ויליאם שקספיר
סימבלין, מערכה ראשונה, תמונה ראשונה
מתוך
סימבלין
בריטניה. בארמונו של סימבלין.
נכנסים שני אדונים.
אדון א: כֻּלָּם פֹּה זוֹעֲפִים. מַצַּב הַמֶּלֶךְ
מַשְׁפִּיעַ עַל כֻּלָּנוּ כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים
עַל אֹפִי הָאָדָם.
אדון ב: אַךְ מָה הַבְּעָיָה? אדון א: בִּתּוֹ, יוֹרֶשֶׁת מַמְלַכְתּוֹ, אוֹתָהּ הוֹעִיד
לַבֵּן-יָחִיד שֶׁל הַמַּלְכָּה, אִשְׁתּוֹ –
הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר נָשָׂא לָאַחְרוֹנָה –
מָצְאָה חָתָן עָנִי, אִם כִּי מֻצְלָח. הִיא הִתְחַתְּנָה,
אַךְ בַּעֲלָהּ גֹּרַשׁ, וְהִיא כְּלוּאָה כָּאן.
כֻּלָּם יַפְגִּינוּ עֶצֶב, אַךְ הַמֶּלֶךְ
פָּגוּעַ עַד הָעֶצֶם. אדון ב: רַק הַמֶּלֶךְ? אדון א: גַּם זֶה שֶׁהִפְסִיד אוֹתָהּ. וְהַמַּלְכָּה,
שֶׁהַשִּׁדּוּךְ הָיָה נוֹרָא חָשׁוּב לָהּ.
אַךְ כָּל הַשְּׁאָר, גַּם אִם עִקְּמוּ פַּרְצוּף
מִתּוֹךְ חִקּוּי מֻשְׁלָם שֶׁל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ,
לִבָּם עוֹלֵץ עַל מַה שֶּׁלִּכְאוֹרָה
מַכְעִיס אוֹתָם כָּל כָּךְ. אדון ב: וְכָל כָּךְ לָמָּה? אדון א: זֶה שֶׁהֶחְמִיץ אֶת הַנְּסִיכָה, טִיפּוּס
נָחוּת, אֵינוֹ רָאוּי אֲפִלּוּ לְהַשְׁמָצָה;
וְהַזּוֹכֶה בָּהּ – הַיְנוּ, זֶה אֲשֶׁר
נָשָׂא אוֹתָהּ, מִסְכֵּן, וְעַל כָּךְ גֹּרַשׁ –
הוּא יְצוּר נָדִיר; אִם תְּחַפֵּשׂ אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ
בְּכָל אַרְצוֹת תֵּבֵל, תִּמְצָא פְּגָמִים
בְּכָל מִי שֶׁתִּבְחַן. לְדַעְתִּי,
חֵן חִיצוֹנִי וְגַם פְּנִימִי כְּמוֹ זֶה
מָצוּי רַק בּוֹ. אדון ב: אַתָּה מַפְרִיז בְּמִדּוֹתָיו. אדון א: אֲנִי מוֹדֵד לוֹ כְּעֶרְכּוֹ. בְּעֶצֶם,
עוֹד מְכַוֵּץ אוֹתוֹ בִּמְקוֹם לִפְרֹשׂ
אוֹתוֹ בִּמְלֹא אָרְכּוֹ. אדון ב: מַה שְּׁמוֹ וְיִחוּסוֹ? אדון א: מוֹצָא הַמִּשְׁפָּחָה אֵינוֹ בָּרוּר.
אָבִיו, סִיקִילְיוּס, לָחַם בְּהִצְטַיְּנוּת
בָּרוֹמָאִים בִּימֵי קָסִיבֶּלָן,
אַךְ תֹּאַר רָם קִבֵּל מִידֵי טֶנַנְטְיוּס,
אוֹתוֹ שֵׁרֵת בְּשִׂיא הַהַצְלָחָה,
וְכָךְ עֻטַּר בַּתֹּאַר לֶאוֹנָטוּס;
הָיוּ לוֹ, חוּץ מֵהָאָדוֹן שֶׁמְּדֻבָּר בּוֹ,
עוֹד שְׁנֵי בָּנִים, אֲשֶׁר נָפְלוּ בַּקְּרָב
בַּמִּלְחָמוֹת הָהֵן; הָאָב הַמִּזְדַּקֵּן
אָהַב אוֹתָם כָּל כָּךְ שֶׁמֵּרֹב צַעַר
הִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וְרַעְיָתוֹ הָעֲדִינָה,
שֶׁהָאָדוֹן הַזֶּה, מֻשָּׂא דְּבָרֵינוּ,
הָיָה אָז בִּכְרֵסָהּ, שָׁבְקָה חַיִּים
בְּלִדְתָּהּ אוֹתוֹ. לָקַח הַמֶּלֶךְ
תַּחַת חָסוּתוֹ אֶת הַיִּלּוֹד הַקָּט,
קָרָא אֶת שְׁמוֹ פּוֹסְתוּמוּס לֶאוֹנָטוּס,
גִּדֵּל אוֹתוֹ, קֵרֵב אוֹתוֹ, הִרְבִּיץ בּוֹ
הַשְׂכָּלָה כְּכָל אֲשֶׁר יָכֹל לִקְלֹט
בְּגִיל צָעִיר, וְהוּא שָׁאַב אוֹתָהּ
מַהֵר וּבְקַלּוּת, כְּפִי שֶׁאָנוּ שׁוֹאֲפִים אֲוִיר.
בַּאֲבִיב יָמָיו נָתַן יְבוּל עָשִׁיר,
חַי בֶּחָצֵר – וְזֶה נָדִיר מְאֹד – עֲטוּר
שְׁבָחִים וְאַהֲבָה, מוֹפֵת לַנֹּעַר,
לַבּוֹגְרִים רְאִי מַחְמִיא, וְלַזְּקֵנִים
הַנַּעַר הַמּוֹלִיךְ אֶת הַיָּשִׁישׁ. וַאֲהוּבָתוֹ,
זוֹ שֶׁעַכְשָׁו נֻשַּׁל מִמֶּנָּה – הַמְּחִיר
שֶׁהִיא שִׁלְּמָה מַרְאֶה כַּמָּה הוֹקִירָה
אוֹתוֹ וְאֶת עֶרְכּוֹ. מֵעֶצֶם בְּחִירָתָהּ
תִּלְמַד עַל טִיב הָאִישׁ.
אדון ב: עַל פִּי דְּבָרֶיךָ,
כָּל הַכָּבוֹד לוֹ. אַךְ אֱמֹר נָא, הִיא
בַּת יְחִידָה לַמֶּלֶךְ?
אדון א: רַק הִיא נוֹתְרָה לוֹ.
הָיוּ עוֹד שְׁנֵי בָּנִים – אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת,
שִׂים לֵב – שְׁנֵיהֶם, הַבְּכוֹר בְּגִיל שָׁלֹש,
וְאָחִיו בְּחִתּוּלָיו, לְפֶתַע נֶחְטְפוּ,
וְעַד הַיּוֹם אֵין רֶמֶז מְבֻסָּס
לְאָן לָקְחוּ אוֹתָם.
אדון ב: מָתַי הֵם נֶחְטְפוּ? אדון א: לִפְנֵי כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה. אדון ב: מוּזָר, בְּנֵי מֶלֶךְ נִגְנָבִים בְּלִי קֹשִי,
בְּלִי שְׁמִירָה, וְהַחִפּוּשׂ הוּא כֹּה נִרְפֶּה
שֶׁלֹּא מוֹצְאִים אוֹתָם! אדון א: כְּכָל שֶׁזֶּה מוּזָר,
וְיֵשׁ כָּאן רַשְׁלָנוּת מַמָּשׁ נִלְעֶגֶת,
הֲרֵי זֶה גַּם נָכוֹן. אדון ב: טוֹב, מַאֲמִין לְךָ. אדון א: בּוֹא נִסְתַּלֵּק. הִנֵּה בָּא הָאָדוֹן,
עִם הַמַּלְכָּה וְהַנְּסִיכָה. הם יוצאים. נכנסים המלכה, פוסתומוס ואימוגן. מלכה: לֹא, בַּת, בִּטְחִי בִּי, פֹּה לֹא תִּמְצְאִי,
כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים עַל אִמָּהוֹת חוֹרְגוֹת,
שׁוּם רֹעַ-לֵב כְּלַפַּיִךְ. אַתְּ כְּלוּאָה אֶצְלִי,
אַךְ עוֹד תִּרְאִי, סוֹהֶרֶת זוֹ תִּמְסֹר לָךְ
מַפְתְּחוֹת לְתָא כִּלְאֵךְ. וְאַתָּה, פּוֹסְתוּמוּס,
כְּשֶׁיִּתְרַכֵּךְ הַמֶּלֶךְ הַפָּגוּעַ,
אֲסַנְגֵּר עָלֶיךָ בְּאָזְנָיו. בֵּינְתַיִם
חֲמָתוֹ בּוֹעֶרֶת, וּמוּטָב לְךָ
לָשֵׂאת אֶת גְּזַר-דִּינְךָ בְּהַכְנָעָה,
לִנְהֹג בְּשֵׂכֶל. פוסתומוס: כֵּן, הוֹד מַלְכוּתֵךְ,
אֲנִי עוֹזֵב הַיּוֹם. מלכה: הֱיֵה זָהִיר.
אֶעֱשֶׂה סִיבוּב בַּגָּן; לִבִּי חוֹמֵל
עַל אַהֲבַתְכֶם הָאֲסוּרָה, אַף כִּי הַמֶּלֶךְ
גָּזַר שֶׁלֹּא תְּשׂוֹחֲחוּ בִּיחִידוּת. היא יוצאת. אימוגן: הוֹ רֶגֶשׁ מְזֻיָּף! בַּעֲדִינוּת
הִיא מְדַגְדֶּגֶת, הֶעָרִיצָה הַזֹּאת,
וְאָז פּוֹצַעַת! יַקִּירִי, מַחְרִיד אוֹתִי
הַזַּעַם שֶׁל אָבִי – וַאֲנִי חַיֶּבֶת
בִּכְבוֹדוֹ – אַךְ אֵין בִּי פַּחַד מִפְּנֵי מַה
שֶּׁיַּעֲשֶׂה לִי. אַתָּה חַיָּב לִנְסֹעַ,
וַאֲנִי מֻפְקֶרֶת כָּאן לִפְגִיעָתָם
שֶׁל מַבְּטֵי הַזַּעַם. אֶתְנַחֵם בְּכָךְ
שֶׁאֵי-שָׁם בָּעוֹלָם מָצוּי הַיַּהֲלוֹם
שֶׁעוֹד אֶרְאֶה אֵי-פַּעַם. פוסתומוס: מַלְכָּה שֶׁלִּי, אֲהוּבָתִי! הוֹ, רַעְיָתִי,
חִדְלִי לִבְכּוֹת, פֶּן אֶתְנַהֵג בְּאֹפֶן
שֶׁיַּחְשִׁיד אוֹתִי בְּעֹדֶף רְגִישׁוּת,
שֶׁלֹּא יָאֶה לְגֶבֶר. אֶהְיֶה לָךְ
נֶאֱמָן מִכָּל הַבְּעָלִים שֶׁבָּעוֹלָם;
אָגוּר בְּרוֹמָא אֵצֶל אִישׁ בְּשֵׁם פִילַרְיוֹ,
יָדִיד שֶׁל אַבָּא, הַמֻּכָּר לִי רַק
מֵהִתְכַּתְּבוּת. לְשָׁם, מַלְכָּה שֶׁלִּי,
כִּתְבִי לִי, וְעֵינַי תִּשְׁתֶּינָה כָּל מִלָּה,
גַּם אִם יוּפַק הַדְּיוֹ מִמִּיץ מָרָה. המלכה חוזרת. מלכה: הִזְדָּרֵז, בְּבַקָּשָׁה. כִּי אִם יָבוֹא הַמֶּלֶךְ,
הֲרֵי אֲנִי אֶסְפֹּג אֶת כַּעֲסוֹ.
[לעצמה] אַךְ בְּעַצְמִי אֶגְרֹם שֶׁיַּעֲבֹר כָּאן.
אֲנִי פּוֹגַעַת בּוֹ, וְהוּא קוֹנֶה הַכֹּל;
מוּכָן לִרְכֹּש שְׁלוֹם-בַּיִת מִיָּדִי
בִּמְחִיר מֻפְקָע. יוצאת. פוסתומוס: אִם נִפָּרֵד לְאַט,
תְּקוּפַת חַיִּים שְׁלֵמָה, הֵן רַק יִגְבַּר
הַקֹּשִי לְהִתְנַתֵּק. שָׁלוֹם לָךְ. אימוגן: לֹא, תִּשָּׁאֵר עוֹד קְצָת.
גַּם לוּ יָצָאתָ לִרְכִיבָה, לְהִתְאַוְרֵר,
פְּרִידָה זוֹ חֲטוּפָה מִדַּי. הַבֵּט נָא
אֲהוּבִי; הַיַּהֲלוֹם הַזֶּה הָיָה שֶׁל אִמָּא.
קַח אוֹתוֹ, מַחְמַד לִבִּי, וּנְצֹר אוֹתוֹ
עַד יוֹם שֶׁתְּחַזֵּר אַחֲרֵי אַחֶרֶת,
כְּשֶׁאִימוֹגֶן תָּמוּת. פוסתומוס: אֵיךְ? אֵיךְ אַחֶרֶת?
אֵלִים, תְּנוּ לִי אֶת זֹאת שֶׁהִיא שֶׁלִּי,
וְכָל חִבּוּק אַחֵר אִסְרוּ עָלַי
בְּעֹנֶשׁ מָוֶת! עונד את הטבעת. אַתְּ, הִצָּמְדִי אֵלַי
כָּל עוֹד יֵשׁ בִּי תְּחוּשָׁה. [לאימוגן] וְאַתְּ, יָפָה וּמְתוּקָה שֶׁלִּי,
כְּשֵׁם שֶׁאֶת עַצְמִי נָתַתִּי לָךְ
תְּמוּרַת עַצְמֵךְ, בְּעִסְקָה שֶׁלְּגַבֵּי דִּידֵךְ
הִיא רַק הֶפְסֵד עָצוּם, כָּךְ גַּם עַכְשָׁו
אֲנִי יוֹצֵא מֻרְוָח. לְמַעֲנִי, עִנְדִי אֶת זֶה.
כַּאֲזִקִּים שֶׁל אַהֲבָה. בָּזֶה אֶכְבֹּל
אֶת הַיָּפָה בָּאֲסִירוֹת. עונד לה צמיד. אימוגן: הוֹ, אֵלִים!
מָתַי כְּבָר נִתְרָאֶה? נכנסים סימבלין ואצילים. פוסתומוס: אֲבוֹי, הַמֶּלֶךְ! סימבלין: יְצוּר נִתְעָב, עוּף לִי מֵהָעֵינַיִם!
אִם תִּתְעַכֵּב וּתְזַהֵם אֶת חֲצֵרִי
בַּנְּחִיתוּת שֶׁלְּךָ, תָּמוּת. זוּז כְּבָר,
דָּמִי מֻרְעָל מִמְּךָ. פוסתומוס: יְגוֹנְנוּ עָלֶיךָ הָאֵלִים,
וִיבָרְכוּ אֶת הַטּוֹבִים שֶׁעוֹד נוֹתְרוּ כָּאן.
אֲנִי הוֹלֵךְ. יוצא. אימוגן: כְּאֵב חָרִיף מִזֶּה
אֵין גַּם בַּמָּוֶת. סימבלין: הוֹ, יְצוּר סוֹרֵר,
בִּמְקוֹם שֶׁתְּחַדְּשִׁי אֶת נְעוּרַי,
אַתְּ מַזְקִינָה אוֹתִי. אימוגן: אָבִי, אַל נָא תַּזִּיק לְעַצְמְךָ
בַּזַּעַם הַמְטַלְטֵל אֶת יֵשׁוּתְךָ.
אֲנִי כְּבָר חֲסִינָה; פְּגִיעָה קָשָׁה
מִזּוֹ כְּבָר שִׁכְּכָה אֶת כָּל פְּחָדַי,
כָּל מַכְאוֹבַי. סימבלין: אֵין שׁוּם חוֹבָה? צִיּוּת? אימוגן: אֵין שׁוּם תִּקְוָה, יֵשׁ רַק יֵאוּשׁ; גַּם הַחוֹבָה דּוֹמֶמֶת. סימבלין: יָכֹלְתְּ לִזְכּוֹת בַּבֵּן-יָחִיד שֶׁל הַמַּלְכָּה. אימוגן: הוֹ, אַשְׁרַי שֶׁלֹּא זָכִיתִי! בָּחַרְתִּי לִי בַּנֶּשֶׁר,
חָמַקְתִּי מִן הַפֶּרֶס. סימבלין: לָקַחְתְּ קַבְּצָן, וְכָךְ הָיִית הוֹפֶכֶת אֶת כִּסְאִי
לִשְׁרַפְרַף עָלוּב. אימוגן: כְּלָל לֹא, דַּוְקָא הוֹסַפְתִּי לוֹ
בָּרָק חָדָשׁ. סימבלין: הוֹ עֲלוּבַת נֶפֶשׁ! אימוגן: אָבִי,
בְּאַשְׁמָתְךָ אָהַבְתִּי אֶת פּוֹסְתוּמוּס.
אַתָּה גִּדַּלְתָּ לִי חָבֵר לְמִשְׂחָקִים, וְגֶבֶר
שֶׁכָּל אִשָּׁה תִּרְצֶה בּוֹ; וְעַכְשָׁו
הוּא מְשַׁלֵּם מְחִיר גָּדוֹל מֵעֶרְכִּי. סימבלין: מָה, הִשְׁתַּגַּעְתְּ? אימוגן: כִּמְעַט, אָבִי. אֵלִים, רַפְּאוּ אוֹתִי!
הַלְוַאי שֶׁהָיִיתִי בַּת רוֹעֵה-בָּקָר,
וְלֶאוֹנָטוּס שֶׁלִּי בֵּן שֶׁל רוֹעֶה שָׁכֵן. נכנסת המלכה. סימבלין: יְצוּר בְּלִי שֵׂכֶל!
[למלכה] שׁוּב הִתְיַחֲדוּ הַשְּׁנַיִם. לֹא מִלֵּאת
אֶת פְּקֻדָּתִי. סַלְּקִי אוֹתָהּ מִכָּאן,
כִּלְאִי אוֹתָהּ. מלכה: גַּלֵּה קְצָת סַבְלָנוּת. שִׁתְקִי,
בַּת יְקָרָה, שִׁתְקִי! מַלְכִּי הַטּוֹב,
הַשְׁאֵר אוֹתָנוּ כָּאן, וּמְצָא לְךָ מָנוֹחַ
אֲשֶׁר יֵיטִיב עִמְּךָ. סימבלין: הִיא, שֶׁתִּמַּק,
תַּקִּיז קְצָת דָּם יוֹם-יוֹם, וּכְשֶׁתַּזְקִין
תָּמוּת בְּשִׁגְעוֹנָהּ. יוצא עם מלוויו. נכנס פּיזַניוֹ. מלכה: דַּי, תְּוַתֵּר לָהּ.
הִנֵּה הַמְשָׁרֵת שֶׁלָּךְ. מַה בְּפִיךָ? מֶה חָדָשׁ? פּיזַניוֹ: בְּנֵךְ הַנִּכְבָּד שָׁלַף מוּל אֲדוֹנִי. מלכה: חָה! נְקַוֶּה שֶׁלֹּא קָרָה דָּבָר? פיזניו: הָיָה עָלוּל לִקְרוֹת, אֶלָּא שֶׁאֲדוֹנִי
שִׂחֵק אִתּוֹ בִּמְקוֹם לְהִלָּחֵם
וְלֹא נִתְפַּס לְכַעַס. כַּמָּה גְּבָרִים
הִפְרִידוּ בֵּינֵיהֶם. מלכה: אֲנִי שְׂמֵחָה עַל כָּךְ. אימוגן: בְּנֵךְ מְצַדֵּד בְּאָבִי, קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ
לִפְגֹּעַ בְּגוֹלֶה. הוֹ אֵיזֶה אֹמֶץ!
הַלְוַאי שֶׁיִּפָּגְשׁוּ בְּאַפְרִיקָה,
וַאֲנִי אֶהְיֶה עִם מַסְרֵגָה בַּיָּד,
לִדְקֹר מִי שֶׁיִּסּוֹג. לָמָּה עָזַבְתָּ אֶת אֲדוֹנְךָ? פיזניו: בִּפְקֻדָּתוֹ. הוּא לֹא הִרְשָׁה לִי
לָרֶדֶת לַנָּמֵל, מָסַר לִי הוֹרָאוֹת בִּכְתָב
עַל הַמְּשִׂימוֹת שֶׁאֲמַלֵּא כְּשֶׁאַתְּ
תּוֹאִילִי לְהַעֲסִיקֵנִי. מלכה: הוּא הָיָה לָךְ
מְשָׁרֵת מָסוּר. כְּבוֹדִי עָרֵב לוֹ
שֶׁיַּתְמִיד בְּכָךְ. פיזניו: תּוֹדָה, הוֹד מַלְכוּתֵךְ. מלכה: לֵךְ לְטַיֵּל קְצָת. אימוגן: תּוֹךְ חֲצִי שָׁעָה
בּוֹא לְדַבֵּר אִתִּי. הֵן לְפָחוֹת אַתָּה
תּוּכַל לִרְאוֹת אוֹתוֹ עַל הַסְּפִינָה.
עַכְשָׁו אַתָּה חָפְשִׁי. יוצאים.
תרגום מאנגלית:
מאיר ויזלטיר
|
