![]() |
![]() |
בבל , , 4/7/2022 |
![]() |
![]() | ||
![]() |
|
![]() |
![]() |
אליס שרקי
"הו גופי, עשני תמיד אדם שואל!" - על פרנץ פאנון ו"מקוללים עלי אדמות"
מתוך פרנץ פאנון מקוללים עלי אדמות הספר מקוללים עלי אדמות יצא לאור בנובמבר 1961 בהוצאת פרנסואה מאספרו (Maspero) בעת שמחברו, פרנץ פאנון, שלקה בלוקמיה, נאבק על חייו בבית החולים של בסת'דה, ליד וושינגטון, ארצות-הברית. הספר, שהודפס בתנאים קשים של חשאיות כמעט מוחלטת כדי שלא יוחרם מיד עם צאתו ממכבש הדפוס, נאסר להפצה באישום של "פגיעה בביטחון הפנים של המדינה". כך קרה גם ב-1959, כאשר יצא לאור ספרו הקודם של פאנון השנה החמישית למהפכה האלג'ירית, אף הוא בהוצאת מאספרו, וגם בכמה מקרים אחרים של ספרים הקשורים למלחמת אלג'יריה (כמו הסירוב של מוריס מאסקינו, העריק של מוריין או קודם לכן, השאלה של אנרי אלג). איסורי הפצה שכאלה היו מקובלים באותה תקופה. פאנון נולד ב-1925 בפור-דה-פראנס שבמרטיניק, למשפחה אמידה זעיר-בורגנית ומרובת ילדים. הוא גדל בעולמה של מושבה ותיקה, שבה עדיין לא מקובל לתהות על מוסד העבדות. פאנון מצטרף לכוחות הגוליסטים כבר בצעירותו, ומוצב בגדוד 5 שבו התקבצו המתנדבים מהאיים הקריביים. במהלך שירותו זה הוא רוכש את תרבות ההתנגדות שלו, אך גם מתנסה בגזענות פשוטה, יומיומית. הוא משתחרר עם עיטור הצטיינות (שהעניק לו מי שיהפוך לגנרל סאלאן, וזה הדבר היחידי המשותף להם, כפי שנהג פאנון לומר), עובר את בחינות הבגרות ומתרועע עם אמה סזר (Césaire) (שהוא מעריך ביותר אך כבר בשלב זה אינו שותף לדעותיו הפוליטיות). סזר מעדיף באותה תקופה לראות במרטיניק מחוז צרפתי. באלג'יריה, הוא נחשף לא רק לפסיכיאטריה הקלאסית של בתי-החולים לחולי-נפש, אלא גם לתיאוריות הפסיכיאטריות של אסכולת אלג'יר על הפרימיטיביזם של הילידים. הוא מגלה יותר ויותר מקרוב את המציאות הקולוניאלית של אלג'יריה באותה תקופה. בשלב הראשון, הוא מקדיש את כל מרצו לשינוי פני המחלקות שעליהן הוא ממונה, באמצעות "התרפיה-החברתית" שהוא יישם עם טוסקל. הוא טורח ללא הרף במטרה להביא לשינוי יחסי המטפלים עם החולים, עם האירופים אך גם עם "הילידים" המוסלמים, בניסיון לשקם את ההקשרים התרבותיים שלהם, השפה שלהם, ארגון החיים החברתיים שלהם וכל מה שעשוי להיות בעל משמעות. מהפכה פסיכיאטרית קטנה זו מקבלת הכרה על-ידי הסגל המטפל – המגויס פוליטית ברובו הגדול – כמו גם על-ידי הפעילים הפוליטיים של האיזור. שמו של פאנון הולך לפניו. אנחנו כבר ב-1955 ומלחמת אלג'יריה החלה. כך, דרך הקשרים הנימיים שבין פסיכיאטריה לפעילות פוליטית, פאנון מתגייס למאבק של האלג'ירים למען עצמאותם. בסוף 1956 הוא מתפטר ממשרתו כרופא פסיכיאטר במכתב גלוי למושל הכללי רובר לאקוסט(Lacoste) שבו הוא כותב כי אין ביכולתו לרפא בכוח אנשים, "להשיב אותם למקומם במדינה שבה חוסר-צדק, אי-שוויון ורצח הפכו לעקרונות חוקיים, שבה המקומי, המנוכר דרך קבע בארצו שלו, חי במצב של דפרסונליזציה מוחלטת". פאנון מגורש מאלג'יריה. ספר זה – שהוא היחידי שאת כותרתו בחר פאנון עצמו ולא המוציא לאור – נכתב בידי אדם היודע כי ימיו ספורים וכי הוא עתיד למות ממחלה שבאותה תקופה, כפי שלא נעלם ממנו ודאי כרופא, היתה חשוכת מרפא. מקוללים עלי אדמות הוא אם כן ספרו האחרון של פרנץ פאנון. קדמו לו עור שחור, מסכות לבנות שנכתב ב-1952, כשפאנון היה בן 25, והשנה החמישית למהפכה האלג'ירית שנכתב ב-1959 והיה מן הספרים הראשונים שהוציא לאור פרנסואה מאספרו. כמו כן הוא פרסם מאמרים רבים: "הסינדרום הצפון-אפריקני", שכבר הוזכר, הרצאות בנושאי פסיכיאטריה, ביניהם "גזענות ותרבות" שנשא בקונגרס הראשון של הסופרים השחורים ב-1956, ו"תרבות ואומה" שנשא בקונגרס השני של הסופרים השחורים ב-1959 ברומא. בכל הכתבים הללו, פיתוח הטיעונים אינו מבוסס על תיאוריה אלא על מה שנחווה, שהוא נקודת המוצא להתגבשות חשיבתו. כבר בספר עור שחור, מסכות לבנות, החשיבה על הגזענות היתה קשורה לשליטה של תרבויות מסוימות שהוכרזה באופן חד-צדדי: אין מדובר בתאונה, בקפריזה פסיכולוגית, אלא במערכת תרבותית של דיכוי הפועלת גם במצב הקולוניאלי. אין טעם להילחם בגזענות אם לא מבהירים תחילה את ההשלכות של הדיכוי שמפעילה התרבות השלטת, דיכוי הפוגע בקהילות, בפוליטיקה, בתרבות אך גם בהוויה הנפשית. פאנון כותב מתוך ניסיונו הייחודי, מתוך ההיסטוריה המיידית, מתוך הצלילה שלו לתוך ההיסטוריה הזאת, מתוך חוויה שהוא חש צורך לגבש ולהנחיל. אפילו הכתיבה עוקבת אחר תנועה זו: חמשת המוטיבים המרכיבים את חמשת הפרקים של הספר מובאים כמו חלקים, כמו בתים של שיר שבהם נמהלים רגעי אנליזה מדוקדקת אך כתובה תמיד בשפה אשר, כדברי פאנון הצעיר עצמו על ספרו הראשון עור שחור, מסכות לבנות, מחפשת לייצר, מעבר למשמעויות, הבנה שאינה קשורה אך ורק ליכולת ההבניה המושגית. ההקדמה היפה שכתב ז'אן-פול סארטר לספר, לבקשתו של פאנון, נקראה, כך נדמה, יותר מן הספר עצמו במשך השנים. אלא שהיא דווקא מסיטה את תשומת-הלב ממה שהעסיק את פאנון באמת ומהטון של כתיבתו. ההקדמה פונה בעיקר לאירופים, ובכך מכוננת אי-התאמה ראשונה בינה לבין הטקסט שאותו היא מקדימה. פאנון, לעומת זאת, פונה אל כל האחרים ומצביע בפניהם על עתיד שבו ימוגר "הפחד מן האחר". ובעיקר, הקדמה זו מקצינה את הניתוח של פאנון ביחס לאלימות. אכן, סארטר מצדיק את האלימות, בעוד פאנון בוחן אותה אך אינו מקדם אותה כיעד כשלעצמו, אלא רואה בה שלב הכרחי. לפיכך, הטקסט של סארטר מקבל לרגעים היבטים של עידוד לפשיעה. משפטים כמו: "קראו את פאנון ותבינו כי בתקופת חוסר-האונים, הטירוף הרצחני הוא הלא-מודע הקולקטיבי של המיושבים", וגם: "חיסול של אירופי משיג שתי ציפורים במכה אחת, הוא מחסל בו זמנית את המדכא ואת המדוכא: מה שנותר הוא אדם אחד מת ואדם אחד חופשי", מצרים את רוחב ההצעה של פאנון, משום שנדמה כי הם כבר לא מצדיקים את האלימות, אלא את הרצח האינדיבידואלי לשמו. מדובר בפשיעה ולא עוד באלימות אינהרנטית לכל בן אנוש, שהיא קריאה להפוך להוויה, במסגרת אפשרות המימוש של עצמך. פאנון לא הגיב על ההקדמה של סארטר; שלא כהרגלו, הוא אפילו דבק בשתיקתו. יחד עם זאת, הוא כתב לפרנסואה מאספרו כי הוא מקווה שתינתן לו, בבא העת, אפשרות להבהיר את עצמו. מקוללים עלי אדמות נחשב לאחד הספרים החשובים של שנות השבעים. הספר נקשר בעיקר ביחס למחשבת העולם-שלישיזם, וההתקדמויות הפוליטיות שלו זכו להעדפה על פני החקירה העקשנית של יסודות הניכור של המדוכא באשר הוא. אך הספר נשכח בהמשך, ועימו מכלול יצירתו של פאנון שנחשבה מיושנת. ההעזה הפוליטית של חשיבתו צוינה ככזו שאבד עליה הכלח – שכן היתה קשורה לתקופת הדקולוניזציה שלכאורה נסתיימה – וכנושאת תקווה שהעובדות בשטח הכזיבו. האם לא העריך פאנון יתר על המידה את כוחו של המון האיכרים במאבקים לשחרור? בהקשר הפוליטי של המאבק האלג'ירי באותה עת, האיכרים אכן היוו את עיקר הלוחמים. אל נשכח כי פאנון כותב על התנסות היסטורית נקודתית. עבורו, הדינמיזם של האיכר יכול ללוות באותה מידה את התגובה כמו את המהפכה, כפי שהוא מסביר בפרק "גדולתה וחולשותיה של הספונטניות" (פרק 2 של מקוללים עלי אדמות). ארבעים שנה אחרי הדקולוניזציה ומלחמת אלג'יריה, בעולם שראינו אותו צועד אל עבר הרודנות של הגלובליזציה הכלכלית, מציאות זו נכתבת ומצטיירת באופן יומיומי ביחסי דרום/צפון: מתמקמת השחיתות המאורגנת, שמיסדו ממשלות ארצות אפריקה והנהיגו חברות הנפט הגדולות, יצרני התרופות ושאר גורמי העולם המפותח. בה בעת, בשם האי-התערבות אך בעיקר בשמו של האימפריאליזם הכלכלי שיש לשמר בכל מחיר, אותו עולם עצמו מגלה אדישות כלפי דיכויה של כל תנועת שחרור בעלת שאיפות דמוקרטיות וכלפי כל כניסה של העם לממשלה שלו עצמו, שני דברים שעליהם חלם פאנון ושבגללם הפך מפסיכיאטר מגויס לפעיל פוליטי הלוחם למען העמים המדוכאים. קריאה או קריאה מחודשת במקוללים עלי אדמות מסייעת להבין את המתרחש כאשר בני אדם מוחזקים במידה כזו של מחסור: אלימות, נסיגה אתנית וזהותית. אך מעבר למוטיבים מובהקים אלה, האקטואליות של פאנון טמונה גם בכך שביקש, בתקופה שבה התעמתו ביניהן, מצד אחד האנליזה המטריאליסטית של הניכור ושל יחסי הכוחות, ומהצד האחר, ראייה אקזיסטנציאליסטית או תרבותית של הסובייקט (או אפילו, במישור הפסיכואנליטי, ראייה של הרפתקה סובייקטיבית מנותקת מן העולם הסובב), להעמיד תובנה חדשה של הידע הכוללת את הגוף, את השפה ואת האחרות כחוויה סובייקטיבית חיונית להבניית עתידו של הפוליטי עצמו. מהלך זה אינו כה רחוק בסופו של דבר מן האסכולה של מרקוזה או, אפילו במידה רבה יותר, מעיסוקיהם של הפסיכואנליטיקאים הפוליטיים בווינה שנעלמו עם תחילת מלחמת העולם השנייה והגלות הכפויה שלהם בארצות הברית. לא במקרה מתגלית לנו כיום האקטואליות הגדולה של פאנון. בגורלו ובמהלך חייו, הוא ממזג את אירועי המאה הקודמת שהוא היה אחד משחקניה, הנאבקים במצבים הטראומטיים שריבדו את אותה העת. [1] שם הספר במקור Les Damnés de la terre לקוח מהשורה הראשונה בהמנון ה"אינטרנציונל" שנכתב ב- 1871 בזמן אירועי הקומונה בפריז על ידי אוז'ן פוטייה (Pottier) : "Debout Les damnés de la terre / Debout les forçats de la faim". בנוסח העברי המוכר של אברהם שלונסקי, השורה תורגמה ל: " קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חַלַכָּה / עַם עֲבָדִים וּמְזַי רָעָב". בתרגום שם ספרו של פאנון, בחרנו להיצמד למשמעות המקורית של המילים בצרפתית. תרגום מצרפתית: אורית רוזן עריכה מדעית: אלה שוחט
|
![]() |
פרנץ פאנון "האלימות שמשלה בהשלטת סדרי העולם הקולוניאלי, שהניעה ללא לאות את הריסתן של צורות חברתיות ילידיות, שהחריבה ללא סייג את נקודות הציון של הכלכלה, את החזות, את הלבוש, אלימות זו תהפוך לתביעתו ולחלקו של המיושב כאשר, בבואו להניע את גלגלי ההיסטוריה, יפרוץ ההמון >>> ז'אן-פול סארטר הקדמה למהדורת 1961 של ספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות" "...אירופים, פִתחו את הספר, בואו בשעריו. אחרי כמה צעדים בחשכה תגלו אנשים זרים מקובצים סביב מדורה, התקרבו, הקשיבו: הם מדברים על הגורל שהם מייעדים לדוכנים שלכם, לשכירי החרב המגוננים עליהם. >>>
שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>> גיום אפולינר אחד-עשר אלף המלקות יצירת המופת הפורנוגרפית של המשורר גיום אפולינר מ- 1907 מגוללת בווירטואוזיות, בהומור ובקלילות את מעלליו המיניים של מוני וִיבֶּסְקוּ, נסיך רומני מזויף וחרמן אמיתי. >>> דניאל זק אמנות והסתגלות: טעם הזעתר ירדנו לאילת היה דווקא עליז, חשבנו את עצמנו עלמה ומואיז, פתאום אזל הביסלי על כביש הערבה - ואין תקווה. >>> פרנסואה טריפו הכול התחיל בשבירת הקרח היה חשוך מאוד באולם שבו עבד היצ'קוק, שעה שעל המסך רצה הלוך וחזור ברצף סצינה קצרה, שבה קרי גראנט ובריז'יט אובר משיטים סירת מנוע. בחשכת האולם הצגנו עצמנו, שברול ואני, בפני אלפרד היצ'קוק, והוא ביקש מאיתנו להמתין לו בבר של הסטודיו שבצידה השני של החצר. >>>
|
![]() |
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved