הספר מקוללים עלי אדמות יצא לאור בנובמבר 1961 בהוצאת פרנסואה מאספרו (Maspero) בעת שמחברו, פרנץ פאנון, שלקה בלוקמיה, נאבק על חייו בבית החולים של בסת'דה, ליד וושינגטון, ארצות-הברית. הספר, שהודפס בתנאים קשים של חשאיות כמעט מוחלטת כדי שלא יוחרם מיד עם צאתו ממכבש הדפוס, נאסר להפצה באישום של "פגיעה בביטחון הפנים של המדינה". כך קרה גם ב-1959, כאשר יצא לאור ספרו הקודם של פאנון השנה החמישית למהפכה האלג'ירית, אף הוא בהוצאת מאספרו, וגם בכמה מקרים אחרים של ספרים הקשורים למלחמת אלג'יריה (כמו הסירוב של מוריס מאסקינו, העריק של מוריין או קודם לכן, השאלה של אנרי אלג). איסורי הפצה שכאלה היו מקובלים באותה תקופה. למרות זאת, הספר מתגלגל והעיתונות מעניקה לו תשומת לב רחבה. בדרכי חתחתים, דרך תוניסיה, יגיע לידיו של פאנון עותק של הספר עם קטעי עיתונות, ביניהם מאמר ארוך ומשבח של ז'אן דניאל שפורסם בעיתון ל'אקספרס ב-30 בנובמבר. למקרא דברי השבח, פאנון מעיר: "זה לא מה שישיב לי את מח-העצם שלי". פאנון נפטר מספר ימים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר 1961. הוא היה בן שלושים ושש.
פאנון נולד ב-1925 בפור-דה-פראנס שבמרטיניק, למשפחה אמידה זעיר-בורגנית ומרובת ילדים. הוא גדל בעולמה של מושבה ותיקה, שבה עדיין לא מקובל לתהות על מוסד העבדות. פאנון מצטרף לכוחות הגוליסטים כבר בצעירותו, ומוצב בגדוד 5 שבו התקבצו המתנדבים מהאיים הקריביים. במהלך שירותו זה הוא רוכש את תרבות ההתנגדות שלו, אך גם מתנסה בגזענות פשוטה, יומיומית. הוא משתחרר עם עיטור הצטיינות (שהעניק לו מי שיהפוך לגנרל סאלאן, וזה הדבר היחידי המשותף להם, כפי שנהג פאנון לומר), עובר את בחינות הבגרות ומתרועע עם אמה סזר (Césaire) (שהוא מעריך ביותר אך כבר בשלב זה אינו שותף לדעותיו הפוליטיות). סזר מעדיף באותה תקופה לראות במרטיניק מחוז צרפתי. פאנון מוצא עצמו במהרה בצרפת, בפקולטה לרפואה של ליון. במקביל ללימודיו הוא מגלה עניין בתחומי הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, התיאטרון ומוקדם מאוד בוחר להתמחות בפסיכיאטריה. באותה עת הוא אינו מצטרף לשום מפלגה פוליטית אך נוטל חלק בתנועה האנטי-קולוניאליסטית ומשתתף בעריכת כתב-העת טאם טאם (Tam Tam), המיועד לסטודנטים שמוצאם מן המושבות. וחשוב מכול, ב-1952 הוא מפרסם מאמר ראשון בכתב-העת אספרי, "הסינדרום הצפון-אפריקני", שבו הוא דן בפועל הצפון-אפריקני, הגולה, המיוסר "במוות יומיומי", העקור משורשיו וקרוע מיעדיו, שהופך לחפץ, עצם שמושלך בהמולה הרוחשת. בבית-החולים הפסיכיאטרי של סנט-אלבן, שבו ישהה במשך חמישה-עשר חודשים, פוגש פאנון את פרנסואה טוסקל (Tosquelles), פסיכיאטר ממוצא ספרדי ופעיל אנטי-פרנקיסטי. פגישה זו תתגלה כמכרעת, הן ביחס להכשרתו כפסיכיאטר והן ביחס לפעילותו הפוליטית לעתיד. היא מהווה עבורו נקודת מפגש שבה נחקרות ההפרעות הנפשיות בכל הרמות, מקום שבו נפגשים הסומטי והנפשי, הסטרוקטורה וההיסטוריה. ב-1953, פאנון עובר את בחינת ההסמכה של בתי-החולים הפסיכיאטריים ומוצב בבית-החולים הפסיכיאטרי של בלידה, באלג'ריה. ספרו הראשון עור שחור, מסכות לבנות, רואה אור כבר ב-1952 בהוצאת סיי, הודות לפרנסיס ז'אנסון (Jeanson).
באלג'יריה, הוא נחשף לא רק לפסיכיאטריה הקלאסית של בתי-החולים לחולי-נפש, אלא גם לתיאוריות הפסיכיאטריות של אסכולת אלג'יר על הפרימיטיביזם של הילידים. הוא מגלה יותר ויותר מקרוב את המציאות הקולוניאלית של אלג'יריה באותה תקופה. בשלב הראשון, הוא מקדיש את כל מרצו לשינוי פני המחלקות שעליהן הוא ממונה, באמצעות "התרפיה-החברתית" שהוא יישם עם טוסקל. הוא טורח ללא הרף במטרה להביא לשינוי יחסי המטפלים עם החולים, עם האירופים אך גם עם "הילידים" המוסלמים, בניסיון לשקם את ההקשרים התרבותיים שלהם, השפה שלהם, ארגון החיים החברתיים שלהם וכל מה שעשוי להיות בעל משמעות. מהפכה פסיכיאטרית קטנה זו מקבלת הכרה על-ידי הסגל המטפל – המגויס פוליטית ברובו הגדול – כמו גם על-ידי הפעילים הפוליטיים של האיזור. שמו של פאנון הולך לפניו. אנחנו כבר ב-1955 ומלחמת אלג'יריה החלה. פאנון אינו מבין את עיוורונה של הממשלה הצרפתית הסוציאליסטית לנוכח שאיפת העצמאות של האלג'ירים ועמדותיו האנטי-קולוניאליות הולכות ונודעות ברבים. העמותה ההומניטרית "ידידויות אלג'יריות" (Amitiés Algériennes), שנועדה להגיש סיוע חומרי למשפחות העצורים הפוליטיים ונוהלה למעשה בידי פעילים לאומניים שעמדו בקשר ישיר עם הלוחמים שהצטרפו למחתרת בסמוך לבלידה, יוצרת עימו קשר. בקשתה הראשונה: שיטפל באנשי מחתרת הסובלים מבעיות נפשיות.
כך, דרך הקשרים הנימיים שבין פסיכיאטריה לפעילות פוליטית, פאנון מתגייס למאבק של האלג'ירים למען עצמאותם. בסוף 1956 הוא מתפטר ממשרתו כרופא פסיכיאטר במכתב גלוי למושל הכללי רובר לאקוסט(Lacoste) שבו הוא כותב כי אין ביכולתו לרפא בכוח אנשים, "להשיב אותם למקומם במדינה שבה חוסר-צדק, אי-שוויון ורצח הפכו לעקרונות חוקיים, שבה המקומי, המנוכר דרך קבע בארצו שלו, חי במצב של דפרסונליזציה מוחלטת". פאנון מגורש מאלג'יריה. בהמשך, בשליש הראשון של שנת 1957, הוא שוהה בצרפת במשך שלושה חודשים, שהות שבמהלכה הוא אינו מוצא הדים לביטחונו כי עצמאותה של אלג'יריה בלתי-נמנעת. בעזרתה של הפדרציה הצרפתית של ה-FLN, הוא מגיע לתוניס, שם הולך ומתגבש הארגון החיצוני של תנועת השחרור הלאומית. הקרע הוא סופי. פאנון ממשיך בתוניס בפעילות כפולה, פסיכיאטרית ופוליטית. הוא חבר המערכת של עיתון ה-FLN, אל מוג'אהיד (El Moudjahid). הוא חווה מבפנים את כל הסתירות של חזית השחרור הלאומית, בהן את המאבקים ההולכים וגדלים בין הנציגים הפוליטיים לצבא. יחד עם זאת, למרות אכזבתו התכופה, פאנון ממשיך לתמוך במאבק האלג'ירי לשחרור ולהיות פסיכיאטר רב פעלים וחידושים. הוא מתעניין יותר ויותר באפריקה שמדרום לסהרה, ומתמנה על-ידי הממשלה הזמנית של הרפובליקה האלג'ירית לשגריר נודד באפריקה השחורה בסוף 1959, השנה שבה זכו רבות מן המדינות האפריקניות לעצמאות. פאנון אינו חוסך במאמצים, ונודד מגאנה לקמרון, מאנגולה למאלי, כדי לקדם את המאבק לעצמאות אמיתית. הוא בוחן אפילו את האפשרות להקים חזית שתצא ממאלי ותחצה את הסהרה כדי להצטרף ללוחמים האלג'ירים. אך בדצמבר 1960, במהלך שהות בתוניס, פאנון מגלה שלקה במחלת הלוקמיה. נותרה לו שנה אחת לחיות, שבמהלכה יכתוב את מקוללים עלי אדמות.
ספר זה – שהוא היחידי שאת כותרתו בחר פאנון עצמו ולא המוציא לאור – נכתב בידי אדם היודע כי ימיו ספורים וכי הוא עתיד למות ממחלה שבאותה תקופה, כפי שלא נעלם ממנו ודאי כרופא, היתה חשוכת מרפא. במעין מרוץ אמיתי נגד השעון והמוות, מבקש פאנון להעביר מסר אחרון. למי? למנושלים, שאינם בהכרח עוד אותם פועלים של המדינות המתועשות של סוף המאה ה-19, שנהגו לשיר "קומו, המקוללים עלי אדמות, קומו, עבדים מזי רעב".[1] המקוללים עלי אדמות שאליהם פונה פאנון הםמנושלי הארצות העניות הזקוקים באמת לאדמה וללחם, בזמן שמעמד הפועלים של העולם המערבי, לעתים קרובות גזעני ובור ביחס לאוכלוסיות שמעבר לים, מגלה אדישות יחסית לגורלן של המושבות שמהן הוא מפיק בעקיפין רווחים. ספר זה הוא לא דין וחשבון כלכלי וגם לא מסה סוציולוגית או פוליטית, הוא קריאה ואפילו צעקת אזהרה על מצבן ועתידן של המדינות המיושבות (colonisés). כמו בכל ספריו, פאנון מעמיד אלה מול אלה את הפוליטיקה, את התרבות ואת היחיד, ובוחן את השלכותיה של השליטה הכלכלית, הפוליטית והתרבותית על הנשלט. ניתוחו מדגיש את תוצאות השעבוד לא רק של העמים אלא גם של היחידים, ואת תנאי שחרורם, שהוא קודם כול שחרורו של היחיד, "דקולוניזציה של ההוויה".
מקוללים עלי אדמות הוא אם כן ספרו האחרון של פרנץ פאנון. קדמו לו עור שחור, מסכות לבנות שנכתב ב-1952, כשפאנון היה בן 25, והשנה החמישית למהפכה האלג'ירית שנכתב ב-1959 והיה מן הספרים הראשונים שהוציא לאור פרנסואה מאספרו. כמו כן הוא פרסם מאמרים רבים: "הסינדרום הצפון-אפריקני", שכבר הוזכר, הרצאות בנושאי פסיכיאטריה, ביניהם "גזענות ותרבות" שנשא בקונגרס הראשון של הסופרים השחורים ב-1956, ו"תרבות ואומה" שנשא בקונגרס השני של הסופרים השחורים ב-1959 ברומא. בכל הכתבים הללו, פיתוח הטיעונים אינו מבוסס על תיאוריה אלא על מה שנחווה, שהוא נקודת המוצא להתגבשות חשיבתו. כבר בספר עור שחור, מסכות לבנות, החשיבה על הגזענות היתה קשורה לשליטה של תרבויות מסוימות שהוכרזה באופן חד-צדדי: אין מדובר בתאונה, בקפריזה פסיכולוגית, אלא במערכת תרבותית של דיכוי הפועלת גם במצב הקולוניאלי. אין טעם להילחם בגזענות אם לא מבהירים תחילה את ההשלכות של הדיכוי שמפעילה התרבות השלטת, דיכוי הפוגע בקהילות, בפוליטיקה, בתרבות אך גם בהוויה הנפשית. מקוללים עלי אדמות ממשיך בחקירת הניכור שנוצר על ידי עולם שליט, שמעוות ומשנהלא רק ציבורים אלא פוגע גם בעתידם האישי של יחידים. הספר חוזר, תוך הקצנה במסגרת המאבק הפוליטי, על נתונים על יחסי שולט/נשלט ועל תנאי השחרור, הקושרים לפוליטיקה ולתרבות את שחרור הסובייקט. שני הפרקים האחרונים מוקדשים האחד לתרבות ולקשר שלה עם בניית האומה, השני להפרעות הנפשיות הטראומטיות שנגרמו לשני הצדדים בעקבות המלחמה באלג'יריה.
פאנון כותב מתוך ניסיונו הייחודי, מתוך ההיסטוריה המיידית, מתוך הצלילה שלו לתוך ההיסטוריה הזאת, מתוך חוויה שהוא חש צורך לגבש ולהנחיל. אפילו הכתיבה עוקבת אחר תנועה זו: חמשת המוטיבים המרכיבים את חמשת הפרקים של הספר מובאים כמו חלקים, כמו בתים של שיר שבהם נמהלים רגעי אנליזה מדוקדקת אך כתובה תמיד בשפה אשר, כדברי פאנון הצעיר עצמו על ספרו הראשון עור שחור, מסכות לבנות, מחפשת לייצר, מעבר למשמעויות, הבנה שאינה קשורה אך ורק ליכולת ההבניה המושגית. היו מי שטענו נגדו בעבר ועדיין טוענים כי הוא מערבב רמות וסוגים שונים של שיח – אנליזה פוליטית, תרבותית ופסיכולוגית; שהוא מעביר מן השדה של ניסיונו הפרטי כפסיכיאטר המתמודד עם מחלת הנפש, נתונים שאינם תואמים את השדה הפוליטי. היו מי שטענו כנגד הסגנון שלו, אותו כינו לירי ונבואי. אך באופן פרדוקסלי, זה מה שהופך את פאנון למודרני. כפסיכיאטר, הניסיון שרכש עם הסובייקטים הסובלים העמיד אותו במגע ישיר עם המקופחים. כמו כן טענו נגדו כי הדגיש את האלימות. אך פאנון הרי הכיר מניסיונו את השלכותיה של האלימות המופעלת על היחיד: אין לו מוצא אחר עבור עצמו מלבד ההתאבנות הגורמת לדפרסונליזציה או ההשתלטות של דחף אלימות נוראית ששחייב מדי פעם לבוא לידי ביטוי. במקום להתכחש לאלימות הזו, יש לארגן אותה כמאבק לשחרור, המאפשר להתעלות מעליה. במילים אלה חתם פאנון את הרצאתו "גזענות ותרבות": "ברגע שתשוחרר התרבות המקובעת והקשיחה של הכובש, היא תוכל להיפתח סוף-סוף אל העם שהפך לאח של ממש. שתי התרבויות יוכלו להתעמת, להעשיר זו את זו. [...] האוניברסליות טמונה בהחלטה לקבל את היחסיות ההדדית של התרבויות השונות ברגע שהוקע לנצח המצב הקולוניאלי". פאנון הצביע על אותה התעלות של העולם השחור והלבן גם בספרו עור שחור, מסכות לבנות: "על שניהם להתרחק מן הנתיבים הבלתי-אנושיים שבהם הלכו אבותיהם ההדדיים, כדי שתוכל להיוולד תקשורת אמיתית". גם אם הוקצנה בינתיים במאבק הפוליטי, ניתן עדיין למצוא תפיסה זו של התעלות בספר מקוללים עלי אדמות.
ההקדמה היפה שכתב ז'אן-פול סארטר לספר, לבקשתו של פאנון, נקראה, כך נדמה, יותר מן הספר עצמו במשך השנים. אלא שהיא דווקא מסיטה את תשומת-הלב ממה שהעסיק את פאנון באמת ומהטון של כתיבתו. ההקדמה פונה בעיקר לאירופים, ובכך מכוננת אי-התאמה ראשונה בינה לבין הטקסט שאותו היא מקדימה. פאנון, לעומת זאת, פונה אל כל האחרים ומצביע בפניהם על עתיד שבו ימוגר "הפחד מן האחר". ובעיקר, הקדמה זו מקצינה את הניתוח של פאנון ביחס לאלימות. אכן, סארטר מצדיק את האלימות, בעוד פאנון בוחן אותה אך אינו מקדם אותה כיעד כשלעצמו, אלא רואה בה שלב הכרחי. לפיכך, הטקסט של סארטר מקבל לרגעים היבטים של עידוד לפשיעה. משפטים כמו: "קראו את פאנון ותבינו כי בתקופת חוסר-האונים, הטירוף הרצחני הוא הלא-מודע הקולקטיבי של המיושבים", וגם: "חיסול של אירופי משיג שתי ציפורים במכה אחת, הוא מחסל בו זמנית את המדכא ואת המדוכא: מה שנותר הוא אדם אחד מת ואדם אחד חופשי", מצרים את רוחב ההצעה של פאנון, משום שנדמה כי הם כבר לא מצדיקים את האלימות, אלא את הרצח האינדיבידואלי לשמו. מדובר בפשיעה ולא עוד באלימות אינהרנטית לכל בן אנוש, שהיא קריאה להפוך להוויה, במסגרת אפשרות המימוש של עצמך. פאנון לא הגיב על ההקדמה של סארטר; שלא כהרגלו, הוא אפילו דבק בשתיקתו. יחד עם זאת, הוא כתב לפרנסואה מאספרו כי הוא מקווה שתינתן לו, בבא העת, אפשרות להבהיר את עצמו.
מקוללים עלי אדמות נחשב לאחד הספרים החשובים של שנות השבעים. הספר נקשר בעיקר ביחס למחשבת העולם-שלישיזם, וההתקדמויות הפוליטיות שלו זכו להעדפה על פני החקירה העקשנית של יסודות הניכור של המדוכא באשר הוא. אך הספר נשכח בהמשך, ועימו מכלול יצירתו של פאנון שנחשבה מיושנת. ההעזה הפוליטית של חשיבתו צוינה ככזו שאבד עליה הכלח – שכן היתה קשורה לתקופת הדקולוניזציה שלכאורה נסתיימה – וכנושאת תקווה שהעובדות בשטח הכזיבו. האם לא העריך פאנון יתר על המידה את כוחו של המון האיכרים במאבקים לשחרור? בהקשר הפוליטי של המאבק האלג'ירי באותה עת, האיכרים אכן היוו את עיקר הלוחמים. אל נשכח כי פאנון כותב על התנסות היסטורית נקודתית. עבורו, הדינמיזם של האיכר יכול ללוות באותה מידה את התגובה כמו את המהפכה, כפי שהוא מסביר בפרק "גדולתה וחולשותיה של הספונטניות" (פרק 2 של מקוללים עלי אדמות). האם לא המעיט בהערכת כוחה של הדת? למעשה, המאבק האלג'ירי לשחרור שאליו הצטרף לא הציג עצמו כמהפכה איסלאמית ושילב בין זרמים שונים – על אף הסתירות שבין יוזמיה, הפלטפורמה של קונגרס הסומאם (Soummam) ב-1956, לא ביקשה להעמיד את הדת במרכז אלא לקדם דווקא את הפלורליזם. האם קריאתו של פאנון למדינות העומדות בפני דקולוניזציה להמציא, ליצור אדם חדש, לא הופרכה על-ידי המציאות במדינות אפריקה? האם לא סתרה ההתפתחות הגיאו-פוליטית שבאה בעקבותיה את כל תקוותיו? למעשה, התפתחויות אלו דווקא הוכיחו את צדקת אזהרותיו של פאנון (בפרק "תלאותיה של התודעה הלאומית") לנוכח העתיד שממנו חשש. פאנון ניתח מציאות מוגבלת וספרו יכול להיתפס כ"מיושן" רק אם מגבילים אותו להקשר של תקופתו במקום להבין אותו כקריאה של מה שעשוי להפוך לאפשרי. האם העובדה שתקוותיו התבדו הופכת את המציאות שמתוכה התבטא למוטעית? אכן, ידוע לנו כי אותה מציאות, כולל זו של האלימות, אינה באה כיום לידי ביטוי במונחים של דיכוי קולוניאלי או עתיד מדינות העולם השלישי, אלא במונחים של העמקת האי-שוויון, הפער המתרחב בין צפון לדרום, ההדרה, ההפיכה של סובייקטים לאובייקטים.
ארבעים שנה אחרי הדקולוניזציה ומלחמת אלג'יריה, בעולם שראינו אותו צועד אל עבר הרודנות של הגלובליזציה הכלכלית, מציאות זו נכתבת ומצטיירת באופן יומיומי ביחסי דרום/צפון: מתמקמת השחיתות המאורגנת, שמיסדו ממשלות ארצות אפריקה והנהיגו חברות הנפט הגדולות, יצרני התרופות ושאר גורמי העולם המפותח. בה בעת, בשם האי-התערבות אך בעיקר בשמו של האימפריאליזם הכלכלי שיש לשמר בכל מחיר, אותו עולם עצמו מגלה אדישות כלפי דיכויה של כל תנועת שחרור בעלת שאיפות דמוקרטיות וכלפי כל כניסה של העם לממשלה שלו עצמו, שני דברים שעליהם חלם פאנון ושבגללם הפך מפסיכיאטר מגויס לפעיל פוליטי הלוחם למען העמים המדוכאים. אך מציאות זו אינה נוגעת רק למדינות המכונות "מתפתחות". היא נוגעת גם לגידול באי-שוויון בעולמנו שלנו המכונה "מפותח", אשר מקבע את הצורך בארעיות ובאבטלה עבור המנושלים ביותר, ומעניק להם מקום "טופי" (topique) ולא אוטופי (utopique): זהו מקום ההדרה. פאנון סירב לקבל מציאות זו, משום שלאהסכים לכך שהחיים יהיו עבור כל אחד "בטווח נגיעה של המוות", הישרדות יומיומית בחיים ש"אינם שגשוג או התפתחות של פוריות עמוקה אלא מאבק מתמיד במוות השורה באוויר". פאנון שאף לכך שכל אדם יהיה אדון לגורלו ושחקן בזירה הפוליטית. מרואנדה ועד לבוסניה, מאפגניסטן ועד למזרח התיכון, מבלי לחוס על אמריקה ועל אירופה, משתרע עולם מסוכסך, עקוב מדם ואש, שבו אלימות רודפת אלימות והמדינות נדהמות ומזדעזעות מיציר כפיהן, בעולם זה האלימות של אוכלוסיות שונות מולידה מעגל אינסופי של תופת ודה-הומניזציה, ההורס את החשיבה, את החיים ואת העתיד של הדורות הבאים של המאה ה-21, במישור ההוויה הפרטית כמו במישור הקולקטיבי. שוב מדברים על מלחמת אלג'יריה; מכנים אותה בשם אחרי שבמשך שלושים וחמש שנה היא כונתה "אירועים". מעלים ומגנים את תופעת העינויים. אך רבים מן הכְּתַבים העכשוויים מטיחים אלה באלה את זוועות שני המחנות שהתעמתו באותה עת, אך אינם מנתחים את חוסר הסימטריה של הכוחות. האם יחסי כוחות אלה בין שני עולמות מנותקים זה מזה שאין כל אפשרות לדו-שיח ביניהם, אותם יחסי כוחות שפאנון ניתח בתקופתו, אינם תקפים עדיין באינספור איזורים בעולם? כאשר החברות והמדינות המפותחות משתוממות לנוכח התעצמות האלימות בתחומי הטריטוריות שלהן עצמן, האם אין הזעזוע בא במקומה של ההבנה? להבין את זאת: זה מה שקורה כאשר שום ברית אינה מסתמנת בין שני העולמות, כאשר כל מרחב פיוס באמצעות השפה נחסם, וכאשר העולם החזק יותר מכריז שהוא הבעלים של המקום של האחר, יהיה זה מקומו הטריטוריאלי, התרבותי או הנפשי. זהו העולם שהחריד את פאנון ודחף אותו לכתוב את מקוללים עלי אדמות. פאנון הבחין גם בהשלכות הטראומטיות של המלחמות, כולל מלחמות השחרור, בתופעות הלוואי האינסופיות שלהן המוליכות לשניותה של האלימות ולנסיגה אתנית וזהותית. נסיגות אלו חוצות את תולדות המאה המסתיימת ופותחות את המאה החדשה ברעיון חדש-ישן: להציג את האחר כהתגלמות הרוע ואת עצמך כהתגלמות הטוב. פאנון מתאר תבניות אלה כבר בניתוחיו את המצב הקולוניאלי במקוללים עלי אדמות: עבור המיישב, המיושב אינו אלא התגלמות הרוע. מעבר לכך, הוא מציין את התוצאות ההרסניות, ברמה הסובייקטיבית, של אותו מערך: זה המוצג כרע, המאובן תחת המבט, חש תחילה בושה מאיינת, ולאחר מכן שנאה. תהליך זה מקבל היום אקטואליות מדאיגה. לכן יש לשוב ולקרוא את מקוללים עלי אדמות קריאה שחורגת מעבר לתקופה שבה נכתב, ולאורה של תקופתנו המודרנית. מה היא מראה לנו? את ההתרבות של מיותמי הצמיחה, בדרום כמו בצפון, אך גם את ההתחדשות הבלתי-פוסקת של ההשפלה, את ההימחצות הסובייקטיבית של כל אלה שאותה מודרנה בדיוק מסמנת בחדווה, לנוכח הגלובליזציה, כ"מחוסרים": מחוסרי מולדת, מחוסרי טריטוריה, אך גם מחוסרי בית, מחוסרי עבודה, מחוסרי תעודות, מחוסרי זכות דיבור.
קריאה או קריאה מחודשת במקולליםעלי אדמות מסייעת להבין את המתרחש כאשר בני אדם מוחזקים במידה כזו של מחסור: אלימות, נסיגה אתנית וזהותית. אך מעבר למוטיבים מובהקים אלה, האקטואליות של פאנון טמונה גם בכך שביקש, בתקופה שבה התעמתו ביניהן, מצד אחד האנליזה המטריאליסטית של הניכור ושל יחסי הכוחות, ומהצד האחר, ראייה אקזיסטנציאליסטית או תרבותית של הסובייקט (או אפילו, במישור הפסיכואנליטי, ראייה של הרפתקה סובייקטיבית מנותקת מן העולם הסובב), להעמיד תובנה חדשה של הידע הכוללת את הגוף, את השפה ואת האחרות כחוויה סובייקטיבית חיונית להבניית עתידו של הפוליטי עצמו. מהלך זה אינו כה רחוק בסופו של דבר מן האסכולה של מרקוזה או, אפילו במידה רבה יותר, מעיסוקיהם של הפסיכואנליטיקאים הפוליטיים בווינה שנעלמו עם תחילת מלחמת העולם השנייה והגלות הכפויה שלהם בארצות הברית.
לא במקרה מתגלית לנו כיום האקטואליות הגדולה של פאנון. בגורלו ובמהלך חייו, הוא ממזג את אירועי המאה הקודמת שהוא היה אחד משחקניה, הנאבקים במצבים הטראומטיים שריבדו את אותה העת. הוא אקטואלי גם בחייו ובתנועתה של חשיבתו: מעבר למה שנהוג לכנות קריסת האידאולוגיות, בתקופה זו של גלובליזציה כלכלית והדרה של הסובייקט, המשפט שנכתב על-ידי פאנון הצעיר ושהדריך את כל חשיבתו הפעילה – "הו גופי, עשני תמיד אדם שואל!" - מהדהד בקרב צעירים רבים בני הזמן, יהיו אשר יהיו שפתם או מקום הולדתם.
[1] שם הספר במקור Les Damnés de la terre לקוח מהשורה הראשונה בהמנון ה"אינטרנציונל" שנכתב ב- 1871 בזמן אירועי הקומונה בפריז על ידי אוז'ן פוטייה (Pottier) :
"Debout Les damnés de la terre / Debout les forçats de la faim".
בנוסח העברי המוכר של אברהם שלונסקי, השורה תורגמה ל: " קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חַלַכָּה / עַם עֲבָדִים וּמְזַי רָעָב". בתרגום שם ספרו של פאנון, בחרנו להיצמד למשמעות המקורית של המילים בצרפתית.
"האלימות שמשלה בהשלטת סדרי העולם הקולוניאלי, שהניעה ללא לאות את הריסתן של צורות חברתיות ילידיות, שהחריבה ללא סייג את נקודות הציון של הכלכלה, את החזות, את הלבוש, אלימות זו תהפוך לתביעתו ולחלקו של המיושב כאשר, בבואו להניע את גלגלי ההיסטוריה, יפרוץ ההמון
>>>
"...אירופים, פִתחו את הספר, בואו בשעריו. אחרי כמה צעדים בחשכה תגלו אנשים זרים מקובצים סביב מדורה, התקרבו, הקשיבו: הם מדברים על הגורל שהם מייעדים לדוכנים שלכם, לשכירי החרב המגוננים עליהם.
>>>
סטאדס טרקל גילה את מוזיקת הג'אז כילד בשיקגו של תחילת המאה העשרים.
המוזיקה הזאת, ששילבה מנגינות שמוצאן מאירופה וקצבים שמוצאם ממערב אפריקה, מעולם לא נשמעה לפני כן. היא היתה משוחררת, חופשייה וקלה.
>>>
"אני מניח שבכל חברה וחברה ייצור השיח עובר פיקוח, ובעת ובעונה אחת גם נברר, מאורגן ומופץ – וזאת באמצעות מספר מסוים של הליכים שתפקידם למשול בכוחותיו ובסכנותיו, לשלוט במאורע האקראי של השיח ולחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית".
>>>
לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
"צובל ממש מתאים לך, ליזבט," אמר מר קליין לאחר שהניח עלי מקטורן בעל צווארון-צעיף. "מתאים בדיוק לעור שלך ולעיניים שלך. הבחורים בטח אומרים לך את זה אלף פעמים ביום.
>>>
