מכונת קריאה

בבל , , 23/5/2012

פרק 1

מתוך פרד וארגס האיש ההפוך

שני גברים שכבו בין השיחים.
"נראה לך שתלמד אותי איך עובדים?" לחש האחד.
"לא נראה לי שום דבר," השיב השני, בחור גדול עם שערות בלונדיניות ארוכות, ושמו לוֹרֵנְס.
בלי לזוז, משקפות בידיהם, צפו שני הגברים בזוג זאבים. השעה היתה עשר בבוקר והשמש הכתה בראשם.
"הזאב הזה הוא מָרקוּס," פסק לורנס. "הוא חזר."
השני, בן המקום, הניד בראשו. הוא היה קטן, שזוף, עקשן מעט. הוא צפה בזאבי המֵרקַנטוּר מזה שש שנים. קראו לו זָ'אן.
"זה סִיבֵּלִיוּס," רטן.
"סִיבֵּלִיוּס גדול יותר. פרוות הצוואר שלו לא צהובה."
מוטרד, כיוון זָ'אן מֵרְסיֶיה את המשקפת, מיקד את העדשות וצפה בעיון בזאב הזכר שהסתובב סביב סלע ורחרח את האוויר, במרחק שלוש מאות מטרים מזרחית למחבואם. הם היו קרובים, קרובים מדי, היה עדיף לסגת אבל לורנס רצה לצלם בכל מחיר. בשביל זה הוא בא, בשביל לצלם את הזאבים ואז לשלוח את הכתבה לקנדה. אך מזה שישה חודשים הוא דוחה את חזרתו בתירוצים מעורפלים. למען האמת, הקנדי התחיל להכות שורש. ז'אן מֵרְסייה ידע למה. לורנס דוֹנַלד ג'וֹנסטוֹן, מומחה בעל שם לדובי גריזלי קנדיים, נפל שדוד לרגלם של קומץ זאבים אירופיים. והוא עדיין לא החליט להגיד את זה. איך שלא יהיה, הקנדי גם נהג לדבר כמה שפחות.
"חזר באביב," מלמל לורנס. "להקים משפחה. אותה - אני לא מזהה."
"זאת פּרוֹסֶרְפִּין," לחש ז'אן מרסייה, "הבת של זַ'נוּס וז'וּנוֹ, דור שלישי."
"עם מרקוס."
"עם מרקוס," אישר מרסייה. "ומה שבטוח זה שיש גורים חדשים."
"טוב."
"טוב מאוד."
"כמה?"
"מוקדם מדי להגיד."
ז'אן מרסייה רשם כמה הערות בפנקס שהיה תלוי מחגורתו, לגם ממימייה וחזר לתנוחתו מבלי לפצפץ ולוּ זרד. לורנס הניח את המשקפת, ניגב את הפנים. הוא משך אליו את המצלמה, כיוון אותה אל מרקוס ולחץ בחיוך. הוא חי חמש-עשרה שנה מחייו בקרב הגריזלים, הראמים והזאבים הקנדיים. פסע לבדו בשמורות העצומות, צפה, רשם, צילם, הושיט יד לפעמים, לָזקנים יותר שמבין שותפיו הפראיים. בלי צחוק. ג'וֹאַן, נקבת גריזלי זקנה שהתקרבה אליו לא פעם, במצח מורכן, כדי שיגרד לה את הפרווה. ולורנס לא תיאר לעצמו שאירופה המסכנה, הזעירה, ההרוסה והמבויתת תוכל להציע לו דבר-מה. הוא קיבל על עצמו את המשימה ברכס המרקנטור תוך הסתייגויות רבות. שיהיה.
בסופו של דבר, הוא נשאר בלי סוף בצלע ההר הזה, דוחה את חזרתו. ברור, הוא נגרר. הוא נגרר בגלל הזאבים האירופיים בפרוותם האפורה, המדולדלת, אבותיהם העלובים והמתנשפים של היצורים הארקטיים הבהירים והשעירים, אלו שלדעתו היו ראויים לכל חיבתו. הוא נגרר בגלל ענני החרקים, מפלי הזיעה, השיחים המפוחמים והלהט המתפצפץ של אדמות הים התיכון. "חכה, עוד לא ראית כלום," היה אומר לו ז'אן מרסייה בפסקנות, על פרצופו מרוחה ההבעה היהירה של בעלי הניסיון, הצלויים יתר על המידה, השורדים בהרפתקת החום הגדול. "עכשיו רק יוּני.”
הוא נגרר, בסיכומו של דבר, בגלל קאמִי.
פה קראו לזה "להכות שורש.”
"זה לא גינוי," אמר לו ז'אן מרסייה בכובד ראש מסוים, "אבל כדאי שתדע: אתה מכה שורש." "טוב, עכשיו אני יודע," ענה לורנס.
לורנס עצר את המצלמה, הניח אותה בעדינות על תרמילו וכיסה אותה בפיסת בד לבנה. מרקוס הצעיר נעלם זה עתה לכיוון צפון.
"הלך לצוד לפני החום הגדול," העיר ז'אן.
לורנס התיז מים על פניו, הרטיב את כובע המצחייה ולגם תריסר לגימות. אלוהים, השמש הזאת. הוא לא הכיר גיהנום כזה.
"שלושה גורים לפחות," אמר ז'אן.
"אני נצלֶה," אמר לורנס בפנים זועפות, תוך שהוא מעביר יד על גבו.
"חכה, עוד לא ראית כלום."

גירסה להדפסה