בית

בבל , , 21/1/2018

                           

 

וירז'יני דפנט בֶּז-מוּאָה (זיין אותי)
baise-moi.jpg

על הכריכה: השחקנית קארן באך בכרזה האנגלית של הסרט Baise-Moi (צרפת, 2000), בבימוין של וירז'יני דפנט וקורלי טרין טי

 

© בבל
© Grasset 1993, 2006
דאנאקוד: 462-197
שם מקורי: Baise-Moi
מס' עמודים: 240
מחיר קטלוגי: 88
תרגום מצרפתית: מיכה פרנקל
עריכת תרגום: לנה אטינגר
הספרייה של בבל - עורך הסדרה: שרון רוטברד
סדר: נדב שלו
עיצוב עטיפה: אנקטי

 

נדין ומנו, שתי צעירות מהפריפריה הצרפתית, נפגשות במקרה ומגלות שיש להן הרבה במשותף: שתיהן פליטות של החברה התעשייתית, ניצולות של העיר המנוכרת, ובעיקר פצועות מהאלימות הגברית. לשתיהן צמאון אינסופי לוויסקי ולבירה, לזרע ולדם.
הן יוצאות למסע נקמה רצחני ברחבי צרפת שבמהלכו הן פורעות כל חוק ומוסכמה ומפקיעות מהגברים את המונופול על אלימות, וולגריות ופורנוגרפיה.

"Baise-Moi (זיין אותי)", ספרה הראשון והשערורייתי של וירז'יני דפנט, היה רב מכר, הפך לספר פולחן ונחשב נקודת ציון בספרות הצרפתית העכשווית. הספר, שהתקבל כמעין "תלמה ולואיז למתקדמות", הציג נשים ואת בעיית האלימות נגד נשים באופן חדש. הכתיבה הדינמית, האינטנסיבית והישירה של דפנט בהשראת סופרים אמריקאים כצ'נדלר ובוקובסקי, כמו המראה האקס-פאנקיסטי והרקע העממי שלה, הציבו אותה כנציגה הבולטת של דור "ספרות הווידאו" והקנו לה את התואר "המדונה של הטראש".

 

ההתחלה

נדין יושבת מול המסך ישיבה מזרחית, ולוחצת על "הרצה מהירה" כדי להעביר את הכותרות. זה וידיאו מדגם ישן, בלי שלט.
על המסך, בלונדינית שמנה קשורה לגלגל עם הראש למטה. פניה שטופי הדם מצולמים מקרוב, היא מזיעה בכבדות מתחת למייק אפ. >>>

 

Baise-moi, הסרט

אתר הסרט בז-מואה (זיין אותי). >>>

גירל פאוור

"הרומן הזה יכול להיקרא כמשל חריף על החברה שאנו חיים בה ויכול גם להיקרא כהזיה משולחת רסן של כותבת פנקיסטית. כך או כך, "בז מואה" הוא מסוג הספרים שאני הייתי רוצה להיות המוציא לאור שלהם."
איתמר הנדלמן בן כנען על ספרה של וירז'יני דפנט "בז-מואה (זיין אותי)", טיים אאוט >>>

לא יותר משיר ראפ בינוני או עוד חיקוי של טרנטינו

"האם ספרה השערורייתי של הסופרת הצרפתייה וירז'יני דפנט, "זיין אותי", שתורגם עכשיו לראשונה לעברית, הוא אמנם רומן-מחאה נגד "האורבניות, הבדידות, הניכור והאלימות הגברית"? לדעת ניר רצ'קובסקי, הוא בדיוק תוצר משעמם של כל אלה."
ניר רצ'קובסקי על ספרה של וירז'יני דפנט "בז-מואה", הארץ ספרים >>>

מהדפדפת

"הן לא המצילות של העולם, אלא רק עושות מהעולם כאוס יותר גדול ממה שהוא, ומה יותר כאוטי מרצח בלי סיבה, בלי אידיאולוגיה ובלי תכנון. ככה בשליפה של הרגע להפוך את מה שמסודר כביכול למערב הפרוע, להפחיד."
מיה סלע על ספרה של וירז'יני דפנט "בז-מואה", עיתון תל אביב >>>

"זו הספרות שמשתנה? או אולי אלו החיים וכל מה שקשור אליהם"

"יתכן מאוד ש-וירז´יני דפנט הצרפתייה רוצה לבעוט בבורגנות החדשה בעיטה ארוכת טווח יותר מאלו שבעטו בה בסוף המאה התשע עשרה. אך אחרי ה"זעזוע" הראשוני מעמוד הפתיחה הפסקתי להזדעזע מה "איך" היא מדברת ונכנסתי עמוק לתוך ה"מה" היא אומרת. הרגשתי שהיא מיטיבה לייצג דור שאני מכיר אותו פחות מהמציאות,
אך הקולנוע ומעט בעיתונים מדברים עליו מזה זמן מה. הדור הצעיר המתוסכל והבועט, הריקני."
דן לחמן על ספרה של וירד'יני דפנו "בז-מואה (זיין אותי)". אתר אימגו >>>

לאן נעלמה הרומנטיקה הצרפתית

"וירז'יני דפנט קיוותה שהמבקרים בצרפת יתייחסו לרבדים האינטלקטואליים בספרה 'זיין אותי'. כעת, אחרי 14 שנה, הספר השערורייתי רואה אור בעברית."
גואל פינטו מראיין את וירז'יני דפנט, מחברת הספר "בז-מואה (זיין אותי)", גלריה, הארץ >>>

Mybody

לא היה לך נעים לאמר "לא"? הוטרדת או הותקפת מינית ולא התלוננת? התלוננת והעולם המשיך כאילו כלום??? אל תשמרי בלב! ספרי לי ואני אספר לכולם. בלי שמות, בלי פרטים מזהים, רק ה"אירועים". כל מקרה לגופה (*הפניה לנשים מטעמי נוחות אך מכוונת לכל סוגי המינים).
הבלוג של Any, ישראבלוג >>>

 

גיום אפולינר אחד-עשר אלף המלקות

יצירת המופת הפורנוגרפית של המשורר גיום אפולינר מ- 1907 מגוללת בווירטואוזיות, בהומור ובקלילות את מעלליו המיניים של מוני וִיבֶּסְקוּ, נסיך רומני מזויף וחרמן אמיתי. >>>

ברברה ארנרייך וארלי ראסל הוכשילד (עורכות) האישה הגלובלית

כלות וייטנאמיות בהזמנה בדואר, אומנות מקסיקניות בקליפורניה, מטפלות מסרי לנקה ביוון, מנקות פיליפיניות בהונג קונג, עובדות מין דומיניקניות בגרמניה - "האישה הגלובלית" הוא קובץ מאמרים המתעד מגוון הולך וגדל של תופעות הקשורות לגלובליזציה של תפקידי האישה. >>>

מאירה שמש בובה מפורקת

חלקי בובות מפלסטיק, 1991. >>>

אנדריאה דבורקין סלידה

הפרק הראשון מתוך "משגל", ספרה של אנדריאה דבורקין.
"בשנת 1905, כשהיתה אלמה מאהלר בת עשרים וחמש, אם לשני ילדים חולים, עייפה, דחויה ואומללה בנישואיה, פרץ ויכוח בינה לבין בעלה גוסטב, ובמהלכו אמרה לו שהריח שלו מעורר בה סלידה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית