בית

בבל , , 20/11/2019

                           

 

פרנץ פאנון על האלימות

מתוך מקוללים עלי אדמות

שחרור לאומי, תחייה לאומית, השבת האומה לעם, חבר עמים (Commonwealth)– יהיו הכותרות בהן ייעשה שימוש או הנוסחאות החדשות שיותוו אשר יהיו, הדקולוניזציה היא תמיד תופעה אלימה, בכל רמה שנחקור אותה: במפגשים בין-אישיים, בכינויים חדשים למועדוני ספורט, בהרכב אנושי של מסיבות קוקטייל, משטרה, מועצות מנהלים של בנקים לאומיים או פרטיים, הדקולוניזציה היא בפשטות החלפת "זן" אחד של אנשים ב"זן" אחר של אנשים. בבת-אחת, ללא תקופת מעבר, נוצרת המרה כללית, מלאה, מוחלטת. אמנם ניתן להצביע גם על לידתה של אומה צעירה, על הקמתה של מדינה חדשה, על היחסים הדיפלומטיים שלה, על נטיותיה הפוליטיות, הכלכליות. אך אנו בחרנו לדון בדיוק באותו סוג של לוח חלק המגדיר מלכתחילה כל דקולוניזציה. חשיבותו הבלתי-רגילה הינה בהיותו, למן היום הראשון, דרישת המינימום של העם המיושב (colonisé). לאמיתו של דבר, ההוכחה להצלחה טמונה בשינויו של המבנה החברתי מן המסד עד הטפחות. חשיבותו יוצאת-הדופן של שינוי זה הינה בהיותו רצוי, נדרש, נתבע. הצורך בַּשינוי קיים בצורתו הגולמית, הסוערת והמציקה, בתודעתם ובחייהם של הנשים והגברים המיושבים. אך אפשרות קיומו של השינוי נחווית גם כעתיד מחריד בתודעתו של "זן" אחר של גברים ונשים: המתיישבים (colons).

הדקולוניזציה, המציעה לשנות סדרי עולם, היא, כפי שרואים, תוכנית של הפרת-סדר מוחלטת. אך היא אינה יכולה להיות תוצר של מעשה כשף, של טלטלה טבעית או של הבנה מוסכמת. הדקולוניזציה היא כידוע תהליך היסטורי: כלומר, היא אינה ניתנת להבנה, אינה נוכחת בקריאותה, אינה נעשית בהירה לעצמה אלא במידה שניתן להבחין במפורש במהלך ההיסטוריציסטי המעניק לה צורה ותוכן. הדקולוניזציה הינה מפגש של שני כוחות מנוגדים זה לזה באופן מולד, השואבים את ייחודם בדיוק מן התמציתיות המסוימת שמפריש ומזין המצב הקולוניאלי. העימות הראשון ביניהם התנהל בסימן של אלימות ודו-קיום – ליתר דיוק ניצולו של המיושב בידי המתיישב – ונמשך בסיוע כידונים ותותחים. המתיישב והמיושב הם מכרים ותיקים. ולמעשה, צודק המתיישב באומרו שהוא מכיר "אותם". המתיישב הוא מי שיצר ומי שממשיך ליצור את המיושב. המתיישב שואב את האמת שלו, כלומר את רכושו, מהמערכת הקולוניאליסטית.
 
הדקולוניזציה תמיד גלויה לעין שכן היא פועלת על ההוויה, משנה אותה ביסודיות, היא הופכת את הצופים השחוקים מחוסר נחיצות לשחקנים מועדפים, הלכודים באופן מרומם כמעט באלומת ההיסטוריה. היא מחדירה אל תוך ההוויה מקצב ייחודי, שהביאו האנשים החדשים, שפה חדשה, אנושיות חדשה. הדקולוניזציה היא באמת ובתמים בריאת בני אדם חדשים. אולם בריאה זו אינה מקבלת לגיטימיות משום כוח על-טבעי: ה"דבר" המיושב נהפך לאדם באותו תהליך עצמו שבאמצעותו הוא משתחרר.
 הדקולוניזציה מחייבת אם כן ערעור כולל של המצב הקולוניאלי. אם נרצה לתארה במדויק, ניתן להגדירה באמצעות האימרה הנודעת: "האחרונים יהיו לראשונים". הדקולוניזציה היא בבחינת אישוש של אימרה זו. לכן, ברמה התיאורית, כל דקולוניזציה היא סיפור הצלחה.

כשהיא מוצגת במערומיה, הדקולוניזציה מניחה לנו לגלות, דרך כל אחת מנקבוביותיה, פגזים אדומים, סכינים מדממות. שכן אם על האחרונים להיות לראשונים, זה יכול לקרות רק לאחר מאבק מכריע ורצחני בין שני השחקנים הראשיים. הרצון המוצהר הזה להעביר את האחרונים לראש התור, להניע אותם לטפס (יש אומרים בקצב מהיר מדי) בסולם הדרגות המפורסם המגדיר חברה מאורגנת, יכול לנצח רק אם יושמו על כפות המאזניים כל האמצעים, כולל, כמובן, האלימות.

לא ניתן לשבש את סדריה של חברה, פרימיטיבית ככל שתהיה, באמצעות תוכנית כזו מבלי להחליט מלכתחילה, כלומר כבר בעצם ניסוחה של התוכנית, להכניע את כל המכשולים שיעמדו בדרכה. המיושב שמחליט להביא למימושה של תוכנית זו, שמבקש להיות המנוע שלה, מוכן בכל עת לאלימות. למן לידתו ברור לו כי לא ניתן לערער עולם מכווץ זה, הזרוע איסורים, אלא בדרך של אלימות מוחלטת.
 העולם הקולוניאלי הוא עולם ממודר. ודאי מיותר, במישור התיאורי, להזכיר את קיומן של ערים ילידיות וערים אירופיות, בתי-ספר לילידים ובתי-ספר לאירופים, כשם שמיותר להזכיר את האפרטהייד בדרום-אפריקה. יחד עם זאת, אם נחדור אל רבדיו האינטימיים של מידור זה, יועיל לנו הדבר לפחות בחשיפת כמה ממאפייניו המובהקים. גישה זו לעולם הקולוניאלי, לסדרים שלו, לפרישה הגיאוגרפית שלו, תאפשר לנו לתחום את הגבולות שבהם תיערך מחדש החברה המיושבת לשעבר.
 העולם המיושב הוא עולם חצוי. קו החלוקה, הגבול, מסומן באמצעות בסיסי הצבא ותחנות המשטרה. במושבות (colonies) איש שיחו התקף והממסדי של המיושב, דוברו של המתיישב ושל משטר הדיכוי, הוא השוטר או החייל. בחברות מן הסוג הקפיטליסטי החינוך – הדתי או החילוני, הקניית הרפלקסים המוסריים המועברים מאב לבן, יושרם המופתי של הפועלים הזוכים לאות הוקרה בתום חמישים שנות שירות מסור ונאמן, עידוד אהבת ההרמוניה והמתינות, כל אותן צורות אסתטיות של כיבוד הסדר הקיים, יוצרות סביב המנוצל אווירה של כניעות ומופנמות המקלה באופן משמעותי על מילוי משימתם של כוחות הסדר. במדינות הקפיטליסטיות מתווכים בין המנוצל לשלטון אינספור מלמדי מוסר, יועצים, "משבשי דרך". באזורים הקולוניאליים, לעומת זאת, השוטר והחייל, בנוכחותם המיידית, בהתערבויותיהם הישירות והתכופות, משמרים את המגע עם המיושב ומייעצים לו, במטחי קְרוֹס או נפאלם, לא לזוז. כפי שניתן לראות, מתווכו של השלטון משתמש בשפה של אלימות טהורה. המתווך אינו מקל את הדיכוי, אינו מסתיר את שליטתו. הוא מציג אותם לראווה, מפגין אותם לעיני כול במצפון שקט האופייני לכוחות הסדר. המתווך נושא את האלימות אל תוך הבתים ואל תוך המוחות של המיושבים.

אזור המגורים של המיושבים אינו חלקו המשלים של אזור מגורי המתיישבים. שני האזורים מנוגדים זה לזה, אך אינם נענים לאחדות עליונה. הם נשלטים על-ידי לוגיקה אריסטוטליאנית טהורה, ומצייתים לעיקרון של שלילה הדדית: לא ניתן לפשר ביניהם, האחד תמיד סותר את האחר. עירו של המתיישב היא עיר בנויה לתלפיות, כולה ברזל ואבן. זו עיר מוארת, סלולה, שפחי האשפה שבה גדושים תמיד שיירים בלתי-נודעים, שמעולם לא נראו כמותם, אפילו לא בחלום. לעולם לא ניתן להבחין בכפות הרגליים של המתיישב, מלבד אולי בחוף הים, אך לעולם איננו קרובים די אליהן. על כפות רגליו מגוננות נעליים משובחות בעוד רחובות עירו נקיים, חלקים, ללא מהמורות, ללא חצץ. עירו של המתיישב היא עיר שׂבעה, עצלה, בטנה מלאה כל טוב דרך קבע. עירו של המתיישב היא עיר של לבָנים, של זרים.
 עירו של המיושב, או לפחות עירם של הילידים, כפרי הכושים (nègres), ה"מָדינה", השְמורה, הם מקומות ידועים לשמצה, מאוכלסים באנשים ידועים לשמצה. אלה מקומות שבהם נולדים היכן שלא יהיה ואיך שלא יהיה. מתים היכן שלא יהיה וממה שלא יהיה. זהו עולם צפוף, שבו חיים האנשים זה על זה, בקתותיהם שעונות זו אל זו. עירו של המיושב היא עיר רעבה, רעבה ללחם, לבשר, לנעליים, לפחם, לאור. עירו של המיושב היא עיר שפופה, עיר כורעת על ברכיה, סרוחה. זוהי עיר של כושים, עיר של ערבושים (bicots). מבטו של המיושב על עירו של המתיישב הוא מבט תאב, מבט חומד. חלומות על בעלות. כל צורות הבעלות: לשבת אל שולחנו של המתיישב, לשכב במיטתו של המתיישב, עם אשתו במידת האפשר. המיושב הוא אדם קנאי. הדבר אינו נעלם מעינו של המתיישב, שמפתיע את מבטו המשוטט, והוא מציין במרירות ובדריכות: "הם רוצים לתפוס את מקומנו". אכן, אין מיושב שאינו חולם לפחות פעם אחת ביום להשתקע במקומו של המתיישב.
 עולם ממודר זה, עולם חצוי זה, מאוכלס בזנים שונים. ייחודיותו של ההקשר הקולוניאלי היא בכך שהמציאות הכלכלית, האי-שוויון, ההבדלים התהומיים בתנאי החיים, אינם מצליחים לעולם להסתיר את המציאות האנושית. כאשר מתבוננים ישירות בהקשר הקולוניאלי, ברור כשמש כי מה שמחלק את העולם הוא קודם כול עובדת השייכות או האי-שייכות לזן זה או אחר, לגזע זה או אחר. במושבות התשתית הכלכלית היא גם מבנה-על. הסיבה היא התוצאה: העשיר עשיר משום שהוא לבן, הלבן לבן משום שהוא עשיר. מסיבה זו צריך למתוח מעט את האנליזות המרקסיסטיות כאשר באים לדון בבעיה הקולוניאלית. כל הרעיונות שמרקס בחן לעומקם, כולל מושג החברה הטרום-קפיטליסטית, דורשים כאן חשיבה מחודשת. הצמית שונה במהותו מהגביר, אך נדרשת אסמכתה של כוח עליון כדי להצדיק הבדל מעמדי זה. במושבות, הזר הבא מרחוק כפה עצמו בסיוע התותחים והמכונות שלו. אולם למרות ההסתגלות המוצלחת, למרות הניכוס, נותר המתיישב תמיד בגדר זר. לא המפעלים, לא האחוזות ולא חשבון הבנק הם שמאפיינים בראש ובראשונה את "המעמד השולט" (classe dirigeante). הזן השולט הוא בראש ובראשונה זה הבא מרחוק, זה שאינו דומה לילידי המקום, "האחרים".
 האלימות שמשלה בהשלטת סדרי העולם הקולוניאלי, שהניעה ללא לאות את הריסתן של צורות חברתיות ילידיות, שהחריבה ללא סייג את נקודות הציון של הכלכלה, את החזות, את הלבוש, אלימות זו תהפוך לתביעתו ולחלקו של המיושב כאשר, בבואו להניע את גלגלי ההיסטוריה, יפרוץ ההמון המיושב לערים האסורות. לפוצץ את העולם הקולוניאלי הוא מעתה והלאה דימוי פעולה ברור מאוד, מובן מאוד וניתן לניכוס בידי כל אחד ואחת מן הפרטים המרכיבים את העם המיושב. פירוק העולם הקולוניאלי אין פירושו כי לאחר ביטול הגבולות ייסללו שבילי מעבר בין שני האזורים. הריסת העולם הקולוניאלי פירושו לא יותר ולא פחות ביטולו של אזור אחד, הטמנתו במעמקי האדמה או גירושו מהשטח.

הערעור של המיושב על העולם הקולוניאלי אינו עימות רציונלי בין נקודות מבט. הוא אינו שיח על האוניברסלי, אלא הצהרה פרועה על ייחודיות המוצגת כמוחלטת. העולם הקולוניאלי הוא עולם מניכאי. למתיישב לא די בהגבלה פיזית, כלומר בסיוע כוחות הצבא והמשטרה שלו, של המרחב של המיושב. כמו כדי לאייר את אופיו הטוטליטרי של הניצוּל הקולוניאלי, המתיישב עושה מהמיושב מעין תמצית הרע.  החברה המיושבת אינה מתוארת רק כחברה ללא ערכים. המתיישב אינו מסתפק בהצהרה כי אבדו הערכים בעולם המיושב, או ליתר דיוק מעולם לא שכנו בו. היליד מוכרז אטום למוסר – היעדר ערכים אם כן, אך גם שלילתם. הבה נעז להודות, הוא אויבם של הערכים. במובן זה, הוא הרע המוחלט. אלמנט מאכֵּל, ההורס כל מה שבא עימו במגע, אלמנט מעוֵות, המשחית כל מה שקשור לאסתטיקה או למוסר, מקום משכנם של כוחות הרשע, כלי לא-מודע וחסר שליטה של כוחות אפלים. כך היה יכול מר מאייר לומר בכובד ראש באסיפה הלאומית של צרפת כי אסור להזנות את הרפובליקה בהחדרתו של העם האלג'ירי אל תוכה. למעשה, הערכים נעשים מורעלים ונגועים באופן בלתי-הפיך ברגע שהביאו אותם במגע עם העם המיושב. המנהגים של המיושב, המסורות שלו, המיתוסים שלו, בעיקר המיתוסים שלו, הם הסימן המובהק של דלות זו, של שחיתות יסודית זו. לכן יש להעמיד זה לצד זה את הדי.די.טי המכחיד את הטפילים, נושאי המחלות, ואת הדת הנוצרית הנלחמת לעקור מן השורש את הכפירה, את היצרים, את הרע. נסיגתה של מחלת הטיפוס והתפשטותה של הנצרות שייכות לאותו מאזן. אלא שאיגרות הניצחון של המשלחות המיסיונריות מלמדות לאמיתו של דבר על חשיבות זרעי הטירוף המוחדרים אל קרבו של העם המיושב. אני מדבר על הדת הנוצרית, ולאיש אין זכות לתמוה על כך. הכנסייה במושבות היא כנסייה של לבנים, כנסייה של זרים. היא קוראת לאדם המיושב ללכת לא בדרך האל אלא בדרכו של הלבן, בדרכו של האדון, בדרכו של המדכא. וכידוע, בסיפור הזה רבים נקראים אל הדגל ומעטים נבחרים.
לעתים מוקצן היגיון מניכאי זה ושולל מן המיושב צלם אנוש. במילים אחרות, הוא הופך אותו לחיה. בפועל, שפתו של המתיישב, כשהוא מדבר על המיושב, היא שפה זואולוגית. רמיזות על תנועות הזחילה של הצהוב, על הריחות הנודפים מן העיר הילידית, על כנופיות, על צחנה, על השרצה, על רחישה, על תזזית. כשהמתיישב מבקש לתאר היטב ולמצוא את המילה המתאימה, הוא פונה תדיר אל ממלכת החי. האירופי נתקל רק לעתים רחוקות בקושי למצוא מונח "ציורי". אך המיושב, שתופס לאן חותר המתיישב, מהי האשמה המדויקת שמבקשים לטפול עליו, יודע מיד למה הכוונה. הדהרה הדמוגרפית, ההמון ההיסטרי, הפנים הנעדרות כל אנושיות, הגוף השמן וחסר הצורה, הגדוד שאין לו ראש ולא זנב, הילדים שנדמה כי אינם שייכים לאיש, העצלות המוצגת לראווה לאור יום, המקצב הצמחי, כל אלה מהווים חלק מאוצר המילים הקולוניאלי. הגנרל דה-גול מדבר על "ערב רב של צהובים" ומר מוריאק על המוני שחורים, חומים וצהובים שיתפרצו בקרוב. המיושב יודע כל זאת וצוחק בקול גדול בכל פעם שהוא מוצא עצמו כחיה בדבריו של האחר. הוא הרי יודע שאיננו חיה. ובדיוק ברגע שהוא מגלה את אנושיותו, הוא מתחיל למרק את כלי הנשק שלו, כדי שאנושיותו תנצח.

החל מן הרגע שבו מתחיל המיושב להתנגד לכבליו ולהדאיג את המתיישב, משגרים אליו שליחים יפי נפש, שבמסגרת "כנסי תרבות" מציגים בפניו את ייחודיותם ואת עושרם של הערכים המערביים. אולם בכל פעם שמדובר בערכים מערביים נוצרת אצל המיושב מעין התקשות, מעין התאבנות שרירית. בתקופה של דקולוניזציה פונים אל ההיגיון של המיושבים. מציעים להם ערכים בטוחים, מסבירים להם שוב ושוב שהדקולוניזציה לא צריכה להביא לנסיגה, שצריך להישען על ערכים מנוסים, יציבים, מתומחרים. אולם מתברר כי נאום על תרבות המערב גורם למיושב לשלוף את קרדומו או לפחות לבדוק שהוא בטווח ידו. האלימות שביטאה את עליונותם של הערכים הלבנים, התוקפנות שבה נטבל העימות המנצח של ערכים אלה על אורחות החיים או החשיבה של המיושבים, גורמות למיושב, בתגובה מעגלית מוצדקת, לגחך כאשר מזכירים בפניו ערכים אלה. בהקשר הקולוניאלי, המתיישב אינו חדל לבקר בתוקפנות את המיושב אלא כאשר זה האחרון ניאות להכיר בקול רם וצלול בעליונותם של הערכים הלבנים. בתקופת הדקולוניזציה ההמון המיושב לועג לערכים אלה, מקלל אותם, מקיא אותם מקרבו.

תופעה זו נסתרת מן העין בדרך כלל, שכן במהלך תקופת הדקולוניזציה מנהל חלק מאנשי הרוח המיושבים דיאלוג עם הבורגנות של המדינה הקולוניאליסטית. במהלך תקופה זו נתפסת האוכלוסייה המקומית כהמון לא-מובחן. לאותם יחידים בודדים מקרב הילידים שהתאפשר לבורגנים הקולוניאליים להכיר פה ושם, אין די משקל כדי להשפיע על תפיסה מיידית זו ולהניב מבטים מגוונים. לעומת זאת, במהלך תקופת השחרור הבורגנות הקולוניאלית מחפשת בנרות קשר עם "האליטות". היא מבקשת ליזום עימן דיאלוג על הערכים. כאשר מתחוור לבורגנות הקולוניאלית כי לא תוכל לשמר את שליטתה על המדינות הקולוניאליות, היא מחליטה לנהל מאבק עורפי בתחומי התרבות, הערכים, הטכנולוגיה וכו'. אולם אין לשכוח לעולם כי רובם המכריע של העמים המיושבים אטום לשאלות אלה. עבור העם המיושב הערך המהותי ביותר, בהיותו המוחשי ביותר, הוא קודם כול האדמה: האדמה המספקת את לחמו וכמובן, את כבודו העצמי. אך לכבוד העצמי הזה אין כל קשר לכבוד העצמי של "האדם ההומני". המיושב לא שמע מעולם על אידאל האדם ההומני. מה  שהמיושב ראה על אדמתו, זה שניתן לעצור אותו ללא סיבה, להכות אותו, להרעיב אותו; ושום מטיף מוסר, שום כומר, מעולם לא בא לחטוף במקומו את המכות או לחלוק עימו את פתו. עבור המיושב, להיות מוסרי פירושו המעשי להשתיק את יהירותו של המתיישב, לשבור את אלימותו הזרועה בכל עבר, במילה אחת לגרש אותו חד וחלק מן המרחב החברתי. העיקרון הנודע לפיו כל בני האדם שווים יבוא לידי ביטוי במושבות ברגע שבו יעמיד עצמו המיושב כשווה למתיישב. לא ירחק היום, והוא יבקש להיאבק כדי להתעלות על המתיישב. למעשה, כבר גמלה בלבו ההחלטה להחליף את המתיישב, לתפוס את מקומו. כפי שניתן לראות, מדובר בהתמוטטותו של יקום חומרי ומוסרי. איש הרוח אשר תמך מצידו בקולוניאליסט במישור האוניברסלי המופשט, ייאבק מעתה כדי שהמתיישב והמיושב יוכלו לחיות בשלום בעולם חדש. אך מה שנסתר מעיניו, כיוון שהקולוניאליזם חלחל לתוכו בכל צורות החשיבה שלו, הוא שלמן הרגע שבו מתפוגג ההקשר הקולוניאלי, למתיישב אין עוד כל עניין להישאר, לחיות ביחד. לא במקרה, עוד בטרם החל משא-ומתן כלשהו בין הממשלה האלג'ירית לממשלה הצרפתית, הכריז המיעוט האירופי המכונה "ליברלי" על עמדתו: הוא דורש, לא פחות ולא יותר, אזרחות כפולה. שכן, אף שאנו נותרים במישור המופשט אנו דנים את המתיישב לבצע קפיצה מעשית ביותר אל הלא-הנודע. הבה נאמר מפורשות, המתיישב יודע היטב ששום מליצה נבובה לא יכולה לתפוס את מקומה של המציאות.

המיושב מגלה אם כן שחייו, נשימתו, פעימות לבו, דומים לאלו של המתיישב. הוא מגלה שעורו של מתיישב אינו שווה יותר מעורו של יליד. יש לומר כי תגלית זו גורמת זעזוע מהותי בעולם. כל ביטחונו החדש והמהפכני של המיושב נובע ממנה. אם לחיי אכן יש אותו משקל כמו לאלה של המתיישב, מבטו אינו הולם בי עוד כברק, אינו משתק אותי, קולו אינו מאבן אותי עוד. אני כבר לא נבוך בחברתו. למעשה, אני שם עליו פס. נוכחותו לא רק שאינה מפריעה לי עוד, הנה אני מכין לו מלכודות כאלה שבקרוב לא תהיה לו עוד ברירה אלא לברוח.

תרגום מצרפתית: אורית רוזן
עריכת תרגום: עמית רוטברד
עריכה מדעית: אלה שוחט

 

frantz fanon.jpg

פרנץ פאנון

אליס שרקי "הו גופי, עשני תמיד אדם שואל!" - על פרנץ פאנון ו"מקוללים עלי אדמות"

אליס שרקי, פסיכיאטרית יהודיה אלג'ירית, שעבדה לצידו של פרנץ פאנון בבתי חולים פסיכיאטריים באלג'יריה ובתוניסיה, ושהיתה גם היא פעילה ב-NFL, בהקדמה למהדורת 2002 של ספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות" (1961). >>>

ז'אן-פול סארטר הקדמה למהדורת 1961 של ספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות"

"...אירופים, פִתחו את הספר, בואו בשעריו. אחרי כמה צעדים בחשכה תגלו אנשים זרים מקובצים סביב מדורה, התקרבו, הקשיבו: הם מדברים על הגורל שהם מייעדים לדוכנים שלכם, לשכירי החרב המגוננים עליהם. >>>

 

יוסי יונה ויהודה שנהב רב-תרבותיות מהי?

הספר מציע ניתוח אנליטי וחריף המפריך כמה מן "האמיתות" המקובלות בשיח הציבורי בנוגע לרב-תרבותיות. חשיבותו של הספר מתחדדת לנוכח קיומו של דיון שטחי ופשטני ברב-תרבותיות המתנהל בשנים האחרונות בישראל. >>>

נתן ויינשטוק נוכחות כה ארוכה

הנה עובדה שאין עליה עוררין: ב-1948, שנת הקמתה של מדינת ישראל, חיו בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי כ-900,000 יהודים. כיום, יותר מחצי מאה אחר כך, חיים בו כ-4,500 יהודים. >>>

רולאן בארת עולם ה-catch

על עולם ה-catch, ההקשרים התרבותיים שלו הטקסים המוקצנים שלו והגיבורים ההזויים שלו. >>>

איל ויצמן ורפי סגל ההר

את פרויקט ההתנחלות בגדה המערבית ניתן להבין כשיאו של מסע ההתיישבות הציוני מן העמק והמישור אל ההר; מסע שבא להשלים את השיבה ההיסטורית ל”ארץ המובטחת". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית