מתוך להישאר בחיים

   במאי 1968 הייתי בן עשר. שיחקתי בגולות, קראתי חוברות קומיקס של פיף הכלב; החיים הטובים. מ"אירועי 68" אני זוכר רק דבר אחד, אבל בבירור: דודני ז'אן-פייר היה אז בכיתה י"א בתיכון של הפרבר רנסי. התיכון נראה לי אז (וחוויה שנזדמנה לי לימים רק אישרה את התחושה הראשונית הזאת, הגם שהוסיפה לה ממד מיני כאוב) מקום גדול ומפחיד, שבו נערים מבוגרים ממני לומדים בעקשנות מקצועות מסובכים כדי להבטיח לעצמם עתיד מקצועי. ביום שישי אחד, אינני יודע מדוע, התלוויתי לדודתי כדי להמתין לבן-דודי שיסיים את השיעור. באותו יום החלה בתיכון של רנסי שביתה לא-מוגבלת. החצר, שציפיתי לראותה מתמלאת במאות נערים טרודים, היתה שוממת. אי אלו מורים התהלכו ללא מטרה בין שערי הכדור-יד. אני זוכר שבזמן שדודתי ניסתה לאסוף פירורי מידע לגבי השביתה, שוטטתי במשך שעה ארוכה בחצר הזאת. שלווה מוחלטת שררה בה, דממת מוות. זה היה רגע מופלא.

   בספטמבר 1986 הייתי בתחנת הרכבת של אביניון, בעיצומו של יום נאה. עקב הסתבכויות רגשיות, שלסיפור אין שום חפץ בהן, הייתי חייב – לפחות כך חשבתי – לעלות על רכבת TGV לפריז. לא ידעתי שפרצה שביתה בכל רשת הרכבות SNCF. וכך התפקוד הרצוף של החליפין המיני, של ההרפתקה ושל הלאות נקטע באחת. ביליתי שעתיים בישיבה על ספסל, מביט במסילות הברזל השוממות. רכבות TGV ניצבו דוממות על המסילות הצדדיות. יכולת לחשוב שהן שם זה עידן ועידנים, שמעולם לא נסעו. הן פשוט היו שם, דוממות. פיסות מידע הועברו בלחש בין הנוסעים; פשטה אווירה של קבלת דין, של אי-ודאות. זו היתה יכולה להיות המלחמה, או קץ העולם המערבי.
   עדים ישירים ל"אירועי 68" סיפרו לי לימים שזאת היתה תקופה נפלאה, שבה אנשים פנו זה אל זה ברחוב, שבה הכול נראה אפשרי; אני יכול לדמיין זאת. אחרים רק ציינו שהרכבות לא נסעו, שאי אפשר היה להשיג דלק; אני מניח שכך היה. אני מוצא קו משותף בין כל העדויות האלה: באורח פלא, מכונה אדירת ממדים ומעיקה חדלה לפעול במשך ימים אחדים. היתה ספקנות, היתה אי-ודאות; נוצרה השהייה, ושלווה כלשהי פשתה במדינה. מובן שלאחר מכן המכונה החברתית שבה לנוע ביתר מהירות אפילו, ביתר אכזריות אפילו (ומאי 68 רק שבר כללי מוסר אחדים שבלמו עד אז את התפקוד הרעבתני שלה). ובכל זאת היה רגע של הפוגה, של היסוס; רגע של אי-ודאות מטאפיזית.               
  

קרוב לוודאי שמטעמים אלה בדיוק, ברגע שמתקבל רושם של תקלה, תגובת הציבור להפסקה הפתאומית בתפקוד רשתות העברת המידע רחוקה מלהיות שלילית בלבד. אפשר להיווכח בתופעה זו כל אימת שמערכת ההזמנות הממוחשבת מתקלקלת (דבר שכיח למדי): עם היוודע דבר קיומו של השיבוש, או ביתר דיוק ברגע שהפקידים מחליטים להשתמש במכשירי הטלפון שלהם, ניכרת בקרב אותם משתמשים תחושת אושר כמוס; כאילו הגורל העניק להם הזדמנות לנקום נקמה ערמומית בטכנולוגיה. בדומה לכך, כדי להבין מה הציבור באמת חושב על הארכיטקטורה שבתוכה משכנים אותו, די להתבונן בתגובתו כאשר מוחלט להפיל אחד מאותם בנייני-רכבת רבי קומות שנבנו בפרברים בשנות השישים: רגע של אושר, זך מאוד ואלים מאוד, הדומה לתחושת שיכרון המתעוררת בעקבות שחרור בלתי צפוי. הרוח השוכנת באתרים האלה היא רעה, לא-אנושית, עוינת; זוהי רוח של ממסרה מתישה, חסרת רחמים, מואצת והולכת; הכול חשים בה לבסוף, ומייחלים לחורבנה. 

   הספרות עומדת בכול, מסתגלת לכול, היא מפשפשת באשפה, מלקקת את פצעי הצער. שירה פרדוקסלית, שירת החרדה והמועקה, יכלה אפוא להיוולד בבטן ענקי הסופרמרקט ובנייני המשרדים. השירה הזאת אינה עליזה; נבצר ממנה להיות כזאת. השירה המודרנית שוב אינה מיועדת להקים "בית להוויה" היפותטי, בדיוק כפי שהארכיטקטורה המודרנית שוב אינה מיועדת להקים אתרי מגורים; משימה זו תהיה שונה בתכלית מהמשימה שתכליתה להגדיל את כמות התשתיות להעברת המידע ולטיפול בו. המידע – מוצר שהוא שארית של אי-קביעות – מנוגד למשמעות כשם שהפלסמה מנוגדת לקריסטל; חברה שהגיעה לדרגת חימום-יתר אינה בהכרח מתפוצצת, אלא מתבררת כמי שאינה מסוגלת לייצר משמעות, הואיל וכל האנרגיה שלה נשלטת בידי תיאור אינפורמטיבי של התמורות האקראיות החלות בה. אף על פי כן כל אדם מסוגל לייצר בעצמו מעין מהפכה קרה אם יתמקם למשך רגע מחוץ לשטף המידע-פרסומת. קל מאוד לעשות זאת; מעולם לא היה קל יותר להתמקם, ביחס לעולם, בעמדה אסתטית: די לפסוע צעד אחד הצדה. ואפילו הצעד הזה, בסופו של דבר, אינו דרוש. די לציין זמן של הפוגה; לכבות את הרדיו, לנתק את הטלוויזיה; ולא לרכוש יותר כלום, לא לרצות לרכוש יותר כלום. די לא להשתתף יותר, לא לדעת יותר; להשהות לזמן-מה כל פעילות מנטלית. די לדמום, פשוטו כמשמעו, במשך שניות ספורות. 

מתוך ספרו של מישל וולבק "להישאר בחיים: שיטה". הספר, שמאגד טקסטים קצרים, סיפורים ומסות, יראה אור השנה ביחד עם הרומן הרביעי של וולבק, "אפשרות של אי".

דיוקן עצמי בנסיעה / מישל וולבק

המפה והטריטוריה

כשז'ד מרטן נסע לאירלנד לפגוש את מישל וולבק כדי לשכנע אותו לכתוב הקדמה לקטלוג התערוכה השנייה שלו, סדרת "המקצועות הפשוטים", הוא היה אמן כמעט נשכח. >>>

לצאת מהמאה העשרים

העולם הוא בגודל בינוני.
(...)
שום דבר בעולם הזה לא יפה יותר מאשר הערפל העולה מעל הים.

בספר זה מכונסים טקסטים שכתב מישל וולבק בין הרומן "החלקיקים האלמנטריים" (1998) ובין הרומן "פלטפורמה" (2001). >>>

אפשרות של אי

מי מביניכם ראוי לחיי נצח?

דניאל הוא קומיקאי ציני שעשה קריירה מטאורית מבדיחות מרושעות ונבזיות על מין, מוצא, דת וגזע.
סיפור החיים שלו הוא רדיפה אחר אהבה, מין ונעורים, ובריחה מהשיעמום, מהבדידות ומהזיקנה. >>>

פלטפורמה

על גברים מאירופה ונשים מתאילנד, על תעשייה, תיירות, מין, תקשורת, כלכלה, אהבה, פוליטיקה. וולבק ממשיך לתעד את שקיעתו של האדם המערבי ומוסיף לקטלוג ההבלים של ההוה שלל מפגשים בלתי אפשריים שבין העולם הראשון ובין העולם השלישי. >>>

הרחבת תחום המאבק

איש מחשבים צעיר וחסר ייחוד נשלח למורת רוחו להפיץ את בשורת המחשב ברחבי צרפת. חייו הולכים ומתבררים כירידה מתמשכת אל השאול של חיי היומיום. שום דבר דרמטי רק החיים שכל אחד מכיר: עבודה, בילוים, מין, צרכנות, טלוויזיה. >>>

החלקיקים האלמנטריים

מישל וברונו הם שני אחים למחצה שנולדים בשנות החמישים ומתבגרים עם המאה העשרים, החברה הצרכנית והפורנוגרפיה. החלקיקים האלמנטריים הוא הרומן השני של מישל וולבק שהציב אותו כדמות הפרובוקטיבית והחשובה של הספרות הצרפתית העכשווית. >>>

לנזרוטה (ההתחלה)

גבר בודד שהחמיץ את ליל הסילבסטר האחרון של המאה העשרים רוכש במחיר מבצע שבוע נופש "הכול כלול" באי לנזרוטה שבקנריים. באי השומם ונטול האטרקציות הוא פוגש תיירים אירופים אחרים שמאבדים את דרכם כמוהו ומתוודע לכת מסתורית שבחרה להקים במקום שגרירות לחוצנים. >>>

אבטלה

אֲנִי חוֹלֵף בָּעִיר שֶמִמֵנָה לְכְּלוּם אֵינִי מְצָפֶּה
בֵּין יְצוּרִים אֶנוֹשִיִים תָּמִיד חַדָשִים
את המֶטְרוֹ האֲוִוירִי הַזֶה אֲנִי מַכִּיר בְּעַל פֶּה;
לִפְעָמִים אֲנִי יָכול לא לְדָבֵּר חודָשִים. >>>

תנוך האוזן הימנית שלי

מותקף על ידי המחלה, הגוף אינו מאמין יותר לשום אפשרות של הקלה. שיר בפרוזה מאת מישל וולבק. >>>

מאחורי השיניים שלי

מאחורי השיניים שלי ועד סוף הגרון שלי החיך שלי מרופד בהסתעפויות חומות, מוקשות ומסובכות זו בזו כענפים מתים; אבל בתוכם חי עצב של כאב. >>>

כמו קרפיונים

כדי להסוות את ריח המוות שיוצא לנו מהלוע, שיוצא לנו בלתי מנוצח מהלוע, אנחנו מוציאים מילים. >>>

סוף הערב

זה יהיה, על אף זאת, לילה מוגן; אבל לא תעריכו את ההגנה הזאת. אתם תעריכו אותה רק יותר מאוחר. כשתחזרו לעיר, כשתחזרו לאור היום, כשתחזרו לעולם. >>>

קליאופטרה 2000

הצעירים והיפים מזדיינים עם צעירים ויפים אחרים; הזקנים והמכוערים מזדיינים עם זקנים ומכוערים אחרים. אשתי ואני השתייכנו לקטגוריית הבינוניים ; אנחנו מזדיינים לפיכך, בבינוניות, עם בינוניים אחרים. >>>

הגרמני

"כשהלכתי ברחובות השוממים, שמתי לב, לפני הכל, לתופעה מוזרה: כל השלטים בחנויות ובבתי הקפה, תפריטי המסעדות, הכל היה כתוב בשפה הגרמנית. " >>>

"מי ששם את האצבע על הפצע, בהכרח לוקח על עצמו את תפקיד האנטיפת."

מתוך ראיון עם מישל וולבק שראה אור בספר המסות שלו Interventions. >>>

גירסה להדפסה