בית

בבל , , 31/5/2020

                           

 

אלה

מתוך ענת הררי הולדת סבתא

אלה
צלצול הטלפון תפס את אלה כשהיא עומדת מעבר לדלת הסגורה, מפשפשת בתיקה, מנסה למצוא את המפתח. למה שוב החלפתי תיק, גערה בעצמה והוציאה ממנו את ספר הטלפונים הקטן ואת הארנק, כדי לפנות מקום לאצבעותיה המתרוצצות.
"אלה, את צריכה עזרה? איבדת את המפתח?" שמעה קול מוכר מאחורי גבה.
"בתיק הזה אין מחיצות והכול מתערבב," לא הרימה את מבטה לעבר דליה, השכנה שגרה דלת מולה. "והטלפון שלי מצלצל."
דליה, מבולבלת מן הפגישה הבלתי צפויה שהזדמנה בין השתיים, לא יודעת כיצד לפעול, אמרה לאלה פתאום, "שמעתי שעינבי שלך ילדה," ומיד נבוכה מדבריה, כמו אמא שצופה בבתה הפעוטה שופכת את השוקו על הריפוד החדש של ספת השכנים.
אלה פסקה לרגע מן הפשפוש בתיק, מרגישה כיצד שאלתה של חברתה, שכבר אינה חברתה הרבה זמן, חודרת את בגדיה ודוקרת בלבה, ואז התעשתה, וחילצה סוף סוף את המפתח שהסתבך לו במברשת השיער האדומה, ששכבה בכיס הפנימי של התיק. בזריזות פתחה את דלת ביתה, הפטירה "להתראות" עמום ונכנסה פנימה, יודעת שאמנם מדליה הצליחה שוב להתחמק, אך לא מעצמה, ושוב נגזר עליה לבלות עם עצמה שעות ארוכות של ייאוש. כמה השתדלה לא לפגוש את דליה בחדר המדרגות, לא להיתקל במבטה השואל, להתחמק מההסברים, מהתוכחות, מההאשמות. היא תמיד נהנתה להסתכל עלינו ממרומי המשפחתיות המאושרת שלה, חשבה לעצמה. עולמה מסודר, שלם, סגור, אבא–אמא–ילד–ילדה. רק העולם שלי זוויות זוויות. הילדים שלה גדלו, הרבה לפני עינב, עזבו את הבית, פילסו את דרכם בעולם הרחב, ובכל זאת, טקס סעודת השבת המשפחתית נשמר בקפידה. מדי שבוע היתה דליה מזמינה אותה להצטרף לשולחנם, ואלָה מצדה המציאה מיני עיסוקים או מדאובים, עד שדליה חדלה.
ואולי בדיתי הכול, הרהרה בינה לבין עצמה, כשהביטה בדמותה בראי האמבטיה, לאחר ששטפה את פניה העייפות, מאפשרת לגרעין ספק קטנטן לחדור. אולי אין בעיניה תוכחה, אלא צער אמת שמיאנתי לפגוש. רגע הלידה, שבו היא היתה איתי, שרקם בינינו חוטים בלתי נפרדים וחיבר בינינו חיבור שחשבתי שהוא נצחי, התפוגג. אבל גם חיי התפוגגו, גם אני כבר לא מוצאת בעצמי את מה שהייתי פעם.

לפנות ערב יצאה אל השדרה, מחבקת את כתפיה בצעיף ירקרק, לנשום קצת אוויר מהבריזה שבאה מן הים. רגליה נשאו אותה ל"אשכולות", המרכז לנשים בהיריון ולילדים, שהיא חולפת על פניו בכל בוקר בדרכה לעבודה. המרכז המה נשים וילדים שהתרוצצו עליזים בגינה. אולי הן פה עכשיו, ביניהם, אולי עינב תראה אותי מחפשת אותה והיא תיגש אלי בטבעיות כמו שבת ניגשת לאמה, ותשמח לקראתי: "הי אמא! מה את עושה כאן?" ואני אגיד לה כבדרך אגב, "יצאתי להסתובב קצת, לאסוף תיאבון לארוחת הערב." והיא תאמר לי, "בואי, אמא, תכירי את רותם, חברה חדשה שלי, הבן שלה וענבלי באותו גיל. ענבלי, בואי, חמודה, תגידי שלום לסבתא שלך." ואני אתנפל על הפיצקל'ה הקטנה שלי, והכול יהיה רגיל, פשוט.
אלה נכנסת לחצר וצופה בהמולה הרוחשת. מבטה תר אחר קוקו שחרחר, ולפתע בהלה אוחזת בה: אולי היא קצצה אותו? וכבר היא מרפרפת, מחפשת קצוץ, קארה, פזור, עוברת לחפש עיני שקד שחורות, מבט מוכר ולרגע נרתעת, חוששת לפגוש שוב במבט הזה. היא עוזבת את החצר. בדרכה החוצה נתקלות עיניה במודעה תכלכלה שמתבלטת מבין המודעות שעל הלוח:

מעברים
אמא יקרה,
אם בתך בהיריון ואת רוצה לשמוע מה חוות אמהות אחרות בתקופת מעבר זו,
אם בתך ילדה לא מזמן ואת סבתא טרייה שרוצה לחלוק את חוויותייך עם נשים אחרות,
את מוזמנת להשתתף בקבוצה אינטימית של אמהות לאמהות.
ניפגש בימי שלישי בין 20:00 ל 21:30 במשך שנים-עשר שבועות. המפגש הראשון יתקיים בראשון ביולי.
ההשתתפות בקבוצה מותנית בראיון מקדים.
פרטים בטלפון.... נירי בר, פסיכולוגית חברתית

אמא של אמא. המילים תופסות אותה. יד נעלמה כמו מושטת אליה מהמודעה, קוראת לה לבוא, ככה, בטבעיות. ואלה מתמסרת, שולחת בחזרה יד עדינה לבנבנה, פוסעת ברכות לעבר מקומה במעגל. היא רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת, יודעת שמקומה איתן, עם האמהות-הסבתות שנפגשות, מדברות זו עם זו, מחליפות חוויות, תמונות, מתכונים.
מבטה שוב מתמקד במודעה. ראשון ביולי, זה התחיל לפני יומיים, כמה חבל, כל כך היתה רוצה להיות בקבוצה הזאת, באוהל הנשים תוסס החיים. היא היתה רוצה להיות שם, שוב לטעום מאותה אחוות נשים שמזה שנים רבות לא פונקה בה, להיות חלק ממעגל נשי נושם.
אני רוצה להיות אמא... רוצה אמא... איך הגעתי למצב הזה? היא שואלת את עצמה, משלבת אצבעות ומקרבת אותן לפיה, לרגע לא זוכרת אם היא בתפקיד הבת או האם.
תלשה לה מהמודעה פיסת נייר ועליה מספר הטלפון והלכה הביתה, צעדיה נחושים.

נירי
נירי שולחת ידיים אל הכרים, מגששת אחר הטלפון האלחוטי שאינו חדל לצלצל. לבסוף היא תופסת אותו ומיד משתיקה את צלצולו כדי שלא יעיר את תומי שסוף סוף נרדם.
"הלו?" בוקע מן האפרכסת קול לא מוכר, מגשש את דרכו כמו עיוור שחש בנוכחותו של האחר, אך אינו רואה אותו. היא מצמידה את האפרכסת לאוזן ואומרת, "שלום!"
"שלום, זו נירי?"
"מדברת," עונה נירי, וכבר היא קשובה לקול המהוסס שחדר לביתה. "אפשר לעזור?"
"לעזור?" הקול חוזר אחריה באנחה קצרה, נינוח יותר. "לא יודעת. קוראים לי אלה ואני מתקשרת בנוגע לקבוצה."
"לקבוצה?" הפעם נירי חוזרת אחריה, מנסה לזווג בין בעלת הקול לבין הקבוצה, ובעלת הקול מסבירה מיד, "אני יודעת שהיא כבר התחילה שלשום, אבל רק היום ראיתי את המודעה, ואני סבתא טרייה, כמו שכתבת שם, ואני מבקשת להשתתף, הייתי רוצה."
קבוצת האמהות! נירי מעלה בזיכרונה את החדר נעים המידות שבקומה העליונה בבית "אשכולות", שקירותיו בצבעי צהוב-סגול בהירים, מצופים תצלומים של נשים הרות ותינוקות, ואת מעגל הנשים הנרגשות סביבה, בוחנות זו את זו בסקרנות נבוכה, מחפשות את מבטה המרגיע. והיא מרגישה את הסומק שצובע את לחייה, כמו תמיד כשהיא נרגשת, נושמת נשימות עמוקות סודיות ומחכה ללכוד את הרגע המתאים לפתיחת המפגש. אחר כך הכול כבר זרם מאליו, אחת אחת הציגו האמהות את עצמן, והמפגש התנהל באווירה מחבקת, עם זהירות שמאפיינת גישושים ראשונים לפני שההרפתקה מתחילה.
"אני פה בגלל שבתי שלחה אותי," צחקה מרגלית וניתקה את גבה ממושב הכיסא. אנה הביטה ברותי בחיוך והאשימה, "היא סחבה אותי לכאן," ורותי צחקה צחוק גדול והשיבה לה ש"בסוף עוד תודי לי." אחת אחת תיארו האמהות מה גרם להן להגיע לקבוצה, חוזרות על מה שאמרו שבועיים קודם לכן בריאיון, מספרות על סקרנות, רצון לשתף ולשמוע, על קולה של האינטואיציה שדחפה אותן להתקשר.
"אני ממש ממש מבקשת ממך, בואי ניפגש, אני אספר לך, אני מאוד רוצה להשתתף," חוזרת אלה ומבקשת, כמעט מתחננת.
האישה שמעבר לאפרכסת נשמעה לנירי משום מה שונה משאר האמהות. שונה מהן ואפילו, קרובה לה. משהו עבר ביניהן בשיחה, כמו היו חלקיו של פאזל שהתחברו בקלות. לרגע הרגישה שמצאה נפש תאומה, ושתיהן כמו להבות אש כתומות מרקדות ביחד ליד זרדים אדמדמים מתחממים.
"אלה," אומרת נירי ותוך כדי כך חושבת לעצמה שלפעמים מותר ואפילו צריך לקבל החלטות שמסתמכות על תחושת בטן. לפעמים נקרים על הדרך מצבים שבהם הכרחי לכופף את הכללים ולשנות את המסגרת. עכשיו כבר שכנעה את עצמה, מתלבטת כיצד להציג את החלטתה, "אני לא יודעת מה להגיד לך, כבר התחלנו. כפי שאת מבינה, לא נהוג להוסיף משתתפות לקבוצה אחרי שכבר התקיים המפגש הראשון. בעתיד תיפתח עוד קבוצה."
"כן, אבל אז כבר לא אהיה טרייה כל כך!" מזדרזת אלה לענות. "אני חייבת להשתתף בקבוצה הזאת, אני רוצה לשתף, לשמוע, לספר," היא מצטטת את נוסח הפתק שקראה ב"אשכולות".
נירי צוחקת, ושוב היא מרגישה את האש, "טוב, בגלל שאת כל כך רוצה וגם בגלל שהתפנה מקום של אמא שהתחרטה ברגע האחרון. תצטרפי אלינו בשבוע הבא, יום שלישי ב-20:00 בדיוק."
"תודה לך," עונה אלה נרגשת. "אפשר לשאול אותך משהו?" היא מעזה שלא כדרכה, "מותר לשאול בת כמה את? כלומר, האם גם את סבתא? פשוט, את נשמעת לי צעירה, כמו הבת שלי, ותהיתי, איך חשבת על הרעיון לפתוח קבוצה כזאת," ומיד התחרטה, כעסה על עצמה שברגע אחד חיבלה במרקם העדין של היחסים החדשים.
אבל נירי צחקה, "אני עדיין לא סבתא, אבל אני אמא."
 
נירי זוכרת היטב את שלוש הלידות בחייה. היא עצמה ילדה רק פעמיים, אבל כשהיתה בת שמונה ראתה לידה. חנה, דודתה המיילדת, עמדה בין הרגליים הפשוקות לרווחה של יולדת באולם גדול מלא במיטות מופרדות ביניהן בווילונות ורודים דהויים, ובשתי ידיים בטוחות שלפה תינוק מהמחילה הרטובה. נירי התבוננה מהצד בשקט, נזהרת שלא להיכלל במבטו הראשון של התינוק בעולם. כשדודה חנה החזירה אותה הביתה, אמא כעסה עליה ואמרה לה שחדר לידה הוא לא מקום לילדות קטנות, עם כל הצווחות האלה, ומי יודע איזו טראומה היא עברה. אבל לא טראומה כי אם תחושת שליחות ניצתה בה מאז, ללוות נשים בשעה חשובה כל כך, לאפשר להן לנוח בחיק מבטה המלטף, להחזיק את ידיהן ביד בוטחת, מרגיעה.

השנים עברו והכול כמו נשכח עד לבוקר יום ראשון אחד שבו ליוותה את שירי חברתה לחדר הלידה וביחד עם אִמה ואחותה המתינה מחוץ לדלת חדר הלידה, מרוכזת במתרחש שם. בכי התינוק שנשמע סוף סוף שחרר את המתח שעמד בלב, ודבוקת הנשים פינתה את מקומה ליד הדלת ונפוצה לכל עבר. כל אחת הצטמצמה לפינה אחרת, מעבירה את הבשורה דרך חוטי טלפון בלתי נראים, פרט לאמה של היולדת. היא נשארה עומדת, כפות ידיה שלובות זו בזו, מחזיקה את גופה שלא יצטרף לחגיגה, מבטה דרוך, נשימתה כבדה וכל מעייניה נתונים עדיין למתרחש מעבר לדלת. רק כאשר הודיעה המיילדת שהשיליה יצאה, וליולדת שלום, הסתובבה אל השאר והצטרפה. תמונת האם הממתינה בדריכות בשעה שבתה יולדת, שקלטה נירי בהיסח הדעת, נצרבה בזיכרונה, ונשלפה מתודעתה לפתע יום אחד, כשהיתה בהיריון, כמו מבקשת להורות לה מה עוד צפוי.

כשנירי גילתה שהיא בהיריון, היא לא מיהרה לספר לאמה. אמנם ההתאפקות המחושבת הזו החזיקה מעמד רק כמה שעות, אבל במהלכן היא כבר הספיקה לשרטט ביניהן גבול, ובאותו עיפרון ממש היא סגרה את עצמה, את עופר ואת העובר הקטן ששחה בבטנה במעגל חדש. התחלה של משפחה. בדיעבד הבינה כי אז נזרעו זרעי הפרידה ביניהן.
את החודשים הבאים היא הקדישה לניהול מאבק סדור באמה. כל מפגש בין השתיים היה לזירת קרב, בה נירי טוענת כלפי אמה טענות קשות, סתומות, כועסת עליה בעוצמות מטלטלות, בבכי.
"אבל מה את רוצה ממני, לכל הרוחות?!" היתה אמה שואלת אותה בייאוש ונירי, שנבוכה על שום שלא באמת ידעה, היתה טורקת את דלת הבית או את שפופרת הטלפון ונעלמת לכמה ימים, עד למריבה הבאה. לחברות היתה אומרת בפסקנות שהיא מאוכזבת מאמא שלה, שלא מסוגלת להתמודד איתה, אבל עדיין המשיכה לשים מכשולים לפניה, לצפות שאמה תנחש לבד למה היא זקוקה, ולכעוס עליה כשהיא שוב כשלה ולא עמדה בציפיות. גודל הכעס היה כגודל ההזדקקות.
"שתפנק אותי!" אמרה לעופר וצירפה אותו למחנה שלה. "שתקנה לי מתנות, ספרים, שתיקח אותי לבילויים של הפעם האחרונה לפני שעולמי ישתנה, שתשאל אותי איך אני מרגישה באופן כללי ולא רק בכל מה שקשור להיריון!"
רק אחרי שילדה ידעה לומר שבזמן ההיריון, אחרי שנים של עצמאות, רצתה לשוב ולהיות הילדה הקטנה שאמא דואגת לה ולכל צרכיה, מרפדת את סביבותיה ועסוקה בה כל הזמן. תמיד נהנתה להיות הילדה בחברת מבוגרים שמסוככים עליה, שומרים עליה וקשובים רק לה.

בהדרגה שחררה אותה אמה. כאשר בדרך אינטואיטיבית חסכה בעצות ונמנעה מלהביע עמדות מגובשות בקשר לבדיקות, לתרופות ולשאר עניינים, כאשר סירבה לשמש כמשענת הבלעדית לצרכיה של נירי, הפנתה אותה ללא מילים להישען על עצמה ועל עופר. אבל גם אמה עצמה לא ידעה מה היא עושה ומתוך בלבול, נפחדה ונעצבה ושמחה והתרגשה.

שבועות ההיריון חלפו ובנירי הלכה ונבנתה האימהוּת. כשהיתה בחודש תשיעי שלחה אותה ד"ר גביש בבהילות לחדר מיון בעקבות בדיקות דם שהעלו חשד לזיהום. שם, בין וילונות ההפרדה היא הקשיבה קשב רב לדברי אמהוֹת שליוו את בנותיהן בשעתן הקשה, הביטה בסקרנות בעיניהן בעת שעברה במסדרונות מבדיקה לבדיקה, מנסה לפענח את הבעת פניהן, כמו נכנסת לראשה של אם כשהיא מרוכזת בבתה וכל כולה אמא. ופתאום נשלף מזיכרונה אותו רגע אִמהי שקלטה בהיסח הדעת ונצרב בה כששירי ילדה והיא הבינה שרגע הלידה הוא שיא השיאים של המסע שעוברות האם ובתה ביחד ולחוד.

אחרי שילדה, שִחזרה נירי שוב ושוב את סיפור הלידה שלה, את הפלא שעליו ניצחה, ואספה עדויות מעופר וגם משאר בני משפחתה, שהמתינו באותן שעות מחוץ לדלת חדר הלידה, עד שה"תחקיר" נמאס לכולם והם לא שיתפו עוד איתה פעולה. השותפה הנאמנה ביותר לשיחות הללו היתה אִמה, שבכל פעם ששה להזדמנות לספר לה על אותו הלילה מנקודת מבטה, מתרגשת לתאר איך עמדה מחוץ לדלת, רגליה רפות ועיניה דומעות, והקשיבה לבתה הנאנחת. איך החסירה פעימה כשנכדתה תמר יצאה לאוויר העולם, ואיך לא ידעה את נפשה כאשר הודיעה לכולם, "אני סבתא." ברגעי השחזור הללו גמעה נירי בשקיקה כל מילה, מתמלאת בחום מעוצמת האהבה והדאגה ששפעו מאמה כלפיה, מאושרת עד כדי בכי להיווכח עד כמה רגשותיה מושפעים ממה שעובר עליה וכמה שלובים חייהן אלה באלה.
אחרי הלידה התחיל פרק חדש ביחסים בין השתיים. נירי הפכה לאמא ואמא של נירי הפכה לאמא אדמה, מזינה, נותנת, מגדלת, והכול לפי הצורך, במידה הנכונה. עתה הן מסודרות זו מעל זו בעץ המשפחתי, סבתא-אמא–בת, ניזונות, מזינות או ניזונו מאותו מקור של חיים. נירי צפתה בקשר החדש שהלך ונבנה בין סבתא לנכדתה ותחושה עזה של פיוס מילאה את לבה. לאחר תקופת מעבר בת כמה חודשים שהיתה כמו מסלול התבגרות של אם ובת, גדלה תחושת השותפות ביניהן עד שנפרדו השתיים ושוב נקשרו בקשר חדש שבין אמא לבת שגם היא אמא. ופתאום נמלאה באשמה על ששוב השליכה על אמה את כאבי ההתבגרות והגדילה שלה, ואחר כך התחלפה האשמה בצורך לברר אם היה זה מסלול הליכה טבעי, קבוע מראש, שבו הן הלכו, של פרידה ובניית קשר אחר, מסלול המזומן לכל האמהות והבנות, או שמא לכל אם ובת מסלול משלהן.

עכשיו סידרה לעצמה "סלון" והיא יושבת בו מוקפת אמהות, לרגעים היא יושבת ביניהן כמו בת, נהנית מליטופן, מתחממת בחיבוקן, אך גם כועסת, הודפת, ולרגעים היא כאחת האמהות, מלטפת, כועסת, מזילה דמעה, מחבקת, אוהבת.

grani1.jpg

רונלדו קוּרֵיָה דִי בְּרִיטוּ הגליל

שלושה דודנים נוסעים להיפרד מסבם, הגדול, שגוסס בחוות הגליל הנידחת שבלב הערבה בנפת אִינְימָוּנְס, במדינת סִיאָרָה שבצפון מזרח ברזיל. >>>

סמי ברדוגו ילדה שחורה

באחד-עשר הסיפורים שבקובץ, מעניק הסופר לגיבוריו קול אותנטי וחי ובו בזמן מרחף ומתבונן בעין מפוכחת ואירונית. המשפחה בסיפורים תמידחסרה, פגומה. הפריפריה חסרת -שם, לא מזוהה. הראייה החדה של הסופר, כמעט אכזרית במפוכחות שלה, מעצימה אנושיות וחמלה גדולה. >>>

רונה יפמן בייב

"בייב" צילום של רונה יפמן מתוך סדרת צילומי משפחה שנעשו באזור טבעון והעמק. >>>

אתגר קרת סוסיקו

" סוסיקו" - סיפור קצר של אתגר קרת. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית