מתוך הכיוון מזרח גליון מס' 11

לאחר ביקורו האחרון של ח"כ עזמי בשארה בלבנון, הציע ח"כ יחיאל חזן לשלול ממנו את אזרחותו, לא פחות ולא יותר. לחזן אין סבלנות להמתין למיצוי תהליך רדיפתו של המנהיג הפלסטיני בישראל, אשר החל בהסרת חסינותו של בשארה על-ידי הכנסת ב-2001 בלחץ של היועץ הגוש-אמוני לממשלה, היום השופט העליון אליקים רובינשטיין. חזן רוצה למחוק את בשארה מיד ולגמרי, כאזרח ישראלי, כדי שאחר-כך אפשר יהיה לגרש אותו מישראל. לאן? לסוריה? ללבנון? אולי מרוקו? את הידיעה הזאת בעיתון קראתי בדיוק יום לאחר שצפיתי בסרטה של אריאלה אזולאי "גם אני חי בתוך עמכם אני יושב – שיחות עם עזמי בשארה". ופתאום ראיתי את המקרה הקלאסי לפניי – ח"כ יחיאל חזן, מרוקאי שמבטא באופן כל-כך ציורי את הדחף העמוק ביותר של המזרחי, היהודי הערבי, למחוק את ערביותו. מחיקת הערביות מן היהודי הערבי היא צורך קיומי ליהודי-הערבי תחת כנפי השכינה הציונית האשכנזית. היהודי הערבי שהפך מזרחי, לא רק שאינו יכול להתקיים עם שם-התואר "ערבי" המצטרף לזהותו, כי הרי היהדות נבראה מחדש בדמות נוצרית-ציונית אנטי-מוסלמית ומערבית אנטי-ערבית, אלא אף חמור יותר, הוא לא יכול לסבול את נוכחותו של הערבי, שהוא למעשה ההשתקפות המתמדת במראת זהותו. את ערביותנו מחקנו במצוות הציונות, השמדנו אותה ותפרנו לנו תג חדש ופחות מאיים – "מזרחי". אבל הערבי, זה החי בתוך עמנו כישראלי, הוא אינו מוכן להתפשר על זהותו, הוא לא מוכן למחוק את זהותו כדי להפוך מסגן-מחלקה למנהל-מחלקה. הוא לא יהפוך למזרחי כדי להיות נסבל יותר בעיני היהודי המערבי. הוא ערבי והוא יישאר ערבי ויחיאל חזן קם כל בוקר ורואה את עזמי בשארה במראה ומשתגע המסכן. כל יום מחדש. אז מה הוא מציע? לסלק את המראה... או כפי שביטא זאת עזמי בשארה במפגש מעניין בין מזרחים ופלסטינים שעסק בדיוק בשאלה הזאת:
"עולה פה השאלה מדוע מזרחים ופלסטינים לא נפגשים, ואני אומר שאנחנו כן נפגשים, ולמעשה כל יום. הפלסטיני פוגש במזרחי שוטר משמר-הגבול בגדה ובעזה, כפי שהוא פוגש בדרוזי בכל יום. הפלסטיני למד להכיר את המזרחי כישראלי הקיצוני, והפלסטיני מבין שהמזרחי נתון בבעיה, משום שהוא משתדל כל הזמן להבדיל את עצמו מן הערבי והערביות שלו, כפי שעשה הדרוזי. האשכנזי לא צריך להדגיש את יהדותו, כי ברור לו שהוא לא ערבי. אין לו בעיה כזאת. לאשכנזי עמדה ברורה באשר ליחסים עם הפלסטינים – אתם שם ואנחנו כאן, אין מה לערבב. אבל המזרחי דומה לערבי במראה, במנהגים, בדיאלקט, ובעוד דברים רבים שמאלצים אותו להיבדל מן הערבי, כדי לזכות בשוויוניות על בסיס זהות לאומית. אם הקריטריון לשוויון הוא לאומיות, אז הם חייבים להוכיח את לאומיותם." (מתוך: "כשמזרחי פוגש פלסטיני", פורסם במוסף חדשות 1993, וכן בספרי "המהפכה האשכנזית מתה")

למה אני מביא כאן את הדברים האלה של בשארה באריכות? כי הם לא נאמרו בסרט וחבל, כי זו החמצה. אריאלה אזולאי לא שואלת את עזמי בשארה את שאלת הזהות הקשה הזאת שהיא, לדעתי, אחד המפתחות המכריעים להבנת ישראל כמדינה אנטי-ערבית. היעדרה של השאלה מפתיע ואיני יודע מה אני צריך ללמוד מכך. מפתיע, כי אני יודע כמה אריאלה אזולאי מודעת לשאלות האלה, כפי שהציגה את הדילמות של זהותה במאמרה המרתק בספר החזק "חזות מזרחית" בעריכת יגאל נזרי. עבורי, כיהודי שערביותו נמחקה באחד ממפעלי המחיקה הגדולים בתולדות הזמן החדש, זהו הנושא הראשון שביקשתי לדבר עליו עם עזמי בשארה כשהזדמן לי לפגוש אותו לראשונה, עוד לפני שנכנס לפוליטיקה. לדעתי, מחיקת ערביותם של המזרחים וכמובן של הדרוזים (צריכים לשמוע דרוזי אומר "ערבי מסריח" כדי להאמין כמה עמוקה המחיקה) היא העמוד המרכזי שמחזיק את הפרויקט הציוני האשכנזי. עם זאת, גם בשארה עצמו מחמיץ הזדמנות לדבר על הנושא הזה בסרט גם מבלי שנשאל שאלה ישירה, למשל כאשר הוא מדבר על הניתוק הפיסי והמנטלי של הערבים בישראל משאר העולם הערבי. או כאשר הוא באופן מבריק עומד על ריבונותה היהודית, ולא הישראלית, של המדינה, או נכון יותר לומר ריבונותה הלא-ערבית. הרי אי-ערביותם של האזרחים היא הקובעת את דרגת אזרחותם. כך, רוסי לא-ערבי (ולאו דווקא יהודי) שמגיע משדה-התעופה לוד אל העיר לוד, ממוצב מיד בדרגה אחת לפחות מעל הערבי. עוד דור אחד וגם המזרחי יהיה בטוח מן הבחינה הזאת.

הסרט של אריאלה אזולאי מציג באופן חכם ומכובד את עזמי בשארה האינטלקטואל והמנהיג הפוליטי, שילוב נדיר מאוד במחוזותינו. שמעון פרס קורא ספרים. עזמי בשארה הוא אינטלקטואל. ד"ר בשארה מדבר באינטר-קאטים עם עצמו, בלי שאלות, כלומר מונולוגים, דבר שהיה יכול לשעמם אחרי כמה דקות, אבל לא במקרה שלו, אלה הן חמישים דקות מרתקות מהן עולה הדמות הכי אופטימית במרחב הישראלי-פלסטיני. רבים יצחקו לקביעה הזאת ואולי גם עזמי בשארה עצמו. הרי הוא מונה אחת לאחת את נקודות-הייאוש של האזרחים הערבים של המדינה הזאת, הדמוקרטית-היהודית, שלדבריו נדחקו לשוליים לא רק הישראליים אלא גם של העולם הערבי. אזולאי עשתה בחירה נכונה אמנותית ופוליטית כאשר החליטה לא לדבר על האיש אלא לאפשר לו לדבר ולדברר את עצמו ואת תורתו בעצמו. כך אין שום מצב שהוא הופך אובייקט, אפילו לרגע. גם לא כאשר היא ממצבת אותו כמעט כפוסטר חי, בתוך פס צר בשורה של פסי אורך צבעוניים על פני המסך, תמיד מדבר אל המרכז מן השוליים, פעם מימין ופעם משמאל, פעם כערבי לאומי ופעם כדמוקרט אוניברסאלי של העולם החופשי. כך עזמי בשארה בחייו – לא משלה את עצמו לרגע שאפשר לדבר אל המרכז מהמרכז. נהפוך הוא, אסור לו לרדיקל להתמזג במרכז, או בשפת הפוליטיקאים "תתיישר, תיכנס פנימה ואז תתחיל לשנות מבפנים."
זהו לא סרט עלילתי וגם לא נחשף בו עזמי האדם הפרטי, הנאבק, המתלבט ומתחבט, כפי שבחרה סימון ביטון לעשות בסרטה המצוין על עזמי האיש והפוליטיקאי, שנחשף גם בביתו, ומדבר ערבית ועברית חליפות. סרטה של אזולאי שונה. היא מראש בוחרת להציג את עזמי בשארה השֶדֶר הפוליטי, המסר האנושי אם תרצו והתוצאה חזקה ומוצלחת. אזולאי לא באה לבשארה כעיתונאית או יוצרת תיעודית, היא באה אליו אִתו, אם יש היגיון תחבירי במשפט הזה. היא מראש אומרת: הי, יהודים, קחו 50 דקות הפסקה, הקשיבו לאיש הזה, היחיד שמחזיק בתקווה אמיתית, רציונאלית למקום הזה. לא תקווה של "סמוך על האמריקאים (או אלוהים), יהיה בסדר", או של "יאללה נעביר אותה בינתיים עם החומה", אלא תקווה של משנה סדורה, אמיצה, הכול ישר בפנים, כל הסיוטים שלכם הם גם הפתרונות לחיים ארוכי-טווח במקום הזה.
והכול בעברית משובחת, הנה הם אחד לאחד, תתמודדו אִתם: הערבי הפלסטיני לא עלה לארץ הזו מכוח חוק-השבות או פעמי-המשיח, הוא מכאן, הוא הנייטיב של האדמה הזאת. הלאום היהודי חייב לפנות את המקום לאומה אזרחית, שבה הלאומים מתקיימים ופועלים על המישור התרבותי, חוקה אחת לכולם, מוסדות אזרחיים ללא שום משוא-פנים לאומי או דתי. צריך להיות ברור ההבדל בין "עם ישראל" (שהוא המסגרת ליהודים בכל העולם ובישראל), לבין "העם בישראל" שהוא החברה הישראלית כולל הערבים. האזרחות הישראלית של הערבים היא בעירבון מוגבל, כי היא דורשת מהערבי לאבד את הזיכרון ואת הסולידריות. לערבי הישראלי אין מרחב ציבורי – מחוץ לביתו הוא מיד נכנס למשבצת החשוד, האויב מבפנים. זו אולי האבחנה החשובה ביותר להבנת המקום שלנו כיהודים ביחסים האלה, כי לדעתי, עד שהערבי הישראלי לא יוכל להרגיש אזרח חופשי ומשוחרר בכל המרחב הציבורי הישראלי, כך גם היהודי ימשיך להיות כבול בכבלי החשדנות הלאומית לנצח. יש מאבק שחרור לאומי פלסטיני לגיטימי והפלסטינים אזרחי ישראל מזדהים אִתו ותומכים בו וגם זה לגיטימי. למה זה צריך להפליא מישהו. למה דווקא העמדה שנוקט הדרוזי (וסליחה על ההכללה) מול הפלסטיני נורא מקובלת על הישראלים (אולי חוץ מהבודקים הביטחוניים בשדה-התעופה)? ובשארה מסיים בתקווה, וזו גדולתו של האיש, הוא קורא לכל תושבי ארץ-הדמים הזאת, מן הים עד הנהר, להתחיל במסע לקראת פשרה היסטורית. פשרה בין כל הצדדים על כל פלגיהם. פשרה כזאת לדבריו היא קודם כול הכרה הדדית בזכויות ההיסטוריות של שני הצדדים, הכרה בעוולות (מילה של בשארה) שנעשו לפלסטינים במהלך הקמת המדינה ובמשך כל שנות קיומה. ואז לא ייוותר לנו אלא להקים אומה ישראלית (מונח של בשארה) שתקים מדינה לכל אזרחיה. הרי את כל התסריטים האחרים אנו מכירים, חלק גם ניסינו ומנסים עדיין – במחיר כבד מנשוא.

יכול כמובן לבוא מבקר קולנוע ולומר בביטול שהסרט "מגויס", לא מציב שום אתגרים לאיש, לא מתנצח אִתו, ושהוא בעצם לא פחות ולא יותר מסרט תעמולה לעזמי בשארה ולרעיון המדינה האזרחית. ואני אומר, הללויה! מי שרוצה שיעשה סרט אחר, של התנצחויות וויכוחים פוליטיים, זה בהחלט יכול להיות מרתק, אבל זה סרט אחר. הסרט הזה מכיר בצורך העליון ביותר של מנהיג נרדף כמו עזמי בשארה והוא למסור את דבריו באריכות. לא כבדיחה של דקה בטוק-שואו אשכנזי. כל דקה יקרה מפז ואזולאי קיבצה 50 דקות כאלה וארזה אותן במיצג אמנותי קצבי, נוקב ומנקב. אם היה לי כסף לכך, הייתי מדפיס עשרות אלפי עותקי די.וי.די. ומחלק חינם. שיצפו, שיכעסו, שיתמודדו, שישאלו שאלות קשות ושיקללו אפילו. אבל אחר-כך כשהם יירגעו, הם יתחילו גם לחפש תשובות, שאת חלקן המצער אנו מכירים כבר, אבל התקווה טמונה תמיד בהפתעות, בתשובות שעוד לא שמענו. גם לח"כ יחיאל חזן יש סיכוי לצמוח ולהשתחרר פעם בזכות התקווה של עזמי בשארה.

דליה מרקוביץ' וקציעה עלון מלכת יופי

על קטלוג "מלכת יופי", התערוכה הרטרוספקטיבית של מאירה שמש במשכן לאמנות בעין חרוד באצירת גליה בר אור - מתוך "לקרוא כאישה מזרחית", גליון מס' 11 של "הכיוון מזרח". >>>

מאירה שמש בובה מפורקת

חלקי בובות מפלסטיק, 1991. >>>

גיש עמית החמצה כפולה: על "דג בבטן" לאפרת דנון

חשיבותו של הספר הזה נעוצה בדיוק באופן שבו הוא פורץ ומטלטל את גבולות הסדר החברתי, באופן שבו הוא פורע את מרחבי הדיבור שהותוו למענו, בעדו נפקח אל עבר האחר: סיפוריה של אפרת דנון מערערים על מערכת הערכים והנרטיבים הספרותיים אשר עוצבו בהתאם להנחות היסוד של הממסד >>>

יואל כהן המתריע מדימונה

ב-26 באפריל 1986 הותכה ליבת הכור הגרעיני של צ'רנוביל שבברית המועצות לשעבר, וגרמה לתאונה הגרעינית והסביבתית החמורה ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים. כמה חודשים אחר כך, ב-5 באוקטובר 1986 פרסם הסאנדיי טיימס הלונדוני כתבה על תוכנית החימוש הגרעיני של ישראל. >>>

שרון רוטברד אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

מאיר פרנקו אלוהים משתהה אך אינו שוכח

שמן על זכוכית, 67X102 ס"מ, 2001 >>>

אלי פטל חומוס

צבע שמן על צלחת, 2002 >>>

גירסה להדפסה