מתוך הרוצחים

אָכֵן, אָנוּ הָאִלְּמִים,
מַה-נֹּאמַר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ? – דוד פוגל
 

1

בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של השׂרה, קם שאול רובינזון והתגבר, ויצא אל אור הרחוב כמגשש, מעורר בעוברים ושבים רגש עמום של רתיעה למראה האדם בן הארבעים ומשהו, המרים את רגליו כאילו בסוליות נעליו הלבנות והמלוכלכות קבועות משקולות של ברזל, בעוד גופו רכון לפנים כאילו זה עתה הוּכּה או שטפחו לו על שכמו חזק מדי. והיו השכנים מקנאים בחשאי, שראוהו בתוך מטוס הסילון, כרטיס חינם לכל החיים, וכל זה בשביל מה, בשביל מה? מין סיפור שפִּרסם, שִעמום מפותל, לא בהיר, לא מובן, לא מובן. לא ממריא!, התבדחו עיתונים. ואכן לא אחת היו תושבי השכונה ממהרים לחצות את הרחוב לצדו השני, או לסוב למראהו על עקביהם בטפיחת-מצח, ולהפטיר קריאה רמה כשחקנים בתיאטרון, מחישים צעדיהם פתאום ופונים ימינה וימינה וימינה וחוזרים לרחוב מתנשפים. תחת זרועו היה שאול רובינזון נושא את הספר שזכה בפרס הענקי כמצורע המפגין את נגעיו, ובכיסו חפיסת הסיגריות שהתחיל לעשן לאחרונה, ומצית שעליו תמונת פסל אטלס שרכש בפירנצה, כלומר גנב מן החנות של ה"אופיצי" בפירנצה, או למען האמת מצא באחד הארונות בדירה שקנה מן המתווך הממשלתי. מדי כמה זמן היה משתעל וקורס אל ספסל סמוך לקרקע ומעיין בדפים של ספרו ונושף פקעות של עשן אל הספר, מוחה בידו השנייה ברוגזה את העשן מפני המילים שהכיר כבר היטב, מלכסן מבט אל החתול בעל שלוש הרגליים, אומר לו בלחישה, היום אין עלי כלום. כעת קם ועמד, מותיר את הספר על הספסל השקוע שליד בית הכנסת, שוכח אותו כמדומה. ממטרות בחצרות ניבאו לדשא הצהוב על חורף. השעה היתה מאוחרת והוא גירד בזקנו השחור שהלך וצימח, וחזר וקרס אל הספסל החום והקשה וגישש באצבעותיו בתוך הספר הסגור כמעט, כמפשפש בְּכיס, כמי שיודע מה מבוקשו, ואת שרשרת הזהב הדקה טמן בחולצה. בבית שמול בית הכנסת נדלק אור וכבה מיד, ורובינזון דימה להבחין איך אחת השכנות מצטדדת כדי להביט בו מאחורי הווילון בדירה, כן, כמה הוא רצה שמישהו יביט בו כבר, אבל עיניים התחמקו ממנו, והוא הלך קצת לאחור ואז קרס אל הספסל והוציא את כף ידו מתוך הספר, והיא היתה חמה ורטובה כאילו שׂם אותה בתוך כפפה.

מבעד לחמש האצבעות אנו עוברים, רואים את האישה, ניתָן לה שמה ושם המשפחה, מילה נשמעת ובתוך האותיות קם הבניין, הכול נחתך, הגורלות כבר נקשרו, העיר הוקמה, כלומר כל מי שהיא אהבה או לא, המוזיקה ששמעה, הציורים שראתה, הרכבות שהיא נסעה בהן והמקומות שאליהן נסעו הרכבות, התצלומים האפורים ועליהם כתמי הצבע, פסנתר שהתעורר באיזה חדר לא רחוק וכמטָר של חרוזי זכוכית חלף בה ונגוז, כל זה החל להתקיים בבת אחת. היד סופרת ארבעים שנה אחורה. לאה לוין, רְאוּ אותה ככרך סואן, ציור מלא כתמים של צבע, שמיים, עננים, דגלים על מגדליהּ, ענן של יתושים מתחת לירח המלא, סוסי הפרא בשולי הפרברים, הכרכרות, חברי תזמורת מכבי-האש רוחצים ומתיזים בים ביום השבתון, מכוניות כיבוי עומדות ואדומות על קו החוף, אבל הרחק קוברים מתים ומקוננות פורשות כפיים על המת. חליפתה שחורה, ותיק שחור אחוז היטב, עומדת במבואת בית-המשפט בתל אביב ליד עצי הברוש ליד עמוד חשמל. חולפת על-פני תחנת המוניות, על פני שוטרים, עוברים שני סבּלים ובידם תמונת רחוב, בתים, עצים, נושאים נוף צרפתי בעיר זרה. קורה שהעולם עומד לנגד העיניים. פניהָּ נתונים בין צל ירוק לצל בהיר. היא מחליטה עכשיו, ברגע זה, שלא תחזור יותר ללמוד, צריך לחזור אל החליל. אבל מחר היא תתנער בבוקר ותיסע לאוניברסיטה, לא תחמיץ דבר. תפסיקי, היא אומרת לעצמה בקול, תפסיקי כבר, מספיק. בתוך המוזיקה אני אגור, יהיה מקום גם בשבילי, הדלת תיפתח ואכנס. עכשיו, מחר, מיד עכשיו. אבל מחר, אנחנו כבר יודעים היום, היא תתעורר ותתרחץ ולא תחמיץ אף הרצאה, ולא תאמר לאיש דבר, גם בימים האחרים, וייוולד לה בן, ואז יהיה כבר מאוחר לסגת. כל זה היה מזמן. העסק לא נגמר עם הלידה לאה לוין, הניפה מישהי מין אצבע למולה, העסק רק מתחיל (היא התקרבה אל הכִּילָה, והוא יָשַׁן שם, מחייך, אוחז בטרקטור הכחול, והיא שלחה ידה לגעת ברשת של כּילת היתושים, בזהירות, ונבהלה פתאום שהוא כבר לא יהיה שם אם לא תביט בו כל הלילה. אבל הרי נרדמת בסוף, והוא נשאר שם עד למחרת בבוקר). הקפדתי על העונש שנתתי לעצמי, תגיד אחרי ארבעים שנה, כמה פסיעות מאחורי אותו מקום, במכונית האפורה. האם זה נחמן שם, שבא אלי?, תחלוף בה מחשבה כמו דג בין הסלעים העמוקים בעוד כמה דקות. אבל הלא כאן תל אביב, הרימה את עיניה אל קצה המגדל המחודד, והוא עכשיו בירושלים. ובמקום שהוא היה בו יהיה רק קצת עשן, גם הוא יפוג. בלי שום כאב, חושבת לאה, שום כאב, מוזר, הרי תמיד חשבתי שיכאב, והנה, לא.

ברושים, דיוקן כפול ברחביה, 2001, שמן על בד מודבק על עץ / ישראל הרשברג

דרור בורשטיין תחזיק את הסולם

תחזיק את הסולם, שלא ייפול לכם המשורר ויישבר לחתיכות, צעק-צחק המו"ל לוּאיס ירקוני מהדוכן ממול, תתנו לו קצת ספרים, שלא ישתעמם שם בשמים, עלץ מפינתו פופאי ברקוביץ', אמרו ברמקול: נחמן לורי, המשורר זוכה פרס פוגל יחתום עכשיו על 'גיאוגרפיה' >>>

אדם בחלל

"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישֵנים במוזיאון מדי לילה. >>>

בלי שום מקרה מוות

בשנת 1949 הוקם בגליל המערבי קיבוץ לוחמי הגיטאות. מיסדיו עברו את המלחמה במרחבי ברית המועצות או כאסירים במחנות וגיטאות במרכז אירופה ובמערבה.

עיקרו של ספר זה הוא תמצית מסיפוריהם של מייסדי הקיבוץ, סיפורים המובאים כאן בקולם שלהם. >>>

ערים תאומות

דרור בורשטיין מביא לקורא העברי טעויות הגהה ודפוס, טעויות ניווט, הסכמי ערים תאומות ושאר אי הבנות. >>>

אבנר ברנר

בסופו של דבר נופל אבנר ברנר ומתמוטט בלא סיבה. 1987. ישעיהו ליבוביץ` מגיע להרצאה בפני תלמידי תיכון דתי בעיר ליד הים, אבל בשל חקירת רצח ההרצאה מתבטלת ושערי בית הספר ננעלים עליו. ספר אפור נופל אל האסלה, וגורם להצפה. >>>

על הגג

מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. >>>

טִיטַנְיוּם

שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>>

הגשר

לאור תלונות של מטיילים באזור הגולן על הצורך להקיף את האגם כדי להגיע מטבריה לעין גב ולסוסיתא, הוחלט להרים גשר בין הצד המזרחי והמערבי של הכנרת. >>>

סנט הלנה

מעטים יודעים כי כריית תעלת פנמה, שהחלה בשנת 1904, היתה רק השלב הראשון בתכנית לחיבור אפריקה לדרום אמריקה. דרור בורשטיין מספר על שתי תכניות שבוטלו. >>>

על הסרבנים

מנהיגיה האמיתיים של ישראל יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. >>>

יש חדש תחת השמש

היכן מקומו של הכותב? מהו החושך הזה שבצדו השני, החסום, הנסתר, של הדף? האין כבר ברור לנו כי היד הכותבת כאן נשלחת מעברם של "המתים שכבר מתו"? >>>

שתי הליכות בעקבות יעקב שבתאי

בעקבותיו של מאיר ליפשיץ, גיבורו של שבתאי, ברחובות תל אביב ואמסטרדם. >>>

הגן בגבעת רם

גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. דרור בורשטיין על הגן בגבעת רם. >>>

בוא אלי פרפר נחמד

"בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>>

בית המשפט העליון

השופטים, ממש כמו השומר מול שער החוק, נתפסים אז בדיוק כפי שהם, עומדים - בדיוק כמו האיש המחכה לפני השער - בפתחו של החוק במלוא מובן המילה, שלטי ה"אין מעבר" הקטנים המגינים עליהם מסתרגים, ועל מבטיהם השיפוטיים, כמו עלינו, חולש מבט רואה-כל, הנשקף מכל החלונות. >>>

פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

קניון מלחה

רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>>

מטר המטאוריטים

המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>

חיים לפיד המחילה

ברומן אפל ואפוף מתח חותר המחבר מתחת לפני השטח של ההוויה הישראלית בכתיבה הממזגת עמקות ושנינות, הומניזם וחשיפת אמת נוקבת שאינם מסווים את רכות המבט של הסופר אל כל ברואיו. >>>

סוזאנה מור בחתך

בחתך הוא מותחן ארוטי עוצר נשימה, המסופר בקולה האירוני של אישה משכילה, פיקחית וחדורת מודעות עצמית שחיה לבדה בניו-יורק. היא מורה לכתיבה ובלשנית שחוקרת את השפה על כל סטיותיה. רצח מבעית שמתרחש בשכונת מגוריה מוצא אותה לגמרי לא מוכנה לסכנות האורבות לה. >>>

אתגר קרת סוסיקו

" סוסיקו" - סיפור קצר של אתגר קרת. >>>

גדעון לוי הסובארו האחרונה של עוואד

כל מה שנותר לעוואד חינדאש לעשות לפני שיפתח בחיים חדשים בקליפורניה היה לסיים את עבודת הפחחות והצבע על הסובארו, ולהיפרד ממשפחתו. >>>

גירסה להדפסה