בית

בבל , , 21/9/2017

                           

 

שפתו התחתונה משורבבת אל הארץ

מתוך בן ורד כלבי קיץ

יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים. צווארם העבה אסור בשלשלאות ברזל, מחסום הפה מותך על האספלט, ריר לוהט. השלשלאות נמתחות מעלה מעלה אל השמש וזה אוחז בהם ומשחרר אותם קמעה קמעה, עד שניתן חופש מלא. אין דין ואין דיין, משך שישים ושניים ימים עושים שמות בארץ ישראל וביושביה. יולי ואוגוסט.

"נבלה," אמר סְקַרְזִ'יסְקוֹ קַמְיַאנָה ומיהר לטרוק דלתות וחלונות, אוטם את עצמו לאור, ממתין לבוא הליל. "טינופת... חלירע," נופף באגרופו לתקרה, "בְּלַאת... לשבור לו עצמות... כלב בן כלב." וכמו יד הנופלת לצד הגוף, שפתו התחתונה נפלה ממקומה והשתרבבה אל הארץ, חושפת שורת שיניים רחבות. ישב על הרצפה ברגליים פשוקות, כפות הרגליים יחפות ולוחצות את קירות הבית, בשתי אצבעות תחב את השפה חזרה למקומה. בממדיו הכבירים, בזעפוֹ, ובשפתו השמוטה, דמה לאותם דובים גדולים הנמצאים בשבי הקטן למידתם, מעולפים בימי הקיץ, ממתינים לגושי הקרח המתוקים שמיץ ופירות קפואים בהם. לאחר שקילל דיו נתקף פחד, שב והוריד קופסת גלולות מן המדף והאזין לשקשוק הכדורים, החזירה למקומה, שלף נייר לבן ועט עבה וכתב באותיות דפוס:
נותן עבדה בחצר, בחור חזק חרוץ
שאות של עבודה כל יום בערב
הביט באותיות המרובעות שהוציא מתחת ידו, צורתן המוצלחת של השין והצדי נטעו בו כוח, במילים השגויות לא יכול היה להבחין, ובביטחון גדול יצא את הבית ותלה את המודעה על שער הברזל. חלפו ימים ואיש לא נענה. בכל יום שעבר חשב ברוסית יפה, שפת אמו, כי הוא מתבזה בעיני העוברים ושבים הנועצים מבטם בשלט מעשה ידו, מגחכים למראה העברית הרצוצה. אפילו היו ביניהם כאלה שמצאו עניין בעבודה, הרי המודעה כבר הצהיבה מן השמש והחום ונראתה כאילו אין בה יותר נגיעה ושייכות.
על אף חמישים שנותיו בישראל, אך מעט יותר מגיל המדינה, נותרה העברית בפיו שבורה כברית המועצות עצמה, וכאותם מהגרים שבאו מתוכה בגלים גלים של אווירונים.
עברו שבועיים. עם ערב, נשמעה דפיקה בדלת. פְּתחה אל נער הלבוש בפשטות וברישול, מכנסי דגמ"ח כבדים, נעלי עבודה, חולצה ארוכת שרוולים מונחת כשק, כובע מצחייה שמוט על משקפי ראייה. עיניים ירוקות מצמצו מן העדשות, גדולות כעיני עגל. סקרז'יסקו בְּחנו בסקרנות וזכה אף הוא לסקירה מדוקדקת, מכפות רגליו היחפות, דרך סובך שוקיו, שני גזעי עץ עבים, מעלה, עד שפתו המתנדנדת מפיו. הביטו אחד בשני (זה בזה?) רגעים ארוכים וחשבו עד כמה העומד מולם מוזר הוא. "באתי לגבי המודעה," פתח הנער בקול גבוה.
"אתה גנן?"
"לא, לא ממש," חייך במבוכה, "ממש לא."
סקרז'יסקו המהם ארוכות, בחן את הגוף הכחוש, "זה עבַָדה לבעל מקצוע, כן, עבדה שחורה, צריך לנקֵה חצר מאחורה, כן, אתה לזיז כול, לְחַסֶלֶת קוצים. אתה לירות זה?" הצביע על ברקן זקוף בסמוך לשער הברזל, "כל קוצים שמה, למטה, למעלה, בלגן גדול." הנער הרים את ראשו וחשף בפני סקרז'יסקו פנים חולות. אף קטן ובהיר, סנטר עגול בוהק בלובנו, לחיים סמוקות, עפעפיים מעוטרים ריסים שקופים וגבות לבנות לגמרי, כאילו קם תינוק מעריסתו ואמר, היום אלך לעבוד. "כן," ענה חלושות, "בסדר."
"זה חצר גדול, כן," הנער משך בכתפו. "יש כלים, קצת ישנים, נו, אבל מצב טוב."
"בסדר," היסס מעט בטרם המשיך, "ומתי אתה משלם?"
"בסוף עבדה."
"לא משלמים חצי לפני וחצי אחרי?"
"אני משלם חצי אחרי וחצי אחרי. ממממם."
"כמה?"
"כמה? כמה אתה רוצה?" הנער תלה בו מבט חסר אונים, "אולי רואה חצר לפני מתחיל?"
"כן," הנהן במרץ כאילו מצא את התשובה שתר אחריה, יצאו מן הבית והלכו לאורכו של שביל אבנים צר. לאורן של שתי נורות חשופות, צהובות כעיני הנחש, חשק הנער שפתיו, "חצר גדולה," קומתו של סקרז'יסקו הזדקפה בגאווה נערית, צבאית. "גַדוֹלָה, כן, צריך לנקה כל חצר, בלי שטויות כן, מסלק כול. זה כל עבדה, כן, זה כול." סקרז'יסקו שילב ידיו והניחן על חזהו, ממתין לתגובת הנער הבוהה בחצר, מעביר משקל מרגל לרגל. ניתן היה לחוש בפעילות הקדחתנית של המוח תחת כובע המצחייה, התלבטות. "יש בָּיַיה?" דחק בו. לראשונה, הישיר הנער מבט אל הזקן.
"אני בת," אמרה וחזרה על הדברים ואף ציינה את שמה פעמיים כדי לסלק ספקות שאולי התעוררו, אפילו בה, ביחס לזהותה. "אני בת, הנרייטה, קוראים לי הנרייטה." בהרף עין, הפך הנער החולה לנערה חיוורת. עתה, מול מבטו המשתאה של סקרז'יסקו. עתה, הבחין גם בזנב שיער ארוך ולבן, אסוף בגומייה, המונח על העורף. "אתה בחורה?!" קרא.
"כן."
"בת כמה אתה?"
"ארבע ארבע-עשרה... וחצי," ניכר העלבון בקולה, "ולךָ, איך קוראים לך?" שאלה בהפגנתיות, כמו מתרה בו שאינו טוב ממנה. "סקרז'יסקו," ענה ותחב את שפתו למקומה אבל זו סירבה להיתחב, "סקרז'יסקו," חזר בשקט, "זה שֵם," דאג להבהיר, "קל מתרגל. אבל שום דבר אחר, כן, רק סקרז'יסקו." למשמע השם המוזר ולמראה השפה המגוחכת נחה דעתה, "בסדר, בסדר, סְקַרְ-זִ'יסְ-קו." 
"כן, שום דבר אחר."
"ומתי אפשר להתחיל?" מיהרה לשאול, "אולי היום?" לא רצתה להותיר לו פתח להביע התנגדות, להתנער ממנה בטענה שאין זו מלאכה לנערות צעירות וכי בחצר ייתכנו נחשים, עכברים ומזיקים אחרים, שלא לדבר על אבק, לכלוך, זיעה, קוצים ובכלל, והנוער של ימינו מפונק, ומי יודע אם לא תשליך את הכלים ותלך לדרכה באמצע העבודה וכיוצא באלה פטפוטי זקנים. "זה הרבה עבודה אני יודעת, אבל כבר עשיתי דברים קשים יותר," הוסיפה, ולחייה נצבעו כתמי סומק, "אז מתי?"
"מתי אתה רוצה, גם עכשיו," מצא את עצמו עונה, "אני לשלם אלפיים שקל. הרבה." הסכום שנקב היה גבוה, כבר ראתה את הכסף קפוץ בין אצבעותיה.
"הורים שלך לדעת שאתה רוצה לִיוֹת גנן, לנקה חצר?"
