אם עמדתְּ אמש מחוץ לחדרי, אולי שמעת את קולות המשתה הבודד. ההידברות שלי עם שאריות האנשים שדבקו בי. זה קורה אחרי ימים של מפגש עם אנשים, אוכל ושתייה. בצהריים התקשר אלי אחד, חבר מתל אביב. הוא קרא את השירים שלי ונמצא עכשיו בלונדון, מופיע עם להקת מחול בבַּרבִּיקַן. ברור שאסע לשם, נועל את נעלי העקב כדי לתופף על הרצפה היקרה שלהם, זה הקצב האפריקני שלי, זו המחאה האנרכיסטית שלי. אני, איש עני מתופף על רצפת הגלריה הלאומית, על מסועים בשדות תעופה, על המדרכה בדרך הביתה אחרי שתייה יפה. אילו רק ניתן היה, הייתי הופך הכול והולך גם על התקרה שלהם המעוגלת מבפנים, על כנפי המטוסים ועל פנסי הרחוב, מתופף את הגלות שלי, את החתרנות. הגעתי שעה וחצי לפני הזמן. השאירו לי כרטיס בקופה. הרגשתי טוב. תופפתי את עצמי ביהירות. כובע צמר משוך על העיניים. סידרתי בבית את הזקן. הרגשתי טוב. הבר של התיאטרון נוצץ אלי והמוזגת תופסת לי את העין. יודעת שאני מרגיש טוב, מוזגת לי ג'יימסון עם סודה וקרח. במשקה השני אני חושב שהיא צדה אותי, ג'ינג'ית יפה, אני מדמיין אותה מתבדרת ברוח על צוק מעל הים האירי. אבל אַת לא ההשראה שלי, זו נשארה בציון והיא עוד לא אוהבת אותי. מפה לשם אני מבחין שיש לי זקפה, אבל זה לא מפריע לי לתופף שוב אל הבר, עוד כּוֹסית, אני כבר קצת שתוי ומרגיש עוד יותר טוב. המופע מעניין אותי, מלא הומור, גם הומור עצמי, ולרגע קט נרטבו הדמעות הנשכחות שלי. החבר שלי מהטברנה היה טוב, כך אני חושב, מחכה לו בחוץ בזמן שהוא מסיר את האיפור. יוצאים מבניין התיאטרון. אנחנו מדברים ברחוב ואני בריגוש גבוה. רכבת תחתית לקֵיימְדֵן טַאוּן. מצאנו בר בפינת רחוב. וויסקי סודה וקרח. אני דואג לסיבוב הראשון ושמח שהוא אוהב את זה ולא מרצה לי על מהילת הוויסקי. הוא אדם טוב, והאמנות חשובה לו. סיבוב שני. הוא מספר לי רצף אירועים בפריז, חודשיים-שלושה, אבל מאז הזמן עבר בבהילות ושוב הוא בנקודת האפס. עברנו למסעדה איטלקית, ארוחה על חשבון ההפקה. בשבילי פיצה שלמה ויין הבית; בשבילו ג'אז, כתיבה וכסף, הוא רוצה להתרגש שוב מהחיים. אנחנו יוצאים, מנסים למצוא עוד מקום לכוסית לילית, לדפוק את המסמר האחרון. כל הברים נסגרים כבר, לונדון חשוכה. אנחנו נפרדים בחיפזון בתחנת הרכבת, אבל זה בסדר, יש בינינו הבנה. אני טס חזרה למפקדה, קצת קר לי כי החימום כבה בחצות. אני מכניס את מיילס דיוויס לחריץ. אני מדבר: אם העולם הוא באמת תהום, הנה תחושת הנפילה בתחתית הבטן. לפעמים, בחיי, נפילה היא העדות היחידה לתנועה. אם העולם הוא באמת תהום, לפחות יש לבנאדם הפסקות נפילה לחרטה, לשתייה יפה. אני אכתוב לה מכתב, לאישה שאני אוהב, רק ילדה בעצם, עד שתשיב לי אהבה. הנה, הפסקת נפילה לשתייה ולחרטה, אני מדבר אל מלצר היין במשתה הבודד. אם העולם הוא באמת תהום, אפול אותו בהבל פה כבד ודם יווני רותח בעורקים. עוד מעט אסע לברצלונה. למענך אסע. מחכים לי שם אנרכיסטים והאלכימיה של הנרטיב. היהפוך שקֶר לנבואה. האומנם מילים מגשימות את עצמן. המלצרים שלי שרים בלדה ליורו ליינס, המפקדה הפכה למאהל של הִיפִּים, מברכים עם אוּזוֹ שהביא כהן-בוזוקי, אחר כך כולם נוסעים לבלקן – נסיעה טובה וברכת אלוהים. אולי עמדתְּ שם מחוץ לחדרי, עיניים-חומות, הרי את רחוקה עד כדי כך. שמעת את קולות המשתה הבודד ושמעת גם שהצחוק שלך חסר לי, את מוכרחה לאהוב אותי, אני פרי, והריקבון שלי יפה לעין.
לוקח הרף עין לזהות עולם. לזהות את העולם עם הסיפור שהוא חייך, כשאומרים את זה באמונה. עדיין חשוך בחוץ, ואני בחלק הטוב של הסיפור. אני בגלות. גלות אמיתית, פוליטית, מטאפיזית, אני חייל של הנרטיב. וכן, הרחקתי את עצמי ממנה.
>>>
באמצע דברי ההספד בהלוויה המשעממת וקורעת הלב של אמי, התחלתי לחשוב על ביטול החתונה. העשרים ואחד באוגוסט לא נראה לי תאריך מתאים, ג'ון ווסקוט לא נראה לי האדם המתאים להתחתן אתו, והיה לי קשה לראות את עצמי בשמלת המשי הלבנה שמרת ווסקוט הציעה לי.
>>>
