מתוך ינס רהן כלום לא נראה באופק

הגלים שככו לגמרי. השמש בערה על הים הרוגע. מעל האופק נח אד קל. תנועתה של סירת הגומי לא ניכרה. קטוע הזרוע הביט באופק ללא הרף. האחר ישן.
כלום לא נראה באופק.

כאשר זרוע אינה מוזנת  עוד על ידי הגוף, העור מתקלף. הזרוע מתמגלת, נעשית רכה כמו ג'לי, משנה צבע. מומלץ לנתח בהקדם. היות שכלי הדם הגדולים התכווצו לאחר הירייה, אין סכנה של איבוד דם. שולי העצם בולטים דרך הפצע, במקום שעבר הכדור העצם נחתכה ישר. הפעולה פשוטה למדי. את השרירים שנותרו מנתקים על ידי חתך היקפי ואז הזרוע נקטעת. הפצע נחבש בחצי גופייה, מובן שהוא ממשיך להתמגל, שיירי השרירים ממשיכים לשנות צבע, בעיקר לאפור ולירוק. מדי פעם הכאב מתעצם מאוד. בלוטות הלימפה מאדימות ומתנפחות כביצה של תרנגולת. הדופק דוהר, צמרמורות אלימות, קוצר נשימה ויובש בפה. וכך זה נמשך. אין כמעט מה לעשות.
"תן לי עוד ויסקי, ממילא עוד מעט נגמור," הוא אמר. "ותזרוק כבר את הזרוע מהסירה."
"איך הכאבים?"
"בסדר."
"סיגריה?"
האחר זרק את הזרוע לים ונתן אש לקטוע הזרוע. הזרוע שקעה אט אט וזמן מה עוד אפשר היה לראות אותה במים הצלולים. הם התכופפו קדימה והתבוננו בה עד שנעלמה במעמקים.
"תם ונשלם," אמר קטוע הזרוע ורוקן את הכוס. טיפה אחת נשארה תלויה על זיפי זקנו וזהרה בשמש. עשן הסיגריות אפף את פניהם ולא נע. חוטי ירוקת צפו במים. השמים היו ללא ענן. האופק רעד מחום. הים נח כמו קרש.
שניהם שתו עוד לגימת ויסקי וניסו לישון. סירת הגומי התנדנדה קלות כשזזו, מנסים למצוא תנוחה נוחה יותר לשינה. קטוע הזרוע שכב על צדו הבריא. הגדם הזדקף כמו נר אל השמים. מתחת לזיפי זקנו נעו חלומותיו, והרגל השמאלית התכווצה מדי פעם בפעם.

אורכה של סירת גומי הוא כ-2.5 מטר ורוחבה 1.5 מטר. האוקיינוס האטלנטי גדול כל כך בהשוואה אליה עד שמידותיה המדויקות אינן חשובות.
כשסירת גומי צפה באמצע האוקיינוס האטלנטי, הרי זה היינו הך אם היא נסחפת לה בעת שלום או מלחמה. גם לא חשוב לאיזה לאום משתייכים שני אנשים שצפים לבדם באמצע האטלנטי ועתידים למות בצמא אם לא יימָצאו בזמן. לשמש לא אכפת אם קטוע הזרוע הוא אמריקאי, והאחר גרמני, ואם שניהם רובצים בשנת 1943 בסירת גומי באמצע האוקיינוס האטלנטי. השמש רק מקרינה את חומה, עולה, מגיעה לזניט ושוב שוקעת. הים דומם, אדיש למי שצף עליו. האוקיינוס האטלנטי נותר גדול וסירת הגומי נותרת קטנה. הגבולות אינם משתנים לעולם.
הזרוע מונחת בינתיים בים בעומק 2,300 מטר, אם הדגים עדיין לא אכלו אותה.

לפנות ערב שוב התעורר קטוע הזרוע. הזרוע כאבה במקום שבו לא היתה עוד. השמים היו גלימת קרדינל אדומה פרושה לרוחב. על הים נחו צבעי מים.
הוא חיפש את חפיסת הסיגריות ולא יכול היה להדליק גפרור: היד השנייה חסרה. הוא השאיר את הסיגריה בין השפתיים. הלשון נחה בפיו עצית ומטופשת. אבל הוא לא העיר את האחר. הוא שמח שהאחר בכלל היה שם, הוא התכופף לפנים והביט בפנים הישֵנות. רק המצח קרן. בשקערוריות ובקמטים נראו צללים סגולים. השפתיים היו סדוקות, כמו קליפה של אורן, חשב. או כמו קרום של צלי שרוף.
הוא הוציא את הסיגריה מפיו ובדק את שפתיו שלו. אותו דבר. סדוקות ומתקלפות.
אתה תמיד מרגיש את זה רק כשאתה רואה, חשב וניסה שוב להדליק גפרור. זה לא הלך. הוא הידק את הקופסה בין ברכיו, אבל רגליו רעדו פתאום כל כך עד שהקופסה נפלה. זה פשוט לא הלך. הוא חש את נייר הסיגריה חלק ומגרה בין שפתיו הסדוקות.
הוא סרק את קו השמים. כלום לא נראה באופק.
אז ככה זה, חשב. בטסי תתפלא שנעשיתי גידם. אולי היא לא תתפלא. Dulce et decorum est pro patria mori .*
האחר התעורר פתאום והסתכל סביב בתימהון. פניו המשיכו לישון עד שקלט איפה הוא נמצא.
"תן לי אש," אמר קטוע הזרוע, "אני לא מצליח להדליק את הגפרור הארור הזה."
"כמה סיגריות עוד יש לנו בעצם?"
הם ספרו. היו להם עוד 64 סיגריות. ועוד חצי בקבוק ויסקי. חטיפי שוקוקולה ומסטיקים אחדים. זה הכול. זה כל מה שמצאו בסירת הגומי.
האחר נתן לו אש ואחר כך עישן גם הוא. היה טוב לעשן. הוא נשם עמוק וחש סחרחורת קלה.
אט אט הוריקו השמים. על קו המים נחו ענני קומולוס קלים.
הם שתו את מנת הוויסקי הקצובה לערב. נראה שהנוזל לא הגיע כלל לקיבה, כאילו הכול נספג כבר בלשון המיובשת.
הגדם שוב הזדקף מתוך הגוף. האחר רצה לומר לו שיטה סופסוף את הזרוע, התנוחה הלא-טבעית הפריעה לו. מוטב לא להגיד, חשב, אנשים נעשים רגישים כשיש להם משהו. אז הוא אמר רק:
"איך הזרוע שלך?"
"מפרישה מוגלה. הם מוכרחים למצוא אותנו בקרוב. אנחנו מאחרים כבר ב-36 שעות. המיקום האחרון שלנו ידוע להם. יש לי רק איזו התכווצות טיפשית בכתף השמאלית."
"תן לי לראות."
"ואני אומר לך, הם ויתרו עלינו מזמן והם בכלל לא מחפשים יותר!"
האחר בדק את הגדם.
שולי הפצע המשיכו לנגוס בבשר הבריא. התחבושת היתה ממוגלת.
האחר לקח את חציה השני של הגופייה וחבש אותו מחדש. אחר כך שטף את התחבושת הישנה. מי הים היו פושרים וכיסו את הידיים כמו ג'לי. המוגלה חלחלה אל הבד, מי המלח לא הצליחו לשטוף אותה. האחר החוויר וחש שמעיו מתהפכים. אבל זה חלף.
הכול חולף, אמר לעצמו, ושוב חש את ידיו במים הרכים הפושרים. הוא נזכר במשפט מוזר, קצת קיטשי, שקרא פעם כבר-לא-יודע-איפה: ובין האצבעות זולג הקיום האנושי הרטוב הכבד...

זה היה אז, כשמריה בכתה בזרועותיו. יום לפני שנפלה מהסוס ושברה את המפרקת. אבל אז כבר היה כמובן מאוחר מדי. עכשיו הדמעות היו כל הזמן בידיו. ידיים רטובות ממהרות לקפוא, במיוחד כשהן רטובות מדמעות.
אלוהים יודע שבהתחלה זה בכלל לא היה קל. למזלה של מריה אז עוד היו לו לפחות ידיים שלתוכן יכלה לבכות. אבל הוא? אחר כך? לא היה שם אפילו סוס שיעשה איתו חסד וישליך אותו מעליו ברגע הנכון. כדי שישבור את המפרקת והכול ייגמר.
האשמה היתה כמובן שלו. באיזו קלות אתה נעשה אשם! גם אם האשמה היתה במריה, היא נשארה אצלו. את זה סידר אלוהים הטוב בתחכומו.
מדי פעם, כשהיה מיואש מאוד,יכול היה עוד להרגיש את פניה בידיו, אותו משהו רך, ענוג, ממרר בבכי. ואת פיה בקצה אצבעותיו כשהתייפחה.
בעצם עכשיו הוא יכול להיות מרוצה, עכשיו כשהכול עומד להיגמר. הסוס עומד להשליכו. הוא כבר השליך אותו בעצם. הוא כבר לא היה על הסוס ועוד לא שבר את המפרקת. המצב הידוע של ריחוף.
אבל פתאום זה בכלל לא היה קל ומשחרר כפי שתמיד תאר לעצמו. "משחרר" זה נשמע טוב. אז אולי מוטב כבר להמשיך עם הידיים הקפואות? ראה ערך "פחדנות" במילון. ככה זה בחיים. מריה המסכנה. "מסכן", כן, גם זו היתה מילה מאוד שימושית. איפה שלא נמצאים תמיד מסתכלים בראי.
ועוד האמירה הקיטשית הזאת על הקיום האנושי.
הוא היה משוכנע שמריה מעולם לא רצתה לשבור לעצמה את המפרקת. אבל הדבר קרה, והוא ישב שם בידיים קפואות.

שני הגברים רבצו זה מול זה בשני צדיה הצרים של הסירה. הם ראו את עצמם כצללים כהים. רק המקום, שבו היו אמורות להימצא פניהם היה בהיר יותר. כשהביטו מדי פעם לשמים המכוכבים היו עיניהם ופיהם ברורים יותר באור הלילי. בחשכה גדלו קווי המתאר של גופם והתקרבו. הם ישבו דוממים על הגומי המנופח.
היתה קרירות נעימה והם חזרו ולבשו את הז'קט. אצל קטוע הזרוע זה נגמר היכנשהו מוקדם מדי, היה אפשר להבחין בזרוע החסרה  בבירור. הוא דחף את השרוול הריק בזהירות לכיס הצדדי. אבל הגדם עדיין הזדקר מהגוף. כאילו שיש לו ידית, חשב האחר.
הצמא שכך. טעם העשן של הוויסקי נותר מר בפה, והאלכוהול זמזם בדם.
כל אחד אכל חטיף שוקוקולה. רעש השיניים המפצחות הגיע אל האוזן מבפנים, רועם בתוך השקט סביב. רמץ הסיגריות שלח מל מטה אוּרים קטנים, רכים, אל מול פניהם. אבל הם לא אמרו דבר. הם רק ניסו לעשן הכי לאט שאפשר.
את האופק כבר לא היה אפשר לזהות. הלילה מחק את הגבול היחיד ובלע אותו. הים נח ללא ניע. כלום לא נראה באופק.
"מחר הם מוכרחים למצוא אותנו!" אמר קטוע הזרוע.
"אם נשמור על המנות הקצובות הן יספיקו ליומיים."
"יומיים. עד אז הזרוע תטרוף את כולי."
"אחת הצוללות שלנו צריכה להיות כאן בסביבה."
"יומיים זה יותר מדי. זה ברור לי. סמסטר שמיני ברפואה." קטוע הזרוע גיחך. "זה ממש סוף נחמד. תודה רבה!"
"על סיפונן של כל האוניות שלנו יש רופא," ניסה האחר.
"לא היינו צריכים לתקוף. אם לא היינו תוקפים הייתם יכולים להמשיך בדרככם."
"אם ואילו."
"התוצאה, חמישים איש הלכו לעזאזל. בעוד יומיים יהיו חמישים ואחד, איתי. c'est ça. בוא לא נדבר על זה. אם באמת אחזור הביתה אקבל עיטור הצטיינות
מכובד, חפץ מועיל מאוד, בייחוד כאן. זה משהו בשביל בטסי, אולי זה אפילו ישתווה ליד החסרה, לזמן מה."
"בטסי?"
"הבחורה שלי, טקסס-גירל. שם ביוסטון. בלונדינית כמו לנה טרנר."
"נו?"
"מה נו?"
"אני מתכוון: וחוץ מזה?"
קטוע הזרוע השליך את בדל הסיגריה למים. הוא כבה בקול נפץ קלוש. נשמע כמו ירייה רחוקה מאוד.
"חוץ מזה שום דבר. זה כל מה שהרגשתי לעזאזל אתמול והיום. בגלל הזרוע, אתה יודע."
"אני מצטער," אמר האחר.
שוב שתקו.
הצלב הדרומי נפתח וניצב ברור ויפה מעל העננים הנמוכים באופק.

* - מתוק וראוי הוא המוות בעד המולדת.  (הורציוס)

גירסה להדפסה