"כן, הם יודעים. אני יכולה לראות את הכלים, אולי?" הצביעה על הערֵמה השעונה על קיר. הנהן. הסירה כובעה, והחליקה כפות ידיה על שערה שהתגלה בפניו לבן, ככתמים שעל הציפורן. סקרז'יסקו נפעם, משוטטת לה בעולם בשיער לבן ככותלי הבית, עטויה בגדים כבדים, רוח רפאים. היא לא היתה ילדה, אך גם נערה של ממש לא היתה. מהלכת בין העולמות על חבל דק, עם משקפיים גדולים לאיזון וכובע שעל מצחייתו רקומות פנים אדומות של שור זועם. שבה וחבשה את הכובע, מהדקת את המצחייה, מסוככת על עיניה, תוקעת ידיה בכיסים. "אלה כלי העבודה?!" ספק שאלה ספק קבעה, דוחפת קלות בנעלה הכבדה, הכלים קרסו לרצפה ברעש מחריש, נזעקה להוציא ידיה ולהרימם, "איפה אתה לגור, פה, אצלנו, כאן?"
"כן", השעינתם על הקיר, מסמיקה בשנית, הפעם מרשלנותה.
"איפה אתה לגור?" התעקש. שלחה בו מבט מוטרד, תוהה האם לענות לו. הוא עדיין פנה אליה כאילו היא בן. "כצנלסון," החזירה עיניה אל הכלים שחלקם היו שרופים. העבירה כף יד שקופה על ידית עץ חרוכה, החליקה אצבע על ראש מגרפה ששיניה עקומות. "צריך למצוא משהו, ממציא, כן," אמר כמתנצל, "אבל כלים טובים, עושים עבדה."
"אני אסתדר, אל תדאג," אמרה ועיניה אורו באחת, כבר ראתה את עצמה אוחזת בכלי העבודה, כפופה אל הקוצים, אוכפת את רצונה עליהם. עובדת.
"אז מה, לוקח עבדה?"
"כן. בטח, ברור." מחאה כף ונעמדה על רגל אחת. 
בעד פתח הדלת הלבנה, פונֶה אל החצר, ישב על כיסא עץ והביט בה. שרווליה מופשלים, זרועותיה ניבטות מן הבגדים כגבעולים חיוורים המבצבצים מתוך האדמה. ראש המעדר נחת על צדו, וגל עפר ניתז באוויר. אינה יודעת לעבוד חשב, מצקצק בלשונו, מבזבזת את כוחה, בצורה כזו לא תעקור אפילו מטר רבוע אחד. כבר הצטער שנתן את העבודה לנערה החיוורת. "הנ-רי-יֶ-טָה" הטעים את השם על הלשון ותחב את שפתו השמוטה למקומה, אך זו שבה ונתלתה כפיסת בשר רפוי. לאחר עשר דקות של עבודה ניגשה מתנשפת אל הדלת הלבנה, עיניה מתרוצצות בעד העדשות ברעידות קטנות. "תגיד," הסוותה את עייפותה, "יש לך מכסחת דשא, מסור חשמלי, משהו נורמלי?" והצביעה בסנטרה על ערמת הכלים המפויחים, "עם זה אי- אפשר לעשות כלום."
 "אין פה חשמלים," השיב, "ככה עובד כל שנים. חשמלים עולה הרבה כסף, לא טוב, מתקלקלת הרבה."
"ההברגה של המקל שרופה," נעלמה המבוכה בקולה, "אי- אפשר לחבר אותו לראש של המגרפה." 
"אפשר דופק עם מסמר," אמר. נאנחה ושלתה פטיש כבד ומסמר מושחם מן הערֵמה, מפנימה אט אט כי אם תתמיד בעבודה זו, אלה יהיו הכלים שבעזרתם תעשה את המלאכה. לבסוף, הצליחה להרכיב את ראש המגרפה. "אפשר לקבל משהו לשתות?" קם ממקומו והגיש לה כוס מים קרים, גמעה אותם בלגימה ארוכה, "אפשר עוד, כאילו?" חזרה אל שדה הקוצים והניפה את המעדר אל על, השכמות הרזות בולטות בעד החולצה. המשיכה להכות באדמה ומדי פעם הביטה לאחור לראותו עוקב אחריה, . משהבחינה במבטו הכתה ביתר שאת. זוג עיניים נוספות ננעץ בה מן השביל, עיניה של לייקה, כלבת רועים מעורבת ישובה באוזניים זקופות שפלומות פרווה רכות מזדקרות מהן. אוזנה האחת פגומה, נגוסה מעט. הידקה את משקפיה המחליקים על אפה והרימה את המכנסיים שהשתלשלו וחשפו את הגומי של התחתונים. הכלבה, כמו הזקן, לא התיקה את עיניה ממנה. לאחר שלושים דקות של עבודה כבר היתה ספוגה כולה בזיעה, השליכה המעדר והסירה כובעה, פיזרה שערה ובתנועה אחת אספתהו, נותנת לרוח לצנן את העורף. החום והמחשבות טרפו אותה, מושכים לפה ולשם.
מה בעצם היא עושה כאן, מצחיק כיצד מתגלגלים פני הדברים, . לו היו אומרים לה כי תעבוד בפינוי חצרות היתה מגחכת, אך המצב הגיע לידי כך שהגלגל הקדמי באופניים השתטח והיא נאלצה לעשות דרכה באטיות הזו, המשגעת, של הולכי הרגל, כשהנוף מתחלף בזחילה בלתי נסבלת, ומחשבות ממלאות את הראש. "את תמיד יכולה לבחור," אמרה לה היועצת, כך אמרו גם כל החכמים הגדולים שהשיאו עצות מבלי שהתבקשו. אבל הבחירות שהיו בידיה הלכו והצטמצמו, וכעת, היתה צריכה להחליט בין פנימייה לתיכון בבסיס צבאי, בחירה אחרונה בהחלט, לאחר שנפלטה ברעש גדול מהחטיבה. לאמִתו של דבר, את בחירותיה כבר עשתה, לא לקבל עצות מאחרים. כך או כך, בימים האחרונים עלה משהו חדש, לא תיכון ולא פנימייה, משהו אחר, אבל דבר אחד בטוח, היא זקוקה לכסף. הגיעו לאוזניה שמועות, לא טלפון, לא פנייה אישית, שמועות בלבד, על הטיול שאותו תכננו במשך כל השנה. גם כן חופש גדול.
עם כובע מצחייה וידיים תקועות בכיסים, הלְבוש אף הוא היה פרי בחירה, להיבלע בצללית גסה, להיעלם, משכה את תשומת לבה מודעה קטנה ומשובשת על שער ברזל חלוד. עבודה בשעות הערב, למה לא, מה אכפת. עכשיו, אל מול הקשיים, גם אלפיים שקלים אינם סכום גדול, והפרצוף הזה, בררר... איזה פחד, כמו מת. גועל. בנוסף לכול, חשב אותה לבֵּן. חוצפה יש לו.
מתוך הרגל, החליקה יד על המצחייה והידקה את הכובע לראשה, לפתה במעדר ושבה להכות באדמה, משליכה עפר רב, נאבקת בברקן עיקש המסרב להתפנות. ניגשה אל פתח הדלת הלבנה, מתנשפת, ספוגה בזיעה, ושוב ביקשה לשתות. המטבח נגלה לפניה בפשטותו הנעימה. כפות עץ תלויות, צבועות אדום ושחור ומעוטרות פרחים, וילונות בהירים עם הדפס של פרחים, קיר אחד פצוע ומסויד ברשלנות, מכשיר טלפון צהבהב בעל אפרכסת גדולה במיוחד וטלוויזיה צבעונית שעליה מתוחה מפית כחולה רקומה פעמוניות סגולות, תחתיה מרצדות דמויות בצבעים עזים. מתחשק נורא ללחוץ על הכפתור ולהשתיק את צעקת הצבעים. עוד נגלו לעיניה, לוח שנה עם צילומי נוף קרירים מפַגֵר בשש שנים, שולחן עץ מכוסה מפה צהובה מעוטרת בסביונים מרחפים, כיסאות עץ. בין ידיה אחזה בכוס זכוכית, מקושטת אף היא בפרחים עדינים. פרחים, פרחים, הכול פה פרחים. מה שמו, שכחה. חוסר שקט אחז בה, אך לא היה בכך שום דבר נדיר, חוסר שקט אחז בה חדשות לבקרים, הפך את בטנה, הילך סחרחורות עליה ורופף את עצביה, כאילו משהו בתוכה המתין בציפייה דרוכה להתרחשות כלשהי, דבר מה המכוון אליה ומחכה רק לה, אך לא יחכה עוד זמן רב ואם תאחר, תאחר. הושיטה לו את הכוס, "טוב, אני מפסיקה להיום," לא השיב לה, "יאללה, להתראות, ביי," הרימה ידה לשלום, הסתובבה והלכה לאורך שביל האבן. "לייקה," קראה, ונשפה שריקה חדה, כלבת הרועים נדרכה כאילו קלטה בחושיה פולש ומיהרה ללכת בעקבותיה. נטלה את אופני ההרים החבולים, השעונים על גזע עץ גדול, והשתיים יצאו את החצר, נבלעות בלילה הקיצי.

כלבי קיץ

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית