בית

בבל , , 1/8/2014

                           

 

חורחה לואיס בורחס החידה שבשירה

מתוך מלאכת השיר

לפני הכול, הייתי רוצה להזהיר אתכם בנוגע למה שאפשר, או מוטב, בנוגע למה שאי אפשר, לצפות ממני. אני נוכח ששגיתי אפילו בכותרת שהענקתי להרצאתי הראשונה. הכותרת היא, כמדומה, "החידה שבשירה", והדגש נופל כמובן על המלה הראשונה, "חידה", כך שאתם עשויים לחשוב שהחידה היא העיקר, או, מה שעלול להיות אף גרוע מכך, שנתפסתי לאשליה שאכן גיליתי את פשרה האמיתי של החידה. האמת היא שאין כל בשורה בפי להציע לכם. ביליתי את חיי בקריאה, בניתוח, בכתיבה (או בניסיון לכתוב) ובהנאה. גיליתי שזו האחרונה היא החשובה מכול. חיים "רוויי" שירה לימדוני זאת. ואכן, בכל פעם שאני מוצא את עצמי מול הדף הריק, אני חש שיהא עליי לגלות את הספרות בכוחות עצמי. העבר אינו יכול להועיל לי במאומה. לפיכך, כפי שאמרתי, אוכל להציע את תהיותיי, ותו לא. אני בן קרוב לשבעים שנה, הקדשתי את חלק הארי של חיי לספרות – וכל שבידי להציע לכם הם ספקות.
הסופר והחולם האנגלי הגדול תומס דה קווינסי  כתב באחד מאלפי העמודים שבארבעה-עשר הכרכים מפרי עטו, כי גילויה של בעיה חדשה חשוב לא פחות מגילוי הפתרון לבעיה ישנה. אני לא אוכל להציע לכם אפילו את זה; אוכל להציע לכם רק תהיות קלאסיות. אך מדוע זה צריך להטריד אותי? הרי מהן תולדות הפילוסופיה אם לא תולדות תהיותיהם של ההינדים, הסינים, היוונים, הסכולסטים, הבישוף ברקלי, יוּם, שופנהאואר ורבים אחרים? אבקש רק לחלוק אִתכם את התהיות הללו.
מאז ומעולם, כשעלעלתי בספרי אסתטיקה, היתה לי ההרגשה המעיקה כאילו אני קורא בחיבוריהם של אסטרונומים שמעולם לא צפו בכוכבים. כוונתי לומר שמחבריהם כתבו על שירה כאילו היתה משימה שיש למלא, ולא כפי שהיא באמת: תשוקה והנאה. קראתי ביראת כבוד את ספרו של בנדטו קרוצ'ה  על אסתטיקה, למשל, ושם מצאתי הגדרה ולפיה השירה והשפה הן "מבע". טוב, אם נחשוב על המבע של דבר-מה אנו מגיעים לבעיה הישנה של הצורה והתוכן; ואם איננו חושבים על המבע של דבר מסוים אנו נותרים בלא כלום ממש. כך שאנו שומרים להגדרה מקום של כבוד – ומחפשים משהו נוסף. אנו מחפשים את השירה; אנו מחפשים את החיים. והחיים, אני בטוח, עשויים שירה. השירה אינה נטע זר: היא אורבת לנו, כפי שנוכל לראות, מעבר לפינה. היא עשויה לצוץ לפנינו בכל רגע.
וכאן אנו עלולים לטעות טעות נפוצה. אנו חושבים, למשל, שאם אנו לומדים את הומרוס, את הקומדיה האלוהית, את הנזיר לואיס דה לאון  או את מקבת, אנו לומדים שירה. אבל ספרים הם רק הזדמנויות לשירה.
נדמה לי שאמרסון  כתב באיזה מקום שספרייה היא סוג של מערת קסמים מלאה באלה שהלכו לעולמם, ושאלה שהלכו לעולמם עשויים לקום לתחייה ולחזור לחיים אם רק נפתח בעמודיהם. הזכרתי קודם את הבישוף ברקלי (הרשו לי לציין כי הוא ניבא את גדולתה של אמריקה); ובכן, זכור לי שהוא כתב שטעמו של התפוח אינו מצוי בתפוח  – לתפוח כשלעצמו אין טעם – ואף לא בפי האוכל אותו. הוא דורש מגע בין השניים. כך גם לגבי ספר, או אוסף ספרים; כך גם לגבי ספרייה. שכן מהו ספר לעצמו? ספר הוא חפץ פיזי בעולם של חפצים פיזיים. הוא מערך של סמלים מתים. ואז מגיע הקורא המתאים, והמלים – נכון יותר, השירה המסתתרת במלים, שכן המלים לבדן אינן אלא סמלים – שבות ומגיחות אל החיים.
אני נזכר עכשיו בשיר שכולכם מכירים בעל-פה, אם כי ייתכן שמעולם לא השגחתם עד כמה הוא מוזר. שהרי בשירה השלמות אינה נתפשת כמוזרה; היא נראית הכרחית, כך שרק לעתים נדירות אנו מכירים תודה למחבר על יגיעותיו. אני חושב על סונֶטה שנכתבה לפני יותר ממאה שנה בלונדון (בהמפסטד, נדמה לי) על ידי צעיר שמת ממחלת ריאות, ג'ון קיטס. זוהי סונטה נודעת ואולי אף נדושה מפרי עטו,On First Looking Into Chapman's Homer (בקוראי לראשונה את הומרוס של צ'פמן). המתמיה בשיר – ונוכחתי בדבר לפני שלושה או ארבעה ימים, כאשר עסקתי בהכנת הרצאה זו – הוא העובדה שזהו שיר על החוויה הפואטית עצמה. אתם יודעים אותו בעל-פה, אבל הייתי רוצה שתשמעו שוב את ההתנחשלות והרעם של השורות האחרונות:

Then felt I like some watcher of the skies
When a new planet swims into his ken;
Or like stout Cortez when with eagle eyes
He stared at the Pacific – and all his men
look'd at each other with a wild surmise –
Silent upon a peak in Darien

אַחַר-כָּךְ חַשְׁתִּי כְּצוֹפֶה בָּרְקִיעִים
בִּשְׂחוֹת כּוֹכָב חָדָשׁ אֱלֵי תְּחוּמוֹ;
אוֹ כְּקוֹרְטֶז החָסוֹן כַּאֲשֶׁר בְּעֵינֵי נְשָׁרִים
הִשְׁקִיף עַל הַפָּצִיפִי – וְכָל אַנְשֵׁי צְבָאו
הִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה בְּנִחוּשִׁים פְּרוּעִים –
שׁוֹתְקִים, עַל הַר דַּרְיֶן, בפִסְגָתוֹ.


אנו מוצאים כאן את החוויה הפואטית עצמה. אנו מוצאים את ג'ורג' צ'פמן, ידידו ויריבו של שקספיר, שהיה מת וניעור לפתע לחיים כשג'ון קיטס קרא את האיליאדה או את האודיסיאה בתרגומו. אני מאמין שג'ורג' צ'פמן היה האיש ששקספיר חשב עליו (אף כי איני בטוח; אינני מומחה בשקספיר) כשכתב:

Was it the proud full sail of his great verse, 
Bound for the prize of all too precious you?

האם מפרש שיריו השט על רוח
לקראת אוצר יקר כל כך, אתה  
 
מלה אחת נראית לי חשובה ביותר: "בקוראי לראשונה את הומרוס של צ'פמן". נדמה לי שאנו יכולים להפיק תועלת רבה מלראשונה זו. כשעברתי על שורותיו המופלאות של קיטס, חשבתי לפתע שאולי אני רק נאמן לזיכרוני שלי. אולי ההתרגשות האמיתית שהפקתי משורותיו של קיטס היתה נעוצה באותו רגע מרוחק בילדותי בבואנוס איירס, כאשר שמעתי לראשונה את אבי קורא אותן בקול, אז התחוור לי פתאום שהשירה, שהשפה, אינה אמצעי קומוניקציה בלבד, אלא עשויה להיות גם תשוקה והנאה. איני סבור שהבנתי את המלים, אבל הרגשתי שמשהו אירע בי, =6= משהו שנגע לא רק לשכלי, אלא לכל ישותי, לבשרי ולדמי.
בחזרה למלים "בקוראי לראשונה את הומרוס של צ'פמן": אני שואל את עצמי אם ייתכן שג'ון קיטס חש ברגש הזה לאחר שהתייגע ארוכות בספרים הרבים של האיליאדה והאודיסיאה. אני חושב שהקריאה הראשונה היא הקריאה האמיתית, ולאחר מכן אנו משלים את עצמנו שאותה הרגשה, שאותה התרשמות, חוזרת על עצמה. מדובר, לדעתי, בלא יותר מנאמנות, במלכודת של הזיכרון, בבלבול בין התשוקה שלנו לתשוקה שהרגשנו פעם. ניתן לומר, אם כן, שהשירה היא חוויה חדשה בכל פעם. בכל פעם שאני קורא שיר אני חווה חוויה. וזו השירה.
קראתי פעם שהצייר האמריקאי ויסלר ישב בבית קפה בפריז ואנשים התווכחו סביבו על האופן שבו התורשה, הסביבה, המצב הפוליטי ודברים מעין אלה משפיעים על האמן. ויסלר אמר: "האמנות קורֵית". כלומר, באמנות יש דבר-מה מסתורי. הייתי רוצה להעניק לדבריו מובן חדש: האמנות קורית בכל פעם שאנו קוראים שיר. אולי, לפחות למראית עין, יש בכך כדי לגזור כליה על הקלאסיקונים הנצחיים, על הרעיון בדבר ספרים שאינם מתכלים, שלעולם יימצא בהם יופי. אבל אני מקווה לטעות בנקודה זו.
 אולי עלי להקדיש מלים אחדות להיסטוריה של הספרים. למיטב זיכרוני, היוונים לא ממש השתמשו בספרים. עובדה ידועה היא שמרבית המורים של האנושות לא היו סופרים אלא נואמים. אני חושב למשל על פיתגורס, על ישו, על סוקרטס, על בודהא. ומכיוון שהזכרתי את סוקרטס, הייתי רוצה להגיד דבר-מה על אפלטון. אני נזכר בברנרד שו, שנהג לומר שאפלטון היה המחזאי שהמציא את סוקרטס כשם שארבעת מחברי האוונגליון היו המחזאים שהמציאו את ישו. זה יכול להישמע מוגזם, אבל יש בכך מידה של אמת. באחד הדיאלוגים שלו אפלטון מדבר על הספרים בשמץ זלזול: "מהו ספר? ספר, כמו ציור, נראה יצור חי, אך אם נציג בפניו שאלה הוא לא ישיב. או-אז אנו נוכחים כי הוא מת."  לשמחתנו, כדי להפוך את הספר למשהו חי הוא המציא את הדיאלוג האפלטוני, הצופה מראש את ספקותיו ואת שאלותיו של הקורא.
אבל יכולנו לומר גם שאפלטון נמלא כמיהה וגעגועים לסוקרטס. אחרי מותו של סוקרטס בוודאי אמר לעצמו לא פעם: "מה היה סוקרטס אומר על הספק הזה, המציק לי כעת?" ואז, כדי לשוב ולשמוע את קולו של מורהו האהוב, הוא כתב את הדיאלוגים. בכמה מהדיאלוגים סוקרטס מייצג את האמת. באחרים נתן אפלטון ביטוי למצבי רוחו השונים. כמה מן הדיאלוגים אינם מגיעים לכלל התרה משום שאפלטון חשב במהלך כתיבתם; הוא לא ידע מה ייכתב בעמוד האחרון כאשר כתב את הראשון. הוא נתן למחשבותיו לנדוד אנה ואנה והמחיז אותן באמצעות דמויות שונות. אני מתאר לעצמי שמטרתו העיקרית היתה ליצור את האשליה שסוקרטס, אף ששתה מכוס התרעלה, מוסיף ללוותו. אני מאמין שכך היה משום שלי עצמי היו מורים רבים בחיי. אני גאה להיות תלמיד; תלמיד טוב, אני מקווה. וכאשר אני חושב על אבי, כאשר אני חושב על הסופר הספרדי היהודי הגדול רפאל קנסינוס-אסנס,  כאשר אני חושב על מסדוניו פרננדס,  אני מתאווה לשמוע את קולם. ולעתים אני מנסה לחקות את קולם בקולי בניסיון לחשוב את המחשבות שהיו עשויים לחשוב. הם תמיד לצדי.
ישנו משפט נוסף, של אחד מאבות הכנסייה. הוא אמר שמסירת ספר לידיו של בור כמוה כמתן חרב בידיו של ילד. כלומר, לדידם של הקדמונים לא נועד הספר אלא למלא תכלית לעת-מצוא. באחת מאיגרותיו הרבות כתב סנקה דברים בגנות הספריות הגדולות, וזמן רב אחריו כתב שופנהאואר שרבים מבלבלים בין רכישת ספר לרכישת תכניו.  לפעמים, כאשר אני מביט בספרים הרבים שבביתי, אני חושב שאמות בטרם אגמור לקרוא אותם, ואף על פי כן איני יכול שלא לרכוש ספרים חדשים. בכל פעם שאני הולך לחנות ספרים ומוצא ספר על אחד מתחביבי, למשל השירה האנגלית העתיקה או השירה הנורדית, אני אומר לעצמי: "חבל שאיני יכול לקנות את הספר הזה; כבר יש לי עותק אחד בבית."
אחרי בני העת העתיקה, הגיעה מן המזרח תפישה חדשה בנוגע לספרים. הגיע רעיון כתבי הקודש, ספרים שנכתבו על ידי רוח הקודש; הגיעו הקוראנים, התנ"כים וכל השאר. בעקבות חיבורו של שפנגלר  "שקיעת המערב", הייתי רוצה להתייחס לקוראן כאל דוגמה. אם אינני טועה, התיאולוגים המוסלמים מאמינים כי הקוראן קדם לבריאת המלה. הקוראן כתוב בערבית, אבל המוסלמים סבורים שהוא קודם לשפה. ואמנם קראתי שהם אינם רואים את הקוראן כיצירתו של אלוהים, אלא כסגולה מסגולותיו, כמו צדקתו, רחמיו וחוכמתו.
כך חדר לאירופה רעיון הספר הקדוש, רעיון שאינו מופרך מעיקרו, אני סבור. מישהו שאל את ברנרד שו (אני תמיד חוזר אליו) אם לדעתו התנ"ך הוא באמת יציר רוח הקודש.  תשובתו היתה: "אני מאמין שרוח הקודש כתבה לא רק את התנ"ך, אלא את הספרים כולם." זה קצת אכזרי כלפי רוח הקודש, כמובן; אבל אני מניח שכל הספרים ראויים שיקראו בהם. זה, כמדומני, מה שהומרוס רצה לומר כאשר דיבר על המוזה. וזה מה שהעברים ומילטון ביקשו לומר בדברם על רוח הקודש שמקדשהּ הוא לבם הישר והזך של בני האדם. ובמיתולוגיה שלנו, היפה פחות, אנו מדברים על ה"אני המודחק", על ה"תת-מודע". כמובן, אלה מלים גסות במקצת בהשוואה למוזות או לרוח הקודש, אך עלינו להשלים עם המיתולוגיה של ימינו; ביסודו של דבר הן מכוונות לאותה משמעות עצמה.
כעת הגענו למושג "הקלסיקונים". עלי להתוודות, אני חושב שספר אינו חפץ בן אלמוות שיש לרוממו ולסגוד לו, אלא הזדמנות ליופי. וכך חייב להיות, שכן הלשון משתנה ללא הרף. אני חובב גדול של אטימולוגיות, והייתי רוצה להזכיר באוזניכם כמה אטימולוגיות מסקרנות למדי (אם כי אני בטוח שידיעותיכם בתחום זה רבות משלי).
למשל, ישנו באנגלית הפועל to tease (להציק, להטריד). מלה מרושעת שיש בה גם סוג של לצון. אבל באנגלית עתיקה פירוש המלה tesan היה "לפצוע בחרב",  כפי שבצרפתית navrer היה "לנעוץ חרב במישהו". ולגבי מלה אחרת מן האנגלית העתיקה, þreat – אפשר להקיש מן השורות הראשונות של ביאוולף  שפירושה "המון זועם", כלומר סיבת האִיום (threat). ויכולנו להוסיף עוד ועוד דוגמאות.
אולם הבה נבחן כעת כמה שורות באופן פרטני יותר. אני לוקח את הדוגמאות שלי מן האנגלית מכיוון שיש לי חיבה מיוחדת לספרות האנגלית, אף כי האנגלית שבפי מוגבלת, כמובן. ישנם מקרים שבהם השירה יוצרת את עצמה. איני חושב, למשל, שהמלים quietus (רגיעה, מוות, סוף) ו-bodkin (פגיון) יפות במיוחד; למעשה, הייתי אומר שהן גסות דווקא. אבל השורות

When he himself might his quietus make
With a bare bodkin

כאשר המנוחה בהישג יד
בחודו העירום של הפגיון 

מחזירות אותנו מיד אל נאומו הגדול של המלט. כלומר, ההקשר יוצר מהמלים שירה. ובימינו איש אינו מעז עוד להשתמש בהן מפני שכל אזכור שלהן יהיה בהכרח ציטוט.
וישנן דוגמאות אחרות, אולי פשוטות יותר. כך למשל שמו של אחד הספרים המפורסמים ביותר, "סיפורו של ההידאלגו הפיקח ורב העזוז דון קיחוטה איש לה מנצ'ה". למלה "הידאלגו" יש בימינו סוג של נכבדות משל עצמה, אולם כאשר סרוונטס כתב אותה, פירושה היה "ג'נטלמן כפרי".   באשר לשם "קיחוטה" – שם זה נועד להישמע מגוחך, כמו שמותיהם של רבים מגיבוריו של דיקנס: פיקוויק, סויוולר, צ'אזלוויט, טוויסט, סקווירס, קווילפ ואחרים. ולבסוף ישנו "איש לה מנצ'ה", שנשמע לנו כיום תואר ספרדי נאצל, אבל שסרוונטס ביקש אולי שיצלצל כמו "דון קיחוטה מקנזס סיטי" (ואני מבקש את סליחתם של אנשי קנזס הנוכחים בקהל). אם כן, אנו רואים שהמלים השתנו, שנוסף להן מעטה אצילות. זו עובדה מוזרה: החייל הזקן מיגל דה סרוונטס גיחך קצת על לה מנצ'ה, וכתוצאה מכך "לה מנצ'ה" היא כיום אחת המלים הנצחיות של הספרות.
נבחן שורות נוספות שהשתנו עם הזמן. אני חושב על סונטה של רוזטי,  סונטה הכורעת תחת השם הלא כל כך יפה, Inclusiveness (כוליוּת). הסונטה מתחילה כך:


What man has bent o'er his son's sleep to brood,
How that face shall watch his when cold it lies? -
Or thought, as his own mother kissed his eyes,
Of what her kiss was, when his father wooed?

איזה איש גחן על עֶרֶשׂ בנו היָשֵׁן, להרהר
כיצד יתבוננו פנים אלו בצינת המוות של פניו? -
או תָּהָה, עֵת אִמו-שלו נָשְׁקָה עיניו,
על פֵּשֶׁר נשיקתה עֵת אביו על לבה דיבר? 

ייתכן שהשורות נוגעות לנו כעת יותר מאשר בזמן שנכתבו, לפני כשמונים שנה,  משום שהקולנוע לימד אותנו לעקוב אחר רצפים מהירים של דימויים ויזואליים. בשורה הראשונה, "איזה איש גחן על ערש בנו הישן, להרהר", אנו מוצאים את האב רוכן על פניו של הילד הישן. מיד לאחר מכן, בפסוק השני – כמו בסרט טוב – אנו מוצאים אותה תמונה במהופך: אנו רואים את הבן הרוכן על פני הגבר המת, הוא אביו. ואולי המחקר העכשווי בפסיכולוגיה עשׂנו רגישים יותר לשורות האלה: "או תהה, עת אמו-שלו נשקה עיניו / על פּשר נשיקתה עת אביו על לבה דיבר" כמובן, אנו מוצאים כאן את היופי של התנועות האנגליות הרכות: brood, wooed; ואת היופי של המלה wooed המופיעה לבדה – לא wooed her (חיזר אחריה) אלא פשוט wooed (חיזר). המלה ממשיכה להדהד.
וישנו סוג נוסף של יופי. הבה נבחן שם-תואר שהיה פעם נפוץ ונדוש. אינני דובר יוונית, אבל נדמה לי שהמקור היווני הוא oinopa pontos, והתרגום האנגלי השכיח ביותר הוא wine-dark sea (ים יין כהה). אני מתאר לעצמי שהמלהdark  נשזרה בעדינות כדי להקל על הקורא. ייתכן שהתרגום היה צריך להיות רק winy sea (ים ייני) או משהו דומה. אני בטוח שכאשר הומרוס (או היוונים הרבים המסומנים במלה הומרוס) כתב את זה, הוא פשוט חשב על הים; שם התואר היה רגיל בתכלית. ואולם כיום, אם מישהו מאתנו, לאחר שניסה שמות תואר מסובכים רבים,  היה כותב בשיר "ים יין כהה", זו לא היתה סתם חזרה על מה שכתבו היוונים. זו היתה התייחסות למסורת. כשאנו מדברים על "ים יין כהה", אנו נזכרים בהומרוס ובשלושים המאות המפרידות בינו לבינינו. כך שגם אם המלים הן אותן מלים, כשאנו כותבים "ים יין כהה", לאמתו של דבר אנו כותבים דבר-מה שונה מאוד ממה שהומרוס כתב.
וכך משתנה השפה. הרומאים ידעו זאת היטב. גם הקורא משתנה. וזה מזכיר לנו את המטפורה הישנה של היוונים, המטפורה – או מוטב, האמת – על כך שלעולם אין אדם יורד אל אותו נהר פעמיים.  נדמה לי שיש כאן מידה של חשש. תחילה אנו חושבים על זרימתו של הנהר. אנו חושבים, "הנהר נשאר, כמובן, אבל המים מתחלפים". אחרי כן, ביראה גוברת, אנו נוכחים לדעת שגם אנו משתנים, שאנו ארעיים ובני חלוף כמו הנהר.
אך אל לנו לדאוג יתר על המידה לגורלם של הקלסיקונים, משום שהיופי לעולם מלווה אותנו. כאן הייתי רוצה לצטט שיר נוסף מאת משורר נשכח מעט, רוברט בראונינג.  הוא אומר:

Just when we are safest, there's a sunset-touch,
A fancy from a flower-bell, some one's death
A chorus-ending from Euripides.

בדיוק בשיא בטחוננו, מגע שקיעת שמש
קורטוב מפעמון-פרח, מותו של מאן דהו,
סיומת מקהלה מאת אוריפידס.

די בפסוק הראשון, "בדיוק בשיא ביטחוננו, מגע שקיעת שמש", כדי לומר שהיופי אורב לנו בכול. הוא עשוי להופיע בשם של סרט, או במלותיו של שיר עממי; אנו עשויים למצוא אותו אפילו בעמודיו של סופר גדול או מפורסם.
ומכיוון שדיברתי על מורי המנוח, רפאל קנסינוס-אסנס (ייתכן שזו הפעם השנייה שאתם שומעים את שמו; איני יודע לומר מדוע נשכח), אזכיר שיר יפהפה בפרוזה שבו הוא מבקש מאלוהים להגן עליו, להצילו מן היופי, שכן "יופי רב מדי יש בעולם". הוא חשב שהיופי מציף את העולם. אף כי איני יודע אם הייתי איש מאושר במיוחד (אני מטפח את התקווה שאהיה מאושר בגיל המופלג של שישים ושבע שנה!), אני עדיין סבור שאנו מוקפים ביופי.
לשאלה אם שיר כלשהו נכתב בידי משורר גדול או לא יש חשיבות בעבור היסטוריונים של השירה בלבד. הבה נניח, לצורך הדיון, שכתבתי פסוק יפה; ניקח זאת כהנחת עבודה. לאחר שכתבתי אותו, הפסוק אינו עושה אותי טוב יותר, שכן, כפי שכבר אמרתי, את השיר קיבלתי מרוח הקודש, מן האני המודחק או אפילו מסופר אחר. לעתים קרובות אני מגלה שאני רק מצטט משהו שקראתי לפני זמן מה, =16= ואז הכתיבה הופכת לגילוי מחדש. אולי מוטב היה אילו היו המשוררים חסרי שם.
דיברתי על "ים יין כהה", ומכיוון שחיבתי נתונה לשפה האנגלית העתיקה (חוששני שאם יהיה לכם האומץ או הסבלנות לבוא לכמה מהרצאותיי הבאות אכפה עליכם עוד אנגלית עתיקה), הייתי רוצה להזכיר לכם פסוקים אחדים שנראים לי יפים להפליא. תחילה אומר אותם באנגלית, ואחר כך באנגלית העתיקה של המאה התשיעית, על נוקשותה ותנועותיה:

It snowed from the north;
Rime bound the fields;
Hail fell on earth,
The coldest of seeds.

Norþan sniwde
Hrim hrusan bond
Hægl feol on eorþan
Corna caldast

שלג ירד בצפון
כפור את הארץ חבק
על הקרקע ניתז הברד
הקר מכל זרע

זה מחזיר אותנו למה שאמרתי על הומרוס: כאשר המשורר כתב את הפסוקים הללו, הוא רק תיעד משהו שאירע. זה נחשב מוזר, כמובן, במאה התשיעית, כאשר אנשים חשבו במונחים של מיתולוגיה, של דימויים אלגוריים וכדומה; אך המשורר סיפר על דברים פשוטים בתכלית. ואילו כיום, כשאנו קוראים

שלג ירד בצפון
כפור  את הארץ חבק
על הקרקע ניתז הברד
הקר מכל זרע.

השורות עוטות לבוש פואטי. הן נכתבו לחופי הים הצפוני, בנורת'אמברלנד כמדומני, בידי איש סקסוניה חסר שם, והן מגיעות אלינו בהירות כל כך, פשוטות כל כך וחדורות פאתוס רב כל כך מבעד למאות. אם כן, יש לנו שני מקרים: המקרה שבו הזמן מפחית מערך השיר והמלים מאבדות מיופיין (עליו אין כל טעם שאתעכב), והמקרה שבו הזמן מעתיר יופי על השיר ומעשיר אותו.
בתחילת דברי דיברתי על הגדרות. לקראת סיום הייתי רוצה לומר ששגיאה נפוצה היא לדמות שאיננו יודעים משהו רק משום שאיננו מסוגלים להגדירו. אילו נמצאנו במצב רוח צ'סטרטוני  (וזהו בהחלט מצב רוח שכדאי להימצא בו) היינו אומרים שאנו יכולים להגדיר משהו רק כשאיננו יודעים עליו דבר.
למשל, אם היה עלי להגדיר מהי שירה, ואם הייתי מהסס באשר להגדרה, הייתי אומר משהו כגון: "השירה היא ביטויו של היופי באמצעות מלים שנארגו יחד בכישרון". הגדרה טובה דיה למילון או לספר לימוד, אך לכולנו ברור שהיא קלושה. יש משהו הרבה יותר חשוב, משהו שמעודד אותנו לא רק להמשיך ולכתוב שירה, אלא גם ליהנות ממנה ולחוש שאנו יודעים הכול על אודותיה.
פירוש הדבר שאנו יודעים מהי שירה. אנו יודעים טוב כל כך, שאין ביכולתנו להגדירה במלים אחרות, כפי שאיננו מסוגלים להגדיר את טעמו של הקפה, את הצבע האדום או הצהוב או את פשר הזעם, האהבה, השנאה, את עלות השחר, את שקיעת החמה או את האהבה לארצנו. הדברים האלה מושרשים בנו כל כך, שאנו יכולים להביעם רק באמצעות אותם סמלים רגילים שאנו חולקים יחד. ואם כך, מדוע זה נידרש למלים נוספות?
ייתכן שלא תסכימו עם הדוגמאות שבחרתי. אולי מחר יעלו בדעתי דוגמאות טובות מאלה, אולי אחשוב שהיה עלי לצטט פסוקים אחרים. אך מכיוון שאתם יכולים לבחור לכם דוגמאות משלכם, אינכם חייבים לרחוש אהבה גדולה להומרוס, למשוררים האנגלו-סקסוניים או לרוזטי; שהרי הכול יודעים היכן למצוא את השירה, וכאשר היא באה מיד חשים באוושת מגעה, בעקצוץ המיוחד שלה.
לסיום, יש לי ציטטה מאת אוגוסטינוס הקדוש שמתאימה כאן מאוד, אני חושב. הוא אמר: "מהו אפוא הזמן? אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע."  כך אני חש ביחס לשירה.
על פי רוב, הגדרות אינן בראש מעיינינו. הפעם הייתי אובד עצות במקצת, מכיוון שאיני מצטיין במיוחד בחשיבה אבסטרקטית. אבל בהרצאות הבאות – אם תהיו מספיק אדיבים כדי לסבול אותי – נציב דוגמאות מוחשיות יותר. אדבר על המטפורה, על המוזיקה של המלים, על האפשרות והיעדר האפשרות של תרגום פואטי ועל אמנות הסיפור, כלומר על השירה האפית, סוג השירה העתיק ביותר ואולי גם הנועז ביותר. ואחתום במשהו שברגע זה אני יכול רק בקושי לנחש אותו – בהרצאה שתיקרא 'אני מאמין של משורר', שבה אנסה להצדיק את חיי ואת האמון שחלק מכם אולי נותנים בי, למרות הרצאה מרושלת ומגומגמת זו.

craft-of-verse.jpg

אלף לילה ולילה

סיפורי אלף לילה ולילה לעומת זאת נוצרו באופן מסתורי. זוהי יצירה של אלפי מחברים, ואף אחד מהם לא חשב שהוא שותף ליצירה של ספר מפורסם, אחד הספרים המפורסמים ביותר בספרות בכלל, ספר שזוכה להערכה רבה יותר במערב מאשר במזרח, כך מספרים לי. >>>

 

פרידריך הלדרלין היפריון או הפרוש ביוון

היפריון הוא הרומן היחידי שכתב הלדרלין. במרכזה של יצירת מופת זו ניצב היפריון, צעיר אידיאליסט ביוון של המאה ה- 18 הכבושה על ידי התורכים. היפריון רואה אור עתה לראשונה בעברית, בתרגום מופת של שמעון זנדבנק. >>>

מחמוד דרוויש ערש הנוכרייה

"ערש הנוכריה" הוא ספרו האחרון של מחמוד דרוויש, שראה אור ב-1999 בהוצאת ריאד אלרייס בבירות. זהו קובץ שירי אהבה וגלות, שעולה מהם קולו הייחודי של דרוויש, הממשיך לחפש את מקורותיו במסורת עתיקת היומין של השירה הערבית. >>>

אותיות נשמה

מתוך פרק קיט בתהילים. >>>

וילפרד אואן משל הצעיר והזקן

שיר מאת וילפרד אואן בתרגום גיורא לשם. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית