בית

בבל , , 18/1/2018

                           

 

דניאל סטברו הנרטיב מאחור שתוי

מתוך ציון אהובתי

1.

לוקח הרף עין לזהות עולם. לזהות את העולם עם הסיפור שהוא חייך, כשאומרים את זה באמונה. עדיין חשוך בחוץ, ואני בחלק הטוב של הסיפור. אני בגלות. גלות אמיתית, פוליטית, מטאפיזית, אני חייל של הנרטיב. וכן, הרחקתי את עצמי ממנה. החימום נדלק בשעה שש. החדר שלי, המפקדה, קטן מאוד, ובשש ורבע כבר חמים. אני יוצא מהמיטה, מחפש תחנה ברדיו, קלאסיק אף-אם, מכין לי קפה שחור ופרוסת לחם ופורס את המפות. אני קורא מדי-גז בצפון-מערב לונדון, ואני צריך לתכנן  את המסלול שלי לפני שאני יוצא. אני מקווה למזג אוויר טוב ולשכונה שתהיה טובה אלי.
כשאני מגיע לאזור שלי, אני מחפש שלוש תחנות מילוט. בית קפה להפסקת צהריים, הכרחי שיהיה זול. הכרחי שיגיש ארוחת בוקר אנגלית: ביצים, בייקון, נקניקיות, עגבנייה מטוגנת וטוסט. אני לא אוכל שעועית כי זה מכביד על ההליכה. מחויב המציאות שיֵשבו בקפה הזה פועלים. קל לזהות אותם כי הם לובשים גופיות, בצהוב זרחני, מעל הבגדים. הם אוכלים הרבה וברעש, וסופסוף נוח לי בין אנשים. הם מלוכלכים, ואני חושב שקשה להם כמו שלפעמים קשה לי. תחנה שנייה, ספסל בפינה שקטה כדי לעשן אצלו ממקטרת השלום. הכרחי שיהיה מבודד מספיק כדי לא לחשוש מהפתעות. חיוני שישקיף על נוף סביר, אבל זה קל, כי לרוב אני מתהלך בשכונות של עשירים וסתיו עכשיו, השלכת אדומה והגגות רעפים. תחנה שלישית, בר לשתות בו את כוסית סיום העבודה. אין לי תנאים מוקדמים בעניין הזה.
האנשים שנשארו בציון, ארצי-מולדתי, מאוכזבים לפעמים. אולי זה לא חשוב מספיק בעיניהם העיסוק הזה, קריאת הגז מיטרס. אבל אני, אני גאה לחיות ככה, אם מישהו באמת רוצה לדעת. וזה לא שתגובתם עוברת על פני בלי קושי. אפילו היא, שהרחקתי את עצמי ממנה, שאלה: "בשביל זה נסעת?" אבל כן, היא עוד לא אישה, היא רק ילדה שאני אוהב ואני נאמן לסיפור הגדול ולפרק הגלות. היא רחוקה ממני עכשיו, ורק המחשבות שלי פוגשות אותה, מתבשמות, ויוצאות לשתות ליד הבית שלה. שם מחכים כל החברים שלי, מדברים על חומר החיים. הם מתכוונים לחומר החיים שיושב שתוי במושב האחורי, הזמן והדיאלקטיקה יושבים מלפנים.
 

zion1.jpg

מבט מהמטוס על קו החוף של תל אביב מעט לפני הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון / רועי עילם

דניאל סטברו קולות מן המשתה הבודד

אולי עמדתְּ שם מחוץ לחדרי, עיניים-חומות, הרי את רחוקה עד כדי כך. שמעת את קולות המשתה הבודד ושמעת גם שהצחוק שלך חסר לי, את מוכרחה לאהוב אותי, אני פרי, והריקבון שלי יפה לעין. >>>

 

אלי סמית כמו

איימי ואש, שתי נשים צעירות שהמשיכה ביניהן, כמו המשיכה בין קרח לאש, מרקיעה אל מעבר לגבולות החבויים בין תרבויות, ארצות, משפחות, חברויות ואהבות. סמית שוברת ציפיות בקשר לניגוד בין דמיון למציאות, ומפתה את הקוראים לבחור את משמעות החיים כסיפור משכר של אהבה. >>>

איימי בלום האהבה ממציאה אותנו

זהו סיפורם של אשה אחת, אליזבת טאוב ושל שני גברים, מקס והאדי והיחסים בינהם הנפרשים על פני 30 שנה. הזמן זורם במעגלים שהולכים ומתרחבים, ובתחנותיו הגבורים נפגשים, נפרדים, עוזבים, אובדים ונפגשים שוב. >>>

ר.ק. נראיין לחכות למהאטמה - פרק ראשון

אמו, שמתה בשעה שילדה אותו, ואביו, שנהרג במסופוטמיה, יכולים היו להיות מבחינת שְרִירַאם דמויות מן האגדות. מכל מקום, לקיומה של אמו היתה לו ראיה מוחשית בדמות תצלום נתון במסגרת, שבמשך שנים התנוסס על הקיר במקום גבוה מדי, כך שנבצר ממנו לראותו. >>>

איימי בלום אהבה זה לא עוגה

באמצע דברי ההספד בהלוויה המשעממת וקורעת הלב של אמי, התחלתי לחשוב על ביטול החתונה. העשרים ואחד באוגוסט לא נראה לי תאריך מתאים, ג'ון ווסקוט לא נראה לי האדם המתאים להתחתן אתו, והיה לי קשה לראות את עצמי בשמלת המשי הלבנה שמרת ווסקוט הציעה לי. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית