הוא אמר לי: "הומר, צא משם!" לא זיהיתי את קולו מיד. פקחתי את העיניים; לא היה מה לראות, וחוץ מזה היה קר, רוח מקפיאת עצמות. לפני שנרדמתי שוב הספקתי לחשוב שאיני מרגיש עוד את כפות ידי. "הומר! אני יודע שאתה שם!" פקחתי שוב את העיניים; עדיין אין מה לראות, בקושי קו מטושטש, אי שם במרחב מולי, מין פס חיוור, בקצה, אבל בקצה של מה? ואז ריח, ריח חזק של משהו שזיהיתי בלי לתפוס מהו, וידי, רציתי להניע אותן, סוף סוף מצאתי אותן, קפואות. הן היו שקועות בתוך חומר אבקתי, דביק במקצת, מעין אבק שמנוני שהפיץ את אותו ריח יחיד במינו, מפולפל מעט, חריף. לאחר מכן התערבבו בו ניחוחות נוספים. תחילה ריח של מתכת, של ברזל ושל חלודה, ועימם, נישא עם משב הרוח המקפיא, ריחו של הבוקר, ניחוח השחר המפציע בחורש, תערובת של שרף, עלים יבשים, אדמה לחה, ריח שוקק חיים, מרענן כמימיו של מעיין. "הומר! חתיכת בן זונה!" הפעם עיני נותרו פקוחות. לא כל כך בגלל הקללה, שהרי לא הכרתי את אמי, אף כי ביקרתי מספיק פעמים בבית הבושת כדי לדעת שהבנות שנכנסות להיריון, אם אין להן רופא שיסייע להן בצנעה להיפטר מהתינוק בטרם נולד, נוטשות על פי רוב את עוללן על מפתן של דלת; ואמנם, בפתחו של בית נמצאתי, כמדומה, גם אני. לא פעם שאלתי את עצמי אם אמי הכירה את משלח ידו של וורף ביילי, בעליו של אותו צריף ישן שעל פניו מזדמן לי עדיין לעבור כשאני יורד לחוף. ו. ביילי, מפחלץ. ביילי יצא לגמלאות לפני זמן רב ומתגורר כעת סמוך לעיירה מונטריי, אבל השלט ממוסמר עדיין לגדר הכלונסאות של הגינה. מותר לקרוא לי בן זונה, כיוון שבסיכומו של דבר אין בכינוי הזה משום עלבון, והוא כמעט הוקרה לזו אשר הביאה אותי לעולם, שנשאה אותי ברחמה במשך תשעה ירחים ובעצב ילדה בן. אמי, אני חושב לפעמים, סבלה למעני כמו כל האמהות. אין זאת אלא שאהבו אותי. אבל הסיבה שהחזקתי את העיניים פקוחות היתה, שיכולתי לזהות סוף סוף את הקול. "אלייה?" "צא משם, זבל!" בהבזק של רגע התחוור לי המקום שבו נרדמתי. בדרך כלל אני יודע בדיוק היכן אני נמצא, לא בזה העניין. איש אינו מכיר את הגבעות ואת היער טוב ממני, שבילה כאן את כל חייו, או לפחות את מרביתם, וכאשר ילד או אדם זר מאבדים את דרכם ביער אני הוא זה שהשריף מזעיק, בתנאי שהוא יודע היכן למצוא אותי. כך או אחרת, אני חי את חיי בתקווה נצחית שילד או מבקר מזדמן יתעו ביער; קורה שאני מעולל מעללים שהשריף מגדיר כעברות או כמעשי חבלה, על פי רוב שלא במתכוון, אבל לפעמים, יש להודות, ביודעין. אז אני פועל מתוך איזה דחף זדוני אשר פוגע קודם כול בי עצמי. ממש כאילו באחת המכמונות שבגופי טמון לו כיס של רוע, מְכל המתמלא טיפין טיפין במהלך שבועות וחודשים, עד שלבסוף הוא עולה על גדותיו. הדימוי הזה אינו שלי אלא של הכומר פואוץ', אשר נהג בעודו בחיים לשבץ אותו בדרשות ימי ראשון שלו. איני חדל לקוות שמישהו יתעה ביער או יימלט אליו, מפני שאני יודע שכאשר השריף יפנה אלי לא תהיה לו ברירה אלא להעלים עין מתעלולי האחרונים. המכשול היחיד לעסקת החליפין הוא, שמרבית הזמן אני הוא מי שאחריו מחפש השריף על שום אחד ממעשי השטות שביצעתי, ושבשלו עלי להתחמק ממנו. מבחינה זו ההיכרות העמוקה שלי עם היער על משעוליו, נחליו ונקיקיו, מאגרי המים וגושי הבתים העתיקים והנשכחים שבו, היא ברכה וקללה כאחד. אני צייד יוצא מן הכלל ונמלט מקצועי ללא מתחרים. יתרה מזאת, מאחר שאיני מנהל רשימה מדויקת של עברותי וקורה שהן פורחות מזיכרוני, עשיתי לי הרגל לעמוד הכן בכל שעה משעות היממה. כדי למצוא את האיש שלו, על השריף למצוא תחילה אותי. מטעם זה, בה-בעת שאני שומר על מרחק אני זוקף את אוזני, וכאשר אני שומע על אדם שברח או איבד את דרכו, אני עצמי יוצא לחפש אחר השריף – משימה שאין פשוטה ממנה בהתחשב בעובדה הברורה, שבקהילה כולה אין איש שקל לבלוש אחריו יותר מאשר השריף. כשאלייה קרא לי בן זונה ותפסתי שהוא זה שמדבר אלי, התחוור לי שנרדמתי בתוך התוף של מכונת הכביסה התעשייתית הישנה שפירקנו לחתיכות שבועות אחדים קודם לכן במגרש הגרוטאות של פאראגו. התוף הזה היה בעצם חלום על נפחייה. במשך שנים תכנן אלייה להקים נפחייה במחסן שלו. הוא שוחח על כך עם כולם, וכולם התייאשו ממנו לבסוף, כיוון שאלייה, ממקום מושבו על השרפרף שבלב החצר, מול המחסן שלו, הרבה לדבר על הנפחייה שהוא עומד לפתוח ושתתחרה בנפחייה של האחים פלינק, אבל ככל שדיבר עליה, כך מיעטו האנשים להאמין ברצינות כוונותיו, וברבות הימים הצטמצם קהל המאזינים של אלייה לקומץ נבחר של שומעים. ואילו אלייה רתח מכעס על כל אותם אנשים שנלאו לשמוע אותו מדבר על התוכניות שלו ושצפצפו עליו בגלוי, עד כדי כך שהנפחייה של אלייה הפכה במחוז לסמל כמעט של חלומות שלעולם אינם מתגשמים.
אני לא יודע כמה זמן נשארתי יושב כך על המדרון, בין כל אותם דברים, נראים או סמויים, שחגו סביבי ונכרכו זה בזה, קמטי קרום האדמה, קילוח העסיס, הניחוחות של הטחב, של האדמה, של השמש על עורי, של זיעתי, של הטבק, של השרכים, של קליפת האדמה החמימה, נשימתי, מחשבותי,
>>>
