בית

בבל , , 20/11/2017

                           

 

דניאל1,1

מתוך מישל וולבק אפשרות של אי

"ומה אפוא עושה חולדה עירנית? מרחרחת".
ז'אן דידייה - ביולוג.

הרגעים הראשונים של הייעוד שלי כליצן – הם לא יוצאים לי מהראש! הייתי אז בן שבע עשרה, ועבר עלי חודש אוגוסט אפרורי למדי במועדון All inclusive בטורקיה. זו היתה, אגב, הפעם האחרונה שנאלצתי לנסוע לחופשה עם ההורים. האחות המפגרת שלי – היא היתה אז בת שלוש עשרה – וכבר התחילה להדליק את כל הגברים. זה היה בארוחת בוקר; כמו בכל בוקר נוצר תור לחביתה המקושקשת שהנופשים כנראה אהבו במיוחד. לידי, אישה זקנה אנגלייה (יבשה, מרושעת, מהסוג שמפחלץ שועלים בשביל לקשט את הסלון), שכבר לקחה לעצמה מנה נכבדה של ביצים, חטפה בלי להסס את שלוש הנקניקיות האחרונות שקישטו את מגש המתכת. השעה היתה חמישה לאחת עשרה, לקראת סוף שעות ההגשה של ארוחת הבוקר, ונראה היה שאין שום סיכוי שהמלצר יגיע עם עוד נקניקיות. הגרמני שעמד בתור אחריה קפא במקומו; המזלג שהושיט לעבר נקניקייה נעצר בחצי הדרך באוויר, וסומק של עלבון התפשט על פניו. הוא היה גרמני ענק, בריון, מעל שני מטר, מאה וחמישים קילו לפחות. לרגע חשבתי שהוא עומד לנעוץ את המזלג בעיניים של הזקנה, או לתפוס אותה בצוואר ולרסק לה את הראש על המגש החם. היא, כאילו כלום לא קרה, באותו אגואיזם סנילי שכבר לא מודע, שמאפיין קשישים, דידתה בחזרה לשולחן שלה. הגרמני בלע את הרוק – הרגשתי שהוא בולע הרבה רוק – אבל הבעה רגועה שבה לאט לאט אל פניו והוא הסתובב בעצב, בלי נקניקיות, ושב אל חבריו לשולחן.
בעקבות התקרית הזאת כתבתי מערכון קצר, שסיפר על מהפכה עקובה מדם במועדון נופש, שהטריגר שלה היה בפרטים הקטנטנים המנוגדים לנוסחה ll inclusivea: מחסור בנקניקיות בארוחת הבוקר, ואחריו תוספת תשלום למיני-גולף. כבר באותו ערב הצגתי את המערכון בְּערב שנקרא "יש לך כישרון!" (המופע, ערב אחד בשבוע, היה מורכב מקטעים שהציגו הנופשים במקום צוות הבידור); אני שיחקתי את כל התפקידים, סולל לי ככה את דרכי ל-one man show, הדרך שהלכתי בה לכל אורך הקריירה שלי. כמעט כולם הגיעו למופע שאחרי ארוחת הערב. לא היה כל כך מה לעשות עד לפתיחת הדיסקוטק; והקהל כבר מנה שמונה מאות איש. ההופעה שלי זכתה להצלחה גדולה; רבים צחקו עד דמעות, ומחיאות הכפיים היו סוערות. באותו ערב בדיסקוטק סיפרה לי בחורה נאה עם שיער חום בשם סילבי, שנורא הצחקתי אותה ושהיא אוהבת בחורים עם חוש הומור. סילבי היקרה. ככה אבדו בתולי, וככה הוכרע הייעוד שלי.
אחרי בחינות הבגרות נרשמתי לבית ספר למשחק; העברתי שם כמה שנים לא מרשימות במיוחד, שבמהלכן הלכתי ונעשיתי מרושע יותר ויותר, וגם, כתוצאה מכך, בוטה יותר ויותר. ההצלחה, בתנאים אלה, לא איחרה לבוא – בקנה מידה שהפתיע אפילו אותי. התחלתי במערכונים קצרים על משפחות מפורקות, על עיתונאים ב"לה מונד", על הבינוניות של המעמד הבינוני באופן כללי – הצלחתי מאוד עם גילויי עריות של אינטלקטואלים באמצע הקריירה עם בנותיהם או עם כלותיהם, שהולכות עם הפופיק בחוץ וחוטיני שמבצבץ מהמכנסיים. בקיצור, הייתי נועץ מבט חד ונוקב במציאות העכשווית; השוו אותי רבות לקומיקאי פייר דפרוג'. השקעתי את כל כולי במופע היחיד, ומפעם לפעם הסכמתי להתראיין בתוכניות טלוויזיה שהייתי בוחר לפי הרייטינג הגבוה שלהן ובינוניותן הכללית. הקפדתי תמיד להדגיש את הבינוניות הזאת, אבל בצורה מעודנת: כדי שהמנחה יחוש מעט מאוים, אך לא יותר מדי. בקיצור, הייתי מקצוען אמיתי; רק קצת מזויף. לא הייתי היחידי.
אני לא מתכוון לומר שהמערכונים שלי לא היו מצחיקים; הם דווקא כן היו מצחיקים. ובאמת הייתי נועץ מבט חד ונוקב במציאות העכשווית. פשוט היה נדמה לי שזה דבר כל כך אלמנטרי, שנשארו כל כך מעט דברים במציאות העכשווית שניתן לנעוץ בהם מבט נוקב: כל כך פישטנו, הגזמנו, פרצנו גדרות, ניפצנו פרות קדושות, תקוות שווא, שאיפות מזויפות; נשאר כל כך מעט, באמת. מבחינה חברתית, היו עשירים והיו עניים, וביניהם כמה גשרים רעועים – הסולם החברתי, נושא שהיה מקובל ללגלג עליו; אפשרות סבירה יותר היתה פשיטת רגל. מבחינה מינית היתה חלוקה בין מי שמעוררים תשוקה ומי שבכלל לא: מנגנון פשוט למדי, עם כמה סיבוכים אפשריים (הומוסקסואליות וכולי), אבל שאפשר בקלות לסכם אותו במונחים של גאווה ותחרות נרקיסיסטית, שאותן כבר היטיבו להגדיר גדולי המורַליסטים הצרפתים שלוש מאות שנה קודם לכן. היו גם, כמובן, האנשים הטובים שעובדים, שמבצעים בפועל את ייצור הסחורות ומקריבים את עצמם למען ילדיהם – בצורה קצת קומית, או אולי אפילו פתטית (אבל אני הייתי קומיקאי לפני הכול); אלה שחסרים כל חן בנעורים, כל שאפתנות מאוחר יותר, והם עניים תמיד, ובכל זאת מזדהים בכל לבם, ואפילו לפני כולם ובכנות מוחלטת, עם ערכים של יופי, של נעורים, של עושר, של שאפתנות ושל מין. הם מהווים מעין חוט מקשר. כל אלה לא יכלו, ואני אומר את זה בצער, להוות נושא כלשהו, ובכל זאת הכנסתי כמה מהם למערכונים כדי לגוון, כדי לתרום לאפקט המציאות; אבל התחיל להימאס לי ברצינות. והכי גרוע – שהחשיבו אותי להומניסט; הומניסט  חורק, אבל הומניסט. הנה, למען התמצאות כללית בחומר, דוגמה לבדיחה מהמופע:

"- אתה יודע איך קוראים לשומן שמסביב לנרתיק?
- לא.
       -  אישה."

אז כן, הייתי מצליח להכניס דברים כאלה ועדיין לקבל ביקורות טובות ב"אֵל" וב"טֵלֵרמה". נכון שכניסתם לשוק של קומיקאים צפון-אפריקאים נתנה תוקף חדש לגלישה לבדיחות שוביניסטיות, ושלמעשה גלשתי בחן רב; פליטות פה קלות פה ושם, הכול בשליטה. בסופו של דבר היתרון הגדול בלהיות בדרן, ומעבר לזה בגישה הומוריסטית בחיים בכלל, הוא שאפשר להתנהג כמו מניאק בלי שאף אחד יגיד מילה, ואפילו להרוויח לא רע מהגועל של עצמך, בתחום המין כמו בתחום הכספי, וכל זה באווירה אוהדת.
ההומניזם המשוער שלי נשען בעצם על בסיס די רעוע: איזו אמירה לא חד-משמעית על מוכרי סיגריות, והתייחסות לגופותיהם של המהגרים הכושים הלא-חוקיים שנפלטו לחופי ספרד, הספיקו כדי להוציא לי שם של שמאלן ושל אחד שמגן על זכויות האדם. שמאלן, אני? מדי פעם הצלחתי להכניס למערכונים שלי כמה אלטר-גלובליסטים, צעירים יחסית, בלי שייראו מיד אנטיפתים; מדי פעם נכנעתי לסוג מסוים של דמגוגיה: הייתי, אני חוזר ואומר, מקצוען אמיתי. חוץ מזה, גם היה לי פרצוף של ערבי, מה שמאוד עוזר; הדבר היחיד שנשאר לשמאל בשנים האלה היה האנטי-גזענות, או יותר נכון הגזענות כלפי לבנים. באמת לא הבנתי מאיפה בא לי כזה פרצוף ערבי, שרק הלך ונהיה מובהק יותר עם השנים: אמא שלי היתה ממוצא ספרדי ואבא שלי, ככל שידוע לי, מחֵבל בְּרֵטַן. לאחותי, לדוגמה, השרמוטה הקטנה, היתה ללא ספק חזות ים-תיכונית, אבל היא לא היתה שחומה אפילו חצי ממני, והיה לה שיער חלק. בהחלט היה מקום לתהות: האם אמי היתה נאמנה לחלוטין? או שמא אבי הביולוגי היה איזה מוסטפה? ואולי אפילו – אפשרות נוספת – יהודי? Fuck with that: ערבים הגיעו להופעות שלי בהמוניהם; וגם יהודים אגב, אף על פי שקצת פחות, וכל האנשים האלה קנו כרטיסים ושילמו מחיר מלא. אנחנו מוטרדים מאוד מנסיבות המוות של עצמנו, אין ספק; מנסיבות ההולדת שלנו, קצת פחות.
ואשר לזכויות האדם, ברור שהן לא הזיזו לי את קצה הביצה השמאלית; בקושי הצלחתי להתעניין בזכויות הזין שלי.

בתחום הזה, המשך הקריירה שלי אישר פחות או יותר את ההצלחה הראשונה במועדון הנופש. לנשים באופן כללי חסר חוש הומור, ולכן הן כוללות את חוש ההומור בתכונות הגבריות; כך שלא חסרו לי הזדמנויות לשים את האיבר שלי באחד הנקבים המתאימים, לכל אורך הקריירה שלי. במציאות, לא היה בחדירות הללו שום דבר זוהר: נשים שמתעניינות בקומיקאים הן בדרך כלל נשים קצת מבוגרות, בסביבות גיל הארבעים, שמתחילות להרגיש שהעסק עומד להידרדר. לחלקן היה תחת גדול, לאחרות ציצים נפולים, ולפעמים שניהם. בקיצור, לא היה בהן שום דבר מעמיד זין; וכשהזקפה נחלשת, ברור שהעניין פוחת. הן גם לא היו ממש זקנות; ידעתי שבסביבות גיל חמישים הן יחפשו שוב דברים מזויפים, מרגיעים וקלים – שאגב הן לא ימצאו. בינתיים, יכולתי רק לאשר להן – לא שרציתי, תאמינו לי, זה אף פעם לא נעים – את ירידת הערך הארוטי שלהן; יכולתי רק לאשר להן את החששות הראשונים שלהן, ולטפטף להן, בניגוד לרצוני, השקפת עולם נואשת על החיים: לא, שום בשלוּת לא חיכתה להן, אלא סתם זיקנה; שום פריחה מחודשת לא ציפתה להן בסוף הדרך, אלא רק תסכול וסבל, בהתחלה במנות קטנות ומהר מאוד במנות בלתי נסבלות; זה לא היה כל כך בריא, כל זה, לא כל כך בריא. החיים מתחילים בגיל חמישים, נכון; אלא שהם נגמרים בארבעים.

michel et clement.jpg

ללא כותרת

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית