בית

בבל , , 20/5/2018

                           

 

דרור בורשטיין תחזיק את הסולם

מתוך הרוצחים


תחזיק את הסולם, שלא ייפול לכם המשורר ויישבר לחתיכות, צעק-צחק המו"ל לוּאיס ירקוני מהדוכן ממול. תתנו לו קצת ספרים, שלא ישתעמם שם בשמים, עלץ מפינתו פופאי ברקוביץ'. אמרו ברמקול: "נחמן לורי, המשורר זוכה פרס פוגל יחתום עכשיו על 'גיאוגרפיה', הספר המרתק לבני הנעורים", והוא כמעט והתעלף, ומלמעלה הוא צורח: הם בלבלו אותי עם מישהו אחר, תרוץ לומר להם שיתקנו, אבל המו"ל חושב, גדול, גדול, "הנעורים", חבל שלא אמרו גם בישול או אהבה, וזה, אצלו לא אהבה ולא קריא, כותב ישן, כמו לפני חמישים שנה, מה פלא שהיה צריך למצוא עשרים סטטיסטים, סטודנטים מהחוג לתיאטרון, שחקנים לעתיד במדינה ללא מחזאוּת, ולשלם להם לפי שעה, שיעמדו בתור כמו-לקנות, ולבקש את חתימת המשורר הנערץ כביכול. הנה, חשב ירקוני מלנכולית, הפסדתי על ההתחלה, עשרים כפול שעתיים, כל אחד שלושים שקלים, זה אלף ומאתיים שקל. בפעם הבאה אני מביא בני משפחה. והוא אומר לנחמן, אל תדאג!, אבל עושה סיבוב ולא אומר דבר לאיש, ואחרי חצי שעה נשמע שוב הכרוז, "המשורר נחמן לוין יחתום על רב המכר 'גיאוגרפיה', הספר המרתק לבני הנעורים – לא מאוחר להתאהב!", ולורי יושב על הסולם ומתמלא חרון, ציפורניו מתופפות על מושב האלומיניום, מאיפה ה"לוין" הזה הגיע, אני אשחט אותם, אבל צריך להסביר פנים לקוראים המתקבצים, עשרים-שלושים, לא רע. מאחוריו, בשמי ירושלים, חולף צפּלין ירוק ענק ועליו שוּרה משיר הסיום של הספר החדש. למזלו הוא איננו רואה את הגימיק, אבל מתחת למילים מצויר הסולם, וכמה קוראים מרימים את ראשם ונעים לאִטם אל האיש החותם על ספרים ירוקים על סולם. בין הדוכנים נדמה לו שראה כפופה את צדודיתו של רובינזון, אך עוד מוקדם, אם כי בתוך כל ההמון הזה קשה לדעת. הוא מעקם את הראש ומציץ בשעונו של אחד מרוכשי הספרים. קבעו לעוד חצי שעה. עומדים שלושה או ארבעה קוראים מתחת לסולם ומגישים לו ירוקים לחתימה,
– תכתוב: "ליהושע היקר סימן קריאה, שלך סימן קריאה, המשורר סימן קריאה",
– תכתוב: "ירושלים הבנויה תשנ"ה, אל מול חומות העיר העתיקה",
והוא חותם, כותב, מוסיף מילה או שתיים פה ושם, התור הולך ומתארך. בקצה התור עומד כבר רובינזון כצל קודר, אוחז בתיק אשר ספרים בולטים ממנו כצלעות חדות. במוח מתחילים הסיפורים לרוץ, דקר את אבא, שחט אותו על המפתן, דמו ניתז אל הספרים, או שמא לא פתח לו את הדלת, או שנבהל, ומלמטה צועקים כבר אדוני, תזיז את עצמך, זה לא הזמן לשבת ולכתוב שירים בראש. והוא מחזיר את הספרים, ומפחד לצעוק לרובינזון, שלא יראו שום קשר ביניהם. סמוך לשם, בדוכן של הוצאת "נרקיס", רואה אז לורי, מביאים סולם, גבוה עוד יותר מסולמו, ושתי משוררות, מי אם לא התאומות אריכא, עולות עליו, ומישהו באחד הדוכנים צועק, תגידי למנחם, שבּלי סולם אני לא משתתף בהצגה הזו. תשיגו לי סולם במיידית! עכשיו! וכמו בשדה קוצים עשוי נייר הולכת הבשורה ומתפשטת, ומאן-דהוא מוצא חנות חומרי-בניין סמוכה ליד הדואר הראשי, ומו"לים שועטים ומרוקנים אותה מכל הסולמות, ומציבים אותם ליד הדוכנים, ומתפתחות קטטות מקומיות בתוך ההוצאות, את מי להעלות, עכשיו תורי, תיתן לי קצת, ביום שאת תביאי חצי מהמכירות שלי להוצאה אז נדבר ובינתיים תני לי לעלות אני כל שתי דקות מוכר אחד, עלייך או עלי כתבו ב"מעריב"? ואחרי עשרים דקות מגיעה, ביבבת סירנה, ניידת לכיבוי שריפות – ועל סולם הידראולי תוצרת גרובּר שגובהו שלושים וחמישה מטרים ניצב קוממיוּת אפרים ג' אָפטֶרגוּט, הסופר, המועמד לפרס נובל מזה שלושים שנה מטעם שמשון חיימוביץ', זה המשורר והמסאי, שם-עט של אפטרגוט עצמו אולי יש לציין, אבל השוודים לא ערים לדקויות כאלו ולכן ביום מן הימים אולי יוזמן אג"א למעונו של השגריר השוודי, ומשם הלוא הדרך עד לקופנהגן קצרה. מדהים, אומרים כולם, אך המחבר של "הנשים הרעבות" כמעט אינו נראה, כל-כך גבוה, מניח יד על כיפתו לבל תעוף מחוץ לאטמוספרה, צועקים לו: אפ-טר-גוּט, איך נעלה לך ספרים לשָם?, אך הוא גבוה מכל זה, שואף אוויר דליל, עיִט מביט בחגבים הרוחשים על הקרקע, רואה שלושה שוטרים עוצרים אדם, בודקים לו תעודות, זורקים אותן לארץ וצוחקים כשמתכופף, רואה שתי מוניות עוצרות בכביש, ופקק נוצר, ורעש הצפירות המשוער, אך לו אין נגיעה לזה, רואה עורבים נוחתים על גג ומנקרים בעכברים מתים, ברחוב אלישע מישהו בחליפה נופל וקם, נשען על הקירות ובידו אקדח כמדומה, העיר הרי מלאה בנשק, מחסן תחמושת ולא עיר, רואה גם מכונית חונה שדוח נעוץ במגבהּ נשרטת, כביכול מבלי-משׂים, בידי שני ילדים אשר חורטים עליה "מילכמה", בפח ליד המדבקה של ה"שלום", רואה את נחמן לורי, המשורר, הבן של שרגא האידיוט, חותם על ספרים בראש סולם קטן, רואה שלושה מו"לים סופרים שטרות ומסדרים יפה בערימות. עכשיו כבר רובינזון אינו בקצה התור, למה חמק, ולורי מפזר את מבטיו על הכיכר, אבל הוא התמזג בהמונים ובספרים, איפה אתה, עוד זמן לא-רב תגיע השעה, סוף הסיפור, עוד שני דפים ריקים ואז כריכה ויציאה אל העולם. התור קצת מתדלדל, קוראים מעיפים מבט בגב הספר וחובטים הפוּך לערמה, אולי מספיק להתבזות למעלה כאן, והנה שוב, עובר שם רובינזון עצבני, ולורי יורד בחווקים ומתייצב על הקרקע בשתי רגליו, מניח שני ספרים שלו-עצמו בתיק, אחרי שמוודא שלא רואים, ואז רואה פתאום, זרוק על הדוכן של הוצאת "נרקיס", ליד הקטלוג, את הכריכה הסגורה, הנעולה במנעולון, והוא נדחק בבהלה בין הקונים, עיניו מתרוצצות על השולחן, אבל אין שם שום דבר. מאחוריו מביט בו רובינזון, מסתתר למחצה מאחורי מדף ספרי הקודש של הוצאת "ברכת כוהנים". קְנה סט גמרא קבל תנ"ך רב פנינים בחצי המחיר. קראנו לו נחמן על שם ביאליק, ידעת? כמו שלך אביך קרא "שאול" על שם אלוף שאול חרמוני ז"ל. אמרו לך שזה על שם שאול המלך? לא-לא, אני זוכר את השיחה. הרי אתה נולדת חודשיים לפני נחמן, ב-62'. אני זוכר שאביך אמר לי, אני אקים לחרמוני מצבה, אתה תקים לביאליק ונראה מי יגיע ראשון. כשוורדה ולאה עוד היו בהריון הצעתי למלכיאל להתחלף, שלנחמן נקרא שאול, על שם שאול טשרניחובסקי, ולך – נחמן, על שם אלוף נחמן אור-לב ז"ל, אבל אביך לא הסכים, נזכר שאול בעודו מביט בלורי הנדחק אל הדוכן. הוא יצא ממחבואו והביט בו מאחור. השתגעת לורי, קראו לו מההוצאה לחזור אל הסולם, עומדים ומחכים לך, ואתה הולך לקנות ספרים? ולורי מתנצל, וחוזר ביגיעה ובחיוך קפוא אל מקומו. הכרוז צווח שבעוד שעה סוגרים הבּסטוֹת, קְנה שני ספרים – קבל את השלישי חינם, הזול מביניהם, "ומה קורה אם השלישי יותר יקר מהשניים האחרים"? שואל מישהו והמוכרות נבוכות, מתקשרות עצבניות להנהלה, ושאול אז מבחין, מצד ימין, במישהו בחליפה שחורה, עניבתו תלויה לו ברישול על צווארו, קורס למדרכה כמגדל קלפים שחורים, ואז בקושי קם, נופל, ומשהו מנצנץ במקטורנו, מתחת לזרוע המונפת לעצור את הנפילה. מסך בוהק מציף את שתי עיניו של רובינזון, הוא מסתכל שוב לימין, רואה את לורי מתקדם עם ספר בידו אל הבחור המתמוטט, והוא אומר למישהו בקצה הטור: הרי זו פוזה של עזרה, הרי הוא לא עוזר לאיש, הרי זה רק עבור קוראיו אשר קנו את הספרים, אבל לא מקשיבים לו, מתבוננים בלורי הגורר את הבחור בחליפה לצד הכביש, צועק שמישהו יבוא עם מכונית, ורובינזון פתאום ניתק ממקומו, קופץ למכונית, הדו"ח מרעיש למול עיניו, נוקש על השמשה כציפורניים של נייר, עושה פרסה, חותך קו הפרדה ונעצר. ולורי רק עכשיו מבחין שזהו רובינזון, את המכונית הזו אתה מכיר היטב, הוא מביט בו לשנייה כאילו לא ראה אותו אף פעם, אבל אינו רומז דבר בקשר ל"העיר", מהדוכן צורחים לו שיחזור, ולורי מתנער: הבאת?, אבל רובינזון מביט בו בעיניים אדישות, כאילו לא שמע או לא הבין. נו טוב, תיקח אותו לבית-חולים, צועק לורי, ורובינזון אינו עונה, מסיט מעט את הז'קט של הבחור ומתבונן באקדחו אשר נתון בתוך נרתיק של עור, ובלחיצה עזה על הדוושה, פולט עשן שחור, מפליג משם ונעלם מתחת ענני העיר העתיקה, עומדים כמו קסתות קרועות, שחורים מעל ללורי המביט בו מתרחק, תמשיך לקרוא, אומר לו מישהו, יש עוד כמה דפים.

ברושים, דיוקן כפול ברחביה, 2001, שמן על בד מודבק על עץ (פרט)

דרור בורשטיין הרוצחים: ההתחלה

בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>>

 

אדם בחלל

"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישֵנים במוזיאון מדי לילה. >>>

בלי שום מקרה מוות

בשנת 1949 הוקם בגליל המערבי קיבוץ לוחמי הגיטאות. מיסדיו עברו את המלחמה במרחבי ברית המועצות או כאסירים במחנות וגיטאות במרכז אירופה ובמערבה.

עיקרו של ספר זה הוא תמצית מסיפוריהם של מייסדי הקיבוץ, סיפורים המובאים כאן בקולם שלהם. >>>

ערים תאומות

דרור בורשטיין מביא לקורא העברי טעויות הגהה ודפוס, טעויות ניווט, הסכמי ערים תאומות ושאר אי הבנות. >>>

אבנר ברנר

בסופו של דבר נופל אבנר ברנר ומתמוטט בלא סיבה. 1987. ישעיהו ליבוביץ` מגיע להרצאה בפני תלמידי תיכון דתי בעיר ליד הים, אבל בשל חקירת רצח ההרצאה מתבטלת ושערי בית הספר ננעלים עליו. ספר אפור נופל אל האסלה, וגורם להצפה. >>>

 

על הגג

מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. >>>

טִיטַנְיוּם

שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>>

הגשר

לאור תלונות של מטיילים באזור הגולן על הצורך להקיף את האגם כדי להגיע מטבריה לעין גב ולסוסיתא, הוחלט להרים גשר בין הצד המזרחי והמערבי של הכנרת. >>>

סנט הלנה

מעטים יודעים כי כריית תעלת פנמה, שהחלה בשנת 1904, היתה רק השלב הראשון בתכנית לחיבור אפריקה לדרום אמריקה. דרור בורשטיין מספר על שתי תכניות שבוטלו. >>>

על הסרבנים

מנהיגיה האמיתיים של ישראל יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. >>>

יש חדש תחת השמש

היכן מקומו של הכותב? מהו החושך הזה שבצדו השני, החסום, הנסתר, של הדף? האין כבר ברור לנו כי היד הכותבת כאן נשלחת מעברם של "המתים שכבר מתו"? >>>

שתי הליכות בעקבות יעקב שבתאי

בעקבותיו של מאיר ליפשיץ, גיבורו של שבתאי, ברחובות תל אביב ואמסטרדם. >>>

הגן בגבעת רם

גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. דרור בורשטיין על הגן בגבעת רם. >>>

בוא אלי פרפר נחמד

"בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>>

בית המשפט העליון

השופטים, ממש כמו השומר מול שער החוק, נתפסים אז בדיוק כפי שהם, עומדים - בדיוק כמו האיש המחכה לפני השער - בפתחו של החוק במלוא מובן המילה, שלטי ה"אין מעבר" הקטנים המגינים עליהם מסתרגים, ועל מבטיהם השיפוטיים, כמו עלינו, חולש מבט רואה-כל, הנשקף מכל החלונות. >>>

פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

קניון מלחה

רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>>

מטר המטאוריטים

המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>

 

אנדרה שיפרין עסקי ספרים

"...לרוע המזל, קיימים רק מעט מאוד מחקרים כלליים על תולדות המו"לות באמריקה, ולמעשה מדובר בדרך כלל בסקרים רחבים. גם ספרי הזיכרונות מעטים להפתיע – יש קומץ ביוגרפיות של מו"לים אמריקנים ובריטים מפורסמים, וכמה ספרים על תולדות התאגידים. >>>

ולטר בנימין פורקים ספרייה

"אנא הצטרפו עמי אל אי־הסדר הזה של ארגזים שנקרעו לרווחה, האוויר רווי אבק שבבים, הרצפה מכוסה קרעי נייר, ללכת עמי בין ערימות הכרכים הרואים שוב אור יום לאחר שתי שנות חשכה. >>>

בבל מבצע מיוחד לרגל השנה החדשה בחנויות הספרים העצמאיות

מבצע מיוחד לרגל השנה החדשה בחנויות הספרים העצמאיות בכל רחבי הארץ: מבחר ספרי בבל ב- 50% הנחה! >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית