מתוך ברברה ארנרייך וארלי ראסל הוכשילד (עורכות) האישה הגלובלית

משבר טיפול מחמיר והולך פוקד את רוב המדינות המפותחות בעולם.  בעוד הביקוש לטיפול גובר, ההיצע מצטמצם. כתוצאה מכך נוצר גירעון טיפולי  ונשים פיליפיניות נענות לאתגר בהמוניהן. כשני-שלישים  ממהגרי העבודה הפיליפינים הם נשים, ויציאתן אל מעבר לים, בדרך כלל כדי למלא משרות ביתיות,  חוללה בארצן שינוי חברתי עצום. האמהות המהגרות משאירות את ילדיהן מאחור, בדרך כלל בידי נשים אחרות.  ילדים פיליפינים רבים גדלים כיום בבתים חצויים, והריחוק הגיאוגרפי מעמיד אותם בלחץ רגשי קשה. ובכל זאת אי-אפשר להתעלם מחשיבות עבודת המהגרים לכלכלת הפיליפינים. בין 34% ל- 54%  מאוכלוסיית המדינה נתמכים בכספים ששולחים עובדים מהגרים הביתה.

הנשים בפיליפינים, כמו נשות המדינות הפוסט-תעשייתיות, סובלות מ"מהפכה מושהית". אידאולוגיית המיגדר המקומית מפגרת בכמה צעדים אחרי המציאות הכלכלית שיצרה המוני משקי בית שהתפצלו עקב הגירה ובראשם עומדת אישה.  כתוצאה מכך, חייהן של משפחות התלויות באמהות מהגרות רוויים בהרבה יותר חרדה מחייהן של אלה התלויות באבות מהגרים. ככלות הכול, על פי אידאולוגיית המיגדר השַלֶטֶת מקומה של האישה בבית, ובתיהן של אמהות מהגרות קוראים תיגר על התפיסה הזו. בתגובה מוקיעים פקידי מימשל ועיתונאים את האמהות המהגרות, וטוענים שהן נוטשות את הילדים ומדרדרות את המשפחה הפיליפינית, ואחראיות למשבר שפקד את המדינה. כדי לשים קץ למשבר הזה, הם מתריעים, על האמהות לחזור הביתה. במאי 1995 אף קרא נשיא הפיליפינים פידל רמוס ליוזמות שימנעו מאמהות להגר. "איננו מתנגדים להעסקה של נשים פיליפיניות בחו"ל," הכריז. "אנחנו מתנגדים להעסקתן בחו"ל על חשבון הסולידריות המשפחתית."  מדבריו משתמע בבירור שאפשר להשלים עם ההגירה מבחינה מוסרית רק אם המהגרות הן רווקות בלי ילדים.

התקשורת הפיליפינית מגבה את העמדה הזו בפרסום עקבי של דו"חות סנסציוניים על סבלם של ילדים במשפחות מפוצלות.  בדרך כלל משמיצים הדו"חות את האמהות ורומזים שילדיהן עומדים בפני בעיות קשות בהרבה מילדי אבות מהגרים. ואף על פי שרוב הילדים האלה מופקדים אצל קרובי משפחה, העיתונאים מרבים להתייחס אליהם כאילו "ננטשו". מאמר אחד מדווח: "ככל הנראה, תחושת האובדן של ילד גדולה יותר כשהאם היא זו שעוזבת ונוסעת לעבוד בחו"ל."  אחרים קושרים את הגירת האמהות לטיפול הלא-מספק ולחיי המשפחה הלא-יציבים המובילים ילדים אלה בסופו של דבר ל"סמים, הימורים ושתייה".   בעל טור אחד כותב: "גילוי עריות ואונס בידי קרובי משפחה גוברים בקצב מבהיל לא רק במנילה אלא גם בפרובינציות. יש סימנים לכך שהיעדרן של האמהות שיצאו לחו"ל כעובדות בחוזה  [OCW] קשור איכשהו למצב."  במקום אחר מביע אותו בעל טור את ההשקפה הרווחת שילדי מהגרים הופכים לנטל על החברה: "בידי יועצים חינוכיים וסוכנויות רווחה יש נתונים סטטיסטיים עגומים על מספר הילדים שנופלים למעמסה על החברה שלנו בגלל הורים נעדרים."

מינואר עד יולי 2000 ערכתי 69 ריאיונות-עומק עם צעירים שגדלו בבתים על-לאומיים בפיליפינים. רק מתי מעט מהם שבו והתאחדו עם הוריהם המהגרים. ראיינתי 30 ילדים לאמהות מהגרות, 26 ילדים לאבות מהגרים, ו-13 ילדים ששני הוריהם מהגרים. אין ספק שהילדים ששוחחתי איתם חוו קשיים רגשיים; אבל שלא כמו בתמונה הקודרת שמציירת התקשורת, לא כולם חווים את ההגירה של אמם כנטישה. לא פעם פחתו קשיי חייהם כאשר קיבלו תמיכה מהמשפחה המורחבת או מהקהילה, כאשר נהנו מתקשורת גלויה עם הוריהם המהגרים, וכאשר היטיבו להבין את האפשרויות הכלכליות המוגבלות שגרמו להורים להגר מלכתחילה.
לקרוא לשובן של אמהות מהגרות פירושו להתעלם מתלותה הגוברת של המדינה בכספים שהן שולחות. הכרה במציאות הזו עשויה להוביל את הפיליפינים לאידאולוגיית מיגדר שוויונית יותר. הטלת האשמה על האמהות המהגרות, לעומת זאת, רק מסיטה את תשומת הלב החברתית מצורכי ילדיהן, והסטיגמה המודבקת לבחירותיה של המשפחה מחריפה בסופו של דבר את מצוקתם.

התקשורת הפיליפינית אמנם טיפלה באופן סנסציוני בנושא רווחת הילדים במשפחות מהגרות, אבל אסור שהדבר יטשטש את העובדה שהמדינה אכן ניצבת בפני משבר טיפול אמיתי. כיום הטיפול הוא מוצר היצוא העיקרי של הפיליפינים. הכספים הנשלחים הביתה — בעיקר על ידי עובדות בית מהגרות — הם מקור מטבע החוץ הגדול ביותר של הכלכלה (7 מיליארד דולר ב-1997).  בגלל מיעוט האפשרויות במדינה מהגרות הנשים כדי לסייע למשפחתן להתקיים כלכלית; אלא שהמחיר גבוה מאוד. אפילו בנסיבות המוצלחות ביותר סובלים גם הילדים  וגם האמהות מפיצול המשפחה.

אמהות מהגרות העובדות כמטפלות נקלעות לעתים תכופות למצב כואב שבו הן מטפלות בילדיהם של אחרים בשעה שנמנע מהן לטפל בילדיהן שלהן. רוזמרי סָמָניֶגו  העובדת ברומא מתארת את הקושי:
"כשהילדה שאני מטפלת בה קוראת לאמא שלה 'מאמא', הלב שלי קופץ כל הזמן כי גם הילדים שלי קוראים לי 'מאמא'. אני מרגישה את החלל שנוצר בגלל ההפרדה הפיזית בינינו במיוחד בבוקר, כשאני אורזת את ארוחת הצהריים [שלה], כי זה מה שהייתי עושה בשביל הילדים שלי... הייתי עושה בדיוק אותו דבר בשבילם. אז אני מתחילה לחשוב שבשעה הזאת אני צריכה לטפל בילדים שלי ולא של מישהו אחר, מישהו שלא קשור אלי בשום דרך, צורה ואופן... את העבודה שאני עושה פה אני עושה בשביל המשפחה שלי, אבל הבעיה היא שהם לא קרובים אלי אלא רחוקים מאוד, בפיליפינים. לפעמים את מרגישה את הניתוק ומתחילה לבכות. יש ימים שאני מתחילה לבכות סתם כשאני מטאטאת את הרצפה כי אני חושבת על הילדים שלי שם בפיליפינים. לפעמים, כשאני מקבלת מכתב מהילדים שלי שמספר לי שהם חולים, אני מסתכלת החוצה דרך החלון ומבקשת מאלוהים לטפל בהם ולדאוג שהם יבריאו למרות שאני לא שם כדי לטפל בהם. [מתחילה לבכות.] אם היו לי כנפיים הייתי עפה הביתה לילדים שלי. רק לרגע, לראות את הילדים שלי ולדאוג לצרכים שלהם, לעזור להם, ואז הייתי עפה בחזרה הנה להמשיך לעבוד."

כשאחד ההורים נעלם אל מעבר לים חווים גם הילדים אובדן בל-ישוער. כפי שאומרת אֶלֶן סֶנֶריצֶ'ס,  בתה בת ה-21 של עובדת בית פיליפינית העובדת בניו יורק:
"לפעמים את רוצה לדבר איתה, אבל היא לא שם. זה באמת קשה, נורא קשה... לפעמים אני רוצה לצלצל אליה, לדבר איתה, לבכות לה, ואני לא יכולה. זה קשה. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לכתוב לה. ואני לא יכולה לבכות דרך האי-מייל, ולפעמים אני סתם רוצה לבכות לה על הכתף."

ילדים כמו אלן, שהיתה רק בת עשר כשאמה נסעה לניו יורק, מדחיקים לא אחת את כמיהתם לשוב ולהתאחד עם אמם. ההכרה שהאפשרויות הכלכליות העומדות בפני משפחתם מצומצמות אינה מותירה להם ברירה אלא לדחוק הצידה את צורכיהם הרגשיים. לעתים קרובות הם עושים זאת בידיעה שהטיפול ותשומת הלב של אמם הופנו לילדים אחרים. כששאלתי את אלן מה היא חשה כלפי בני חסותה של אמה בניו יורק, השיבה:
"המון קנאה. אני נורא נורא מקנאת. פעם היא אפילו סיפרה לילדים שהיא מטפלת בהם שיש להם המון מזל שהיא מטפלת בהם בזמן שלילדים שלה בפיליפינים אין אפילו אמא שתטפל בהם. זה פתטי אבל זה נכון. השאירו אותנו לבד והיינו צריכים להיות אחראיים בגיל צעיר מאוד בלי אמא. את מתארת לך?"

ילדים כמו אלן אכן חווים לחץ רגשי כשהם גדלים בבתים מפוצלים. אבל ראוי להדגיש שאמהות מהגרות רבות משתדלות לקיים קשרים עם ילדיהן, ולעתים קרובות מכירים הילדים במאמצים ומעריכים אותם. אף על פי שאמה, הנמצאת בארצות הברית בלי מסמכים, לא חזרה לפיליפינים אפילו פעם אחת בשתים-עשרה השנים מאז שנסעה, לאלן אין ספק שהיא השתדלה להישאר קרובה לילדיה למרות המרחק. יותר מזה, אף שאלן חיה במרחק שלוש שעות בלבד מאביה, היא מרגישה קרובה יותר לאמה ומקיימת איתה קשר תדיר יותר. היא אומרת:
"אני מבינה שאמא שלי אוהבת אותנו מאוד. אפילו ממרחק היא תמיד שלחה לנו את האהבה שלה. היא גרמה לנו להרגיש שהיא באמת אוהבת אותנו. היא היתה עושה את זה בזה שהיא תמיד היתה שם בשבילנו. היא כל הזמן אמרה לנו שכל פעם שיש לנו בעיות אנחנו יכולים פשוט לצלצל אליה ולספר לה [משתתקת לרגע]. וככה אני יודעת שהיה לה יותר קשה מאשר לאמהות אחרות. היא היתה צריכה לעבוד יותר קשה כי היא כל כך רחוקה מאיתנו."

כמו אמה של אלן, שהצליחה "להיות שם" בשביל ילדיה למרות המרחק האדיר, גם אמהות מהגרות אחרות לא בהכרח "נוטשות" את התפקיד המסורתי של טיפול במשפחה, אלא מספקות טיפול רגשי והדרכה מרחוק.  אלן אפילו מייחסת לאמה את הצלחתה שלה בלימודים. כיום היא תלמידת השנה השנייה בבית הספר לרפואה, לאחר שסיימה בראש כיתתה גם את התיכון וגם את הקולג'. לדבריה, הקשר הפתוח והמתמיד עם אמה הוא המפתח להצלחתה:
"אנחנו מתקשרות מתי שרק אפשר, פעמיים או שלוש בשבוע  דרך האי-מייל. היא גם היתה מצלצלת אלינו כל שבוע. וזה נורא יקר, אני יודעת... לאמא שלי ולי יש יחסים פתוחים מאוד. אנחנו כמו החברות הכי טובות. היא היתה נותנת לי עצות כשהיו לי בעיות... היא מבינה כל מה שאני עושה. היא מבינה למה אני מתנהגת ככה או אחרת. היא תמיד יודעת כשיש לי בעיות, וגם אני תמיד יודעת כשיש לה. אני יותר קרובה אליה מאשר לאבא שלי."

ברור שאלן אינה הילדה הנטושה או הנטל החברתי המתוארים בתקשורת הפיליפינית. לא רק שהיא נהנית מתמיכה הורית מספקת — גם מאמה הרחוקה גיאוגרפית וגם מאביה שבקרבת מקום — אלא שהיא אף עוברת את רף ההצטיינות בלימודיה. סיפורה מלמד שילדיהם של הורים מהגרים יכולים להתגבר על הלחצים הרגשיים של חיי משפחה המפוצלת בין שתי ארצות, ושיש ביכולתם ליהנות מתמיכה משפחתית מספקת אפילו מההורה הרחוק גיאוגרפית.

כמובן, לא הכול בני מזל כמו אלן. אבל מזלה הטוב מעלה שאלות בדבר יכולתם של ילדים כמוה לעמוד בלחצים גיאוגרפיים שכאלה ולהמשיך ולקיים קשרים הדוקים עם ההורים הרחוקים, כמו גם שאלות באשר לנסיבות הגורמות לילדים מסוימים להרגיש שהקשרים התרופפו או נותקו. בתקשורת הפיליפינית נוטים לזהות את היעדרה של האם הביולוגית עם נטישה, ומכאן ההנחה שילדיהן של כל מהגרות העבודה סובלים מחוסר תמיכה משפחתית ולפיכך עתידים להפוך לנטל על החברה.  אבל אני מצאתי שדמות הורה חלופית וחיובית ותקשורת גלויה עם ההורה המהגר, לצד הכרה בתרומת אותו הורה לניעותה של המשפחה כולה, משככים במידה ניכרת את חוסר הביטחון הרגשי הכרוך בהסדרי החיים בבית מפוצל. אצל ילדים החסרים את המשאבים האלה קשיי ההסתגלות גדולים יותר.
מחקרים רבים תומכים באבחנה הזו. מרכז סְקָלַרְבִּיני להגירה (Scalabrini Migration Center), ארגון לא-ממשלתי לחקר ההגירה הפועל בפיליפינים, ערך בשנת 2000 סקר בקרב 709 ילדים פיליפינים בגיל בית ספר יסודי והשווה בין חוויותיהם של ילדים שאביהם נעדר, שאמם נעדרת, ששני הוריהם נעדרים וששני הוריהם נוכחים. החוקרים הבחינו שהיעדרות ההורים אכן יוצרת תחושות בדידות ונטישה בקרב הילדים, אבל סיכמו ש"הדבר אינו מוביל בהכרח לעצלות או לחוסר משמעת". תחת זה, אם המשפחה המורחבת תומכת בילדים ונוטעת בהם מודעוּת ליתרונות החומריים שההגירה מספקת, הם עשויים אף להיעשות עצמאים ושאפתנים יותר, למרות כמיהתם המתמשכת לאיחוד המשפחה.

הכמיהה הזו היא שהגדירה את חייו של גי'ק פֶּרֶנוֹ. בגיל 25 הוא מקדם מכירות בכלבו גדול בפיליפינים. אמו פִּרנסה יפה את ילדיה, ובעזרת שכרה הדל, תחילה כעובדת בית ולאחר מכן כסייעת לאחות, עלה בידה לשלוח להם 200 דולר בחודש ואפילו לקנות בית בשכונה יוקרתית למדי במרכז העיר. אבל ג'יק עדיין חש נטוש ואינו בטוח באהבת אמו, ומאמין שהמשמעת שנזקק לה נגזלה ממנו מפני שגדל בלי הוריו. כמו ילדיהם של עובדים מהגרים אחרים, גם הוא חש שלא היה די בתמיכה הכספית של אמו הרחוקה. הוא היה מעדיף שתציע לו יותר הדרכה, דאגה וטיפול רגשי.
ג'יק היה בן שמונה כשהוריו עברו לניו יורק והשאירו אותו ואת שלושת אחיו בהשגחת דודתם. כעבור שמונה שנים מת האב, ושנים מהאחים (הבכור והצעיר) הצטרפו לאמם בניו יורק. עקב סיבוכים בוויזה נמנע מג'יק ומאחיו הנותר לבוא בעקבותיהם — אבל אמם לא באה מעולם לבקר אותם בפיליפינים. כשהבעתי את פליאתי על כך, השיב ג'יק בכובד ראש: "אף פעם. היא אמרה שזה יעלה יותר מדי."

שנים של ניתוק יוצרים ריחוק בקרב בני משפחה, ולג'יק אין הביטחון הרגשי שהיה חש אילו ידע שאמו עשתה מאמצים כנים להפחית את תחושת הניכור. מבחינתו, אחרי שבע-עשרה שנים של ניתוק רק ביקור עשוי להגביר את בטחונו. הטלפונים השבועיים של אמו אינם מספיקים. ומכיוון שהיעדרה נתפס בעיניו כאדישות, הוא אינו חש בנוח לדבר איתה בגלוי על צרכיו שאינם נענים. כך נוצרת הדחקה אשר מחריפה עוד יותר את טינתו. הוא סיפר לי:
"אני מדבר עם אמא שלי כל כמה זמן. אבל מה שקורה, זה שכל פעם שהיא שואלת מה שלומי, אני רק אומר בסדר. אני לא באמת הולך לספר לה שיש לי כאן בעיות... זה לא שהיא היתה יכולה לעשות משהו בעניין הבעיות שלי אם הייתי מספר לה. בעיות כספיות, כן, היא יכולה לעזור. אבל לא הבעיות האחרות, כמו בעיות רגשיות... היא מנסה לפעמים לתת עצות אבל אני לא ממש מעוניין לדבר איתה על דברים כאלה... כמובן, אתה עדיין צעיר, אתה לא יודע מה הולך לקרות בעתיד. עוד לפני שאתה מבין שההורים שלך עזבו אותך, כבר אין לך מה לעשות. אתה לא בעמדה שאתה יכול להגיד להם לא לעזוב אותך. הם לא היו צריכים לעזוב אותנו " [מתייפח].

שאלתי את ג'יק אם אמו יודעת שכך הוא מרגיש. "לא," הוא אמר, "היא לא יודעת." כששאלתי אם קיבל תמיכה רגשית ממישהו הוא ענה: "עד כמה שאפשר, כל עוד אני עומד בזה, אני מנסה לא לקבל תמיכה רגשית מאף אחד. אני פשוט מחזיק הכול בפנים."
ג'יק מרגיש שאמו לא רק נטשה אותו, אלא אפילו לא הפקידה אותו בידי מחליפה הולמת. לדודתו יש משפחה וילדים משלה. "אני יודע שהדודה שלי אוהבת אותי. היא טיפלה בנו כמיטב יכולתה," הוא נזכר, "אבל אני לא משוכנע שזה הספיק... כי לא הקנו לנו מספיק משמעת. היא הרשתה לנו לעשות מה שרצינו." ג'יק מרגיש שחינוכו נפגע בגלל היעדר המשמעת, ומצטער מאוד שלא התרכז בלימודיו. הוא סיים רק תוכנית מקצועית דו-שנתית באלקטרוניקה, ומפקפק ביכולתו להשיג תואר בקולג'. בגיל 25 הוא מרגיש תקוע ושלכל היותר יוכל להמיר עבודה מעוטת שכר אחת באחרת.

ילדים שבניגוד לג'יק זכו להורוּת חלופית טובה הצליחו להתרכז בלימודים ובסופו של דבר הצליחו יותר בחיים. רוּדי מונטוֹיָה, צעיר בן 19 שאמו עבדה כעובדת בית בהונג קונג יותר משתים-עשרה שנה, זוקף את הצלחתו בתיכון לזכות העזרה שקיבל מאחי אמו:
"הדוד שלי הוא האדם שיש לו הכי הרבה השפעה על החיים שלי. טוב, עכשיו הוא בסעודיה... הוא היה אומר לי שאמא שלי אוהבת אותי ושאסור לי לנטור לה טינה, ושתמיד, מה שלא יהיה, אני צריך לכתוב לה. הוא היה מעודד אותי ואומר לי לבטוח באלוהים. ואני זוכר שבתיכון, הוא היה דוחף אותי ללמוד. למדתי ממנו המון בתיכון. הוא היה מראה את האהבה שלו בעזרה בלימודים... הזמן שביליתי עם הדוד שלי היה קצר, אבל הוא האדם שעזר לי לגדול ולהיות אדם טוב יותר."

שלא כמו דודתו של ג'יק, דודו של רודי לא היה בעל משפחה משלו. היה בכוחו להקדיש יותר זמן לרודי ולהחדיר בבן חסותו הצעיר משמעת ואף להבטיח לו שאמו, המפרנסת היחידה במשפחתה, לא נטשה אותו. אמנם אמו חזרה לבקר אותו רק פעמיים — פעם כשהיה בכיתה ד' ושוב כעבור שנתיים — ובכל זאת רואה בה רודי, שלומד כיום בקולג', "מפרנסת טובה" שהקריבה קורבנות עצומים למענו. ידיעה זו ממלאת אותו ביטחון רגשי, ואף תחושה עמוקה של אסירוּת תודה. כששאלתי אותו על חשיבות ההשכלה, ענה: "לא גמלתי לאמא שלי על הקורבנות שהיא הקריבה בשבילי. המעט שאני יכול לעשות למענה הוא לגמור את התואר, כך שאוכל למצוא עבודה טובה ובסופו של דבר גם אני מצדי אהיה מסוגל לעזור לה."

ילדים רבים פותרים את בעיית חוסר הביטחון הרגשי שגרמה עזיבת ההורים כפי שפתר אותה רודי: בתפיסת ההגירה כהקרבה שעליהם, הילדים, לגמול עליה לכשיגיעו לבגרות. ילדים המאמינים שאמותיהם המהגרות נאבקות למען הניעות של המשפחה כולה ולא עזבו סתם למען "החיים הטובים", נוטים פחות להרגיש נטושים ונענים יותר למאמצי אמותיהם לקיים קשרים הדוקים ממרחק. אחת מהילדות האלה היא תֵרזה בקָארָה, סטודנטית בקולג' בת 18 שאמה עובדת מאז 1984 בהונג קונג כעובדת בית. לדבריה, "[ההשראה שלי היא] אמא שלי, כי היא זאת שסובלת שם. אז המעט שאני יכולה לעשות למענה זה להצליח בלימודים."
 המחשבה על אמה הסובלת מעוררת באלן סנריצ'ס דחף לגמול לה על ההקרבה. היא הסבירה:
"במיוחד אחרי שאמא שלי עזבה, עלתה לי המוטיבציה להתאמץ יותר בלימודים. עשיתי את זה כי אמא שלי הקריבה הרבה והייתי צריכה לפצות אותה על כמה שקשה להיות רחוקה מהילדים שלך ואז לבכות הרבה בלילה בלי לדעת מה הם עושים. היא היתה מספרת לנו בקסטות. היא היתה שולחת לנו קסטות כל חודש, פעמיים בחודש, והיינו שומעים אותה בוכה בקסטות האלה."

מכיוון שהיתה עדה לסבלה של אמה למרות המרחק ביניהן, אלן מסוגלת להכיר בהקרבה שלה ובקשיים שעמדה בהם כדי להיות "מפרנסת טובה" למשפחתה. ידיעה זו הפיגה את הטינה שחשה לעתים קרובות סמוך להגירה.
אצל ילדים רבים שראיינתי הצטיירה האם בדמות קדושה מעונה, ולא פעם הם מצאו נחמה ביגונה של האם המנועה מלגדל אותם בעצמה. הציפייה של הילדים שאמם תמשיך לקחת חלק נכבד בגידולם למרות המרחק מעידה על אידאולוגיית המיגדר השמרנית שרובם מחזיקים בה.  אבל בין אם הם רואים את אמם כקדושה מעונה ובין אם לאו, ילדי המהגרות מרגישים מטופלים באופן הטוב ביותר כשאמותיהם עושות מאמץ עקבי לגלות דאגה הורית מרחוק. כפי שעולה מסיפוריהם של ג'יק ואלן, תקשורת גלויה עם ההורה המהגר משככת תחושות של נטישה, ואלה הנהנים מיחסים פתוחים עם הוריהם מסתדרים טוב יותר ממי שאינם זוכים לכך. בנוסף להפחתת הקשיים הרגשיים של הילדים, התקשורת גם יוצרת תחושה של אחדות משפחתית, ומקדמת את התפיסה שההגירה היא אסטרטגיית הישרדות הדורשת הקרבה מהילדים ומההורים גם יחד למען רווחת המשפחה.

אצל בנותיהן של אמהות מהגרות ההקרבה מתבטאת לעתים קרובות בקבלת כמה מחובותיה של האם הנעדרת, ובהן הטיפול באחים ואחיות צעירים. כפי שסיפרה לי אלן:
"זאת היתה אסטרטגיה, וכולנו היינו צריכים להקריב למענה... כולנו היינו צריכים להסתגל, כל יום בחיינו... תתארי לך מה זה להתעורר בלי אמא שתקרא לך לארוחת בוקר. ושלא יהיה מי שיכין את הבגדים לאחים שלי. כולנו הולכים לבית הספר... אני הייתי צריכה להתעורר יותר מוקדם. הייתי צריכה להכין את הבגדים שלהם. הייתי צריכה להעיר אותם ולעזור להם להתכונן לבית הספר. ובלילה הייתי צריכה גם לעזור להם עם שיעורי הבית. הייתי צריכה להיות המורה הפרטית שלהם."

לשאלתי אם התמרמרה על העבודה הנוספת הזו, השיבה אלן: "לא. ראיתי בזה אימון, אימון שעזר לי להפוך למנהיגה. זה עוזר לך להיות מנהיגה יותר טובה אם את עושה דברים כאלה כל יום. זאת מין הרפתקה בשבילי, וגם בשביל האחים שלי."
מאמציה של אלן לעזור באחזקת משק הבית היו דרך נוספת לגמול לאמה על תמיכתה הרגשית והכספית. היא רואה בעבודה הנוספת לקח חיים חיובי, ומאמינה שהאחריות איפשרה לה לפתח כישורי מנהיגות. מעניין לציין שבית הספר התיכון שלה בחר בה לתפקיד מפקדת חיל ההכשרה הצבאית (חיל הקיים בכל בתי הספר התיכוניים במדינה מתוקף צו ממשלתי), והיא היתה לאישה הראשונה שנבחרה שם לתפקיד.
שלא כמו ג'יק, אלן בטוחה באהבת אמה. היא מרגישה שאמה נאבקה "להיות שם" למענה; ג'יק חש שאמו שלו לא נהגה כך. לכן הצליחה אלן להסתגל להסדרים הביתיים, ואילו ג'יק לא הצליח. לתקשורת הגלויה הרצופה בין אלן ואמה היו השלכות על המשפחה כולה: בתמורה לקורבנות שהקריבה אמה קיבלה עליה אלן את תפקיד האם השנייה לאחיה הצעירים, ובשנות לימודיה בקולג' היא ביקרה אותם בכל סופשבוע כדי לבלות איתם זמן איכות.

ככלל, בנותיהן הבכורות של אמהות מהגרות מקבלות עליהן חובות משפחתיות חשובות, ונעשות לא פעם אמהות מחליפות לאחיהן. בדומה לכך, הבנים הבכורים תופסים את מקומם של האבות המהגרים. ארמנדו מרטינז, יזם בן 29 שבזמן לימודיו בתיכון עבד אביו שישה חודשים בדובאי, סיפר על חוויותיו:
"בששת החודשים האלה נהייתי אבא. זה היה כאילו, אממ, אני קבעתי את החוקים... ראיתי שזה קשה אם המשפחה שלך לא שלמה, אתה מרגיש שמשהו חסר... זה בגלל שההחלטות הכי חשובות, לפעמים לא הייתי מספיק מבוגר בשבילן. הייתי בסך הכול נער, ולא היו לי דעות מספיק מוצקות בכל מה שקשור לקבלת החלטות. זה היה כמו עבודה שלא הייתי אמור להיות אחראי לה. עדיין רציתי לשחק. ככה שמבחינתי זה היה עוד נטל."

גם כשאחד ההורים נשאר בבית, ילדיהם של עובדים מהגרים נוטים לקבל על עצמם חובות משפחתיות נוספות, המשתנות בהתאם למיגדר. ובכל זאת, עיקר הנטל נופל על ילדיהן של אמהות מהגרות, שלעתים קרובות נאלצים להתמודד עם העובדה שבפיליפינים הגברים אינם משתתפים בגידול הילדים. בעוד שהמוני ילדים של אבות מהגרים מקבלים טיפול מלא מאמהות שנשארות בבית, הילדים שאמותיהם היגרו אינם זוכים לאותה מידה של דאגה הורית. על פי רוב אבותיהם עובדים במשרה מלאה, ורק לעתים רחוקות יש להם זמן לקבל עליהם את תפקיד המטפל הראשי. משלושים הילדים לאמהות מהגרות שראיינתי, רק לארבעה היו אבות שנשארו בבית וטיפלו בהם. רוב האבות העבירו את חובות הטיפול לקרובים אחרים, שלרבים מהם, כמו לדודתו של ג'יק, כבר היו משפחות משלהם והם ראו בילדי הקרובים המהגרים מעמסה נוספת. כשהאבות הם שמהגרים, פוחתת הסבירות שמשפחותיהם ייסַמכו על עבודת הטיפול של המשפחה המורחבת.  בקרב מרואיינַי, שלושה-עשר מעשרים ושישה הילדים לאבות מהגרים חיו עם אמותיהם שנשארו בבית ונשאו בעיקר מלאכת גידולם.

על ילדיהן של אמהות מהגרות, בניגוד לילדי אבות מהגרים, מוטלת המעמסה הנוספת של קבלת תפקידים מיגדריים לא-מסורתיים במשפחתם. מרכז סקלבריני להגירה מדווח שילדים אלה "נוטים להיות יותר כעוסים, מבולבלים, אפתיים ומפוחדים מילדים אחרים."  הם נלכדים במעין "השהיה אידאולוגית", המעכבת את קבלתן החברתית של משפחות מהגרים מפוצלות שבראשן עומדת אישה. מכיוון שמשפחתה של תרזה בקארה אינה תואמת את דגם הבית הגרעיני המסורתי, היא רואה בה משפחה "הרוסה" – אף על פי שהיא מתארת את יחסיה עם אמה כ"קרובים מאוד". לדבריה, "משפחה, אני יכולה להגיד לך, היא שלמה רק אם אבא שלך הוא זה שעובד ואמא שלך רק נשארת בבית. זה בסדר אם גם אמא שלך עובדת, אבל איפשהו קרוב אלייך."

יש ילדים במשפחות מפוצלות שמיטיבים מאחרים להסתגל להסדרים החדשים. אלה שחשים שאמם מתאמצת לדאוג להם וגם להיות מפרנסת טובה נוטים להשלים עם המצב. תמיכת המשפחה המורחבת, ואולי התחושה שקיימת אחריות ציבורית לרווחתם, עוזרות גם הן לילדים להיאבק בתחושות נטישה. בדומה לכך, גם מערכת ערכים שוויונית יותר מבחינה מיגדרית מאפשרת לילדים להעריך את אמותיהם כמפרנסות טובות, והדבר הזה בתורו מאפשר להם לראות בהגירתן ביטוי לאהבה.

אבל גם אם היטיבו ילדי המשפחות המפוצלות להסתגל, הם בכל זאת סובלים מאובדן האינטימיות המשפחתית. לעתים קרובות הם נאלצים להסתפק במתנות – במקום בביטויי חיבה – כפיצוי והוכחה מוחשית לאהבת הוריהם. הם כובשים את הצורך באינטימיות משפחתית, ויכולים רק לחכות להזדמנות לבלות זמן איכות עם הוריהם המהגרים. גם כשבא המפגש, הוא יכול להכאיב. כפי שסיפרה תרזה:
"כשאמא שלי בבית, אני פשוט יושבת לידה. אני בוהה בפנים שלה, לראות את השינויים בפנים שלה, לראות כמה היא הזדקנה בשנים שהיא לא היתה איתנו. אבל כשהיא עומדת לחזור להונג קונג זה כאילו הלב שלי הולך להתפוצץ. אני פשוט בוכה ובוכה. אני באמת לא יכולה להסביר את ההרגשה. לפעמים, כשאמא שלי היתה בבית והתכוננה לעזוב להונג קונג, הייתי פשוט מתחילה לבכות כי כבר התחלתי להתגעגע אליה. אני שואלת את עצמי, כמה שנים יעברו עד שנתראה שוב?... שיחות טלפון. זה לא מספיק. את לא יכולה לחבק אותה, לנשק אותה, למשש אותה, הכול. את לא יכולה להרגיש את הנוכחות שלה. סתם מילים, זה מה שיש לך. מה שאני רוצה זה את אמא שלי לידי, לראות אותה מזדקנת, וכשהיא חולה, אַת זו שמטפלת בה, וכשאת חולה, היא זאת שמטפלת בך."

שלא במפתיע, כאשר נשאלו המרואיינים אם היו עוזבים את ילדיהם שלהם כדי לעבוד כמהגרים, השיבו כמעט כולם, "אף פעם". כששאלתי למה לא, ענו רובם שלעולם לא ירצו שילדיהם יעברו מה שעברו הם עצמם, ושיימנע מילדיהם מה שנמנע מהם בילדותם. אמרנדו מרטינז היטיב מכול לסכם מה מאבדים ילדים במשפחות מפוצלות:
"פשוט אי-אפשר לקנות את הזמן שהמשפחה שלך נמצאת יחד. נכון או לא? הזמן שמבלים יחד הוא משהו שכסף לא יכול לא לקנות ולא להחליף... הפעם הראשונה שהתינוק שלך מדבר, אתה לא שם. אחרים יחוו את השמחה הזאת. וכשהילד שלך גומר בהצטיינות את הלימודים, גם אז אתה לא שם... זה בסדר? כשהילד שלך מנצח במשחק כדורסל, אף אחד לא יהיה שם כדי לשאול אותו איך הלך המשחק, כמה נקודות הוא קלע. זה בסדר? המשפחה שלך מפסידה, את לא חושבת?"

ילדיהן של משפחות מפוצלות מדגישים שוב ושוב שחסרים להם העונג והנחמה שבמגע יומיומי עם הוריהם. עם זה, הילדים האלה לא בהכרח נעשים "עבריינים" ומשפחותיהם לא בהכרח נהרסות כפי שגורסת התקשורת הפיליפינית. ארמנדו שיקף את דעת רוב הילדים במחקרי כשהגן על המשפחות המפוצלות: "אפילו אם [ההורים] רחוקים, הם עדיין שם. את זה אני לוקח מכדורסל, וליתר דיוק מהגנה אזורית." [צוחק] "אם מישהו לא שם, צריך פשוט להסתגל. זה כמו מכשול קטן שפשוט צריך להסתגל אליו. ואז כשהם חוזרים, יש לך הזדמנות להתאושש. ככה זה."

מתוך הכרה שהמשפחה היא יחידה בעלת כושר הסתגלות המגיבה לכוחות חיצוניים, ילדים רבים מסתדרים איכשהו גם כשהדבר דורש מהם הקרבה כבירה. הם מוותרים על האינטימיות והקִרבה אל הוריהם. לעתים קרובות הם משתדלים לפצות את הוריהם המהגרים על קשייהם בכך שהם שומרים על קשרים הדוקים איתם למרות המרחקים הגדולים ואף על פי שרובם מרגישים שקשרים כאלה לעולם לא יוכלו למשוך את ההורה הרחוק ולקרב אותו מספיק. אבל מאמציהם נתמכים לא פעם באמונה שקורבנות רגשיים כאלה אינם חסרי משמעות — שבסופו של דבר הם משרתים את טובתה של המשפחה ואת עתידה. אמו של ג'ייסון הָלִילי טיפלה בקשישים בלוס אנג'לס במשך חמש-עשרה שנה. ג'ייסון, כיום בן 21, מצדיק אותה: "אם היא לא היתה נוסעת, לא הייתי כאן היום. אז זה היה המסלול הכי קשה ללכת בו, אבל גם המסלול הכי טוב."

המשפחות המפוצלות לא תמיד נתפסו בשיח הציבורי בפיליפינים כ"בתים הרוסים". גם הגירת העבודה לא נתפסה כאיום על חיי המשפחה עד שנות השמונים המאוחרות, שבהן חלה עלייה חדה במספר הנשים המהגרות. הדבר מרמז שגם לשינויים בחלוקה הממוּגדֶרֶת של עבודות המשפחה יש תפקיד מרכזי במשבר הטיפול בפיליפינים.
הציבור הפיליפיני יוצא מנקודת הנחה שהִתרבות המשפחות המפוצלות שבראשן עומדת אישה יעשה שמות בחיי הילדים. מרכז סקלבריני להגירה מסביר שילדי אמהות מהגרות סובלים יותר מילדי אבות מהגרים משום שגידול ילדים הוא "תפקיד שנשים יותר מיומנות בו, יותר מוכנות לו, ומקדישות לו יותר תשומת לב."  בדומה לתקשורת הפיליפינית, המחקר שערך המרכז ממליץ למנוע מאמהות להגר. החוקרים מציעים "לכוון תוכניות כלכליות ספציפית לקליטת נשים בכוח העבודה, כדי להקל על אמהות להישאר עם משפחתן."  אבל הגירת האמהות בחזרה לפיליפינים היא פתרון לא-סביר ואף לא-רצוי. אדרבה, הוא טומן בחובו קבלה של העוולות המיגדריות במשפחה והתעלמות מהלחצים הכלכליים שיוצרת הגלובליזציה.

בהשמצת האמהות המהגרות ממעיט השיח הלאומי על משבר הטיפול בפיליפינים גם בחשיבות תרומתן לכלכלת המדינה. כל שמציעים סופקי הכפיים למיניהם לציבור הוא הזדמנות להעניש את הנשים מבחינה מוסרית ולהתנגד לבנייה מחדש של חיי המשפחה באופן שיביא בחשבון את תלותה הגוברת של המדינה במטבע הזר שהן שולחות הביתה. דפוס זה אינו ייחודי לפיליפינים. כפי שמציין ארג'וּן אפָּדוּרַאי, במקרים רבים מניבה הגלובליזציה "רעיונות בדבר מיגדר ומודרניות היוצרים כוחות עבודה גדולים של נשים, ובה בשעה אידאולוגיות על-לאומיות של 'תרבות', 'אותנטיות' וכבוד לאומי יוצרות לחץ גובר על קהילות שונות להעניש מוסרית את הנשים העובדות."

אבל הענשה מוסרית זו של הנשים פוגעת במי שנזקקים יותר מכול להגנה. היא מציגה את ילדי המהגרות כמקרים פתולוגיים וממעיטה בחשיבות הקשיים הרגשיים שאמהות כמו רוזמרי סמנייגו ניצבות בפניהם. יתר על כן, היא מתעלמת ממאבקן של האמהות המהגרות המנסות להמשיך ולדאוג לילדיהן מרחוק. הוקעת המהגרות כאמהות רעות מקדמת את התפיסה שהשיבה למשפחה הגרעינית היא הפתרון המעשי היחיד לקשייהם הרגשיים של ילדים במשפחות מפוצלות. כך היא מסיטה את תשומת הלב מצורכיהם המיוחדים של הילדים במשפחות האלה — למשל, הצורך בתוכניות מיוחדות בבתי הספר או בפרויקטים קהילתיים לשיפור התקשורת בין בני משפחה מרוחקים, שלא היו קיימים במקום שבו ערכתי את מחקר השדה שלי. זו גם אסטרטגיה המבטלת כשולִיים את הסוכנוּת ואת כושר ההסתגלות של הילדים עצמם.

האמירה שילדים מסוגלים להסתגל לבתים לא-מסורתיים אין פירושה שהם אינם סובלים קשיים. אבל לתמיכה הציבורית הגורפת בתפיסה שעל האמהות המהגרות להישאר בבית יש השפעה שלילית על הסתגלותם של הילדים. מתפיסה זו משתמעת דחייה של חלוקת העבודה במשפחותיהן של האמהות המהגרות, ולילדים עובר המסר שההסדרים בבתיהם פשוט אינם נכונים. יתר על כן, הקריאה לשובן של המהגרות לא תפתור בהכרח את הבעיות במשפחות הפיליפיניות. אלימות במשפחה ובעלים בוגדניים, למשל — שתי בעיות חברתיות שהממשלה מעולם לא טיפלה בהן כראוי — עדיין יאיימו על רווחתם של הילדים. 

בלי ספק, ילדיהן של עובדות הבית הפיליפיניות סובלים כתוצאה מהעברת הטיפול מהדרום הגלובלי אל הצפון הגלובלי. מצוקתם היא נושא בוער שחייב להדאיג ארגונים לא-ממשלתיים וגופים ממשלתיים ואקדמיים בפיליפינים. אבל תליית האשם באמהות המהגרות לא הועילה – ואף הזיקה – למי שיחסיהם נפגעים במידה הרבה ביותר מתנועת הטיפול בכלכלה הגלובלית. על הפעילים למען ילדים במשפחות מפוצלות למקד את תשומת לבם לא בקריאה לשיבה אל חיק המשפחה הגרעינית אלא בניסיון למלא את צורכיהן המיוחדים של המשפחות המפוצלות. כך, למשל, יש לבנות מחדש את אידאולוגיית המיגדר בפיליפינים,  ולבטל את החקיקה בארצות שהמהגרים עובדים בהן, הפוגעת בבני משפחותיהם.

כדי להבטיח טיפול איכותי בילדיהן של משפחות מפוצלות, חיוני לטפח השקפות התומכות בשוויון מיגדרי בכל הנוגע לגידול הילדים. אפשר לעשות זאת על ידי הכרה בתרומת הנשים לכלכלת משפחותיהן ובהגדרה מחודשת של האמהוּת שתכלול את תרומת האם לפרנסת המשפחה. יש להכיר במיגדר כקטגוריה חברתית נזילה, ולהגדיר מחדש את הגבריות, תוך בחינה מחודשת ובעלת הקשר חברתי רחב של ההנחה הנסמכת על הבדלים ביולוגיים שרק נשים מסוגלות לטפל בילדים. אז יוכלו התקשורת ופקידי המימשל להפסיק להוקיע את הנשים המהגרות, ותחת זאת להפנות את תשומת לבם אל הגברים.  הם יוכלו לערער על כך שהגברים פטורים מאחריות לגידול ילדיהם, ולדרוש שכולם, ובהם אבות מהגרים, יקבלו עליהם יותר אחריות לרווחתם הרגשית של ילדיהם.

החברות המארחות את עובדות הבית הפיליפיניות צריכות מצדן לשאת באחריות רבה יותר לרווחתן ולרווחת משפחותיהן. עבודתן של נשים אלה היא שמאפשרת לנשות העולם המפותח להיכנס למעגל העבודה בשכר. כפי שמצהיר מעסיק הולנדי אחד, "יש אנשים שמוכנים לטפל בילדים, אבל יש דברים מהנים יותר. כוח עזר טיפולי מארצות אחרות, אם נוכל להשתמש בעודפים שלהן, זה הפתרון."

עם זה, כפי שראינו, אי-אפשר פשוט להניח שכוח העזר הטיפולי היוצא ממדינות נחשלות הוא אכן עודף. מה שפותר בעיה במדינות עשירות יוצר בעיה בעניות. אמהות כמו רוזמרי סמנייגו וילדים כמו אלן סנריצ'ס וג'יק פנרו הם הנפגעים העיקריים של הבעיה, ואילו הארצות הקולטות והמשפחות המעסיקות יוצאות נשכרות.
רוב הארצות הקולטות טרם הכירו בתרומתן של עובדות הטיפול הזרות. הן מתעלמות בעקביות מזכויותיהן של העובדות האלה ומגבילות את קליטתן המלאה בחברה. שכרן של העובדות הזרות נמוך כל כך, שאין ביכולתן לצרף אליהן את בני משפחתן או לבקר את ילדיהן בפיליפינים באופן סדיר; בסטטוס הנחוּת של עובדים זרים הן מוגבלות למגזר המשרות מעוטות השכר, ומלבד מספר זעום של יוצאים מן הכלל, גם הגירת בני זוגן וילדיהן מוגבלת.  סידורים אלה משרתים את המעסיקים, שכן מטפלות מהגרות יכולות להעניק את הטיפול הטוב ביותר למשפחות מעסיקיהן מכיוון שאינן צריכות לטפל במשפחתן שמעבר לים. אבל יש גם צורך דוחק לפעול למען מדיניות מכלילה יותר ולעורר במעסיקים תחושת אחריות כלפי ילדי המועסקים. ככלות הכול, העובדות הזרות מקלות מאוד על מעסיקיהן בצמצום גירעון הטיפול במשפחותיהם שלהם.

כרטיס חיוג עם פרסומת לשבועון "מנילה תל אביב" הרואה אור בתל אביב

ברברה ארנרייך וארלי ראסל הוכשילד (עורכות) האישה הגלובלית: מבוא

חלוקת העבודה שהפמיניסטיות מתחו עליה ביקורת כשהיתה "מקומית" נעשתה כיום, במובן מטאפורי, גלובלית: העולם הראשון מקבל עליו תפקיד הדומה לתפקידו של הגבר מהסוג הישן במשפחה — מפונק, עתיר זכויות, לא מסוגל לבשל, לנקות או למצוא את גרביו. >>>

סנשיין או'דונל המקוננות

ברוכים הבאים לעולמן המסתורי של המקוננות המקצועיות - חברה סודית של נשים שאומנו מלידתן על ידי אמוהתיהן לבכות בהלוויות של זרים גמורים תמורת תשלום נאה.
מֶם היא נצר לשושלת מקוננות מפוארת ואחת מהילדות האמריקאיות האחרונות שנולדו למקצוע הלא חוקי הזה. >>>

סימון דה-בובואר המין השני

"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה".

נשים בנות ימינו נמצאות בתהליך של ניתוץ מיתוס הנשיות; הן מתחילות לכונן את עצמאותן באופן ממשי, אך מתקשות לחיות את מצבן האנושי במלאותו. >>>

דליה מרקוביץ' וקציעה עלון מלכת יופי

על קטלוג "מלכת יופי", התערוכה הרטרוספקטיבית של מאירה שמש במשכן לאמנות בעין חרוד באצירת גליה בר אור - מתוך "לקרוא כאישה מזרחית", גליון מס' 11 של "הכיוון מזרח". >>>

דיאנה דולב אדריכלות, חינוך וכוחניות: מבט פמיניסטי על קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים

התכנון האדריכלי של הקמפוס בהר הצופים יצר סמל מוחשי ביותר לשליטתה הנכספת מזה שנים של ישראל על ירושלים העתיקה, הר הבית והכותל המערבי ומערכת שליטה פנימית בבאי הקמפוס.
מתוך הספר "מיליטריזם בחינוך" בעריכת חגית גור. >>>

גירסה להדפסה