בית

בבל , , 17/8/2017

                           

 

ר.ק. נראיין לחכות למהאטמה - פרק ראשון

מתוך לחכות למהאטמה

אמו, שמתה בשעה שילדה אותו, ואביו, שנהרג במסופוטמיה, יכולים היו להיות מבחינת שְרִירַאם דמויות מן האגדות. מכל מקום, לקיומה של אמו היתה לו ראיה מוחשית בדמות תצלום נתון במסגרת, שבמשך שנים התנוסס על הקיר במקום גבוה מדי, כך שנבצר ממנו לראותו. כשגדל וגבה די הצורך על מנת לבחון מקרוב את התמונה הדהויה, לא שבע נחת מדמותה. מוטב היה אילו דמתה למלכה האירופית עם לחיי התַפּוחים והתסרוקת הגלית מהתמונה שהיתה תלויה בחנות הקטנה מול ביתו, לשם הלך לעתים קרובות כדי לקנות סוכריות מנטה בדמי הכיס היומיים שנתנה לו סבתא. באשר לאביו, ממנו לפחות הגיעו תזכורות חוזרות ונשנות. ביום הראשון של כל חודש הביא הדוור מעטפה חומה מוארכת שהיתה ממוענת אל סבתו. סבתא בכתה תמיד כשהמעטפה הגיעה לידיה, ונפש-הילד שלו תהתה מה יכול להיות בה שצורב את עיניה עד דמעות. רק כעבור שנים הבין שסבתו קיבלה בכל חודש קצבה צבאית שנועדה לו. תמיד כשהגיעה המעטפה חזרה סבתא על אותו פזמון: "בשביל לקיים אותך אין כל צורך שאבזבז לך את הקצבה. אלוהים נתן לנו די והותר כדי לחיות." לאחר מכן היתה לוקחת את המעטפה והולכת לבית הרביעי ברחוב שלהם, שנודע בשם "משרד ההשקעות" (את פירוש השם לא הבין מעולם) ובשובה משם נהגה לומר: "אין בעולם דבר חמקמק יותר מכסף שמתגלגל חופשי. כשתגיע לגיל המתאים תוכל לעשות בו מה שתרצה."

 
***

התמונה שבחנות ממול ריתקה אליה את נפש-הנער שלו. המוכֵר, שהכול הכירו אותו בשם קאני, היה אדם צחיח, נרגן ומטיל מורא, שכרע כל היום על עגבותיו ובתנועות נמרצות הושיט את המצרכים ללקוחותיו. עד לסגירת החנות בשעה אחת-עשרה בלילה ניתן היה לשמוע את קולו החלול והמהדהד המשתלח במישהו או מתווכח או מפיל חיתתו על לקוחות שהתעקשו לקנות בהקפה. "מה אני בעיניך! איך אתה מעז לבוא אלי שוב בלי כסף? אתה באמת חושב שתצליח לסדר אותי? אתה טועה מאוד. אני יכול לבלוע עשרה כמוך לארוחת בוקר, כדאי שתזכור." הדבר היחיד שריכך את האווירה באותה חנות של סיגרים, סיגריות בִּידִי,  משקאות תוססים מַעֲלי-קצף ומילים קשות, היה דיוקנה של הגברת שלחייהָ תפּוחים, תלתליה צונחים משולי הנזר שלראשה ועיניה גדולות ואפלות. "העיניים האלה מביטות בי," חלפה לא פעם המחשבה במוחו של שריראם. ובשביל התענוג שבהשבת מבט חזר שוב ושוב לחנות לקנות לעצמו דבר זה או אחר.
"של מי התמונה הזאת?" שאל פעם, בין לגימות של משקה צבעוני.
"מנין לי לדעת?" אמר קאני. "זו בטח מלכה כלשהי, כנראה המלכה ויקטוריה." אך באותה מידה של שכנוע יכול היה לטעון שזו מריה תרזה או אן בוליין.
"כמה שילמת עליה?"
"בשביל מה אתה צריך לדעת את כל זה?" שאל קאני בנימה זועפת. אילו היה זה לקוח אחר, היה קאני מרעים עליו בקולו, "אם אין לך כבר מה לעשות פה, לך הביתה. תפסיק לעמוד כאן ולשאול כל כך הרבה שאלות."
אבל לשריראם היה מעמד מיוחד. הוא היה לקוח טוב, שילם כל יום הרבה ובמזומן, והיה ראוי ליחס של כבוד בזכות חשבון הבנק שלו. "איפה השגת את התמונה?" שאל.
רוחו של קאני היתה טובה עליו, והוא השיב: "אתה מכיר את האיש ההוא, מפקח המס מרחוב פּילַאיָה. הוא היה חייב לי סכום גדול של כסף. חיכיתי הרבה מאוד זמן, עד שלבסוף נכנסתי יום אחד ולקחתי את התמונה הזאת שהיתה תלויה בחדר שלו. החזרתי לעצמי לפחות משהו ממה שהגיע לי."
"אם יש איזשהו סיכוי," פתח שריראם בהיסוס, "שתרצה אולי להיפטר ממנה, תגיד לי כמה תרצה עבורה."
"נו, נו!" אמר קאני וצחק. הוא היה שרוי במצב רוח מרומם. "אני יודע שאתה יכול לקנות אפילו את המלכה עצמה, אדון זַמִינְדַאר.  אבל אני לא אפרד ממנה. היא הביאה לי מזל. מאז שתליתי פה את התמונה, העסקים השתפרו פלאים."

***

ערב אחד סבתו שאלה: "אתה יודע מהו הכוכב של מחר?"
"לא. מנין לי לדעת?" שאל שריראם, שרבץ  בנחת על אדן החלון הקר, העשוי בטון, והשקיף על הרחוב. למיטב זיכרונו, תמיד נהג לשבת  בְּמקום זה מבוקר עד לילה. סבתו הושיבה אותו שם כשהיה בן שנה, כדי שיוכל לראות את התנועה החולפת ברחוב: עגלות שוורים, כרכרות רתומות לסוסים, והמכוניות הספורות שצצו לראשונה באותם ימים והיו צופרות בקולי קולות ומקרקשות ומטרטרות לאורך הרחוב. הוא לא הסכים לאכול אלא אם כן הרשתה לו סבתא לִצפות במתרחש ברחוב. היא הגישה לפיו מלוא הכף אורז וחלב מוקרש, וקראה: "תראה, תראה איזו מכונית גדולה. אולי רַאם הקטן שלנו ייסע בה?" ברגע ששמע את שמו מצמץ ופער את פיו והיא מילאה אותו באורז. כל כך התרגל לישיבה בחלון, עד שגם כאשר התבגר לא נזקק לשום עיסוק אחר כדי לשעשע את נפשו, מלבד לשבת שם, לפעמים עם ספר בידו, ולִצפות ברחוב. סבתו גערה בו בשל כך לא פעם. היא נהגה לשאול: "למה אתה לא יוצא ומבלה עם בני גילך?"
"טוב לי ככה," היה משיב לה בקצרה.
"אם לא היית יושב פה כל הזמן, היית יכול לראות וללמוד הרבה מאוד דברים," אמרה הגברת הזקנה נחרצות. "אתה יודע שאביך, כשהיה בגילך, ידע כבר לקרוא את האלמנך  מהסוף להתחלה, ותוך דקה ידע להגיד איזו קבוצת כוכבים שלטה ביום מסוים?"
"הוא היה כנראה איש חכם מאוד," אמר שריראם בהתגרות.
"ודאי שהיה חכם מאוד. אל תגיד 'כנראה'," תיקנה אותו סבתו. "וסבא שלך, אתה יודע כמה פיקח הוא היה! אומרים שהנשמה של הסב מתגלגלת בנכד. יש לך אותו אף כמו שהיה לו ואותן גבות. וגם לו היו אצבעות ארוכות, בדיוק כמו שלך. אבל כאן נגמר הדמיון. הייתי הרבה יותר שמחה אילו לא ירשת ממנו את כל אלה, אלא את השכל."
"חבל שלא שמרת תמונה שלו, סבתא," אמר שריראם. "לפחות הייתי יודע איך הוא נראה, ואז הייתי יכול לסגוד לו ולהיעשות חכם  כמוהו."
הגברת הזקנה היתה מרוצה למשמע הדברים ואמרה: "בוא, אני אלמד אותך איך תוכל להיעשות חכם יותר." היא גררה אותו בידו אל עיגול האור הקטן מתחת למנורה שבחדר הכניסה, ושלפה את האלמנך העטוף בנייר חום, שהיה מונח מתחת לאחד הרעפים של הגג המשופע. לאחר מכן התיישבה על הרצפה ולא שָקטה עד שהביא לה שריראם את משקפיה, ואילצה אותו לפתוח את האלמנך ולמצוא בו עמוד מסוים. העמוד היה מלא בטורים צפופים של סימנים זעירים חסרי פשר. היא תחבה את פרצופו אל תוך הדף.
"מה את מנסה לעשות?" שאל שריראם בקול תחנונים.
סבתא הצביעה על אחת האותיות ושאלה: "מה זה?"
"סא..." הוא קרא.
"כתוב פה סַאדְהַאיה. זה הכוכב שלך."
היא העבירה את אצבעה לאורך השורה והצביעה על התאריך של יום המחרת. "זהו התאריך של מחר וזה כוכב הלידה שלך. מחר תהיה בן עשרים, גם אם אתה מתנהג כמו ילד שגילו חצי מזה. אני מתכוונת לחגוג לך את יום ההולדת. תרצה להזמין חברים?"
"לא, בשום פנים ואופן לא," השיב שריראם בפסקנות.

***

וכך, ביום המחרת חגג בגפו את יום הולדתו העשרים. סבתו היתה האורחת היחידה וגם המארחת. זר לא היה מנחש שחוגגים אירוע כה חשוב ברחוב כַּבּיר, בבית שמספרו 14. הבית היה בן למעלה ממאתיים שנה, ומראהו העיד על כך. זה היה הבית האחרון ברחוב, או "הבית הראשון", כפי שנהג אבי-סבו של שריראם לומר בעת שבנה אותו. מכאן ניתן היה לראות את צדם האחורי של מבני השוק ולשמוע יומם ולילה את המיית ההמון העובר ברחוב השוק. הבית הסמוך לביתו של שריראם היה בית דפוס קטן שקירותיו חרקו וגנחו כל היום. לצדו ניצב בית נוסף בן מאתיים שנה, שם התגוררו שש משפחות קולניות, ומעבר לו, בהמשך הרחוב המתעקל, שכן משרד ההשקעות, המקום שבו שמרה סבתא את הכספים של נכדהּ. מקובל היה לחשוב שקרבתם לשוק ולמרפאה הציבורית השכונתית, לכיתות היסודיות הגבוהות של בית ספר עירוני, ובעיקר לששת הספסלים שהקיפו את המזרקה של השוק, הקנתה לבתים אלה שברחוב כַּבּיר ערך מיוחד במינו.
הבתים דמו זה לזה:  גג גדול שהשתפל לעבר עמודי סיסם דקים ומגולפים שעליהם עיטורי פליז, ופִּיוֹל , רחבת לבֵנים פתוחה מתחת לחלונות, שעליה נהגו בני הבית לישון בקיץ. עובי הקירות היה יותר מחצי יארד, הדלתות היו עשויות מלוחות של עץ טיק בני מאה שנה ועליהן היו ידיות ארד כדוריות, והרעפים היו עשויים מטיט שרוף שעמד מאות שנים בסופות ובמטר. כל הבתים הללו דמו זה לזה: מקצה לקצה ניתן היה לראות את העמודים הדקים ואת הרעפים המשתפלים, כאילו מדובר בבית אחד ויחיד. מאז שנבנו לפני מאתיים שנה ידעו הבתים תמורות ותהפוכות רבות. רבים מהם החליפו ידיים לאחר שהבעלים המקוריים נבלעו בסבך של הליכים משפטיים רבי-תלאות. מקצתם הושכרו לעסקים כמו דפוס "השמש", בית החרושת לחמאה, או משרד ההשקעות, ובעליהם פרשו לכפרים או הקימו לעצמם וילות מודרניות בשכונת לוֹלי. בודדים היו הבתים שהתקיימה בהם רציפות, שנשמר בהם הקשר עם העבר. מספר 14 היה אחד מהם. שם החלה השושלת המשפחתית לפני מאות שנים ולא נקטעה, אף שעתה הצטמצמה לשני אנשים בלבד – שריראם וסבתו.

***

לכבוד החגיגה הצליחה סבתא להשיג קנה-סוכר באורך יארד, אף שלא היתה זו העונה. היא הכריזה: "אין חגיגת יום הולדת אמיתית אם אין קנה-סוכר בבית. זה מביא מזל." היא קשרה עלי מנגו לרוחב דלת הכניסה וקישטה את המפתן באבקת אורז צבעונית. שכנה שעברה ברחוב נעצרה ושאלה: "לכבוד מה החגיגה? אולי נכבה את האש בתנור שבבית ונצטרף למסיבה?" 
"כן, בחפץ לב. נשמח מאוד אם תבואו," אמרה הגברת הזקנה ברוב אדיבות ומיד הוסיפה, כמנסה לרוקן את ההזמנה מתוכן: "תמיד נשמח אם תבואו." צר היה לה שנבצר ממנה לארח את השכנים, אבל נכדהּ המסתגר אסר עליה להזמין אנשים. לו היה הדבר תלוי בה היתה מארגנת לכבודו תהלוכה עם תזמורת ותופים וחֵמת חלילים, שהרי כבר מזמן החלה לתכנן את יום ההולדת המיוחד הזה, יום ההולדת העשרים שבו תעביר לידי נכדהּ את פנקס החסכונות של הבנק ותוותר על זכות האפוטרופסות שלה.
***

ההליכה בחברת סבתא למשרד ההשקעות, מרחק ארבע דלתות מן הבית, היתה הרפתקה של ממש. דומה היה שסבתא מצטמקת מתחת לשמים הפתוחים – היא, שנוכחותה מילאה את חללו של בית מספר 14, קיפחה כליל את קומתה בחוץ. שריראם לא התאפק והעיר, "את נראית כמו תינוקת, סבתא." סבתא צמצמה את עיניה באור המסנוור ולחשה: "ששש! אל תדבר בקול, אנשים עלולים לשמוע."
"לשמוע מה?"
"מה שלא יהיה. מה שקורה בתוך הבית חייב להישאר בפנים. מוטב שאנשים לא יפתחו את הפה."
כמו על מנת לאַמת את חששותיה הגרועים ביותר, קרא קאני בנימה נמרצת מתוך חנותו: "אוהו! סבתא ונכדהּ האהוב יוצאים לטיול, איזה מחזה מלבב! האדון הצעיר צומח במהירות הבזק, גברתי!"
גאווה מילאה את חזהו של שריראם למשמע המחמאה. הוא חש שקומתו מתנשאת אל על והידק את שפתיו ברוב נחישות. ביד ימינו לפת בחוזקה את פנקס-הבנק החום, הכרוך בבד כותנה, שסבתו מסרה לידיו זה עתה במחווה דרמטית קמעה.
"יפה, אני רואה שהסוּבֶּדְהַאר  הצעיר הולך לבית הספר הנכון ובידו הספר הנכון," ציין קאני. "ביום מן הימים הוא בטח יהיה אדם דגול כמו אביו וסבו גם יחד."
סבתא החישה צעדיה ורטנה: "אל תתעכב לדבר עם האיש הזה, הוא יציק לנו בלי סוף עם הדיבורים שלו. לכן לא רציתי שסבא שלך ימכור את המגרש ממול, אבל הוא היה עקשן, עקשן גדול! חוץ מזה הוא חיבב את הקאני הזה, שהיה אז בחור צעיר."
"סבא גם קנה אצלו בננות פְּלַנְטֶן?" 
"לא רק בננות," רטנה סבתא בחלחלה כשנזכרה בהרגלו לקנות שֶׁרוּטים  בחנותו של קאני. היא האמינה שכל אדם שמעשן סיגר כזה בפרהסיה ממיט על עצמו קלון. "כמו תינוק שמוצץ סוכרייה על מקל!" חזרה והעירה בכל הזדמנות והתסיסה את האווירה השלווה ששררה בחיי הנישואים שלהם. תמיד האשימה את קאני שהוא מעודד את בעלה לעשן ומעולם לא חדלה, למעשה, לנטור לו במקצת בשל כך.
לפני שהגיעו למשרד ההשקעות עיכבו אותם בדרכם שכנים נוספים, שהציצו מפתחי הבתים ותבעו במפגיע לדעת מהו האירוע המיוחד שלכבודו יצאה הגברת הזקנה לרחוב בחברת נכדהּ. הם ידעו שביום הראשון של כל חודש היא יוצאת מן הבית בגפה ושמה פעמיה לעבר משרד ההשקעות – את זה ניתן היה להבין. אבל מה הוציא הפעם את הגברת מן הבית בחברת הבחור הצעיר, שאחז בידו – מחזה בהחלט לא שכיח – פנקס בנק?
"מה רואות עיני?!" קראה גברת אחת שהיתה מקורבת לסבתא. "האם זה אומר שלזאטוט הזה יהיה חשבון משלו?"
"הוא כבר לא זאטוט," קראה הגברת הזקנה. "הוא מספיק מבוגר כדי לנהל את העניינים שלו בעצמו. כמה זמן עוד אוכל להשגיח עליו? אני לא אחיה לנצח. מכל אחריות צריך לדעת להשתחרר כאשר השעה כשרה לכך." זה היה רעיון לא פשוט שהובע בדרך פתלתלה, אך דומה כי חברתה ירדה מיד לעומקו, ובעודה יורדת במדרגות הכניסה לבית קראה: "דברים של טעם את משמיעה! הצעירות של ימינו צריכות ללמוד ממך איך לנהל את חייהן." דבריה נעמו כל כך לסבתא, עד שעצרה כדי ללחוש באוזן חברתה: "טיפלתי בכסף רק כאפוטרופסית. מהיום והלאה הוא ידאג לו בכוחות עצמו."
"בחוכמה עשית, מאוד בחוכמה," קראה השכנה ושאלה, "כמה יש שם סך הכול?"
"את זה לא תדעי לעולם," אמרה סבתא והסתלקה לדרכה. שריראם, שהקדים אותה, שאל עתה: "מה זה, סבתא, את עוצרת ומדברת עם כולם! מה סיפרת לה?"
"שום דבר," ענתה סבתא. "תנהג כך גם אתה ויהיו לך חיים מאושרים יותר. סבא שלך הרס את החיים שלו בדיבורים. כל דבר שקרה לו, לטוב או לרע, היה חייב להתפרסם בכל העיר בתוך עשר דקות; אחרת הוא לא מצא מנוחה לנפשו."
"למה בכלל צריך להסתיר משהו ממישהו?" שאל הנער.
"כי מוטב כך, זה הכול," השיבה הגברת הזקנה.
ההפרעות השונות בדרך עיכבו את בואם לבנק. כאשר ניצבה סבתא מול הדלפק היתה השעה ארבע.
"את מוכרחה להגיע בשנייה האחרונה, גברתי?" שאל המנהל. "יש סיבה כלשהי שמנעה ממך להקדים?"
"לא, אין," אמרה, "חוץ מן העובדה שאני כבר לא איזו ילדונת שמסוגלת לרוץ ולקפֵץ." המנהל, שהרגליה היו מוכרים לו היטב, ירד מן הכיסא הגבוה שישב עליו, פתח דלת צדדית, וללא אומר ודברים נתן לה להיכנס. שריראם הוכנס עתה בסוד הפעילות הבנקאית. מנהל הבנק פתח את הדף האחרון בפנקס הבנק שלו ושאל: "מהו הסכום שאתה רואה כאן?" שריראם תהה אם האיש בוחן אותו בחשבון ונזכר באימה בתקופת לימודיו בבית הספר, אך אזר עוז והשיב: "שלושים ושמונה אלף וחמש מאות רוּפְּיות, שבע אַנּוֹת ושישה פַּאי." 
"נכון מאוד!" קראה סבתא. ניכר היה שהופתעה מפיקחותו.
שריראם שאל בזעף, "מה חשבת, סבתא? שאפילו בשביל זה אני לא מספיק מוצלח?"
"אכן," אמרה סבתא בקול חרישי. "איך יכולתי לחשוב אחרת, בהתחשב בהצלחה הרבה שלך בלימודים!"
המנהל, איש נוטף חביבוּת ורודף שלום מטבעו, ביקש לנתב את השיחה אל חוף מבטחים ושינה את הנושא: "שים לב, זהו חשבון החיסכון שלך. מותר לך למשוך מאתיים וחמישים רוּפּיות בשבוע, לא יותר. זהו טופס המשיכה. תשגיח טוב לא לאבד אותו ושלא ייפול בידיו של איש מלבדך."
"למה? יש אפשרות שמישהו אחר ישים יד על הכסף שלי באמצעות הטופס הזה?"
"קרוב לוודאי שלא, אבל כשמדובר בכסף מחובתנו לנקוט בכל אמצעי הזהירות," השיב המנהל.
משום מה לא ראתה סבתא בעין יפה את שאלותיו של שריראם. "למה אתה שואל כל כך הרבה שאלות? כשהמנהל אומר לך, 'תעשה כך,' או 'תעשה כך,' אתה חייב להישמע לו, זה הכול."
"אני אוהב לדעת מה אני עושה," אמר שריראם, "אין בזה שום דבר רע."
סבתא פנתה אל המנהל והכריזה בגאווה: "תראה את הצעירים של היום! הם אינם כמונו. כמה שנים אתה מכיר אותי? שמעת אותי אי-פעם שואלת למה או איך או למה לא?"
המנהל השמיע קולות לא ברורים והשתדל לא להרגיז אף אחד, לא את הלקוחה הוותיקה ולא את הלקוח החדש שלו. הוא הניח לפני הגברת הזקנה מכתב, טפח באצבעו על תחתית הדף ואמר: "תוכלי בבקשה לחתום כאן? זה ייפוי הכוח החדש. כעת לא תצטרכי לטרוח ולבוא לכאן לעתים קרובות כמו בעבר."
"אחרי עשרים שנה, איזו הקלה!" קראה סבתא. פניה לבשו הבעת ניצחון של מי שרץ בשארית כוחותיו והגיע לקו המטרה. שריראם לא עמד על מלוא המשמעות של הדברים, והתייחס למתרחש בשוויון נפש. הוא ציין: "אני במקומֵך לא הייתי טורח כל כך לצבור את כל הכסף הזה."
"אתה לא במקומי, ומוטב שכך. אל תשמיע דברים כאלה באוזני האיש ששמר והשגיח על הרכוש שלך כל השנים האלה!"
עתה רצה שריראם לבחון את כוחו של הצעצוע הפלאי שניתן בידיו. הוא אחז בידית העט, בתנועה מהירה טבל את הציפורן בקסת הדיו, רשם על טופס המשיכה סכום של מאתיים וחמישים רוּפּיות, תלש את הדף והניח אותו בהתרסה מול המנהל. "עכשיו נראה אם הכסף הזה באמת שייך לי!"
המנהל היה המום מן היוזמה המהירה, אך חייך ואמר: "אבל ידידי היקר, הרי אתה יודע שאנחנו סוגרים בשעה ארבע, והקופה נסגרת כל יום בשתיים. אם אתה רוצה מזומנים אתה חייב להיות פה לפני השעה שתיים באחד מימי הפעילות של הבנק. שנֵה את התאריך, ותוכל לבוא מחר בבוקר ולקבל את הכסף. אתה בטוח שאתה רוצה את כל הסכום הזה בבת אחת כבר במשיכה הראשונה שלך?"
"כן, בהחלט," אמר שריראם. "והייתי מוציא אפילו יותר אם היית מאפשר לי למשוך יותר ממאתיים וחמישים בבת אחת."
"מותר לי לדעת בשביל מה אתה צריך את כל הסכום הזה?" שאלה סבתא.
"האם הכסף הזה שלי או לא שלי?" שאל שריראם.
"הוא שלך והוא לא שלך," סתמה סבתא ולא פירשה. "תראה, אני לא אמורה לשאול מה אתה עושה בכספים שלך. זה עניינך. אתה מספיק בוגר בשביל לדעת מה אתה עושה. זה לא אמור בכלל להטריד אותי וזה לא העסק של אף אחד מלבדך. אבל אני רוצה לשאול אותך – רק כדי לדעת, זה הכול – בשביל מה אתה רוצה למשוך עכשיו מאתיים וחמישים רוּפּיות. זה עניינך בלבד, אני יודעת, אבל אתה צריך לזכור דבר אחד חשוב. תמיד משתלם יותר אם לא מוציאים כסף. הרבה יותר בטוח לשמור את היתרה בבנק בשלמותה."
"נכון מאוד, נכון מאוד," החרה החזיק אחריה מנהל הבנק. "דברים של טעם. אני חוזר ואומר לך, איש צעיר, בוא מחר בבוקר," ובדברו לקח בידו את הטופס.
"תן לי אותו," הזדעקה סבתא. היא חטפה מידיו את הנייר ופקדה: "תקן את הסכום לחמישים. אתה לא זקוק כעת למאתיים וחמישים רוּפּיות, חמישים יספיקו. הייתי קורעת את זה, אבל זו המשיכה הראשונה שלך, ולא הייתי רוצה לעשות שום דבר שיכול להביא מזל רע."
"כן, כן! זה רעיון טוב," אמר המנהל. "עדיף שיהיו עליך כמה שפחות מזומנים, עם הכייסים שמסתובבים בימים אלה בכל מקום."
הוא טבל את העט בדיו והעביר אותו לשריראם. "חתום בשמך המלא מעל כל התיקונים."
שריראם ציית ורטן: "הנה! בדיוק מזה חששתי! אני אמור להיות הבעלים של הכסף הזה אבל אני לא יכול למשוך כמה שאני רוצה! ממש נפלא!"
המנהל לקח את הטופס ואמר: "בוא מחר בבוקר בעשר וחצי ותקבל את הכסף."
"אני מקווה מאוד שאתה לא מצפה ממני לבוא שוב עם סבתא!" סינן שריראם בציניות מופגנת.
למחרת ניצב שריראם בחנותו של קאני והזמין משקאות צבעוניים ובננות פְּלַנְטֶן. "כמה זה עולה?" שאל לאחר שקיבל את מבוקשו.
"ארבע אַנּוֹת," השיב קאני.
שריראם הוציא מכיסו כמה צרורות מגולגלים של שטרות, שלף שטר אחד והושיט לקאני. זו היתה הפגנת עושר במלוא מובן המילה, וקאני אכן התרשם ונמלא יראת כבוד.
"בדקת בכיסים לראות אם לא מתגלגל שם במקרה כסף קטן?"
"הייתי נותן לך שטר אילו היה לי כסף קטן?" שאל שריראם ברוב חשיבות.
"בסדר, בסדר."
קאני לקח את השטר והניח אותו מיד בקופה. שריראם המתין לעודף, אך קאני פנה ללקוחות אחרים. שריראם שאל: "מה עם העודף שלי?" וקאני השיב: "חכה בבקשה. יש לי משהו לספר לך. תראה..."
ברגע זה הגיע לחנות מוכר תה, נושא פתילייה וקומקום, וביקש חפיסת סיגריות. אחריו הגיעו ארבעה לקוחות נוספים. המקום נהיה דחוס ולקוחותיו של קאני נאלצו לעמוד ברחוב, לרגלי המשטח המוגבה של החנות, ולפשוט יד כקבצנים. כל אותו זמן עמד שריראם ונעץ מבטו בדיוקן המלכה סמוקת הלחיים שהשקיפה על העולם מבעד לאשכולות הפּלנטן התלויים מן התקרה. לחנות הגיעו תלמידי בית ספר ודרשו בקולי-קולות סוכריות מנטה מִצנצנות. קאני שירת את כולם כמו מכונה.
כשהתרוקנה החנות שאל שריראם: "כמה זמן אני עוד אצטרך לעמוד פה ולחכות לעודף שלי?"
"אל תכעס, אדוני הצעיר," אמר קאני. הוא שלף ממחבואהּ מחברת מוארכת, הסיר בנשיפה את האבק שכיסה אותה, פתח אותה באחד הדפים העתיקים, הצביע על מספּר כלשהו ושאל: "אתה רואה את זה?"
"כן," ענה שריראם, ותהה מדוע כולם מבקשים ממנו לאחרונה לקרוא מספּרים. הוא קרא בקול: "תשע רוּפּיות, שתים-עשרה אַנות."
"זהו חוב של סבא שלך, מלפני שנים. אני בטוח שהיה משלם אותו לו היה בחיים, אבל אף אחד אינו יודע מתי יגיע מותו. בזמנו הייתי משיג בשבילו שֶׁרוּטים מיוחדים מסינגפור."
"למה לא ביקשת מסבתא?"
"מסבתא?! בשום פנים ואופן לא. סבא שלך לא היה מסכים לזה. וידעתי שיום אחד אתה תבוא ותשלם את החוב."
"אהה," אמר שריראם ברוב נדיבות. "כן, בהחלט, קח את הכסף," ועמד לפנות לדרכו.
"נכד למופת," מלמל קאני. "נשמתו של הזקן תוכל כעת לנוח בשלום."
"אבל איפה היא נמצאת עכשיו? אתה לא חושב שהוא נולד כבר מחדש באיזה מקום?"
קאני לא השתוקק במיוחד להסתבך בהשערות על החיים שלאחר המוות, והפנה את תשומת לבו ללקוחות אחרים.
לפני צאתו אמר לו שריראם: "אל תשכח, אני מוכן לקנות ממך את התמונה ברגע שתהיה מוכן למכור אותה."
"כן, כמובן. כשאחסל את החנות לא אשכח לתת לך אותה, אבל לא לפני כן. זהו קמע המזל שלי."
"ואם יופיע פתאום בעלה של הגברת וידרוש את התמונה, מה תעשה אז?" שאל שריראם, וכאן הרהר קאני והתלבט קמעה כיצד יהיה עליו לנהוג.

***

שריראם הלך לו ברחוב ללא מטרה מוגדרת. הוא חש כמי שבכיסו קמע רב-עוצמה, דבר מה שיאפשר לו לעוף או להגיע לכל מקום שירצה. הוא תחב את אצבעותיו לתוך כיס הג'יבָּה  והחל לשחק בשטרות. הוא הצטער על שלא ביקש מהמנהל שטרות חדשים, שכן השטרות שקיבל נראו משומשים. מנהל משרד ההשקעות שמר מן הסתם את השטרות הטובים לאנשים החשובים. אבל איך ניתן לקבוע מיהו איש חשוב? כל אחד הוא איש חשוב, לרבות הוא עצמו. יש לו עכשיו כסף משלו, אבל נראה שאנשים ממשיכים לראות בו ילד קטן הצמוד לסינר של סבתו. סבתא אישה טובה מאוד, אין ספק בכך, רק שהגיע הזמן שתניח לו. היא לא מתייחסת אליו כאל אדם מבוגר. מרגיז שמתייחסים אליך כל הזמן כאל ילד. למה לא נתנה לו למשוך מאתיים וחמישים רוּפּיות כפי שרצה, אלא רק חמישים? בעתיד זה יהיה אך ורק עניינו, והיא תצטרך להרשות לו לנהוג לפי ראות עיניו. על כל פנים, טוב שהיו לו רק חמישים רוּפּיות להראות לקאני. אילו הראה לו מאתיים, עלול היה קאני לטעון שאת מחצית הסכום הזה חייב לו סבו. לרגע קט התעמק שריראם בבעיית החיים עלי אדמות: איך זה שאדם נולד, גדל ומתפתח עד גיל עשרים רק על מנת שיוכל לפרוע חוב ישן של סיגרים? את המהלך הפילוסופי הזה בלם מיד בַמחשבה: "את כל הפילוסופיה הזאת אבין מן הסתם כשאהיה קצת יותר מבוגר, לא עכשיו..." גם את המחשבה הזאת סילק ממוחו. "אני מבוגר ויש לי כסף, ואני חוזר הביתה רק כשמתחשק לי. אין לסבתא זכות לשאול איפה הייתי ומה עשיתי..."
הוא שוטט ברחוב השוק לאורכו ולרוחבו, לטש עיניו בחנויות ותהה מה יוכל לקנות. הכסף שבכיסו תבע במפגיע שישתמשו בו, אך שריראם לא ראה שום דבר שמצא חן בעיניו. לרגע עצר והרהר בקושי העצום של מי שרוצה להיפטר מכספו. איש לבוש כתונת כותנה חסרת שרוולים ודְהוֹטי  ששוליו מורמים ואסופים הראה לו כיסא-נוח מתקפל מקַנבַס.
"בזיל הזול. רוצה אותו?"
שריראם בדק את הסחורה. טוב שיהיה כיסא כזה בבית. היה לו מושב קנבס אדום עם פסים וניתן היה לקפלו. בבית לא היה ולוּ רהיט אחד.
"עשר רוּפּיות, אדוני, עץ טיק הכי טוב שיש."
שריראם בחן אותו ברוב עניין, אף שלא היה לו מושג איך מבחינים בין סיסם לטיק או לכל עץ אחר.
"זה טיק אמיתי?" הוא שאל.
"זה טיק אמיתי מגבעת מֶמפּי, אדוני, באחריות. בגלל זה הוא עולה עשר רוּפּיות. אם זה היה עץ רגיל מהג'ונגל – היית יכול לקבל אותו בארבע."
"אתן לך שבע," פסק שריראם והסב את מבטו לכיוון אחר, כאילו אין לו עוד עניין בעסקה. האיש הוריד את המחיר לשמונה רוּפּיות ושריראם הציע להוסיף לשכרו חצי רוּפּיה אם יוביל את הכיסא עד פתח הבית.
סבתא פתחה את הדלת ושאלה בהשתאות: "מה זה?"
שריראם הציב את הכיסא באמצע חדר הכניסה והכריז: "מתנה בשבילך, סבתא."
"מה? בשבילי?" היא בחנה את הקנבס ואמרה: "אני לא יכולה להשתמש בזה. זה עשוי מעור, בטח עור של פרה. לא בא בחשבון שאני אשב על זה, זה יטמא אותי. חבל שלא סיפרת לי לפני שהלכת לקנות."
שריראם בדק בקפידה את המושב, הסיר מעליו את האבק, טפח עליו בכף ידו ואמר: "זה לא עור, סבתא, זה קנבס."
"וממה עשוי קנבס?" שאלה סבתא.
"אין לי מושג," השיב שריראם, וסבתא השלימה את החסר: "גם קנבס זה עור, רק בשם אחר. אני לא רוצה אותו. מצדי תישן עליו אתה אם אתה רוצה."
הוא מילא באדיקות אחר עצתה. כל היום היה מוטל בכיסא הקנבס, בהה בתקרה או קרא בספר מרופט ששאל מן הספרייה העירונית. עם רדת הערב הלך ל"בומביי אַנַאנְד בְּהַוַואן" והזמין דברי מתיקה ומעדנים לרוב, וקינח בקפה. אחר כך לקח לעצמו בִּידַה  מצופה בקוקוס צבעוני מגורר, לעס אותו להנאתו ויצא לטייל על שפת הנהר, או שהלך לצפות בַּסרט הטָמילי שהוקרן באותה עת ב"היכל הקולנוע המלכותי".
כך התנהלו להם החיים על מי מנוחות וללא כל הפרעה במשך ארבע השנים הבאות. בשגרת חיים זו כמעט ולא ניתן היה להבחין בזמן החולף, אלא רק כשהגיע מועדו של פסטיבל עונתי זה או אחר, כשסבתא ביקשה שיביא משהו מן השוק. "עוד פעם דַאסַארַה!"  או "שוב דיפַּוַואלִי!  נדמה שרק אתמול הדלקתי זיקוקים!" היה שריראם אומר, מופתע בכל פעם מחדש מהמהירות שבה חולף לו הזמן.

***

הגיע חודש אפריל. שמש הקיץ הטילה אורהּ כזרקור חסר רחמים, כל המים בבאר התאדו, ואבק הדרכים הלבין ונהיה חסר משקל ונישא באוויר כקמח הניתז מאבני ריחיים. כשעמד שריראם לצאת בערב אמרה לו סבתא: "אולי תביא קצת סוכר-דקלים טוב שיהיה למחר, ופרחי יסמין בשביל הפּוּגַ'ה?"  באותו יום לא התכוון שריראם ללכת לשוק אלא לשכונת לוֹלי, ולא היה לו כל רצון להיענות לבקשתה. אבל היא התעקשה.
"מחר ראש השנה," אמרה.
" שוב הגיע ראש השנה! נדמה שרק אתמול חגגנו אותו."
"אתמול, שלשום, מה זה משנה, זה ראש השנה. אני זקוקה לכמה דברים בשביל החג. אם אתה לא תלך, אני אלך בעצמי. הרי זה לא בשבילי. זה כדי להכין כל מיני דברים מתוקים בשבילך."
הוא רטן והתמרמר, אך קם, התלבש ויצא מן הבית. בהגיעו לשוק, שמח שסבתא אילצה אותו ללכת לשם.
כשהתקרב למזרקה של השוק ניגשה אליו נערה חיננית.
"תתרום משהו?" שאלה וטלטלה לעומתו קופסת פח חתומה.
שריראם, שגרונו יבש באחת, לא הצליח להשמיע קול. מעולם לא פנתה אליו נערה בדברים. היא היתה צעירה ודקת גו, ועיניה קרנו בחדווה. הוא רצה לשאול: "בת כמה את? מאיזו קאסְטה? מהי מפת הלידה שלך? האם את חופשייה להינשא לי?" היא נראתה שונה לחלוטין מן הדמות היפהפייה שבחנות של קאני. מיד ניעורו בו חושיו הביקורתיים והוא נוכח לדעת עד כמה רדוד יופייה של המלכה האירופית ותהה איך ייתכן שהקדיש לה מחשבה כלשהי. לעולם לא יסתכל שוב בתמונה, אפילו אם קאני ייתן לו אותה חינם אין כסף.
הנערה טלטלה את הקופסה שבידה וקרקוש המטבעות עקר אותו משרעפיו. "כן, כן," הוא מלמל, נבר בכיס הצדדי של הג'יבּה כדי למצוא כסף קטן, שלף משם מטבע כסף של שמונה אַנּוֹת ושלשל אותו אל תוך החריץ. הנערה השיבה לו בחיוך והתרחקה בצעד קליל ואוורירי כשל רקדנית. לרגע התעוררה בלבו של שריראם תקווה פראית שהנערה תתיר לו לגעת בידה, אך היא חמקה ונבלעה בתוך ההמון שגדש את השוק.
"מסוכן לנערה יפה כמוה להסתובב פה!" הרהר שריראם. באותה שעה היה השוק הומה וסואן. ברחוב חלפו מכוניות, אופניים וכרכרות רתומות לסוסים, והמון רב נדחק בדרכו פנימה והחוצה מבעד לשער המקומר שבפתח השוק. אנשים נשאו בידיהם ירקות, צרורות מגולגלים של עלי בננה ושאר מצרכים שרכשו לקראת ראש השנה. ילדים לבושי בלויים שסלים על ראשיהם שוטטו אנה ואנה ושידלו את העוברים והשבים, "קוּלי, אדוני, קוּלי?"  היא נעלמה בתוך השוק כאילו פרשה כנפיים. שריראם חש שהיה רוצה לשיר לכבודה שיר, אך היא היתה כלא היתה. הוא נזכר שאפילו לא שאל אותה לְמה נועדה התרומה, והצטער שהסתפק בסכום כה פעוט ולא שלשל לקופסה שטר של עשר רופיות (שהרי יכול היה להרשות זאת לעצמו), וכך היתה מתרשמת ממנו לטובה, ואולי אף נעמדת ומשוחחת איתו. היה עליו לשאול אותה היכן היא גרה. כמה טיפשי מצדו שלא עיכב אותה קצת. צריך היה לרוקן את כיסיו ולהעביר את כל כספו אל קופסת התרומות. אבל היא חמקה ונעלמה מבעד לשער השוק.
הוא עשה ניסיון קלוש ללכת בעקבותיה, בתקווה שיתמזל מזלו והוא יבחין בדמותה. אם רק יזכה לראותה שוב, ייקח מידהּ את הקופסה ויאסוף למענה את התרומות, תהיה אשר תהיה המטרה שלה נועדו. הוא סקר את ההמון מתוך תקווה שמבטו ישוב וייפול על הסארי הלבן מעל לראשי האנשים הנדחקים מסביב לדוכני הירקות . . . אך החיפוש היה חסר תוחלת, ללא סיכוי קלוש שבקלושים למצוא אותה שוב. מי היא? מנין באה? אולי היא בתו של שופט, או אולי היא דמות שלא מן העולם הזה שהגיעה לכאן במיוחד כדי לפגוש אותו, ואילו הוא לא יָדע כיצד לנהוג בה. טיפש שכמותו. בצער רב נוכח לדעת עד כמה חסר לו הליטוש הנחוץ למפגשים כאלה. מִסיבה זו ממש דחקו בו מקורביו ללכת לאוניברסיטה וללמוד לתואר הראשון. מי שלמד באוניברסיטה וקיבל תואר בוודאי יודע איך מתנהגים בחברת בחורות.
הוא עבר בשער השוק בכיוון שהלכה בו. בחנות הסוכר הרוחשת זבובים ניסה את מזלו ואמר למוכר: "המון אנשים מסתובבים פה ואוספים תרומות לכל מיני מטרות."
מוכר הסוכר אמר בזעף: "למה שלא יאספו תרומות אם יש אנשים שנותנים?"
"ראיתי קודם בחורה שמחזיקה ביד קופסת התרמה. אפילו בחורות עושות את זה," אמר שריראם בנשימה עצורה, כולו תקווה לגלות משהו.
"אה, כן," אמר המוכר, "גם אני נתתי קצת כסף. חייבים. אי אפשר לסרב."
"מי היא?" שאל שריראם, שלא היה מסוגל עוד להמשיך לברר בדרכי עקיפין.
מוכר הסוכר הציץ לעברו במבט שהיה בו שמץ לגלוג ואמר: "היא קשורה איכשהו למהאטמה גנדהי ומשתתפת במגבית. אתה יודע שהמהאטמה עומד להגיע."
שריראם הקיץ לפתע מתרדמה רבת-שנים והופתע לגלות שכבוד גדול נפל בחלקה של מַלגוּדי, וכי היא עומדת לקבל את פניו של מהאטמה גנדהי.

*

 


עריכת תרגום: יורם נסלבסקי
תרגום מאנגלית: חני גלעד
ייעוץ מדעי: גיל בן חרות

 

מהאטמה גנדהי, 1946

גנדהי יורד מקרון המחלקה השלישית, תחנת הרכבת של מדראס, 1946 / קאנו גנדהי

המהאבהארטה

האפוס ההודי הגדול (כמאה אלף בתי שיר) של הסכסוך בין בני קורו לבני פאנדו ומלחמתם אלה באלה, בגירסה מהודקת ומקוצרת שנכתבה על ידי גדול סופרי הודו. >>>

 

אליזבת מקראקן ביתו של הענק

חייה של פגי, ספרנית מיזנטרופית מקייפ קוד של שנות ה-50, משתנים לבלי הכר ביום שלספרייה נכנס ג'יימס, נער תמהוני עצום מימדים, שאינו מפסיק לגדול: מטר שמונים ושמונה בגיל 11, שני מטר עשרים ושישה בגיל 16. סיפור אהבה עדין וטרגי נרקם בין הנער הגבוה בעולם לספרנית. >>>

יורם טהרלב מצע אשה מצע טוב

סיפורן של כמה מהנשים הנועזות בתנך - רחב הזונה, בנותיו של לוט, יעל שרה והגר, ושתי בת שבע ועוד. >>>

אלכס יודזין אלכס יודזין - ללא כותרת

מתוך התערוכה I Hate You In June משכן לאמנות עין-חרוד. >>>

בוב ורוברטה סמית בוב ורוברטה סמית - ללא כותרת

אחרי שפרנסיס בייקון חתך לעצמו את האוזן, היה זה פרנק זאפה שלקח אותו לבית חולים מתוך התערוכה I Hate You In June משכן לאמנות עין-חרוד. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית