מתוך יאן אָפֶּרי פאראגו

אני לא יודע כמה זמן נשארתי יושב כך על המדרון, בין כל אותם דברים, נראים או סמויים, שחגו סביבי ונכרכו זה בזה, קמטי קרום האדמה, קילוח העסיס, הניחוחות של הטחב, של האדמה, של השמש על עורי, של זיעתי, של הטבק, של השרכים, של קליפת האדמה החמימה, נשימתי, מחשבותי, הזבובים, אינספור הרשמים החמקמקים שרפרפו בתוכי ככנפי פרפר הלילה כנגד שמשת החלון. זה היה מעין ריקוד קליל ועליז, מעגל שבו כל תחושות תבל אוחזות ידיים ומסתחררות לצלילי תזמורת כפרית קטנה, והנה הייתי כבר מזמזם את לחן מתיישבי האזור הראשונים, החלוצים החסרי-כול, האיכרים משוללי האדמה שמביטים בעיניים כלות, הפרוצות, הנוכלים, המשולהבים למיניהם והמטיפים, אותו שיר שתושבי פאראגו נהגו לשיר בימות חג המנקדים את לוח השנה:

Far away, long ago
Farrago

Far away, long ago
I`ll be missin' Farrago

Somethin's a' singin'

Somethin's a' cryin'
Somethin's a' callin'
Far away, long ago

But soon I'll come whistlin'
My heart full and brimmin'
Yes you'll soon see me runnin'
Up the road I'll come flyin'

Home to Farrago
To Farrago

פאראגו (ההתחלה)

הוא אמר לי: "הומר, צא משם!" לא זיהיתי את קולו מיד. פקחתי את העיניים; לא היה מה לראות, וחוץ מזה היה קר, רוח מקפיאת עצמות. לפני שנרדמתי שוב הספקתי לחשוב שאיני מרגיש עוד את כפות ידי. >>>

גירסה להדפסה