בית

בבל , , 15/9/2019

                           

 

עמרי הרצוג שפת הזעם והכאב: קריאה במכתביה של לואיז כהן

מתוך הכיוון מזרח גליון מס' 12

מה לי וללואיז כהן? דבר לא, הייתה אולי עונה. במפגש בינינו פעורה תהום בלתי-עבירה של זהויות ושל משמעויותיהן: צעיר ומבוגרת, גבר ואישה, אשכנזי ומזרחית, לבן ושחורה. וכל אלו חוצבים את התהום העמוקה ביותר, של מוּטַב ושל חסרה, וגם של מואשם ומאשימה. האם כתיבה יכולה לחפות, לגשר, להשלים, להסביר, לפייס? שום אתיקה של קריאה לא תוכל לשקר ולענות הן, משום שבפיוס נעוץ ניכוס, ובהבנה רוחשת ההתנשאות ומתבטלת האחריות. כל שנותר הוא הפצע, שותת ומכאיב, שמפריד בינינו: בין מי שבכל משפט שהיא רושמת הפצע מתאחה ונפער מחדש, ובין מי שמביט אל הכאב כשם שמביטים אל כאב: במורא ובתנועה בלתי רצונית של הדיפה.  

כעת אני קורא את זעמה ואת כאבה בצרור של מכתבים ששלחה במהלך השנים לראשי-ממשלות ושועי-עולם, שרי-חינוך ומנהלי-מוסדות. ובכל אחד מהם, באופן כפוי ונואש, נפרט סיפור החיים לרשימה של אסונות, דוויים ומכאובים. היא כותבת: "אלמליח נער בגיל 13 ישב מול המחשב פתאום המסך השחיר. פקיד דפק בדלת אמר לו הפסקתי החשמל יש לכם חוב הנה התראה. הילד כתב לאמו: אני מהווה נטל עלייך. נכנס לארון תלה את עצמו. האם אומללה חד-הורית בדרכה מהעבודה שילמה לחברת החשמל. איבדה בנה יחידה. מי קרא על ילד התאבד בכל רחבי העולם יואיל לכתוב לי".    הנה הרגע שבו הכתפיים מתרחבות על-מנת לשאת את צער-העולם כולו, צער הילדים והאמהות כולם, והשפה מתרחבת אִתן עד שהיא מאבדת את כיסוי ההסוואה הכוזב שהיא נושאת עמה תמיד: מראית-העין של האמת ושל התיקון. ברגע הזה אין זה משנה אם מציאות או בדיון היא מדובבת. את התנועה הפיזית הזו, של נשיאת הצער כולו על הגוף, מילים לא יוכלו להכיל, ושום פקיד, רם-מעלה ככל שיהיה, לא יוכל לחלוק בה או להקל עליה. ובכל זאת, המכתבים ממשיכים להישלח; הזעקה ממשיכה שלא להישמע במכתבים שמעולם לא נקראו, או שנפטרו בניד-ראש של ספקנות וגיחוך. כאשר הכאב הופך להיות חיים שלמים, הצעקה היא הדיבור היחיד שנותר לכואב, ונוכחותם של עדים בטלה לעומתו. וכשאני קורא את המכתבים והרשימות, תיעוד מדוקדק של עוולות, הסיפור של לואיז כהן נפרט אל הפיזיות של הגוף, של גופה שלה, שתודעת חיים שסטו ממסלולם מצלקת אותו ומענה אותו. כיצד אוכל לדמיין את כאבה, כאשר הדמיון הוא אויבו של הכאב? לא ניתן לדמיין כאב כאשר אנו לא חשים בכאב, ולא ניתן לדמיין דבר כשאנו חשים בו. בזמן התרחשותו, הכאב מנצח את התרבות ואת הפוליטיקה, ואת השפה שמכוננת את השניים. כאשר הכאב נוכח באופן מוחלט בעבור הכואב, ממלא את עולמו ולא מותיר דבר, הוא גם דורש לבטא את הפער הגדול ביותר שהנפש האנושית יכולה לדמיין; הוא מציב גבול קשיח, בלתי חדיר, בין התודעה הגופנית של העצמי לבין המציאות של "האחר", כלומר של זה שלא יכול לדמיין אותה; בין מה שהוא מציאותי מעבר לכל ספק (הכאב שלי) לבין מה שהוא תמיד מוטל בספק (כאבו של האחר). ולואיז כהן הייתה אולי מתקנת אותי: בין הכאב המזרחי לבין הספק האשכנזי. 

אי-שוויון, חטיפת ילדים, השפלה, פשע, רמיסה: חווית-הכאב של לואיז כהן שואבת את כוחה מחוסר היכולת לחלוק בה או למעֵן אותה. בשל-כך, מלאכת הכתיבה שלה אינה נשלמת לעולם, ושפתה אינה מספקת על מנת לתאר, להסביר, להוכיח. השפה היא האויב של הגוף הכואב, והכאב לא רק מתנגד לה אלא הורס אותה בזמן התרחשותו; הוא מצלק אותה בפערים, בחזרות, בעיכובים וברווחים. בקדחתנותו שאינה נותנת מנוח, הכאב מחייב את הרווחים, אך גם מאוים על ידיהם, משום שהם מזמינים את הרדיפה של מה שנשכח ונעלם, של מה שמאיים על השפה ומטיל עליה טרור. זו הסיבה ששפת-הכאב מייצרת תמיד מצוקה אצל נמעניה ־ וזו גם הסיבה שהיא מודרת באופן עקבי ושיטתי מנמעניה, נציגי מוסדות השיח הלאומי, המוסדי, הרפואי, החינוכי, ששוללים את הכאב וחרדים ממנו.

"בריונים התפרצו לכיתה בביתי שברו שמשה כסאות קרעו ספרים מחברות צעקו 'הפסיקי לכתוב!'", מספרת לואיז כהן לגולדה מאיר, כלומר לאף-אחד, לממסד שלעולם לא יוכל להקשיב. ואולי בשל-כך, הזעקה המושתקת שלה אינה מאפשרת להטליא את הפצע או לחטאו; בוודאי לא למחול עליו. הפצע השותת מגדיר את לואיז כהן, את המציאות שאליה נקלעה כשהיגרה מעיראק לישראל. ולמולו, כל שניתן לעשות הוא להמשיך לזעוק, ו"בנחישות אין-סופית לספר על פשעי אשכנז הרודים במזרחים במדינת-היהודים".   

"הן על סף התאבדות את, כבודך מתפצל", כותבת לואיז כהן לגולדה מאיר, ואין זה ברור אם כוונתה למדינת-היהודים או לעצמה-גופה. היא אומרת: מי שפצע אותי וגופי הפצוע חד הם; גופי דובר את לשונו וסיפורו חקוק על גבי גופי. הנה שאלתי מה לי, שגופי אינו שותת כך, וללואיז כהן? הפצעים שלא חוויתי חקוקים על גופה, ועיוורוני פקוח לכאבה. 

eastward12.jpg

לואיז כהן לכבוד ראש הממשלה גב' גולדה מאיר!

"...אנו רוצים לחזור לעיראק. עשרים שנה סבלנו חרפת רעב, הניחו לנו לצאת מישראל. אם תהיי כה אכזרית ולא תשחררי את בני אעזוב את ישראל בלעדיו אבקש מאומות העולם לפעול לטובתו." מתוך גליון מס' 12 של כתב העת "הכיוון מזרח". >>>

ורד נסים נרקיס זקוף

 

הצביעות והעצבנות

על שניים מהספרים הבולטים של יוצרים אפריקאים שתורגמו בשנה האחרונה לעברית ועל אופן שבו ההוצאה הישראלית בוחרת לשקף את הסיפור הזר על־מנת להזמין לתוכו את קוראיו.
מתוך גליון 10 של כתב העת "הכיוון מזרח" המוקדש לפוסטקולוניאליזם אפריקאי. >>>

דין וחשבון לאקדמיה

על מבעד לחזותי: מעשה באמנות שמתקיפה חיבורים, 1917—2008 למיכל היימן >>>

 

תנועת אחותי למען נשים בישראל לאחותי

מה פירוש להיות אישה מזרחית בתרבות המציבה אותך בשולי החברה? מה המשמעות של השמעת קול נשי מזרחי ונקיטת פעולה לשינוי המציאות הישראלית, שבה נשים מזרחיות מודרות מן המרכז הפוליטי, החברתי והכלכלי? כיצד אפשר לשנות את סדרי העדיפויות בחברה שבה אנו חיות ושבה מתעצבת >>>

הכיוון מזרח גליון מס' 10

אלי פטל דיוקן שלילי

אלה שוחט על חיקוי ואמנות החטיפה

בעקבות עבודתו של יגאל נזרי "טייגר".
בגווני חום, חתוכה בגיזרה של נמר שהופשט מעורו ותחומה בקצותיה בסרט תכלת - העבודה עשויה משמיכת ילדות של האמן שעליה מופיע דימוי של נמר חי הפורץ מתוך רקע של ג'ונגל. השמיכה היא חתיכה - פשוטה כמשמעה - של התנסות מזרחית. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית