות אותו לעתים קרובות מוביל את תזמורתו במורד רחובות העיר. נגן הקורנית רב העוצמה ביותר כונה קינג. באותם ימים היה באדי בולדן השליט הבלתי מעורער.
האם היה זה ב-1898, כשג'ו אוליבר בן השלוש עשרה לקח לראשונה לידיו קורנית חבוטה והחל ללמד את עצמו לנגן? הוא למד לאט, אבל עבד קשה מאוד. הוא לימד את עצמו לקרוא מוזיקה! בעמל רב עקב אחר התווים שעל הנייר. הקריאה לא באה לו בקלות.
יום אחד בא המורה למוזיקה וולטר קנצ'ן לבקר את גברת אוליבר. "הייתי רוצה לצרף את ג'ו הקטן לתזמורת כלי הנשיפה שלי. את מרשה?"
"אבל הוא רק בן ארבע עשרה!" ענתה האם.
"זו תזמורת ילדים. כולם מהשכונה," הסביר המורה.
"הוא מספיק טוב?" שאלה גברת אוליבר.
ג'ו התפרץ. "אמא! מה, אני הולך להיות מלך החצוצרה של ניו אורלינס! תרשי לי, תרשי לי!"
קנצ'ן טפח על כתפו של הילד.
"דרך ארוכה עוד לפניך, ג'ו. יש לך עוד הרבה מה ללמוד על הכלי הזה. אבל אני בהחלט יכול לומר שאתה מתאמץ."
ג'ו הופיע עם תזמורת הילדים בכמה ערים בלואיזיאנה. במהלך ביקור בבאטון רוז' אירעה לג'ו תאונה: הוא נפגע מעל לעינו השמאלית ממקל של מטאטא. הצלקת שהותיר המקל נשארה איתו כל ימי חייו.
ב-1900 נפטרה אמו. מאז ואילך, אחותו ויקטוריה היא שדאגה לרווחתו. היא נותרה נאמנה לאחיה הצעיר במשך כל השנים.
בשנים הראשונות של המאה העשרים, ג'ו ניגן במספר תזמורות כלי נשיפה, כשהוא תוקע בקורנית שלו בכוח ובאריכות. אחת העבודות הראשונות שלו היתה ב-Onward Brass Band, שאותה הוביל מנואל פרז;   שם החלו הצרות של אוליבר. הוא כל כך התרגל לעקוב אחר התווים, אחר המוזיקה כפי שנכתבה, עד שכשהאחרים אלתרו, הוא התבלבל.
"כדאי שתלך הביתה, ג'ו," הם אמרו לו. "אתה מנגן חזק מדי וגרוע מדי."
אוליבר היה מדוכא. הוא ידע שהם צודקים. ג'אז זה יותר מאשר לעקוב אחר התווים שעל הנייר. הוא ידע שחייבת להיות שם תחושה של חופש.
"אתה צריך להוציא את מה שיש לך בפנים," אמר לו באנק ג'ונסון. באנק, שג'ו ניגן במקומו בהזדמנויות שונות, לימד אותו כמה חשוב להרגיש חופשי, להרגיש משוחרר.
* * *
בעשור הראשון של המאה החדשה אוליבר עבד כמלצר. ההכנסה מנגינה בתזמורת כלי נשיפה לא הספיקה לו ולמשפחתו. ג'ו זה עתה התחתן; לאשתו, סטלה, היתה ילדה מנישואים קודמים.
ג'ו אוליבר היה מלצר טוב, אבל הוא היה נגן קורנית טוב הרבה יותר. הוא התאמן ללא הפסק; הוא האזין לאחרים ללא הפסק. שני הקורניתנים שהוא קינא בהם וחשש מהם יותר מכול היו מנואל פרז ופרדי קֶפארד.  הם נראו כל כך בטוחים בעצמם. יום אחד, הבטיח לעצמו, יעלה עליהם.
הוא התאמן כל יום. מהר מאוד הבחינו כולם בהתקדמות שלו.
"הג'ו אוליבר הזה, יש לו חתיכת אש בחצוצרה שלו."
"וגם חתיכת ריאות," העיר אחר.
שוב ושוב היה עליו למצוא מישהו אחר שימלצר במקומו. ה-Eagle Brass Band ביקשה את שירותיו; כך גם ה-Olympia Band, וכן ה-Magnolia Band וה-Original Superior Orchestra.
דמותו העצומה של הקורניתן, ששקל 115 קילוגרם, המלווה בתזמורת כלי נשיפה זו או אחרת, הפכה למראה מוכר ברחובותיה של ניו אורלינס. כשם שכמה שנים קודם לכן ליווה את באדי בולדן וחיקה אותו, כך גם לו היו עכשיו מעריצים מבין הילדים הקטנים. אחד מהם היה ילד כחוש משכונה קשה בשם בֶּק או' טאון (אחורי העיר). שמו היה לואי ארמסטרונג.
אבל אוליבר עדיין לא היה מרוצה. אנשים קראו לפרדי קפארד קינג. כשהם לא היללו את קפארד, הם דיברו בחום על מנואל פרז.
"אני יותר טוב מהם," מלמל אוליבר. "אני יכול לתקוע בחצוצרה יותר חזק ויותר ארוך ויותר מתוק."
לילה אחד הוכיח את זה באופן דרמטי ביותר.
השנה היתה 1910. ג'ו אוליבר כבר עבד כמוזיקאי במשרה מלאה. הוא היה חצוצרן הבית של ה-Abadie Cabaret שבסטוריוויל, רובע חיי הלילה של ניו אורלינס.  קפארד ניגן במופע המרכזי ב-Pete Lala's, מרחק רחוב אחד משם. פרז כיכב במועדון אחר באותו רחוב.
ג'ו איצבע בעצבנות את שסתומי הקורנית החבוטה שלו. הוא ניגן כל כך חזק שלעתים קרובות היה עליו להחליף קורנית. הוא האזין לכמה לקוחות שישבו בשולחן סמוך. הם דיברו בנימה חדורת יראת כבוד: "קפארד ופרז, הם המלכים!"
לפתע פנה אוליבר לנגן הפסנתר, ריצ'רד מ' ג'ונס.
"נגן משהו בסי במול."
"מה?" שאל הפסנתרן ההמום. התזמורת בדיוק יצאה להפסקה.
"פשוט נגן בלוז," פקד אוליבר.
בעוד ג'ונס מחפש אקורדים על הפסנתר, ג'ו הרים את הקורנית אל שפתיו וחצצר. הוא יצא החוצה, עמד בפינת הרחוב וניגן בלוז – חזק, צלול ואמיתי. הוא הפנה את הקורנית אל עבר Lala's Cafe, שם האזין לו קפארד. אחר כך כיוון את מלוא עוצמת נגינתו אל מועדון הלילה של פרז הנדהם.
אנשים פרצו החוצה. מעולם לא שמעו חצוצרה כזאת לפני לכן! הם התקבצו מכל רובעי העיר – מבתים, מחנויות ומקברטים.
אוליבר הגאה הרחיק את שפתיו מהפומית וקרא במלוא גרונו:
"זהו! זה יראה להם מי המלך!"
הוא חידש את נגינתו ונכנס ל-Abadie Cabaret. הקהל הלך אחריו.
זה היה ליל הכתרתו של ג'ו אוליבר. מאותו רגע הוא הוכרז קינג.

כראוי למלך, ג'ו אהב את החיים הטובים. היה לו תיאבון עצום; הוא היה רגיל לאכול תריסר המבורגרים בארוחה אחת, ולשטוף אותם בשני ליטרים חלב. עם זאת, המאכל שאהב ביותר היה שעועית אדומה באורז, שהיתה מומחיותה של אשתו סטלה.
"אכילה וביליארד הם שני התחביבים האהובים עלי," היה צוחק.
הוא בילה באולמות הביליארד זמן רב כמו במועדוני הלילה שבהם עבד.
משכורתו ב-Abadie היתה אמנם שנים עשר דולר בלבד, אבל הטיפים שקיבל הסתכמו בהרבה יותר. מה שהיה הכי חשוב לאוליבר, זה ההכרה שקיבל כמספר אחת בניו אורלינס. ג'ו אוליבר נהנה מהחיים.
ב-1911, כשפרדי קפארד עזב עם להקתו את Lala's Cafe ויצא לסיבוב הופעות בצפון, ג'ו אוליבר החליף אותו. הקינג החל לערוך ב-Lala's ניסויים בעמעמים. הוא ניסה ללכוד בצליל את הקול האנושי, את האנחה ואת הצעקה.
הוא השתמש בחפצים שונים: ספל, כוס זכוכית, דלי צעצוע, כיפת גומי של שרברבים. הוא תקע אותם בפעמון הקורנית. הצלילים שבקעו ממנה היו נוקבים וברורים.
"תקשיבו לחצוצרה של קינג!" קרא אחד הלקוחות. "היא בוכה כמו תינוק! וואה-וואה! וואה-וואה!"
"היא גונחת כמו אישה!" אמר אחר.
"היא נוהמת כאילו היא כועסת!" הוסיף שלישי.
"היא מדברת! היא מדברת אלינו!"
העמעם האהוב עליו היה חפץ קטן ממתכת שדמה לידית של דלת. אוליבר נשא אותו תמיד בכיסו. הוא היה רדוף פחד שאחרים יגנבו את רעיונותיו והמצאותיו.
בתקופה זו החל לכתוב מספר רב של יצירות ג'אז. Dippermouth Blues היא המפורסמת שבהן. היא מבוססת על תו חוזר אחד, ומגיעה לשיא לאחר פראזות חוזרות של סטאקאטו מהיר הנערמות זו על גבי זו. היא נוגעת ללב ורבת עוצמה בעת ובעונה אחת. הבלוז הזה מציג את נגינת הקורנית שלו במיטבה.
כשמוזיקאים שהאזינו לו שאלו על אחד מהקטעים שלו, מיד נעשה אוליבר חשדן.
"מה השם של הקטע הזה, קינג?" היתה השאלה.
"מה, זה?" ענה ג'ו בנועם. "קוראים לזה 'מה אני יודע?'" היתה תשובתו תמיד.
באותן שנים ג'ו היה מבוקש ביותר. הוא היה רגיל לעבוד בכמה מקומות בלילה אחד. מלבד עבודתו במועדונים של סטוריוויל, הוא ניגן גם בפיקניקים, בהלוויות ובקרנבלים. הקורנית שלו הפכה לקול קבוע ברחובות ניו אורלינס, כמו גם בין קירות הקברטים.
 האוהד והמעריץ הנלהב ביותר שלו היה לואי ארמסטרונג הקטן, ילד בן ארבע עשרה שזה עתה השתחרר מבית יתומים. הגבר הגדול חש גם הוא קירבה אל הילד. הוא דימה לראות בלואי את המוזיקאי שיום אחד ייקח את מקומו. על אף שלא היתה לו סבלנות רבה לאחרים, ג'ו אוליבר תמיד מצא זמן בשביל ארמסטרונג הצעיר. הוא יעץ לו, עודד אותו, דאג לו לעבודה. הוא אפילו קנה לו קורנית.
אוליבר תמיד אהב ילדים. על אף שהיתה לו בת חורגת קטנה, רובי, הוא חלם על בן משלו. בלואי ארמסטרונג ראה את הבן שיכול היה להיות לו. "פאפה ג'ו", לואי קרא לו. היתה לו סיבה טובה לכך.
ב-1917 לא היתה בניו אורלינס עוד תזמורת ברמה של התזמורת שהובילו אוליבר וקיד אורי הטרומבוניסט.  לעתים קרובות ניגנה חבורה אימתנית זו בלוז על גבי עגלה שחנתה בפינת רחוב, כשהם מפרסמים בצורה זו אירוע כלשהו או איזו הופעה במועדון לילה. אם איתרע מזלה של להקת נגנים אחרת ונפל בחלקה לפרסם באותו רחוב אירוע אחר בצורה דומה, התזמורת של אוליבר ואורי "נפנפה" אותם משם בקלות רבה.
זו היתה חוויה משפילה לתזמורת המנוצחת. אוליבר רצה לחסוך לבן חסותו - ארמסטרונג - את הבושה.
"בכל פעם שאתה מתקרב עם התזמורת שלך," יעץ ללואי הקטן, "תעמוד בעגלה. ככה אראה אותך ולא אנפנף אותך משם."

ב-1918 נפרד קינג אוליבר מניו אורלינס; שיקגו דרשה את שירותיו. רובע סטוריוויל נסגר שנה קודם לכן בצו של חיל הים, אחרי שכמה מלחים היו מעורבים בתגרות שפרצו במסבאות באזור. כתוצאה מכך, מוזיקאי ג'אז רבים מצאו את עצמם מובטלים. האוכלוסייה השחורה של שיקגו גדלה במהירות. מכלאות הבקר ומפעלי הפלדה הציעו מקומות עבודה בשפע. לקהל העצום הזה נדרשו מוזיקאים.
הפרידה היתה עצובה לאוליבר, ולרבים מחבריו שבאו להיפרד ממנו בתחנת הרכבת. עצוב מכולם היה לואי ארמסטרונג. אמנם קיבל את מקומו של אלילו בתזמורת של קיד אורי בניו אורלינס, אבל הוא תהה מתי יראה שוב את "פאפה ג'ו".
כשאוליבר הגיע לשיקגו, חיכו לו שם שתי הצעות עבודה.
ה-Royal Gardens שזה מקרוב נפתח היה מעוניין בשירותיו. גם ה-Dreamland Cafe. ג'ימי נון,  מוזיקאי מחונן מניו אורלינס, עבד בראשון; סידני בֶּשֶט,  שהצטיין בסקסופון סופרן ובקלרנית, עבד בשני. באיזה מהמועדונים יבחר אוליבר?
"אקח את שני הג'ובים," אמר כלאחר יד.
לא הובעה שום התנגדות. המוזיקאים מעיר הולדתו היו מודעים לכוחו הבלתי רגיל ולעוצמת ריאותיו. בניו אורלינס הוא לא החזיק בכמה עבודות בעת ובעונה אחת?
אוליבר התקבל מיד בשיקגו כמוזיקאי ג'אז מרכזי.
ב-1920 ייסד תזמורת משלו. עכשיו היתה עבודה כפולה לא רק לו אלא גם לחבריו. הלהקה ניגנה ב-Dreamland מתשע וחצי בערב ועד אחת לפנות בוקר. אז צעדו במורד הרחוב מרחק כמה גושי בניינים כדי לנגן ב-Pekin Inn מאחת ועד שש בבוקר. זה היה אולי קשה לאחרים, אבל זה היה קל למנהיג. הוא היה יכול לנגן בקורנית שלו כל הלילה מבלי להתעייף.
ב-1921 לקח את התזמורת שלו לקליפורניה. החוף המערבי היה להוט לשמוע את הג'אז של ניו אורלינס. כאן, אוליבר היה קורבן לאירוניה שממנה פחד.
מאט קארי, קורניתן מניו אורלינס, הקדים אותו בחוף המערבי. מאט אימץ ללא ספק כמה מרעיונותיו של ג'ו, ובייחוד את השימוש בעמעמים. כשאוליבר עמד וניגן בקורנית שלו, היה יותר ממאזין מאוכזב אחד שאמר: "אין בו שום דבר מקורי. הוא מחקה את מאט קארי!"
לא רק שמו של קינג אוליבר הלך לפניו, אלא גם סגנונו המיוחד. למרות הכול, סיבוב ההופעות בקליפורניה היה מוצלח ביותר. הוא דחה הצעות מפתות רבות וחזר לשיקגו.
ב-1922 היה אוליבר בשיאו כמוזיקאי. ב-Lincoln Gardens (לשעבר ה-Royal Gardens) הוא ייסד את אחת התזמורות המלהיבות ביותר בהיסטוריה של הג'אז, שהשפעתה על מוזיקאים צעירים היתה רבה יותר מזו של כל תזמורת אחרת בזמנה. ניגנו איתו ג'וני דודס,  אחד הקלרניתנים החמים ביותר שיצאו מניו אורלינס; בייבי דודס, אחיו של ג'וני, על התופים; ליל הארדין, פסנתרנית צעירה ונפלאה,  ואונורה דוטריי  הטרומבוניסט. אבל המוזיקאי החשוב ביותר טרם הגיע.
אוליבר שלח מברק לניו אורלינס: בוא לשיקגו והצטרף אלי ל-Lincoln Gardens. המברק היה ממוען ללואי ארמסטרונג.
בערב חם של יולי ב-1922 נכנס לואי בביישנות למועדון. זה עתה ירד מהרכבת. בראותו את הגבר הצעיר, קרא מנהיג הלהקה גדל הגוף: "הנה הוא!" הוא קפץ מבימת התזמורת, חיבק את לואי ופלט במהירות: "איפה היית? חיכינו לך! אוח, בן, אני ממש גאה בך!"
עם אוליבר וארמסטרונג בשתי קורניתות, הפכה ה-Creole Jazz Band לשיחת המדינה. ערב ערב היה ה-Lincoln Gardens מלא עד אפס מקום בקהל נלהב. בני שיקגו לבנים רבים, שהפכו אחר כך למוזיקאי ג'אז מפורסמים בזכות עצמם, קיבלו מהתזמורת הזאת הרבה מהאש שתבער בהם. הם האזינו, הם הריעו, הם למדו.
"איך הוא עושה את זה?" שאלו בהערצה. "איך האחרים יודעים מה הוא עומד לעשות?"
ג'ו אוליבר עמד מול התזמורת, ניגן שתיים או שלוש תיבות של קטע מסוים, רקע פעמיים ברגלו, והאחרים הצטרפו אליו בחופשיות ובהתלהבות. הוא אף פעם לא היה צריך לומר את שם הקטע; הם פשוט הרגישו אותו.
הכי מדהים היה כשארמסטרונג הצטרף אליו לקטעי סולו מתואמים. זה היה תמיד רגע השיא של הלילה. ללא שום סימן מוסכם, אוליבר היה רוכן תוך כדי נגינה לעברו של ארמסטרונג הצעיר, שהיה מגיש את הקורנית שלו אל שפתיו ומצטרף. הם היו "רוכבים" יחד, בתיאום מוחלט, בעליזות, בכוח, בגאווה. הם הבינו זה את זה באופן מושלם, כמו אב ובנו.
גאונותו של ארמסטרונג הורגשה כמעט מיד. מהר מאוד התחילו הרינונים.
"אוליבר מנסה להשאיר את לואי בצל."
"קינג מפחד מהילד, זה מה שזה."
"ארמסטרונג כבר עבר את אוליבר בהרבה."
רק ההערה האחרונה היתה נכונה. השמועות על קנאתו של אוליבר לא היו מבוססות. הוא היה גאה בתלמידו הצעיר. אולי חש לרגעים צביטה בלבו כשהאזין לצלילים המתרוננים שבקעו מקורניתו של הצעיר. טבעי היה שהמלך יחוש צער כשהרגיש כי הכתר נשמט מראשו. למרות זאת אהב את הגבר הצעיר שהתעלה על מורו.
הוא כלל לא הופתע כשלואי ארמסטרונג הוזמן ב-1924 להצטרף לתזמורתו של פלטשר הנדרסון  בניו יורק.
ג'ו אוליבר עצמו דחה הצעות רבות לנסוע למזרח; הוא לא היה אדם שאפתן.
"אני מרוצה איפה שאני. אני יכול לשחק ביליארד כמה שאני רוצה. אני יכול לראות את הווייט סוקס משחקים בקומיסקי פארק פה ליד. אני יכול לנגן בלוז איך שאני רוצה. מי צריך את ניו יורק?"
בסוף 1927, החלו לדעוך קצת האש שבתוכו וכוחו. היו לו בעיות שיניים, והנגינה בקורנית היתה עכשיו מאמץ.
בכל זאת, הקהל עדיין נהר לשמוע אותו. אינספור מוזיקאים חיקו את סגנונו ואת הטכניקה שלו. מאגזי ספאנייר, קורניתן מצוין משיקגו, זקף את סגנון הנגינה שלו והשימוש בעמעמים לזכותו של קינג אוליבר.
היו אחרים, מוכשרים פחות, שהעתיקו את הצליל של אוליבר מבלי שיזקפו זאת לזכותו. כשאחד מהם שאל על אחד הקטעים שזה עתה ניגן, ג'ו השיב את תשובתו הרגילה: "אה, זה? קוראים לזה 'מה אני יודע?'" את הסודות שלו אף אחד לא יגלה!
הוא היה עדיין המלך בשיקגו. דלי מי הסוכר עדיין ניצב על בימת התזמורת עבור מי מאנשיו שהיה צמא. השעועית האדומה באורז של אשתו היתה עדיין טעימה כתמיד.
ההזמנות מניו יורק המשיכו לזרום. ובאביב 1927 ג'ו אוליבר נענה לאחת מהן. היא הגיעה מאולם הנשפים של מלון סבוי, ביתם של כמה מלהקות הג'אז השחור המשובחות ביותר.
ייתכן שהסיבה העיקרית לנסיעתו היתה כלכלית. העסקים החלו להיחלש.
קרון רכבת איטי וזול הביא את קינג ואנשיו לניו יורק. ליד מושבו היה מונח סיר שעועית אדומה באורז שהכינה אשתו. הוא הגיע עייף, תשוש ובלבוש מרושל, והתנצל בפני הקהל בסבוי. האורחים קיבלו את פניו בלבביות. אחרי הכול, הוא היה קינג אוליבר. הוא היה אחד מהאבות הנכבדים של הג'אז. הוא היה "פאפה ג'ו" של ארמסטרונג הגדול. לא היה אכפת להם איך הוא לבוש. הם אהבו את המוזיקה שלו.
אבל זה היה מאוחר מדי.
הסגנון שג'ו היה אחד מיוצריו הובא למזרח על ידי מוזיקאים אחרים. החומר שניגן כבר לא היה חדש. הג'אז נעשה מתוחכם יותר. היו נגנים צעירים יותר, בעלי סגנונות חדשים יותר.
למרות זאת הוא הוזמן לנגן במועדון הכותנה, אחד המקומות המכובדים ביותר בהארלם. הוא דחה את ההזמנה. התנאים הכספיים לא סיפקו אותו. ג'ו אוליבר היה תמיד אדם גאה. הוא קבע רמה מסוימת עבורו ועבור המוזיקאים שלו. הוא לא היה מוכן להסתפק בפחות.
אולי היתה זו טעות גורלית מצדו לסרב להצעה הזאת. אבל "הטעות" של קינג אוליבר סיפקה הזדמנות פז למוזיקאי אחר, שעתיד להיות האמן היצירתי ביותר בג'אז. במקום ה-Creole Jazz Band של אוליבר, שכר מועדון הכותנה תזמורת שבראשה עמד פסנתרן צעיר ונאה מוושינגטון – דיוק אלינגטון.
מכאן ואילך, מזלו של קינג אוליבר בגד בו. כעת החלו הקשיים והטרגדיות.
שיניו הציקו לו יותר מתמיד. במהרה נאלץ לעקור את כולן. הנגינה בקורנית נהיתה קשה יותר ויותר. העבודה נהיתה נדירה יותר ויותר. כיסיו, שפעם היו מלאים כסף, היו עכשיו ריקים. ומה שהיה כואב יותר מכול היה שאנשים החלו לשכוח. אבל הוא מעולם לא איבד תקווה.
במהלך השנים הבאות, מקור ההכנסה העיקרי שלו היה ההקלטות שעשה לחברת התקליטים Brunswick & Victor. זה לא היה הרבה, אבל זה הספיק למחייתו. אלא שגם מקור זה החל להתדלדל.
אולי, הוא חשב, אנשים יזכרו אותו אם יופיע בכל מיני ערים. עם להקה שחבריה התחלפו תדיר, קינג אוליבר סייר בערים רבות בדרום כ"נגן הקורנית הגדול ביותר בעולם". סיור ההופעות החל ב-1930, ונמשך בהפסקות עד 1936. התוצאה היתה כישלון אחר כישלון. אנשים שכחו את המלך.
קשיים היו מנת חלקו. "סיבוב הניצחון" היה חוויה איומה... ליתר דיוק, שרשרת של חוויות איומות. האוטובוס התקלקל. המפיק ברח עם הכסף. הקהל היה גס רוח ולא הקשיב. בעלת הבית החרימה את המזוודות כפיצוי על שכר דירה שלא שולם.
מכאוביו של קינג אוליבר גברו. נשימתו הלכה והתקצרה; לחץ הדם שלו עלה.
אבל רוחו נותרה איתנה... הוא ליטף את העמעם הקטן שבכיסו... זה שצורתו ידית של דלת.
ציפה לו עוד רגע אחד של תהילה.
זה היה ביום הזיכרון, ב-1935, בסוואנה, ג'ורג'יה. האולם התמלא קהל שבא לשמוע את קינג אוליבר. הם זכרו אותו. מכל הערים שבהן ביקר בסיור הכושל שלו, העיר הזו התחבבה עליו ביותר.
זה היה נצחונו האחרון.
ב-1936, ג'ו אוליבר, איש חולה, החליט להתיישב בסוואנה. הוא היה עדיין מלא תקווה, עדיין חלם על קאמבק, ואפילו פתח תוכנית חיסכון. היו לו תוכניות לחזור לניו יורק ולהקים להקה. כדי להתקיים עבד בינתיים כשרת באולם ביליארד.
על אף שבעלי המקום הצעירים לגלגו על האיש כבד הגוף בעל הפנים העצובות, הוא חלם על המחר כמו גם על האתמול.
"אני תמיד מרגיש שיש לי סיכוי," כתב לאחותו. "כאילו בכל פעם שדלת אחת נסגרת, אלוהים הטוב פותח אחרת."

קינג אוליבר נפטר בשמונה באפריל, 1938. גופתו נשלחה צפונה בארון עץ זול ונקברה בניו יורק.
"הוא מת מלב שבור," אמר לואי ארמסטרונג.
יחד עם זאת, ג'ו אוליבר חי חיים עשירים ומלאים יותר מרוב האנשים. מוזיקאים רבים הגיעו להלווייתו. הם זכרו את קינג. הם זכרו את האש שלו, את היכולת שלו, את החום שלו. "פאפה ג'ו" היה אחד מענקי הג'אז הראשונים.
כל עוד מישהו צעיר ינגן בלוז בחצוצרה שלו,  קינג אוליבר ייזכר.

   

 

 
תרגום מאנגלית: דניאל פרידמן
עריכה מדעית: שלומי גולדנברג

 

king oliver.jpg

ג'ו אוליבר / רוברט גלסטר

רוברט שניידר אח לשינה

"אח לשינה מספר את סיפורו של יוהאנס אליאס אלדר, שנולד בתחילת המאה ה- 19 עם חוש שמיעה על טבעי וכשרון מוסיקלי נשגב. אח לשינה נע ללא רחם אל הטרגדיה. אליאס נכנע להיגיון מפותל שאמר לו כי מי שאוהב אינו ישן. הוא מחליט לא לישון עוד, ומדרדר לשיגעון . >>>

חנה ארנדט אייכמן בירושלים

בספר "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע" מכונסות רשימותיה של ארנדט ממשפט אייכמן, שאותו סיקרה כשליחה מטעם ה"ניו יורקר". >>>

אלן גינזברג דברי ברכה לפרננדו פסואה

בכל פעם שאני קורא פּסואה אני חושב
שאני טוב ממנו אני עושה את אותו הדבר
רק יותר בגדול - הוא בסך הכל מפורטוגל,
אני אמריקאי הארץ הגדולה בעולם >>>

סם שפרד האיש שהצליח בכוחות עצמו

בשבילו, זה התחיל ברגע של דממה מחרישת אזניים. משהו התנתק ונפל. אינסטינקטיבית הבין לבו שה"משהו" הזה היה הראייה, שטופחה זה זמן רב, של עצמו כיחיד מובדל; יישות אמריקנית בשם "האיש שהצליח בכוחות עצמו". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית