בית

בבל , , 22/10/2017

                           

 

קולם טובין ינואר 1895

מתוך האמן

לפעמים חלם בלילות על המתים – על פנים מוּכרות ועל פנים אחרות, שכוחות למחצה, שהופיעו כצל עובר. כעת הקִיץ, ושיער כי נותרה כשעה או יותר עד עלות השחר; במשך שעות אחדות לא יישמע קול ודבר לא יזוז. הוא מישש את שרירי צווארו שהתקשחו; באצבעותיו חש כי שריריו נוקשים ומוצקים אך לא כואבים. כשהניע את ראשו היה יכול לשמוע אותם חורקים. אני כדלת ישנה, אמר לעצמו.
הוא ידע כי עליו לשוב ולהירדם. לא היה בכוחו לשכב ער במשך השעות הללו. הוא רצה לישון, לחדור אל חשכה נהדרת, אל מקום מנוחה אפל אך לא אפל מדי, שאינו רדוף צללי רוחות, ריק מאדם, בלי ישויות מבליחות.
כאשר ניעור שוב, היה נסער ולא ידע היכן הוא נמצא. לעתים קרובות התעורר כך, מוטרד; הוא היה זוכר אך למחצה את חלומו ומשתוקק שהיום כבר יתחיל. לפעמים, כאשר נפל עליו נמנום, התחמם באור הרך, האביך, של בֶּלוֹסְגְווארְדוֹ בראשית האביב; המרחקים היטשטשו כליל והוא חש בהנאה צרופה את אור השמש על פניו, ביושבו בכיסא ליד קיר הבית הישן, אפוף בריח הוויסטריה, הוורדים המבכירים ופרחי היסמין. הוא קיווה שכשיתעורר ידמה היום לחלום, ועקבות הנינוחות והצבע והאור ישתהו בשולי הדברים עד שירד הלילה שוב.
אך החלום הזה היה שונה. החשכה ירדה או עמדה לרדת במקום כלשהו – עיר, מקום עתיק באיטליה כאורבייטו או כסיינה, אך לא מקום מוגדר, עיר חלום שרחובותיה צרים, והוא נחפז בדרכו; הוא לא היה בטוח אם היה בגפו או בחברת אדם אחר; על כל פנים, הוא נחפז בין סטודנטים שעלו גם הם, לאיטם, במעלה הגבעה, חולפים על פני חנויות ומסעדות ובתי קפה מוארים, והוא ביקש להקדימם, למצוא דרכים לחלוף על פניהם. אף-על-פי שהתאמץ להיזכר, עדיין לא היה בטוח אם התלווה אליו אדם כלשהו; ייתכן שכן, ואולי היה זה אדם שהלך מאחוריו. הוא לא היה מסוגל להעלות בזיכרונו אלא מקצת מישות הצללים הזאת שהופיעה ונעלמה לסירוגין, אך לזמן-מה היה נדמה שאדם או קול בסמוך לו היטיב ממנו להבין את הבהילות, את הצורך להיחפז, והפציר בו בלחישות ובמלמולים להחיש את צעדיו ולהסיט את הסטודנטים מדרכו.
מדוע חלם זאת? הוא נזכר שבכל מבוא ארוך ומואר במעומעם שהוביל לכיכר כלשהי, התפתה לנטוש את הרחוב ההומה אך האיצו בו להמשיך בדרכו. האם בן-לווייתו הרְפָאִי אמר לו להמשיך? לבסוף פסע לאיטו אל תוך רחבה איטלקית עצומה, שבה צריחים וגגות משוננים ורקיע בגון דיו כחול כהה, ממורט ואחיד. הוא ניצב שם והתבונן כאילו היה הנוף נתון בתוך מסגרת, ועיכל את התואם ואת המרקם שלו. הפעם – הוא רעד כעת משנזכר במה שראה – ניצבו דמויות במרכז בגבן אליו. הדמויות ניצבו במעגל והוא לא יכול היה לראות את פניה של אף אחת מהן. כשעמד לגשת אליהן, פנו הדמויות לעברו. אחת מהן היתה אמו בערוב ימיה, אמו כפי שראה אותה בפעם האחרונה. לצדה, בקרב הנשים האחרות, ניצבה דודתו קייט. שתיהן מתו לפני שנים רבות; הן חייכו לעברו וקרבו אליו לאיטן. פניהן היו מוארות כפָנים בציור. המילה שעלתה על דעתו, והוא היה בטוח שחלם את המילה הזאת כשם שחלם את החיזיון, היתה "מפצירות". הן התחננו בפניו, או בפני מישהו אחר, הן ביקשו, ערגו, ואז הושיטו את ידיהן בתחינה, ובהתקרבן אליו התעורר באימה קרה, והצטער שלא דיברו אליו, שלא ניחם במקצת את שתי הנשים שאהב בחייו יותר מכול. כשהתפוגג החלום נותרו בו טעמי לוואי של לאוּת, עצבות מנקרת וגם, מאחר שידע כי אל לו להירדם שוב, דחף דוחק להתחיל לכתוב, לעשות משהו שיקהה את חושיו ויסיח את דעתו ממראה שתי הנשים שאבדו לו.
לרגע הליט את פניו בידיו, כאשר נזכר ברגע מסוים בחלום שגרם לו להקיץ בחטף. הוא היה נותן כעת כל אשר לו כדי לשכוח אותו, למנוע ממנו לחלחל אל תוך יומו: בכיכר ההיא ננעצו עיניו בעיני אמו. מבטה היה שטוף אימה ופיה נכון לזעוק. היא ביקשה בכל מאודה דבר שהיה מעבר להישג ידה, שלא יכלה לקבל, וידו קצרה מלהושיע.
בימים שקדמו לראש השנה דחה את כל ההזמנות שקיבל. הוא כתב לליידי ווּלְסְלי1 ששהה כל היום בחזרות בחברת כמה נשים שמנות שעיצבו את התלבושות. הוא היה מודאג וחרד, לעתים קרובות נסער, אך לעתים גם התרכז במתרחש על הבימה כאילו היה הכול חדש בשבילו, והתרגש. הוא ביקש מליידי וולסלי ומבעלה להתפלל למענו בערב הבכורה של מחזהו, שמועדו הלך וקרב.
בערבים לא היה מסוגל לעשות דבר ושנתו היתה טרופה. הוא לא פגש איש זולת משרתיו, והם ידעו שמוטב לא לדבר אתו ולא להטרידו יתר על המידה.
הצגת הבכורה של מחזהו גי דוֹמְוויל, סיפורו של יורש עשיר ממשפחה קתולית שנאלץ להחליט אם ברצונו להמשיך את שושלת משפחתו או להצטרף למנזר, נועדה להתקיים בחמישה בינואר. כל ההזמנות לערב הבכורה נשלחו, ומוזמנים רבים כבר נענו בחיוב והודו לו. לאלכסנדר, המפיק והשחקן הראשי, היו חסידים בקרב באי התיאטרון. עלילת המחזה התרחשה במאה השמונה-עשרה והתלבושות היו הדורות. חרף הנאתו החדשה מחברת השחקנים, מהזוהר ומהשינויים והשיפורים היומיומיים הקטנים בהפקה, הוא לא נועד, לדבריו, לתיאטרון. כשישב ליד שולחנו, נאנח. הוא הצטער שאין זה יום רגיל, שבו יכול היה לקרוא את המשפטים שכתב אמש, לבלות במתינות את הבוקר בתיקוני עריכה, ואחר הצהריים לשקוע שוב בעבודתו הרגילה. ועם זאת היה ברור לו שמצב רוחו עשוי להשתנות באותה מהירות שבה האור עוזב את חדרו המחשיך, על נקלה הוא עשוי לחוש שביעות רצון גמורה בעבודתו בתיאטרון ושוב לשנוא את חברת הדפים הריקים. גיל העמידה, חשב, הטביע בו חותם של הפכפכות.
האורחת שלו הגיעה בשעה אחת-עשרה בדיוק. לא היה לאל ידו לסרב לראותה; מכתבה נוסח בנחרצות זהירה. בקרוב תעזוב את פריז לעד, כתבה, וזה יהיה ביקורה האחרון בלונדון. היתה בדבריה נימת כניעה והשלמה עם הגורל, נימה כה זרה להלך רוחה הרגיל עד כי הבחין מיד בחומרת מצבה. הוא לא ראה אותה שנים רבות, אם כי במהלך השנים הללו קיבל ממנה מכתבים אחדים וחדשות מאחרים על אודותיה. אך באותו בוקר, כשחלומו עדיין רדף אותו ומחזהו הוסיף להטרידו, הרהר בה כאילו היתה רק שֵם ביומנו, זכר נושן שקוויו הכלליים בולטים אך פרטיו מטושטשים.
כאשר נכנסה לחדר, פניה המוכרות מחייכות בחום, דמותה המגודלת נעה באיטיות, בצעדים מדודים, ברכתה כה עולצת, גלויה ולבבית, וקולה כה יפה ורך, כמעט לוחשני, חש שהוא יכול להתנער לזמן-מה מדאגתו למחזה ומהחשש כי ביטל את זמנו כשלא הלך לתיאטרון. הוא נזכר עד כמה חיבב אותה ונוכח עד כמה קל לשוב ולהיזכר בשנות העשרים לחייו, שנים שהסתופף בהן בחברת סופרים צרפתים ורוסים בפריז.
משום-מה, במשך השנים שחלפו מאז, עניינו אותו הדמויות שחיו בצל, אלה שלא הפכו לידועות, שנכשלו או שלא התכוונו מעודן להצליח, לא פחות מן הדמויות המפורסמות. אורחתו היתה נשואה לנסיך אובּליסקי. הנסיך אובליסקי נודע כאדם קפדן ומרוחק; גורלה של רוסיה וגלותו התכליתית עניינו אותו יותר מנִשפִּיוֹת ומהחברה הנוצצת שהקיפה אותו. גם הנסיכה היתה רוסייה, אך מרבית חייה עברו עליה בפריז. היא ובעלה היו תמיד מושא לרמיזות, לשמועות ולהערות. כך זה היה, במידת-מה, בימים ההם, במקום ההוא. כל מודעיו היו אפופים הילה של חיים אחרים, סודיים למחצה וגלויים למחצה, חיים שאפשר להתוודע אליהם במקצת אך אין להזכירם. בשנים ההן, בחנתָ את פניו של זולתך כדי לגלות אם יסגירו דבר-מה בלי משים והאזנת בשום לב לנימות קול ולרמזים. ניו יורק ובוסטון לא היו כאלה, ומשקבע את מושבו בלונדון, הבחין שאנשים נטו להאמין שאין בךָ צד נסתר וסודי אלא אם כן הצהרת שההפך הוא הנכון.
הוא נזכר בזעזוע שחש כאשר התוודע לראשונה אל פריז, אל תרבות הצביעות הנינוחה, אל הגברים והנשים שחיו חשופים למבטם החוקר של הסופרים, והצפינו בלבם בלי מאמץ, כך הרגיש הנרי, את החשוב להם מכול.
מעודו לא חיבב תככים. אף-על-פי-כן אהב לדעת סודות, משום שאי-ידיעה פירושה היה להחמיץ כמעט הכול. הוא למד לא להסגיר דבר ולא לאשר שקיבל מידע חדש, להתנהג כאילו הוחלפו דברי נימוס בלבד. הגברים והנשים בטרקליני פריז הספרותית סבבו כמשתתפים במשחק של ידיעה ושל אי-ידיעה, של העמדת פנים ושל התחזות. הוא למד הכול מהם.
הוא הזמין את הנסיכה לשבת, הביא לה כריות נוספות ואז הציע לה כיסא אחר, ואולי כורסת הסבה עשויה להיות נוחה יותר.
"בגילי," חייכה אליו, "אין דבר נוח."
הוא חדל לשוטט בחדר ופנה להביט בה. הוא ידע כי כאשר נעץ בשקט את עיניו האפורות והשלוות באנשים, הם נרגעו; הם חשו, ואולי רק הנרי חשב כך, שמן הדין כי יאמרו עכשיו דבר-מה רציני, שהגיעה השעה לחדול מן המשחק הסתמי של דיבורים בעלמא.
"עלי לחזור לרוסיה," אמרה בצרפתית ברורה, הגוּיה בקפידה. "זה הדבר שעלי לעשות. כאשר אני אומרת לחזור, אני מדברת כאילו הייתי שם בעבר, ואכן הייתי, אך לא היתה לכך משמעות כלשהי בשבילי. אין לי חשק לשוב ולראות את רוסיה אך הוא עומד על כך שאחיה שם, שאעזוב את צרפת לצמיתות."
היא חייכה בדַברה, כהרגלה תמיד, אך כעת ניכרו בפניה כאב לב ומעין פליאה. היא הביאה עמה לחדר את העבר, ובשבילו, כעת, בשנים שחלפו מאז מות הוריו ואחותו, כל זכר מן הזמן שחלף גרר עמו עצב כבד ואיום. הזמן אינו מביא מזור, ובצעירותו לא דימה לעצמו כלל את הכאב הכרוך באובדן, כאב שרק עבודה ושינה היו מסוגלות לרסן עכשיו.
קולה הרך והליכותיה הנינוחות הבהירו כי לא השתנתה. היה ידוע שבעלה נהג בה שלא כהלכה. אחוזותיו נקלעו לקשיים. היא החלה לספר כעת על אחת האחוזות הנידחות שהיתה אמורה לגלות אליה.
אור ינואר היה זך ומשיי בחדר. הוא ישב והקשיב לה. הוא ידע שהנסיך אובליסקי נטש ברוסיה את בנו מנישואיו הראשונים וחי סר וזעף בפריז. תמיד אפפה אותו אווירה של תככים פוליטיים, תחושה שנועד לו תפקיד כלשהו בעתידה של רוסיה ושהוא ממתין לשעת כושר.
"בעלי אמר כי הגיעה השעה שכולנו נשוב לרוסיה, למולדת. הוא הפך לרפורמטור. הוא אומר שרוסיה תקרוס אם לא תונהג בה רפורמה. אמרתי לו שרוסיה קרסה זה מכבר, אך לא הזכרתי לו כי התעניין מעט מאוד ברפורמה כאשר לא היה שקוע בחובות. משפחת אשתו הראשונה גידלה את הילד ואינה רוצה בקשרים עם בעלי."
"היכן תחיי?" שאל אותה.
"בבית אחוזה מט לנפול, ואיכרים מטורפים למחצה יצמידו את חוטמיהם אל זגוגיות חלונותי, אם עדיין יש בהם זגוגיות. זה המקום שאחיה בו."
"ופריז?"
"עלי לוותר על הכול, על הבית, על המשרתים, על ידידַי, על כל חיי. אקפא למוות או אמות משעמום. זאת תהיה תחרות בין שתי האפשרויות הללו."
"אבל למה?" שאל בעדינות.
"הוא אומר שבזבזתי את כל כספו. מכרתי את הבית וביליתי ימים בשרפת מכתבים, בבכי ובהשלכת בגדים. עכשיו אני נפרדת לשלום מכולם. אני עוזבת מחר את לונדון ומתכוונת לשהות חודש בוונציה. אחר-כך אסע לרוסיה. הוא טוען שגם אחרים שבים לרוסיה, אך אלה נוסעים לסנט פטרבורג. לא זה המקום שהועיד לי."
היא דיברה ברגש אך בהתבוננו בה חש כאילו הוא מקשיב לאחת משחקניותיו הנהנית מביצוע תפקידה. לעתים דיברה כמספרת אנקדוטה מבדחת על אדם אחר.
"פגשתי את כל מכרי שעודם בין החיים וחזרתי וקראתי במכתבי המתים. עם אחדים עשיתי את שני הדברים. שרפתי את מכתביו של פאול ז'וקובסקי2 ואז ראיתיו. לא ציפיתי לראותו. השנים לא היטיבו עמו. גם זה הפתיע אותי."
עינה לכדה את עינו לשנייה והבהק של אור קיץ בהיר כמו נכנס לחדר. פאול ז'וקובסקי כמעט בן חמישים כעת, חישב; הם לא נפגשו שנים רבות. עד ביקורה לא העז איש להגות את שמו.
הנרי הקפיד לפתוח מיד בדיבור, לשאול שאלה, לעבור לעניין אחר. ייתכן שהיה משהו במכתבים, משפט תועה, דיווח על שיחה או על פגישה. אך הוא לא חשב כך. ייתכן שאורחתו רצתה שיֵדע, לזכר הימים ההם, מה הקרינה נוכחותו לפני כל אותן שנים, מה היה רושם הדמות שיצר לעצמו. מאמציו להיות רציני, הססן ואדיב לא הוליכו שולל נשים כמותה, שהביטו בפיו המלא ובמבע עיניו והבינו מיד הכול. הן לא אמרו מאומה, כמובן, כשם שהיא לא אמרה עתה דבר, כי אם שֵם בעלמא, שם ישן שצלצל באוזניו. שם שפעם ביטא בעבורו עולם ומלואו.
"אך את בוודאי תשובי?"
"ההבטחה שסחט ממני היא שלא אשוב, שאשאר ברוסיה."
נימת קולה היתה דרמתית, ולפתע ראה אותה על הבימה, נעה אנה ואנה בלי משים, מדברת לתומה כביכול, ואחר-כך יורה חץ – שורה אחת שנועדה להינעץ במטרה. מדבריה הבין כעת לראשונה מה אירע. היא עשתה כפי הנראה דבר-מה חמור מאוד ועל כן נאלצה להניח שוב לבעלה למשול בה. בחוג מכריה יֵדעו שמץ דבר וישערו השערות. אחדים ידעו, ואחרים שלא ידעו – יוכלו לנחש. בדיוק כפי שהניחה לו לנחש כעת.
המחשבות הללו העסיקו אותו והוא התבונן בנסיכה, שוקל את דבריה בזהירות וחושב כיצד יוכל להשתמש במה שנאמר. עליו לרשום את דבריה מיד כשתלך. הוא קיווה לא לשמוע עוד, לא לדעת את הפרטים המפורשים, אך בהמשיכה לדבר היה ברור כי היא נפחדת ושוב ניעורה בו אהדתו.
"אתה יודע, אנשים שבו משם ומסרו דיווחים מצוינים. רוח חיים חדשה מפעמת בסנט פטרבורג. אך כפי שאמרתי לך, לא לשם אני אמורה לנסוע. ודוֹדֶה, שאותו פגשתי במסיבה, אמר לי דבר מטופש ביותר. אולי חשב שינחם אותי. הוא אמר לי שזיכרונותי יישארו עמי. אך איני יכולה להשתמש בזיכרונותי. אמרתי לו כי מעולם לא היה לי עניין כלשהו בזיכרונות. אני אוהבת את היום הזה ואת המחר, וכשאני במיטבי אני אוהבת גם את המחרתיים. השנה שעברה היתה ואיננה עוד, ומי נותן את דעתו עליה?"
"דוֹדֶה נותן את דעתו, כמדומני."
"כן, יותר מדי."
היא קמה ללכת והוא ליווה אותה אל דלת החזית. כאשר ראה את הכרכרה הממתינה לה, תהה מי משלם לרכּב.
"ופאול? האם עלי למסור לךָ אחדים ממכתביו? היית רוצה בהם?"
הנרי הושיט את ידו כאילו לא הציגה לו את השאלה. הוא הניע שפתיו, כמתכוון לומר דבר-מה, ואחר-כך חדל. הוא אחז בידה לרגע. דמעות כמעט נקשרו בעיניה כאשר פסעה אל הכרכרה.
הוא התגורר בחדרים האלה בגני דֶה וֶר כמעט עשר שנים, אך השם פאול לא נהגה ולוּ פעם אחת בין קירותיהם. נוכחותו נקברה תחת העיסוק היומיומי בכתיבה, בהיזכרות, בהעלאת דימויים. אפילו בחלומותיו לא הופיע פאול זה שנים.
לא היה לו צורך לכתוב כעת את שלד סיפורה של הנסיכה. הוא יישמר במוחו. הוא לא ידע כיצד יעבד אותו, אם יהיו אלה ימיה האחרונים בפריז – בעודה שורפת מכתבים, מוסרת חפצים, מניחה חפצים מאחור – או אם תהיה זאת ההתכנסות האחרונה בטרקלינה, שיחתה עם בעלה, הרגע שבו שמעה  לראשונה על גורלה.
הוא יזכור את ביקורה אך כעת רצה לכתוב משהו אחר. זה היה משהו שכתב בעבר והשמיד מחמת זהירות. כמה מוזר היה בעיניו, ואף עצוב, שכתב והוציא לאור יצירות כה רבות ומסר בהן פרטים אישיים כה רבים, ועם זאת הדבר שרצה לכתוב יותר מכול לא ייראה ולא יראה אור, לא יהיה ידוע ולא יהיה מובן לאיש.
הוא נטל את העט והתחיל. הוא היה יכול לכתוב באופן לא קריא או להשתמש בקצרנות שרק הוא עצמו הבין, אך כעת כתב בכתב יד ברור, לואט לעצמו את המילים. הוא לא ידע מדוע היה עליו לכתוב זאת, מדוע אין די בהתעוררות הזיכרון. ביקורה של הנסיכה ודבריה על נידוי וזיכרון, על מה שהיה ועל מה שלא ישוב עוד – הוא חדל כעת לכתוב ונאנח – הגייתה את השם, הגייתה אותו כאילו היה מלא חיים ובר-השגה, כל הדברים האלה השפיעו על נימת הדברים בכותבו.
הוא העלה על הנייר את מה שאירע כאשר חזר לפריז לאחר שקיבל איגרת מפאול בקיץ ההוא לפני כעשרים שנה. הוא עמד בדמדומים, ברחוב קטן בעיר היפהפייה, נושא את עיניו, צופה וממתין שהמנורה בחלון הקומה השלישית תידלק. כאשר האירה המנורה פתאום, התמתח במאמץ לראות את פניו של פאול ז'וקובסקי בחלון, את שערו הכהה, את עיניו הערניות, את מבטו הזועף שמתחייך כה בנקל, את האף הצר, את הסנטר הרחב, את שפתיו החיוורות. הלילה ירד והוא ידע שהוא בלתי נראה במקום שעמד בו ברחוב הלא-מואר, וידע גם כי אין הוא יכול למוש ממקומו, לחזור אל דירתו או לנסות להיכנס אל חדריו של פאול. הוא כלא את נשימתו לעצם המחשבה הזאת.
איגרתו של פאול היתה חד-משמעית; היא הבהירה שיימצא בגפו. איש לא בא או הלך ופניו של פאול לא נראו בחלון. הוא תהה כעת אם השעות ההן לא היו האמיתיות בחייו. ההקבלה המדויקת ביותר שהיה לאל ידו למצוא היתה מסע חרישי בים, מלא תקווה, ללא תקלות, אתנחתא מתוחה בין שתי ארצות, כשהוא ניצב כצף, יודע שפסיעה אחת עלולה להיות פסיעה אל הבלתי אפשרי, אל הלא-נודע הכביר. הוא חיכה כדי להעיף מבט נוסף במראֶה שנכחו, בפנים הלא-מושגות. שעות ניצב דומם, ספוג גשם, בין העוברים ושבים שנגעו בו קלות בחולפם על פניו, אולם הפנים לא נראו עוד מאחורי המנורה ולוּ לרגע אחד.הוא כתב את סיפורו של הלילה ההוא ואחר-כך חשב על שארית הסיפור שלא יוכל לכתוב לעולם, ואין זה חשוב עד כמה יישמר הנייר בסוד או באיזו מהירות יישרף או יושמד. שארית הסיפור היתה דמיונית, ולעולם לא יתיר לעצמו לבטאה במילים. בסיפור הזה הוא חצה את הכביש באמצע אותו ליל שימורים. הוא הסב את תשומת לבו של פאול לנוכחותו, פאול ירד אליו, והם עלו יחדיו בשתיקה במדרגות. היה ברור מאוד – פאול הבהיר זאת – מה יקרה עתה.
הוא חש שידיו רועדות. מעודו לא התיר לעצמו לדמות את מה שיתרחש מעבר לנקודה הזאת. הוא קרב ללב העניין יותר מתמיד, אך למעשה לא קרב כלל. באותו לילה עמד על משמרתו בגשם עד שדעך האור בחלון. הוא המתין עוד זמן-מה כדי להיווכח אם יקרה משהו נוסף, אך החלונות נותרו חשוכים ולא הסגירו מאומה. אחר-כך הלך לאיטו הביתה. הוא שוב התהלך על היבשה. בגדיו היו ספוגים מים, נעליו נשחתו כליל בגשם.
הוא אהב את החזרות הכלליות והתיר לדמיונו לצייר את באי התיאטרון הממלאים כל מושב ומושב באולם. התאורה, התלבושות הססגוניות והעשירות והקולות המהדהדים מילאו אותו גאווה ועונג. מעולם לא הזדמן לו לראות, בכל השנים הללו, אדם הרוכש או קורא ספר מספריו, ולוּ הזדמן לו מראה כזה, לא היה מסוגל לדעת איזה רושם הותירו משפטיו. קריאה היתה שתוקה, בודדה, פרטית ככתיבה. עתה יוכל לשמוע אנשים בקהל הכולאים את נשימתם, קוראים בקול, משתתקים.
בדמיונו מיקם שם ידידים, פנים מוכרות, ואחר-כך, בכל המושבים הקרובים אליו וביציע שמעליו – וזאת היתה משימה נועזת ומרגשת עוד יותר – מיקם זרים. הוא דימה לעצמו את עיניו הקורנות והנבונות של גבר בעל פנים רגישות, את שפתו העליונה והצרה, את עורו הבהיר והרך, את מבנה גופו הרחב וקל התנועה. הוא הושיב את הדמות שדמיין, באופן ניסיוני, בשורה שמאחוריו, קרוב למרכז, ולצדו הושיב אישה צעירה, שידיה העדינות, הקטנות, שלובות, וקצות אצבעותיה כמעט נוגעות בפיה. כשהיה לבדו בתיאטרון – בשעה שהתופרות עדיין היו בירכתי הבימה – דמיין את באי התיאטרון רוכשי הכרטיסים ברגע שבו הופיע אלכסנדר, בתפקיד גי דומוויל. אז התברר מה יהיה מוקד העימות בהצגה. הוא השגיח בקהל שכינס בדמיונו מאחוריו בזמן שההצגה נמשכה. הוא ראה כיצד פני האישה מוארות למראה תלבושתה המהודרת של מרת אדוארד סאקֶר, הידור מתוחכם בנוסח המאה הקודמת. הוא הבחין עד מה שקטות ורציניות נהיו פניו של חסידו צר-השפתיים כאשר גי דומוויל, חרף עושרו העצום ועתידו המזהיר, גמר בלבו לנטוש את הבלי העולם הזה ולהקדיש את עצמו לחיי התבוננות ותפילה במנזר.
המחזה גי דומוויל היה עדיין ארוך מדי, והוא ידע שדעתם של השחקנים אינה נוחה מן הסתירות בין המערכה הראשונה למערכה השנייה. אלכסנדר, הבמאי ההחלטי שלו, יעץ לו לא להטות להם אוזן, שכן העלמה וֶץ' הסיתה אותם משום שאין לה תפקיד של ממש במערכה השנייה וכמעט שאין היא נראית במערכה השלישית. אף-על-פי-כן הוא ידע כי ברומן אסור להסתכן בכך: משהוצגה דמות פעם אחת, עליה להישאר בעלילה, אלא אם כן היא זוטרה או מתה לפני סוף הסיפור. את מה שלא היה מעז לנסות ברומן, ניסה עתה במחזה. הוא התפלל שהדבר יצלח.
הוא שנא לערוך קיצורים אך ידע שאל לו להתלונן. בתחילה הרבה לרטון ואף הביע השתאות כאובה, עד שנהיה אורח לא-רצוי במיוחד בלשכתו של אלכסנדר. הוא ידע שאין טעם לטעון כי אם היה צורך בקיצור המחזה, הוא היה מקצרו בטרם סיים לכותבו. מדי יום ביומו קיצר את המחזה, וחשב כי הדבר המוזר הוא שכעבור שעות אחדות היה היחיד שהבחין בפערים, ברגעים החסרים.
במשך החזרות היתה עבודתו מועטה. הרעיון שרק מחצית היצירה שייכת לו והמחצית השנייה שייכת לבמאי, לשחקנים ולתפאורנים, הציק לו וריגש אותו. הזמן היה גורם מכריע לכל אורך תהליך העבודה, וזה היה חידוש בשבילו. מעל קמרון קדמת הבימה היה שעון ענקי, לא-נראה, שהמחזאי היה חייב לסור למרוּת תקתוקו; מחוגיו נעו ללא רחם מהשעה שמונה ושלושים, בדיוק כסבלנותו של הקהל. במהלך השעתיים העמוסות הללו, אם מביאים בחשבון את שתי ההפסקות, היה עליו להציג את הבעיה הדרמתית ולפותרה או להיות נידון לכישלון.
ככל שהמחזה התרחק ממנו ונעשה ממשי יותר – כך חש כשצפה בחזרות הראשונות על הבימה ואחר-כך כשצפה בחזרות הכלליות הראשונות – גבר ביטחונו שמצא את משלח ידו, שלא החל לכתוב מאוחר מדי לתיאטרון. הוא היה מוכן כעת לשנות את חייו. הוא חזה בקץ ימי בדידותו הארוכים; הסיפוק הקודר שהעניקה לו אמנות הסיפור יומר בחיים של כתיבה למען קולות, תנועה ואי-אמצעיות, שכל חייו עד עתה לא האמין כי יתנסה בהם. העולם החדש הזה היה עתה בהישג ידו. אך לפתע, בייחוד בבקרים, היה מתמלא בהרגשה שההפך הוא הנכון, שהוא ייכשל, שיהיה עליו לשוב, אם ירצה ואם לאו, אל אמצעי הביטוי האמיתי שלו: הדף המודפס. מעודו לא ידע ימים כאלה של תהפוכות והתרגשויות משונות.
לשחקנים רחש חיבה בלבד. היו רגעים שבהם היה מוכן לעשות הכול למענם. בימי החזרות הארוכים השגיח שיובאו סלסילות מזון אל אחורי הקלעים: נתחים קרים של בשר עוף ובקר, סלטים טריים, תפוחי אדמה במיונית, כיכרות לחם טריות וחמאה. הוא אהב להתבונן בשחקנים בזמן שאכלו, התענג על הרגעים שבהם שבו מתפקידיהם במחזה אל חיי היומיום שלהם. הוא ייחל לשנים שיכתוב בהן תפקידים חדשים ויראה כיצד השחקנים מעצבים דמויות ומגלמים אותן מדי לילה בלילה עד תום סדרת ההצגות, ואז נמוגים בתוך העולם החיוור שבחוץ.
הוא גם חש כי ככותב סיפורת נקלע לתקופה רעה, שכן הידלדל הביקוש הגדול ליצירותיו מצד עורכים ומוציאים לאור. דור חדש, סופרים שלא הכיר ולא הוקיר, מצא אחיזה בלבבות רבים. התחושה שיצירתו קרבה לקִצה הכבידה עליו; הוא כתב מעט וההזדמנויות לפרסם בכתבי-עת, דבר שהיה בעבר משתלם ומועיל, התמעטו.
הוא תהה אם יוכל התיאטרון להיות לא רק מקור לתענוג ולבידור, אלא גם מעין עורק חיים, דרך להתחיל מחדש, בתקופה שבה נדמה כי כתיבת הסיפורת שלו מניבה פחות תוצאות. גי דומוויל, הדרמה שכתב על המאבק בין החיים החומרניים לחיי הגות צרופה, על התהפוכות באהבת אנוש ועל חיים המוקדשים לאושר נעלה יותר, נכתב כדי להצליח, כדי להלום את הלך הרוח הציבורי, והוא חיכה לערב הבכורה בתערובת של אופטימיות טהורה, ביטחון מוחלט שהמחזה יכה גלים – ודאגה עמוקה, תחושה שזוהר ארצי והלל כללי לא יהיו מנת חלקו.
הכול היה תלוי בערב הבכורה. הוא דמיין את כל הפרטים, למעט מה שיעשה הוא עצמו. אם יעמוד מאחורי הקלעים – יפריע; באולם הוא יתרגש יתר על המידה ויהיה דרוך לקראת כל גניחה, כל אנחה או כל השתתקות יטרידו אותו או ירוממו את רוחו בצורה מופרזת. הוא חשב שיוכל להסתתר בקֶפּ אֶנְד בֶּלְס, בית המרזח הקרוב לתיאטרון, ואדמונד גוֹס, שבו בטח, יוכל להתגנב אליו בתום המערכה השנייה ולספר לו על מהלך העניינים. אך יומיים לפני הצגת הבכורה החליט שתוכניתו מופרכת.
יהיה עליו לעשות דבר-מה. לא היה איש שיוכל להצטרף אליו לארוחת ערב מכיוון שהזמין את כל מכריו להצגת הבכורה ורובם הסכימו לבוא. הוא יכול לנסוע לעיר שכנה, כך חשב, לתור אותה ולחזור ברכבת הערב לקראת התשואות. אך הוא ידע שדבר לא יוכל להסיח את דעתו מתקוותיו. הלוואי שהיה בעיצומה של כתיבת ספר שאין הכרח לסיימו עד האביב, מועד תחילת פרסומו בהמשכים. הוא השתוקק לעבודה שקטה בחדר עבודתו באור הבוקר האפור הטורדני של החורף הלונדוני המסתנן מבעד לחלונות. הוא השתוקק לבדידות ולנחמה שבידיעה כי חייו אינם תלויים ברבים אלא בנאמנותו לעצמו.
לאחר היסוסים ודיונים רבים עם גוס ועם אלכסנדר, החליט כי ילך לתיאטרון הֵיימרקט כדי לראות את מחזהו החדש של אוסקר ויילד.5 הוא חש כי רק באופן הזה תיכפה עליו דממה בין שמונה ושלושים לעשר ארבעים וחמש. אחר-כך יוכל לעשות דרכו לתיאטרון סנט ג'יימס. גוס ואלכסנדר הסכימו עמו כי זאת התוכנית הטובה ביותר, התוכנית הטובה היחידה. מחשבותיו יהיו במקום אחר, לפחות לזמן-מה, והוא יוכל להגיע לתיאטרון סנט ג'יימס ברגע המשולהב בסוף המחזה או בסמוך לסופו.
כאשר התכונן לערב, חשב שזהו טיבו ומנהגו של העולם הממשי, העולם שממנו פרש בעבר, העולם ששיער השערות על אודותיו. כך מרוויחים כסף, כך מבססים מוניטין. המעשה כרוך בסיכון ובהתרגשות, בתחושת רִיק בקיבה, בפעימות לב מואצות, בדמיון משולהב מהאפשרויות העומדות לפניו. כמה ימים בחייו יהיו כאלה? אם המחזה הראשון, שהאמין כי יגרוף הון, יוכתר בהצלחה, יהיו ערבי הבכורה בעתיד נוחים יותר ומשולהבים פחות. אף-על-פי-כן, גם בהמתינו לכרכרה, לא חדל להצטער שאינו מתחיל עתה סיפור חדש שדפיו הריקים בשלים ומחכים לו, לכמוה לערב שומם שאין בו דבר לעשותו מלבד כתיבה. הרצון להסתלק מהכול פיעם בו בחוזקה בצאתו להיימרקט. הוא היה נותן את כל אשר לו כדי לקפוץ אל העתיד, שלוש שעות וחצי קדימה, לדעת את התוצאה, להתפלש בשבחים ובחנופה או לדעת את הגרוע מכול.
כאשר נסעה הכרכרה אל התיאטרון תקף אותו לפתע ייאוש עז, חדש, מוזר. יותר מדי, חשב, הוא מבקש יותר מדי. הוא אילץ את עצמו לחשוב על התפאורה, על התאורה הזהובה, על התלבושות, על הדרמה, על האורחים שנעתרו להזמנה ובאו, ואז חש רק תקווה והתרגשות. זאת היתה בחירתו, ומשהגשים אותה אל לו להתלונן. כשהראה לגוס את רשימת האנשים שימלאו את המושבים באולם וביציע הראשון, אמר לו גוס כי מקבץ כוכבים מפואר שכזה של אצילים ושל אנשי ספרות ומדע לא נראה מעולם בבית תיאטרון לונדוני.
מעליהם יהיו – הוא היסס וחייך, משום שידע כי לוּ כתב כעת, היה נעצר כדי למצוא את הנימה הנכונה – מעליהם יהיו, כיצד עליו לומר זאת? האנשים ששילמו כסף, הקהל האמיתי שעידודו ותשואותיו יהיו חשובים מן העידוד ומן התשואות של ידידיו. אלה האנשים, הוא אמר זאת כמעט בקול, שאינם קוראים את ספרַי, וכך נכיר אותם. העולם, הוא חייך בחלוף המשפט הזה במוחו, מלא בהם. אין הם חסרים לעולם חברים ומקורבים. הלילה, קיווה, יהיו האנשים האלה לצדו.
ברגע שהציב את רגלו על המדרכה מחוץ לתיאטרון היימרקט, התקנא באוסקר ויילד. באנשים שנכנסו לתיאטרון ניכרה חדווה קלת דעת והם נראו מוכנים ליהנות מכל רגע. הוא עצמו מעולם לא נראה כך, חשב, ולא ידע כיצד יעלה בידו לשאת את השעות האלה בקרב אנשים הנראים כה עולצים, כה קלי דעת, כה קלילים בהידורם, כה מלאים שמחה. בין כל הבאים לא היה ולוּ פרצוף אחד, לא זוג ולא חבורה, שנראו כמי שהיו נהנים מגי דומוויל. האנשים האלה השתוקקו לסוף שמח. הוא עיווה את פניו לזכר הוויכוחים עם אלכסנדר על סופו של גי דוֹמוויל, שלא היה שמח בדיוק.
עתה הצטער שלא הזמין לעצמו מושב בקצה שורה. מושבו היה מוקף אנשים, ובעלות המסך, כאשר החל הקהל לצחוק למשמע שורות שחשב לגסות ולמגושמות, חש את עצמו נתון במצור. הוא לא צחק ולו פעם אחת; הוא חשב שאין רגע מצחיק אחד, ויתרה מזו, אין רגע אמיתי אחד. כל שורה, כל תמונה הוצגו כאילו היתה האיוולת התגלמותה העילאית של האמת.לא הוחמצה ולו הזדמנות אחת להצגת חוסר שנינות כשנינות; הברור מאליו, הרדוד והחלקלק עוררו את הקהל לצחוק צוהל ולבבי.
אם בעל אידאלי היה רופס והמוני, הוא היה בבירור היחיד שחשב כך, וכאשר החלה ההפסקה הראשונה, חש תשוקה עזה לעזוב. אולם לאמיתו של דבר לא היה לו לאן ללכת. נחמתו היחידה היתה שלא היה זה ערב בכורה. לא היה שם קהל אופנתי, לא היה אדם המוכר לו ואף לא איש אחד שהכיר אותו. נחמתו הגדולה ביותר היתה שלא היה זכר לוויילד עצמו, לאיש הקולני, גדל הקומה והאירי כל כך, או לאיש מפמלייתו.
הוא תהה מה יכול היה לעשות בסיפור כזה. הכתיבה, שורה אחר שורה, לא היתה אלא חיקוי נלעג של כתיבה, פנייה אל פרצי צחוק נקלים, אל תגובות זולות. המעמד השליט המושחת נתפס באופן רדוד; מהלך העלילה היה מגושם; מבנהו של המחזה היה פגום. עם סיומו, חשב, לא יזכור אותו איש, והוא עצמו יזכור אותו רק בשל ייסוריו, בגלל המתח הפשוט, הצרוף, שגורם לו מחזהו המוצג במרחק הליכה קצרה משם. הדרמה שלו היתה על פרישׁוּת, חשב, והאנשים האלה לא פרשו ממאום. ברדת המסך, כאשר הם קראו לשחקנים לקוד קידות נוספות, הסיק מפניהם הסמוקות והשמחות כי אין להם תוכניות דחופות לתקן את דרכיהם.
כאשר חצה את כיכר סנט ג'יימס כדי לדעת מה עלה בגורלו, נדמתה לו ההצלחה השלמה של מה שראה כביסוסה של נבואת לב על ההתרסקות הצפויה לגי דומוויל ,והוא עמד מלכת בלב הכיכר, משותק מאימת האפשרות הזאת, פוחד להמשיך ללכת ולדעת עוד.
כעבור שנים שמע רמזים וקטעי דברים על מה שאירע. הוא לא גילה הכול, אך זאת ידע: חילוקי הדעות בין הקהל המוזמן לקהל רוכשי הכרטיסים שישב ביציע מעליו לא היו ניתנים לגישור, בדומה לפער שנפער בינו לבין הקהל שצפה במחזהו של אוסקר ויילד. נראה כי קהל רוכשי הכרטיסים החל לנוע ולזוע, להשתעל ולהתלחש, עוד בטרם הסתיימה המערכה הראשונה. במערכה השנייה הם צחקו כאשר מרת אדוארד סאקר הופיעה בלבושה התקופתי הגדול והכבד. משהחלו לצחוק, החלו ליהנות מגסותם. לא חלף זמן רב וצחוקם הפך לקריאות בוז.
כעבור זמן רב, רב מאוד, נודע לו מה התרחש כאשר אלכסנדר הגה את שורותיו האחרונות: "אלוהי, אני האחרון לבית דומוויל." מישהו ביציע צעק: "וטוב שכך, לעזאזל!" הם קראו קריאות גנאי ושאגו, וכשירד המסך ייללו וקראו קריאות בוז בשעה שהיושבים בקדמת האולם וביציע הראשון מחאו כפיים בהתלהבות.
בלילה ההוא נכנס לתיאטרון בכניסת הבימה, ופגש בבואו את מנהל הבימה, שהבטיח לו כי הכול מתנהל כשורה וכי המחזה הצליח. דבר-מה באופן האמירה דחק בהנרי לרצות ולחקור עוד, לדעת מה גודל ההצלחה ומהותה, אך בדיוק באותו רגע נשמעו התשואות הראשונות; הוא הקשיב, טעה ביללות הבוז וחשבן לתשואות שואגות. הוא הציץ באלכסנדר והבחין עד כמה צפוד ורציני היה בשעה שירד מן הבימה והמתין רגע בטרם חזר אליה לקידה נוספת. הוא קרב אל שולי הבימה, בטוח שאלכסנדר ושאר השחקנים חוגגים את ניצחונם. השריקות והשאגות, הוא עדיין האמין בכך, מבטאות התלהבות מיוחדת משחקן או שניים, ובוודאי מאלכסנדר.
הוא עמד והאזין, קרוב דיו אל הקלעים כדי שאלכסנדר יראה אותו ברדתו לאחר הקידה. לאחר מכן נאמר לו כי נשמעו קריאות רמות "מחזאי! מחזאי!" מפי ידידיו בקהל, אך הוא לא שמע אותן כיוון שלא היו רמות די הצורך. אלכסנדר שמע אותן, מכל מקום אמר לאחר מכן ששמע, ובראותו את המחזאי קרב אליו, פניו רציניות ומבטו קפוא, אחז בידו והוליך אותו באיטיות ובתוקף אל הבימה.
זה היה הקהל שדימה לעצמו במהלך ימי החזרות הארוכים. הוא דימה לעצמו שיהיה קשוב ונכון להתרגש. הוא דימה כי יהיה דומם ועגום. הוא לא הכין את עצמו לערבוביה כזאת של רעשים ושל נפנופים קדחתניים. הוא קלט את זה, מבולבל, ואחר-כך קד קידה. כאשר זקף את ראשו הבין את המתרחש לנגד עיניו. באולם וביציע שרקו רוכשי הכרטיסים וקראו קריאות בוז. הוא הביט סביבו וראה לגלוג ותיעוב. הקהל המוזמן עדיין ישב במקומו, מוחא כפיים, אך התשואות הוחרשו בִּגאוֹת קולות הגנאי הגסים שהשמיעו האנשים שלא קראו את ספריו מעולם.
השלב הקשה ביותר הגיע כעת – כאשר לא ידע מה לעשות, כאשר לא היה עוד מסוגל לשלוט בהבעת פניו, במבט האימה שלא היה מסוגל למנוע. כעת הבחין בפני ידידיו – סַרְגֶ'נט, גוס, פיליפ בֶּרְן-ג'ונס – עדיין מוחאים כף באבירות שווא אל מול צרחותיו של ההמון. דבר לא הכין אותו לכך. הוא ירד לאיטו מן הבימה. הוא לא התעכב לשמוע את נאומו של אלכסנדר, שנועד להרגיע את הקהל. הוא האשים את אלכסנדר על שהוביל אותו אל הבימה, הוא האשים את הקהל על קריאות הגנאי שלו, אולם יותר מכול האשים את עצמו על שהביא עצמו לכאן. לא היתה ברירה כעת, יהיה עליו לעזוב דרך דלת הבימה. הוא חלם חלומות רבים כל-כך על רגעי ההצלחה, שבהם יתערב בין אורחיו המוזמנים ויקשור עמם שיחה, מרוצה מכך שרבים מידידיו הוותיקים עדים להצלחתו בתיאטרון. עתה ילך הביתה וירכין את ראשו כמי שביצע פשע והוא צפוי למאסר.
הוא חיכה בין הצללים של ירכתי הבימה כדי שלא יצטרך לראות את השחקנים. כמו כן לא רצה לעזוב מיד כיוון שלא ידע את מי ממכריו הוא עלול לפגוש ברחובות המקיפים את התיאטרון. גם הוא גם מכריו לא יֵדעו מה לומר, כה גדולה וכה פומבית היתה תבוסתו. ידידיו ירשמו את הלילה הזה בדברי הימים של המאורעות שאין להזכירם, דפים שהקפיד כי שמו לא יופיע בהם. כעבור זמן-מה הבין שאין הוא יכול לבגוד בשחקנים; אל לו להיכנע לדחף הנורא להישאר לבדו באפלה, לנוס אל הלילה וללכת משם כאילו לא כתב מאום וכאילו הוא עצמו לא-כלום. יהיה עליו ללכת אליהם ולהודות להם; יהיה עליו להתעקש על כך שהסעודה שנועדה לחגוג את הצלחת מחזהו אכן תיערך. הוא ניצב באור העמום והכין את עצמו, חישל את עצמו, לדכא את דחפיו ואת מאווייו, יהיו אשר יהיו. הוא אִגרף את כפות ידיו ויצא לחייך ולקוד קידות ולדמות לעצמו שהערב שייך בכל תפארתו לשחקנים המוכשרים על-פי מיטב המסורת הדגולה של חיי התיאטרון הלונדוניים.
the-master.jpg

המשפחה הריקה

בקובץ סיפורים זה, כותב קולם טובין על משפחות: אלה שאנחנו נולדים בהן, ואלה שאנחנו מנסים, כמיטב יכולתנו, להקים לעצמנו. הוא כותב על נאמנויות סותרות, על הומוסקסואליות, על עזיבה ועל שיבה, על נקמנות ועל אבל. >>>

ברוקלין

החיים בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים באניסקורתי, עיירה קטנה באירלנד, לא צופנים בחובם אפשרויות גדולות. אייליש לייסי עדיין צעירה, אך היא כבר יודעת שלכשתסיים את הקורס לניהול חשבונות לא תהיה לה עבודה. >>>

אמהות ובנים

תשעה סיפורים על אהבה בין נשים וגברים שהם אמהות ובנים, ועל הרגשות, המתיחויות, ההחמצות, החשדות, המרווחים והשתיקות שעומדים ביניהם.
אמהות ובנים הוא אסופת הסיפורים הראשונה של קולם טויבין, מחשובי הסופרים הפועלים כיום באירלנד. >>>

 

אחת פחות אחת

ירח נמוך תלוי מעל טקסס. הירח הוא אִמי. הוא מלא הלילה, ובהיר מאור הניאון הבהיר ביותר; הענבר העצום שלו זרוע כתמים אדומים. אולי זה ירחַ האסיף, ירח הקוֹמַנצ'י. מעולם לא ראיתי ירח נמוך כל כך, מלא כל כך באורו העשיר, העמוק. >>>

כומר במשפחה

היא צפתה בשמים המתקדרים, המאיימים בגשם.
"בכל הימים האחרונים בכלל אין אור," אמרה. "זה היה החורף החשוך ביותר. אני שונאת את הגשם ואת הקור, אבל לא אכפת לי כשאין אור."
האב גרינווד נאנח והציץ בחלון.
"רוב האנשים שונאים את החורף," אמר. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית