בית

בבל , , 20/9/2020

                           

 

כיצד יכולות נשים מבוגרות להתעשר

מתוך מארק ון דר יאכט הסיפור של הקרחת שלי

הקדמתי להקריח. התקרחות מוקדמת היתה כתובה לי בגורל ואף על פי כן, הקרחת שהופיעה מוקדם כל כך נפלה עלי בהפתעה גמורה.
זה הסיפור של הקרחת שלי ואחריו אני לא מתכוון להעלות, אי פעם, אפילו מילה אחת על הכתב.
יש סופרים של ספר אחד בלבד והם כותבים על מלחמה, על מחלה איומה, על בת נעדרת שהתגלתה אחרי ארבע שנים בקרקעית באר. הסיפור של הקרחת שלי מחוויר לעומתם, אבל גם סיפורים קטנים יכולים להיות חשובים.

אמא היתה אישה אצילית וקרירה שעזרה לעניים במעשים טובים, אם כי לא היתה מסוגלת לצאת לחופשה בלי תיבת היהלומים שלה. 
היא נפטרה שלושה שבועות בדיוק אחרי שמלאו לי שמונה-עשרה.
בתוך שנה, אבא נישא בשנית לאלאונור.
אבא היה פחות אצילי מאמא. הוא אכל כמו חזיר, גם בארוחות רשמיות, דבר שאמא לא סלחה לו עליו מעולם. יכול להיות שבסתר לבה היא חשבה שהוא התחתן איתה בגלל המוניטין של משפחתה ואולי קצת גם בזכות כספה. אבא עבד כמו חמור כדי לסלק את האי-הבנה הזו, אבל אמא אמרה: "כשאני רואה את אבא שלך אני מריחה את הדלות." אלאונור כבר הקריבה שני בעלים, האחד לקטל בדרכים, השני למחלת הסרטן. אחרי מותו של בעלה השני, הצער הכריע אותה עד כדי כך שהיא החליטה להרוויח הרבה מאוד כסף. וכך גם עשתה. ועל תעשיית הרווחים הזו היא כתבה ספר שנקרא כיצד יכולות נשים מבוגרות להתעשר.
הספר הפך ללהיט מסחרר. לא רק בגרמניה, בשווייץ ובאוסטריה, אלא גם בארצות רבות אחרות.
בערך שלוש פעמים בחודש היא היתה אומרת: "הדפיסו עוד מהדורה. איזו הצלחה, מארק, איזו הצלחה אדירה." בכך, היא היתה מזכירה לי את יומרות הנפל שלי לכתוב בעצמי.
חברים של אבא ראו בעושרה של אלאונור הוכחה לכך שהוא מסוגל לאהוב רק נשים עשירות, אבל האמת היא שהוא עצמו כבר צבר הון לא מבוטל כשפגש אותה.
ביום שבו התחתן בפעם השנייה, אבא רקד ואלס עם אלאונור ולחש באוזני: "הנישואים המוצלחים ביותר הם נישואים של נוחות, מארק. תשוקה היא עניין לנשים היסטריות בלבד."
אמנם אמא עזרה לעניים ולאמנים נזקקים, אך היו לה, אגב כך, גם כמה רגעי התעלות אישיים. אמנים עניים רבים היו למאהביה, על אף שעלי להזדרז ולומר שאין צורך לחפש קשר בין עוניו של האמן לאהבתה של אמי. אצלה, במפורש, זה לא היה עניין של:  "ככל שהוא עני יותר, כך הוא רצוי יותר".
אחדים ממאהביה של אמא נתקפו קנאה, ובאחת ההזדמנויות היא קנתה לעצמה אקדח קטן ואלגנטי, וערב אחד, בבית, היא גם השתמשה בו כדי לנפץ נברשת לרסיסים.
באחד מימי ראשון בצהריים, כשאבא ואלאונור לקחו אותי לאייזנשטאט מפני שהכירו שם מסעדה אחת פשוט נפלאה, וגם כי הניחו שאני, הצעיר שבחבורה, סובל יותר מכולם ממותה של אמא, אמרתי: "אלאונור, את לא חושבת שהגיע הזמן שתכתבי ספר המשך? משהו כמו, 'כיצד יכולות נשים צעירות להתעשר'?" אבל היא העמידה פנים שאינה שומעת ואמרה: "פֵר, המסעדה הזו כל כך רומנטית בעיני."
היא היתה שונה לגמרי מאמא; היא תיעבה אנשים נזקקים, וכלי נשק, גם הם עוררו בה סלידה.
 
עד לרגע שבו מעידה לא מוצלחת גאלה את אמא מהחיים הללו, כתבתי שירה על פי המסורת של פאול צלאן. לעובדה שהפסקתי לכתוב שירה אין שום קשר לאותה מעידה, בתקופה ההיא ממילא כבר לא כתבתי הרבה. ואפשר לומר שהמעידה שלה הנחיתה מכת חסד על הכתיבה שלי. אבל כשהייתי בן ארבע-עשרה, התייחסתי לעצמי כאל אמן. ארגנתי סלונים ספרותיים בחדר המגורים שלנו וכשאמא היתה במצב רוח טוב היא היתה מצטרפת ושרה לנו. בצעירותה, אמא היתה זמרת אופרה, לא רעה כלל, אלא שאז היא ילדה את בנה הבכור.
עיקר המוזמנים לסלונים שלי היו חברים לכיתה וילדים מהשכונה. לאמא היה אוסף ענקי של כובעים. לכל אחד מאיתנו היה מותר לבחור לעצמו כובע ולחבוש אותו. הבנות חיטטו במגרות כלי האיפור שלה והתאפרו מול מראת האיפור הגדולה. הבנים עישנו סיגרים, מפני שלאמא לא היתה שום התנגדות לטבק, היא עצמה עישנה סיגריות דקות וארוכות, ומדי פעם היא דובבה אחד מהם לספר לה קצת על אביו.
ככה ישבתי לי שם בסלון שלי, עם הקוקטיילים נטולי האלכוהול שלי, הפיסטוקים שלי, גלימת הקטיפה שלי, הטוסט סלמון שלי, ואמא שלי בשמלת הערב שלה, שעמדה לשיר לנו משהו מן הרפרטואר האופראי הקליל, ובנוסף לזה, אם הפצרנו בה, גם לדקלם באוזנינו שיר של רילקה. וכשאני אומר הפצרנו, הכוונה היא, למען האמת, לעצמי בלבד; האחרים התעניינו בעיקר בכובעים ובסיגרים, אף על פי שתמיד היו שם גם אחד או שניים שהתנפלו על הטוסטים והסלמון כאילו לא ראו אוכל שלושה שבועות לפחות.
היו הורים שהתלוננו בפני אמא: "את לא חושבת שילדים בגיל הזה לא צריכים לעשן סיגרים?" אבל אז היא היתה אומרת: "לכם יש דעה משלכם ולי יש דעה משלי. אני, אין לי כלום נגד טבק." כזו היתה אמא.

הלמוט, שהיה קצת אוטיסטי ואיטי, ילד שאיש לא רצה להתחבר איתו, היה מוזמן גם הוא תמיד.
אמא השתגעה על הלמוט. ברגעים של קלות דעת, היא היתה קונה לו בגדים שהוא אף פעם לא לבש, כי בין הטעם שלה לטעם של הוריו לא היה כל דמיון.
  חברים לעבודה של אבא חשבו אמנם שאמא היא קצת תימהונית, אבל כשיש לך כל כך הרבה כסף כמו שהיה לה זהו פרט שולי, מתחייב כמעט. איש מעולם לא שאל אותה: "את חושבת שזה רעיון טוב?" או: "זה לא מוגזם קצת בעינייך?" למעשה, איש לא התנגד לה מעולם, משום שהיא לא אהבה מתנגדים.
אמא לא כבשה חלקים גדולים בעולם, אלא רק חלקת אדמה קטנה. אבל על חלקה קטנה זו היא חלשה כמו מלכה. שמה היה קונסטנצה. אבל היא העדיפה שלא יִפנו אליה בשמה זה. 
חבושים בכובעים של אמא, רדפנו זה אחרי זה בגינה. אמא היתה אומרת לעוזרות להכין לנו הרבה גלידת שרבט וכשהגלידה לוקקה כבר, השירים הושמעו והסיגרים עושנו, היא היתה אוספת את הכובעים ואומרת: "ועכשיו תשאירו אותי לבד."
אמא יכלה לבהות במשך שעות באוסף הכובעים שלה. לפעמים, הייתי ניגש אליה ונעמד לידה ואז היא היתה מחבקת אותי ואומרת: "אילו רק יכלו הכובעים האלה לדבר."

יש לי שני אחים. דניאל, הבכור, היה מתעלף לפחות עשרים פעם בשנה. אמרו עליו שהוא סובל מחוסר דם. כעת הוא מנצח ידוע למדי.
         פאבל, האמצעי, הוא היום כלכלן מבריק. הוא מטלפן אלי לעתים קרובות ואומר לי שאני צריך ללמוד לחשוב בצורה מעשית יותר וגם לחיות בצורה מעשית יותר. הוא עובד בבנק העולמי; יש מטוסים שבהם יש לו חדר שינה פרטי משלו.
       שש שנים אחרי שנולדתי, אמא היתה בהיריון בפעם הרביעית. זו היתה אמורה להיות ילדה. בסוף זו לא היתה ילדה, זו היתה הפלה.
        היא נפלה לתוך האסלה.
"זה התחלק לי," היא אמרה. 
בארוחת הערב אבא אמר לאמא: "את לא מסוגלת לכלום."
 אחרי זה הוא פנה אלינו ואמר: "אמא שלכם לא מסוגלת יותר לשום דבר. אפילו ללדת תינוק."
 למרות זאת שמעתי אותו באותו ערב בוכה בחדר האמבטיה, ואני בטוח שהוא לא בכה כי אמא לא מסוגלת יותר לכלום אלא מפני שהבת שלו נפלה בלי רוח חיים לאסלה בשירותים.
 "זה עוד לא היה בן אדם, זה היה גוש של דם," אמרה אמא, שבחרה לתאר כל דבר בצורה מוחשית ואפילו דיווח על הפלה הפך אצלה לסרט טבע. "והיה לי כזה כאב בטן, כאילו אכלתי צדפה מקולקלת."
 "די כבר, מספיק," צרח אבא.

כזכור, אני עצמי כתבתי שירה קודרת מגיל ארבע-עשרה, לדאבונה של אמי שקיוותה מאוד שאהיה רקדן בלט, ולחמתו של אבי מפני ששירים אין להם ולא כלום עם הצלחה.
 את דפי ספר השירים השני שלי, שפות מתות, כמו גם את אלה של הספר שקדם לו הידקתי בסיכות במו ידַי.
שלחתי אותו לכל הוצאות הספרים הקיימות, כולל עשרים וארבע אלמוניות שכלל לא ידעתי  על קיומן. איש לא רצה בו. מישהו אפילו הוסיף בשוליו של מכתב הדחייה הסטנדרטי: "שפתך אכן מתה."
 כשהגיע מכתב הדחייה החמישה-עשר לספר השירים שלי קניתי, למען הסדר הטוב, מצלמה. צילום אמנם אינו שירה, אבל אף על פי כן רבים רואים בו מקצוע יצירתי.
התחבאתי בגנים ציבוריים בין השיחים וצילמתי את החיה המכוּנה אדם.
 הכול עשיתי למען הסדר הטוב, חייתי למען הסדר הטוב. עד שהתחלתי להקריח.  

תחילתה של הקרחת שלי בבלונדי. הזמרת בלונדי, וליתר דיוק ב-Call Me, השיר שלה.
 ישבתי בבית קפה, אחד מבתי הקפה הרבים של וינה, כשלפני מונח קלסר ובו תקצירים של כתבים פילוסופיים חשובים.
 אמא כבר היתה מתה זה שלוש שנים, אבל עלי להודות שמותו של ספר השירה שלי זעזע אותי הרבה יותר ממותה. 
 אישה אחת שישבה מולי ולגמה לגימות קטנות מכוס של אייריש קופי, רכנה אלי לפתע ואמרה: "גם בעיניך השיר הזה יפה כל כך?"
 לעתים קרובות פונים אלי אנשים. ככל הנראה בורכתי במראה שמעורר באנשים רצון להתבונן בי. אני בעל קומה ממוצעת, יש לי כתפיים רחבות, שיער גלי בצבע חום מבריק ועור נקי מפגמים, בצבע זית. רבים חושבים שאני ברזילאי. עד כמה שהצלחתי לחקור בנושא אין בי אפילו טיפה אחת של דם ברזילאי.  
אני מודה שהעניין באישיותי היה דועך בדרך כלל כשהתחלתי לדבר על השפות המתות שלי, אבל כל עוד הנהנתי בשתיקה יכולתי לבלות ערבים שלמים בחברתם של הגברים והנשים הכי יפים בעיר.
 לא הבנתי מה רצתה ממני הגברת עם האייריש קופי. לכן חייכתי. אני לא סובל גסות רוח. יש אנשים שרואים בנימוס מסגרת ריקה מתוכן, אבל אפילו מסגרת ריקה עדיפה בעיני על היעדר מסגרת.
 "המוזיקה," היא אמרה, "יפה, מה? Call Me, אתה יודע מה הפירוש של זה?"   
למרות הופעתי המושכת, אף פעם לא החשבתי את עצמי כבעל קסם אישי. להפך, אנשים, בין שהיו אלה גברים ובין שהיו נשים או ילדים, לא עניינו אותי במיוחד; או, לכל הפחות, הפסיקו לעניין אותי. בעבר, הם כן עניינו אותי, בהחלט, אבל ראוי שעניין יתעורר אצל שני הצדדים. אני עדיין רציתי לעורר את המתים לחיים. בעלי קסם אישי אינם צריכים להתמקד במתים אלא בחיוכם של החיים.
הגברת, בצדו השני של השולחן, לבשה מעיל פרווה. להערכתי, היא היתה בתחילת שנות החמישים שלה. אבל אני לא כל כך טוב בהערכת גילן של גברות. משקפי השמש שלה היו מונחים על השולחן. על אחת מזרועותיהם בלט שמו של המעצב.
 "אתה לא אוהב את זה?"
 "אני מעדיף מוזיקה קלאסית," אמרתי, "ככה חינכו אותי."
 היא לגמה לגימה מהאייריש קופי שלה וצחקה.
 "אתה לא חושב שהגיע הזמן שאתה תחנך את עצמך?"
 "אני לומד פילוסופיה," אמרתי.
        היא שרבבה את שפתיה באופן שהעיד על התרשמותה מהתשובה המפוקפקת שלי. אם כי, יכול להיות שהיא רצתה רק להראות לי את השפתיים שלה.
 "ואני נותן שיעורי עזר," אמרתי.
 "למי?" שאלה.
 "לאנשים."
 "צעירים, זקנים?"
 "לאנשים צעירים בעיקר," אמרתי, "אנשים עם..." חיפשתי הגדרה מתאימה ולבסוף בחרתי ב"לקויות למידה". הגדרה רחבה למדי.
 צבען של שפתיה הזכיר לי את חופשות הסקי. אבא השתגע על חופשות הסקי. אם ייתכן מצב כזה שקוראים לו אושר, משהו שאבא הטיל בו ספק רב, אבל אם ייתכן מצב כזה, הרי לגביו זהו שם נרדף לגלישה מהירה יותר ויותר במדרון מושלג.  
"לקויות למידה," אמרה בלגלוג.
 "למעשה, ברגע זה, אני מלמד רק ילד אחד," אמרתי, "קוראים לו מקס. לקויות הלמידה שלו חריגות במיוחד." 
 "אתה מתעניין בלקויות למידה?" שאלה, ושוב שמעתי בקולה את הלגלוג המסוים ההוא.
עד לא מזמן עוד השליתי את עצמי שאני אמן והאמנתי שאמנות והתבודדות הולכים יד ביד. עד ששמתי לב שאני בודד לגמרי באשליה הזו. הלכתי ללמוד פילוסופיה, הרווחתי את לחמי במתן שיעורי עזר, נהייתי מורה לשיעורי עזר.
 אולי לא התמסרתי אף פעם ליחסים עם אנשים אחרים כי חשבתי שהתבודדות עשויה להועיל לשירה שלי. התמסרתי לגמרי ליחסים עם שפות מתות, לנייר, לספרים, לתיאוריות על אודות האהבה, לקעריות של פיסטוקים, לכובעים של אמא. תמימותי, שמפעם לפעם העירו לי עליה בסביבתי הקרובה, נחשבה בעיני למעֲלה. עדיין אני רואה במידה מסוימת של תמימות מעלה, ציניות היא נשקם של המובסים. 
היו לי, כמובן, כמה רומנים חולפים בחיי, אבל מהם זכורה לי בעיקר תחושת ההקלה כשהקשרים נפרמו ובשרי התנתק מבשרו של האחר ושוב ניתן היה לדבר על שני בשרים נפרדים. רומן, כפי שגיליתי, הוא בראש ובראשונה מצב ללא מילים, הוא מותיר אותך בתחושה של אלם מוחלט, מנסה למצוא את המילה האחת המסוימת שלא תהרוס את הכול.
 נטשתי וננטשתי; פעם אחת החליפו אותי בצ'לן מבריק, אבל ההרגשה היתה כאילו הדברים אינם נוגעים בי, כאילו הם מתייחסים למישהו אחר. ככלל, עדיף לא להפוך אהבת בשרים לעניין רגשי.
 "הלימודים שלי לא נראים לך?" שאלתי מטעמים של נימוס, "ציפית אולי למשהו אחר? לעתים קרובות, אנשים חושבים שאני סטודנט למוזיקה."
 "פילוסופיה," אמרה הגברת, "נו, מילא. יש איזה פילוסוף שאהוב עליך במיוחד?"
 רציתי להשיב תשובה שנשקלה היטב, תשובה שתעיד על היכולת ליישם את הידע המצטבר, מין תשובה כזו שפילוסופים לעתיד אמורים להשיב, אבל היא כבר קמה והלכה לה.
 משקפי השמש שלה והתיק נותרו על השולחן.
 המשכתי לעיין בקלסר שלי. אמנם ניחנתי במראה האלגנטי של אמא שלי, אבל גם בביישנותו של אבי.
 כבר במפגש הראשון, מציק לי החשש שאני עומד לאכזב את האחר. מצוקה מן הסוג ששולל כל אפשרות של מעבר לפגישה ראשונה. אם אני כבר חושק במישהו אני עושה את זה בשתיקה. רצוי ממרחק של אלף קילומטר, או באיחור של עשרים וחמש שנה  והכי טוב, כשקבר מפריד בינינו.
 כעבור חמש דקות היא חזרה. היא לא התיישבה יותר.
 "בשירותי הנשים," היא אמרה, "מתחת למגבות, מונחת קופסת גפרורים. אם תיקח אותה איתך תדע איפה אני מצפה לך מחר בארבע."
 היא לגמה עוד לגימה אחת בעמידה, שרבבה בפעם המי יודע כמה את שפתיה והרכיבה את משקפי השמש. 
שוב נזכרתי בחופשות הסקי שלנו. אבא שגלש מדרון אחר מדרון, ואמא שחיכתה לו, לבושה במעיל בלובי של המלון. אם היא כבר דיברה עם מישהו, זה היה תמיד מישהו מצוות המלון. לפעמים, היא היתה אומרת למלצר שעבר לידה: "ארח לי רגע לחברה."
 "איך אני יכול להיכנס לשירותי הנשים?" שאלתי.
 השאלה שעשעה אותה. "בחייך," היא אמרה, "אני בטוחה שאתה יודע איך נכנסים לשירותי הנשים."
 היא שפשפה את ידיה על מעיל הפרווה שלה, באופן שבו בעלי כלבים משפשפים לפעמים את פרוותו של הכלב שלהם.
 "השיער שלך," אמרה.
 "מה איתו?" שאלתי.
 "תעביר בו יד רגע."
 העברתי את היד בשיער שלי.
 "זהו," אמרה, "עכשיו זה הרבה יותר טוב."
 התבוננתי באישה המוזרה. יש בווינה תושבים מוזרים רבים, ורבים מאותם תושבים מוזרים, עניים כעשירים, אמא שלי הביאה הביתה. היו לה מין מצבי רוח כאלה ואז היא היתה מביאה איתה אנשים הביתה.

במשך תקופה ארוכה בעברי, גיליתי עניין רב ב-amour fou; אילו פגשתי את האישה הזו כשהייתי בן חמש-עשרה הייתי רואה בה את התגלמות האהבה המשוגעת. קופסאות גפרורים מתחת לערמה של מגבות בשירותי נשים, כך ראיתי את זה בדמיוני, כך פירשתי לעצמי את הסוריאליסטים או לכל הפחות חלק מהם; אלא שפירושים מעידים בעיקר על הפרשן עצמו.
 כעת, היא נראתה לי יותר כאחת מאותן נשים מבוגרות רבות שנשבו בקסם המראה הברזילאי שלי.
 האישה הלכה בלי להיפרד ממני. מעשה שראיתי בו התגרות ולאו דווקא ראיה לחוסר נימוס או לביישנות חריגה.
 בלונדי עדיין שרה; יכולתי להישבע שהיא שרה כבר פעם שלישית את אותו שיר עצמו.
התלבטתי, ניסיתי להתעמק בתקציר להנחות יסוד למטפיסיקה של המידות של קאנט, אבל זה לא הלך יותר. קראתי משפטים בלי להבין את פירושם וכשהגעתי למשפט הטפל כבר שכחתי את המשפט העיקרי.
 לולא מעדה אמא – היא היתה אז בחופשה בהרים – לא הייתי חולם אפילו לקרוא הודעות כתובות על קופסאות גפרורים בשירותי נשים ולהיענות להצעות מוזרות של נשים במעילי פרווה. אבל פתאום הרגשתי בנוכחותה, כאילו היתה יונה שהתיישבה לי על הראש וכעת היא מנקרת גרעינים משערי.
       קרוב לוודאי שגם אמא, אישה שתקנית בדרכה שלה, עשתה מעשים כאלה. פנתה לזרים בבתי קפה והשאירה להם בשירותי הנשים הודעות כתובות על קופסאות גפרורים. אחרי ככלות הכול, איפה היא פגשה את כל האמנים הנזקקים ההם? 
       רוב האנשים שהגיעו ללוויה של אמא היו זרים גמורים בשביל אבא, בשביל שני אחי ובשבילי. "מי זה?" שאלתי כל הזמן את אבא, "אתה מכיר את האיש הזה?" אבא אמר: "אנחנו לא יכולים לגרש אף אחד."
אמא חיה את חייה כאילו העולם כולו שייך רק לה ועשתה הכול כדי לטפח את האשליה הזו.
 בסופו של דבר ניגשתי לשירותי הנשים. היא פשוט לא הפסיקה לנקר, היונה ההיא שעל ראשי.
 לפני הדלת לשירותי הנשים התחלתי שוב לפקפק.
 הסתכלתי סביב, לא ראיתי איש, אף על פי כן הרגשתי לא נוח, מגוחך משהו, נכנסתי לשירותי הגברים ורחצתי ידיים; גבר אחד עמד שם והשתין ולא רציתי שיחשוב שנכנסתי סתם בלי סיבה לשירותים. ההכרה שתמיד צופים בך, גם בשירותים, היתה חלק בלתי נפרד מהחינוך שלי.
לאבא קראו פרדיננד ולא פעם הוא אמר: "אפילו בבית השימוש אתה לא לבד." בימים טובים הוא קרא לעצמו פֵרְדי ואלאונור המציאה לו את שם החיבה פֵר.
 האיש נעמד לידי ורחץ ידיים.
 הוא חייך אלי מן המראה.
המראה שלי מעורר רגשות באנשים, אבל עוד לא למדתי להפיק ממנו תועלת כלשהי. ייתכן שאני פוחד לשאת בתוצאות. אמא היתה אישה יפה ופעם, באחד מרגעיו הדברניים, אבא אמר עליה שביופיה, היא ממיטה אסון על אנשים.
 ניגשתי פעם שנייה לשירותי הנשים ובמשיכה אחת פתחתי את הדלת. תמיד יכולתי לומר: "אוי, סליחה, אני מאוד מצטער."
 שירותי הנשים היו ריקים.
 חיטטתי בערמת המגבות שהיתה מונחת משמאל לכיור. הרגשתי כמו מציצן וסוטה. יחד עם זאת, ידעתי שאילו אמא היתה רואה אותי היא בטח היתה מתפקעת מצחוק. היא אהבה סוטים אפילו יותר משאהבה יונים. לו יכלו המתים לדבר היא בטח היתה אומרת לי כעת: "יופי מארק, סוף סוף אתה מתחיל לחיות, סוף סוף." אולי היא היתה אפילו אוהבת אותי עכשיו, לרגע קצר וחולף. ככל שאמא היתה נדיבה בנוגע לכסף, כך היתה קמצנית בנוגע לאהבה.
אבל מתים, בדיוק כמו כובעים, הם שתקנים מטבעם.
אכן, מצאתי קופסת גפרורים. הרבה לא היה כתוב עליה. קיוויתי שאמצא הודעה כתובה בעט, קופסת גפרורים מקושקשת כולה בתוכניות לקיץ שלם וגם לחלק מהסתיו שיסתיימו בשאלה: "אתה מצטרף?"
 זו היתה קופסה רגילה בסך הכול, מהסוג שמונח בדרך כלל על הבר בבתי מלון יוקרתיים ובמסעדות. היו מודפסים עליה שם וכתובת של מקום שלא הכרתי. קוקטייל-בר ארבעת הוורדים.
 לא הכרתי ברים רבים. בערבים העדפתי תמיד לשבת בבית. כשאמא עוד היתה בחיים היו הערבים בבית רוחשים פעילות, הרבה יותר מאשר בבר כלשהו. ובזמן האחרון הרגשתי יותר ויותר את הצורך להסתגר בתוך עצמי ולהתרחק, גם אם לא ידעתי ממה בדיוק.
 חזרתי אל השולחן. קופסת הגפרורים תחובה בכיס הפנימי. את כל הדברים החשובים החזקתי תמיד בכיס הפנימי מפני שפחדתי שאבא ואלאונור עורכים חיפוש בחדר שלי בהיעדרי.
 גופתה של אמא נשרפה בהתאם לבקשתה, על אף שיתר בני המשפחה העדיפו טקס קבורה. היא השאירה אחריה מכתב לקרובי המשפחה שהייתי אמור להקריא. מכתב שכתבה הרבה לפני מותה.
 תחילה, נערך טקס קצר בקפלה. גבר שלא היה מוכר לנו פיזר עלי כותרת של ורדים על הארון.
 רולף שלאפקה, מוכר הפרחים של אמא, התייפח בבכי קורע לב.
אבא ישב בלי תנועה בכיסא, הכובע שלו מונח על ברכיו.
 אנשים ניגשו אליו כדי ללחוץ לו יד, אבל כשראו את אבא יושב שם כשמבט זועם בעיניו, נרתעו במבוכה.
 הזָר התימהוני המשיך כל הזמן לקרוע את עלי הכותרת של הוורדים. הוא קרע לפיסות קטנטנות ורד אחר ורד מעל לארון של אמא. הוא כבר התחיל לעלות לי על העצבים. 
 אז הגיע האיש מבית הלוויות שלחש: "אנחנו חייבים לצאת עוד מעט."
 אבא הנהן והטיפוס התימהוני ההוא עוד עמד שם כל הזמן מעל הארון של אמא עם עלי הוורדים שלו. אבא החליט שאחי ואני נישא את הארון החוצה אבל פתאום פחדתי שהארון יהיה כבד מדי, שאפול, שהארון יישמט מידי ואמא תנחת על המדרכה בשמלה היפה שלה. כל הלילה ירד גשם והרחוב היה מלא שלוליות.
 "אבא," לחשתי, "אני לא מרגיש כל כך טוב, אני פוחד שלא אצליח להרים את הארון, זה יהיה בסדר אם מישהו אחר יעשה את זה במקומי?"
 אבא לא אמר כלום בהתחלה, הכובע שלו היה מונח עדיין בחיקו, הוא הסתכל עליו לרגע ואז לחש: "אתה לא חייב לעשות את זה אם אתה לא יכול, אני אבקש ממישהו אחר."
 "אני יכול," אמרתי, "לא זו הבעיה."
 "לא, מארק," הוא אמר, הפעם בקול גבוה יותר, "אתה לא חייב לעשות משהו שאתה לא יכול."
 כולם הסתכלו עלי, אפילו היבבות של האדון שלאפקה פסקו לרגע. אז התרומם אבא באיטיות מכיסאו ואמר: "בואו, יוצאים לדרך."
 בעלה של דודתו מפלדקירש נשא במקומי את הארון, אני הלכתי אחריו, מבטי נעוץ בנעלַי שצחצחתי עד ברק לכבוד האירוע. כבר דיברו עלינו כל כך הרבה ולא היה לנו כל רצון לספק עילה נוספת לרכילות.  
 טקס השרֵפה עצמו התרחש רק כעבור יומיים ואז הייתי צריך להקריא את המכתב של אמא. 
 "לעתים קרובות, בדרך כלל בארוחות הבוקר, ייחלתי לרגע הזה," היא כתבה.
 אמא לא היתה רק אישה ראוותנית ותוססת, היו לה גם רגעים של דכדוך. לפעמים היא היתה מעבירה ימים שלמים בנגינה בפסנתר. היא היתה שוכחת אפילו שיש לה ילדים וכשהיינו עולים אליה, אל החדר שבו עמד הפסנתר, היא היתה אומרת לנו: "מה אתם רוצים ממני?" דניאל, המנצח, תמיד האשים את אמא בגלל זה. אני לא. אמנם אמא היתה אישה ששכחה לפעמים שיש לה ילדים, אבל, אם לקחת את זה בחשבון, חוץ מזה, היא היתה בהחלט אמא טובה.

לשונות רעות הפיצו לא פעם שמועות מרושעות על אמא שלי, אבל אני חייב להכחיש את כולן. היא פשוט ראתה לפעמים דברים שנעלמו מעיניהם של אחרים, זה הכול. בהלמוט, למשל, היא זיהתה כשרון גדול וקראה לו נשמה עתיקה. רוב האנשים האחרים ראו בו נודניק עתיק, שהיתה לו נטייה ליילל על כל שטות. אבל אמא ראתה בו כשרון גדול ונשמה עתיקה, ואמא אף פעם לא הטילה ספק בנכונותן של ההבחנות שלה.

דפדפתי שוב בקלסר שהיה מוקדש כולו לקאנט. את רוב הפילוסופים קראתי בעיקר מתקצירים.
 לבשתי את המעיל, והשארתי תשר נדיב על השולחן. אבא ואלאונור ציפו ממני שאגיע בזמן לארוחת הערב ועל אף שדניאל יעץ לי שוב ושוב לשכור לעצמי איזו עליית גג, עוד לא הצלחתי לעזוב את אבא ואלאונור. אלאונור אמרה: "באיטליה, הילדים עוזבים את הבית רק כשהם בשלים לנישואים." ומהמבט שלה יכולתי להבין שהיא חושבת שתזדקק לפחות לעוד חמש שנים עד שאהיה בשל לנישואים.
 מלצר אחד, שכבר הבחנתי בו קודם בגלל עווית בעין השמאלית שלו, ניגש אלי.
 "אתה מארק ואן דר יאכט?"
 הנהנתי.
 "יש לך טלפון."
 "אתה בטוח שזה בשבילי?"
 "אתה מארק ואן דר יאכט או לא? כי אם זה אתה, אז יש לך טלפון."
 המלצר ביטא את שם המשפחה שלי בצורה מצחיקה.
 הלכתי אחריו.
 כעת נשמעה ברקע מוזיקה לפסנתר. האורות עומעמו. המקום נערך לקראת הערב.
 המלצר הושיט לי את השפופרת.
 "אז מה, הלכת לשירותי הנשים?" שאל קול של אישה.
 "הייתי שם," אמרתי.
 המלצר עם העווית בעינו השמאלית עמד לי על הראש כמו אחד שפוחד שלא ארד לו מהטלפון. 
 "אז אני אראה אותך מחר בארבע אחר הצהריים?"
 בחנתי את ציפורני. אמא היתה שולחת אותי פעם בשבוע לעשות מניקור, אבל מאז מותה לא ראיתי יותר אף מניקוריסטית.
 "בעצם יש לי מחר הרצאה, אבל אני אבוא בכל זאת, אם זה גורם לך שמחה."
 "לא תצטער על זה."
 "אני מקווה," אמרתי.
 אחרי אמא, כלום כבר לא הפתיע אותי.
        הייתי רגיל לאנשים שהרגישו צורך לעוות לאחרים את המציאות, קרוב לוודאי שהמציאות כפי שהיא היתה בלתי נסבלת מבחינתם; בכל אופן, לא בדיוק המקום שהיו מעוניינים להימצא בו.
 בשביל אמא, המציאות היתה אולם נוסעים בתחנת רכבת שהיא נאלצה לפלס בו את דרכה.
"מה שמך בעצם, אם מותר לי לשאול?"
        "מיקה," אמר הקול. "מ-י-ק-ה."
        האם זה שם פרטי או שם משפחה? שתי האפשרויות היו סבירות.
 "זה שמי הפרטי," ענתה, עוד לפני שהספקתי לשאול אותה.
 המלצר בעל העווית התנועע בחוסר מנוחה, מוכן להיכנס לפעולה בכל רגע ולקרוע לי את השפופרת מהיד.
 "נתראה מחר," אמרתי. רשמתי על מפית פשתן: "מיקה, 16:00."

באותו ערב אכלנו פסיון. אלאונור סיפרה שמוציא לאור סיני גילה עניין בספר שלה ושאלה איך מתקדמים הלימודים שלי, אבא שתק. העוזרת היתה מצוננת מאוד ושאלה אם נהיה מוכנים, רק הפעם, להביא בעצמנו את הקינוח מהמטבח.
 אלאונור אמרה: "בוודאי, בֶּטינה, תזחלי למיטה ותעטפי את הצוואר בצעיף חם."
 העובדה שמיקה ידעה את שמי לא הפתיעה אותי כלל. בזכותה של אמא היה שמנו מפורסם בווינה כולה.
 הפסיון היה מצוין, אבל בקושי טעמתי ממנו, ועל שאלותיה של אלאונור לא עניתי כי גם אבא נהג כך.
 בעשר וחצי אלאונור נתנה לי נשיקה, ואבא אמר: "יש בחורה נחמדה במחלקת ביטוח אשראי שהייתי רוצה להכיר לך בקרוב."
 נכנסתי למיטה וחשבתי על בלונדי, על קאנט, על אמא ועל מיקה, בלי לדעת שיש קופסאות גפרורים שיכולות לטלטל את עולמך עד כדי כך שתרגיש זר בחייך שלך, אורח, מבקר.
        אני מאמין שאמא הרגישה כאורחת בחייה שלה. היא תמיד העמידה פנים כאילו בינה לחיים שלה אין כל קשר, כאילו לא היו אלה החיים שלה. כאילו רק במקרה נקלעה אליהם: כמו שנכנסים במקרה לבית, בגלל טעות בכתובת ובמקרה גם נשארים בו, כי בחוץ יורד גשם זלעפות ושכחת לקחת מטרייה.

כשנמאס לאבא מהנגינה הזו של אמא שנמשכה ימים – מלבד בפסנתר היא ניגנה לא מעט גם על צ'לו – הוא אילץ אותה לרדת למטה ולהצטרף אלינו לשולחן לארוחת ערב. היא היתה קמה מהשולחן כל הזמן, מזנקת בין ביס לביס. לבסוף, היא היתה ניגשת אל המזנון ומקיאה לתוך אחת מקערות הכסף הרבות שעמדו שם, כשפניה מוסבות מאיתנו.
 היינו חייבים להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה ולהמשיך פשוט באכילה. העוזרת היתה רצה עם הקערה אל המטבח, אבא היה בוחש במרק שלו ואומר: "היה לי היום יום מוצלח במשרד, אין כל ספק, ביטוח החיים פורח, השוק בצמיחה."
 אבא היה איש חשוב בעולם הביטוח. הוא לא הסתכל בכלל על אמא, הוא נעץ את המבט נכחו.
 אמא ניגבה בהחלטיות את פיה, חזרה אל השולחן ואמרה: "איפה הפסנתר שלי?"
 "גם באסיה," אמר אבא, "מתחילים להבין לאט לאט עד כמה ביטוח חיים הכרחי למשפחה."
 בשלב מסוים, אבא הגיע למסקנה שהנגינה הזאת בפסנתר עלולה להוציא את אמא מדעתה, ולכן החדר שבו עמד הפסנתר נותר נעול. אבא שמר על המפתח כאילו היה אוצר נדיר.
 "יותר מדי מוזיקה," אמר, "משפיעה לרעה על אמכם היקרה; היא אישה רגישה ומוזיקה מסוג מסוים עלולה להמיט אסון על אנשים רגישים."
 לא פעם, כשחזרתי מבית הספר, אמא היתה עומדת בחלון של חדר המגורים. כשהיתה רואה אותי היתה תופסת לי את היד ואומרת: "איפה הפסנתר שלי, מארק? מה הם עשו עם הפסנתר שלי? מה הם עשו עם הצ'לו שלי, מה קרה להם?"
 נשכתי שפתיים, אבל אסור היה לי לגלות שאבא החביא את הצ'לו וציווה לנעול את הפסנתר בחדר. יותר מדי מוזיקה מזיקה לאנשים רגישים. אם אמא תקשיב יותר מדי למוזיקה היא עלולה לסבול מהזיות.
 גם את העיתונים היה צריך להסתיר מפניה, מפני שסבל נגע ללבה בדרכים מוזרות ביותר. ובימים הנדירים שבהם שכחה את הפסנתר והצ'לו, בדיוק כמו שיכלה גם לשכוח שיש לה ילדים, היתה שוקעת לגמרי במעשי הצדקה שלה.
 "יואכים טשודל," היתה יכולה לומר למשל, "מבזבז את זמנו במערכת של העיתון המטופש ההוא. הוא צריך לסיים את יצירת המופת שלו על מונגוליה, הוא נתן לי לקרוא כמה פרקים. זה מבריק ממש, מבריק בצורה מפחידה. אבל אין לו כסף, זאת הסיבה שבגללה הוא מבזבז את זמנו בעיתון המטופש ההוא."
 במשך ימים היא לא דיברה על שום דבר אחר מלבד יואכים שטודל. לפעמים זכינו להעיף מבט חטוף ביואכים שטודל, אבל לא יותר ממבט חטוף. אבא נהג בסובלנות באמנים של אמא, אבל הכניסה לסלון נאסרה עליהם. הם נאלצו לשבת במטבח או באגף שבו גרו העוזרות.
 אבא היה אומר אז: "אמא סועדת הערב במטבח עם האדון המזוקן."
 הוא מעולם לא בזבז יותר מילים בנושא.

אף על פי כן, תהיה זאת טעות להניח שאבא לא אהב להשתעשע. כשהיה לו יום טוב הוא היה אומר לפעמים אחרי ארוחת הערב: "ובכן בחורים, בואו נרקוד." הוא אהב לרקוד ברחבי הבית; היה לנו בית גדול בן ארבע קומות.
הוא היה לובש את חלוק הבית שלו, ואחַי ואני היינו צריכים לרוץ מהר כדי לברוח ממנו, והוא היה רודף אחרינו בצעדי מחול. אז היה צווח בהנאה כמו ילד, מפני שגם אבא היה לפעמים מאושר.
 פעם בחודש בערך הוא היה חובט בנו. ולא מפני שעשינו משהו רע או מפני שהיה שיכור, אלא פשוט, כך אמר, כדי להכין אותנו לחבטות שהחיים צופנים לנו בהמשך. אף פעם לא חוויתי את המכות ההן כמשהו שלילי. למעשה, בנוסף לריקוד בצוותא, הן ביטאו כמה מרגעי הקרבה הבודדים בין אבא לבניו.

בארוחת בוקר חגיגית אחת של חג הפסחא, אמא שאלה: "כמה ילדים יש לי?"
 "שלושה," עניתי.
אבא נעץ את עיניו בלחם ואמר: "לחם הצימוקים הזה נעשה טעים יותר ויותר משנה לשנה."
 "לא," אמרה אמא, "יש לי ארבעה, איפה הרביעי?"
 אבא אמר: "ילדים, אל תשימו לב לאמא, זה רק מזיק לבריאות שלה. תעמידו פנים שהיא לא נמצאת כאן בכלל."
 דניאל אמר: "אני לא מוכן יותר להיות שותף לטמטום הזה." הוא זרק את המפית שלו על הרצפה ונעלם. הוא נעדר מהבית במשך יומיים. אבל אבא, פאבל ואני נשארנו לשבת.
 וכך חגגנו את ארוחת הבוקר של הפסחא. ישבנו מסביב לשולחן והתנהגנו כאילו אמא לא נמצאת שם בכלל.  
 אבא אמר: "ילדים, שמתם לב שלחם הצימוקים הזה נעשה טעים יותר ויותר משנה לשנה. בואו נפרוס ממנו כמה פרוסות בשביל מר אֵדְוִין." אדווין, הנהג של אבא, קיבל מאיתנו תמיד בחגים אוכל וצעצועים, לפעמים גם בימי חול. 
 האם אבא חלם אי פעם על משהו אחר חוץ מביטוח חיים? קשה לי לתאר לעצמי. מצד שני, אני יודע שכן, הוא חלם על דברים אחרים, הרבה לפני שנולדתי.

באחת-עשרה וחצי שמעתי את אלאונור מדשדשת במסדרון. פסיון תמיד גרם לה לבעיות עיכול, אבל גם בלעדיו היתה תמיד מוצאת לה, באמצע הלילה, סיבה לשתות כמה כוסות של חלב חם עם טיפות ולריאן.
 יצאתי מהמיטה, נעלתי את נעלי הבית שקיבלתי מאבא ליום הולדתי השמונה-עשר ועליתי למעלה, אל החדר שבו עמד עדיין הפסנתר של אמא.
 ישבתי אל הפסנתר והרהרתי בחיי.
 לא רציתי להרגיש עוד כאורח בחיים, לא רציתי להיות כמו אמא שחייה התנהלו כקבלת פנים ממושכת לקומץ קטן של גברים מושכים שאת כולם היא כבר ידעה פעם.
 

my-baldness.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית