בית

בבל , , 20/11/2019

                           

 

הווארד זין קולומבוס, האינדיאנים והקִדמה האנושית

מתוך היסטוריה עממית של ארצות הברית

עירומים, שזופים ומלאי פליאה נהרו בני ובנות ארוואק (Arawak) מכפריהם אל חופי האי ושחו לעבר הספינה הגדולה, להציץ בה מקרוב. כשירדו קולומבוס ומלחיו אל החוף, חרבות בידיהם ושפה משונה בפיהם, קידמו את פניהם בני הארוואק במזון, במים ובמתנות. קולומבוס כתב ביומנו מאוחר יותר:

הם [...] העניקו לנו תוכיים וכדורי כותנה, חניתות וחפצים רבים אחרים, שהחלפנו תמורת חרוזי זכוכית ופעמוני בזים. הם סחרו ברצון בכל רכושם [...] הם היו בנויים לתלפיות, בעלי גוף חטוב ותווי פנים נאים [...] אין להם נשק, והם אינם יודעים דבר על קיומו; כאשר הראיתי להם חרב הם אחזו בה בלהב, ונחתכו בבורותם. אין להם ברזל. חניתותיהם עשויות מקנים [...] הם יכולים לשמש משרתים מצוינים [...] עם חמישים איש נוכל לשעבד את כולם ולגרום להם לעשות כרצוננו.

בני ארוואק שחיו באיי הבהאמה דמו לאינדיאנים שעל היבשת. לפי עדותם של משקיפים אירופים רבים, אלה גם אלה ניחנו בהכנסת אורחים ובאמונה בשיתוף. תכונות אלה לא בלטו באירופה של הרנסנס, שבה כיהנו בקודש אפיפיורים, שבה משלו מלכים, שבה פרחה רדיפת הממון שאפיינה את הציוויליזציה המערבית ואת שליחה הראשון לאמריקה, כריסטופר קולומבוס.

קולומבוס כתב:

מיד עם הגיעי לאיי הודו, באי הראשון שמצאתי, לקחתי בכוח כמה מקומיים כדי ללמדם לקח ולקבל מהם מידע על האזור.

המידע שעניין את קולומבוס יותר מכול היה מקום הימצאו של הזהב. היתה זו הבטחת הזהב ששכנעה את מלך ומלכת ספרד לממן את מסעו של קולומבוס לאסיה ולאיי הודו שמעבר לאוקיינוס האטלנטי – מסע לארצות העושר, ארצות הזהב והתבלינים. שכן ככל אדם משכיל בן זמנו, קולומבוס ידע שהעולם עגול ושאיפשר להפליג מערבה ולהגיע למזרח הרחוק.
ספרד המאוחדת היתה אז מדינה צעירה, אחת ממדינות הלאום המודרניות החדשות כמו אנגליה, צרפת ופורטוגל. אוכלוסייתה, ברובה איכרים עניים, עבדה בשירות האצולה, שני המאיונים העליונים שבבעלותם היו  95 אחוז מהאדמה. ספרד כרתה ברית עם הכנסייה הקתולית, גירשה את כל יהודיה והניסה את המוּרים. כמו שאר מדינות העולם המודרני, ספרד ביקשה זהב. זהב, שלא כמו אדמה,  היה יכול לקנות כל דבר.
הדעה הרווחת היתה שיש זהב באסיה, בנוסף למשי ולתבלינים שעליהם ידעו האירופים בוודאות בעקבות מסעותיהם היבשתיים של מרקו פולו ואחרים כמה מאות שנים קודם לכן. עתה, לאחר שקונסטנטינופול ומזרח הים התיכון נפלו לידי הטורקים, לא היתה לאירופה גישה לדרכים היבשתיות. היה צורך בנתיב ימי. מלחיה של פורטוגל עמלו כדי לעבור את קצהָ הדרומי של אפריקה. ספרד החליטה להמר על הפלגה ארוכה על פני אוקיינוס לא-מוכר.
בתמורה לזהב ולתבלינים שיביא עימו, הזוג המלכותי הבטיח לקולומבוס, פקיד סוחרים מעיר הנמל גנואה שבאיטליה, אורג לעת מצוא (ובנו של אורג מקצועי) ומלח מומחה, לא רק 10 אחוזים מהרווחים אלא גם את משרת המושל בארצות החדשות, ואת התהילה שבתואר חדש: אדמירל הים האוקייני.
קולומבוס יצא לדרך עם שלוש ספינות. הגדולה שבספינותיו היתה ה"סנטה מריה", כשלושים מטר אורכה ועליה 39 אנשי צוות. הערכותיו של קולומבוס את היקף כדור הארץ, שעל יסודן חישב את דרכו, היו מוטעות. המרחק היה גדול בכמה אלפי קילומטרים מחישוביו, ולפיכך לא היה יכול להגיע לאסיה. רוחבו של הים היה חורץ את גורלו, לולא נקרה המזל בדרכו. אחרי שעברה רבע מהדרך, נקלעה הספינה לארץ לא-מוכרת ששכנה בין אירופה לאסיה – אמריקה.
אוקטובר 1492. 33 יום עברו מאז יצא הצוות את האיים הקנריים שלחופיה האטלנטיים של אפריקה. עתה נראו במים ענפים וזרדים, להקות ציפורים הופיעו – סימנים לאדמה. ב-12 באוקטובר לפנות בוקר, מלח בשם רודריגו ראה חולות לבנים לאור הירח. החולות היו חופיו של אחד מאיי הבהאמה שבים הקריבי. המלח שמבחין ראשון באדמה היה אמור לקבל פנסיה שנתית של 10,000 מראוודי עד סוף ימיו. רודריגו, עם זאת, מעולם לא זכה בפנסיה. קולומבוס טען שראה אורות בערב הקודם והפרס ניתן לו.

וכך, בקרבת החוף, פגשו קולומבוס ואנשיו בבני הארוואק ששחו לקראתם. הארוואק חיו בקהילות כפריות ופיתחו חקלאות של תירס, בטטות וקסאבה. הם ידעו לטוות ולארוג בדים, אבל לא היו להם סוסים או בהמות עבודה. ברזל לא היה להם, אך נזמי זהב זעירים קישטו את אוזניהם.
לעובדה זו היו השלכות הרות-גורל: בגינה חטף קולומבוס כמה מהם והחזיקם על ספינותיו כדי שיכוונו אותו אל מקור הזהב. כך הוא הפליג לקובה של היום, ומשם להיספניולה, האי שהיום מחולק בין הרפובליקה הדומיניקנית להאיטי. פירורי זהב שמצא בנהרות ומסכת זהב שניתנה לו שם במתנה מידי ראש שבט הציתו בקולומבוס חזיונות על שדות זהב נוצצים.
בהיספניולה עלתה "סנטה מריה" על שרטון ופורקה. מקרשיה נבנה הבסיס הצבאי האירופי הראשון בחצי הכדור המערבי. הוא נקרא "נאווידאד" (חג המולד) ואויש על ידי שלושים ותשעה אנשי צוות. משימתם היתה למצוא זהב ולאחסנו. הם חטפו אינדיאנים נוספים והעלו אותם על הספינות הנותרות. במקום אחר באי הם רבו עם אינדיאנים שלא רצו למכור להם את המספר הנדרש של חצים וקשתות. שניים מהם שוספו בחרב ודיממו למוות. ואז "ניניה" ו"פינטה" הפליגו לאיים האזוריים ולספרד. כשמזג האוויר התקרר, האינדיאנים שעל סיפונן החלו לגווע.
דיווחיו של קולומבוס לחצר המלכותית במדריד היו ראוותניים. הוא עמד על כך שהגיע לאסיה (למעשה היתה זו קובה) וכן לאי לחופיה של סין (היספניולה). בתיאוריו שימשו בערבוביה מציאות ובדיון:

היספניולה היא נס. הרים וגבעות, מישורים ושדות מרעה, פוריים ויפים [...] לא ייאמן טיבם של המעגנים והנהרות, הם רחבים וברבים מהם יש זהב [...] תבלינים רבים יש שם, ומכרות של זהב ומתכות אחרות.

והוא ממשיך וכותב: "האינדיאנים הם כה נאיביים ונדיבים שמי שלא חזה בהם לא יאמין. הם לעולם לא יסרבו לך. להפך, הם מוכנים לחלוק עם כולם..." לסיכום ביקש מעט סיוע מהוד מלכותם, שתמורתו יביא עימו ממסעו הבא "את כל הזהב שהם זקוקים לו [...] וכמה עבדים שיבקשו". דבריו היו מלאים חרדת קודש: "כך גומל אדוננו האל הנצחי להולכים בנתיבו בעקבות הבלתי-אפשרי לכאורה".
דיווחיו של קולומבוס הותירו כנראה רושם עז על הוד מלכותם. הם ציידו אותו למסעו השני בשבע-עשרה ספינות ובכאלף ומאתיים מלחים. המטרה היתה ברורה: עבדים וזהב. ואמנם, הספרדים עברו מאי לאי בים הקריבי ולקחו אינדיאנים בשבי. עם הזמן, ככל שנפוצה השמועה בדבר כוונותיהם של האירופים, הם נתקלו ביותר ויותר כפרים נטושים. בהאיטי גילו כי כל מלחי מבצר נאווידאד נהרגו בקרב עם האינדיאנים, לאחר שיצאו בכנופיות למסעות ברחבי האי בחיפוש אחר זהב. השלל העיקרי שהביאו ממסעות אלה היה נשים וילדים, עבדים ושפחות למטרות מין ועבודה.
מבסיסו שבהאיטי החל עתה קולומבוס לשלוח משלחת אחר משלחת אל פנים היבשת. זהב לא נמצא, אבל היה צריך למלא את הספינות החוזרות לספרד בסחורה כלשהי. בשנת 1495 נערכה פשיטת עבדים גדולה, שבה נחטפו אלף וחמש מאות גברים, נשים וילדים מבני הארוואק. האסירים הושמו במכלאות תחת השגחתם של הספרדים וכלביהם, וחמש מאות המוצלחים שבהם הועמסו על ספינות ונשלחו לספרד. מבין אלה, מאתיים מתו בדרך. האחרים הגיעו לספרד, שם העמידם סגן הבישוף למכירה. הלה העיר: "על אף שהעבדים עירומים כביום היוולדם, אין הם מראים בושה גדולה מזו של חיות". קולומבוס כתב מאוחר יותר: "בשם השילוש הקדוש, הבה נמשיך לשלוח עבדים ככל שניתן למוכרם".
אבל עבדים רבים מדי מתו בשבי. קולומבוס כמעט נואש מלהמציא דיבידנדים למשקיעיו. הוא היה חייב לקיים את הבטחתו שימלא את הספינות בזהב. הוא ואנשיו דמיינו שבמחוז סיקאו שבהאיטי שוכנים מרבצי זהב ענקיים. הם פקדו על כל תושב בן ארבע-עשרה ומעלה באי לאסוף זהב בכמות מסוימת כל שלושה חודשים. מי שעמד במכסה קיבל אסימון מנחושת לתלות על צווארו. ידיו של כל אינדיאני שנמצא ללא אסימון נכרתו והוא דימם למוות.
משימתם של האינדיאנים היתה בלתי-אפשרית. הזהב היחיד בסביבה היה פזור בנחלים בפירורים. כל שנותר להם היה לברוח, לשמש ציד לכלבים ולהירצח.
צבא ההתנגדות הארוואקי שהתגבש בתגובה נאלץ להתמודד מול ספרדים בעלי שריון, רובים, חרבות וסוסים. שבויי מלחמה נהרגו בתלייה או הועלו על המוקד. התאבדויות המוניות פשטו בקרב הארוואק. תינוקות הומתו כדי להצילם מהספרדים. בתוך שנתיים מחצית מ-250 אלף תושביה האינדיאנים של האיטי קיפחו את חייהם – ברצח, בהתעללות ובהתאבדות.
עד מהרה התברר שלא נותר זהב. האינדיאנים הפכו לעובדי כפייה בחוות ענק שכונו "אנקומיינדאס" (encomiendas), שבהן הם הועבדו בקצב רצחני ומתו באלפיהם. בשנת 1550 נותרו כחמישים אלף אינדיאנים על האי. לפי דיווח משנת 1650, לא נותר מתושביו המקוריים של האי ומצאצאיהם שריד.
מצוי בידנו מקור מידע חשוב, ואף יחידי בנושאים מסוימים על הנעשה באי לאחר בואו של קולומבוס. המקור הוא ברתולומיאו דה לאס קאסאס, שהשתתף בכיבוש האי ככומר צעיר. למשך זמן מה הוא היה בעליה של אחוזה, אך עד מהרה ויתר עליה והחל למתוח ביקורת בוטה על אכזריותם של הספרדים. לאס קאסאס העתיק את יומנו של קולומבוס, ובשנות החמישים שלו החל בכתיבת ההיסטוריה של איי הודו. בספרו רב-הכרכים, הוא מספר כי האינדיאנים זריזים ומסוגלים לשחות למרחקים ארוכים – בייחוד הנשים. הם אינם פציפיסטים מוחלטים: מדי פעם הם נלחמים בשבטים אחרים, אך הנופלים אינם רבים. הם נלחמים כאשר נגרם להם עוול אישי, ולא בשל פקודותיהם של קצינים או מלכים.
היחס לנשים בחברי האינדיאנית זעזע את הספרדים. לאס קאסאס מתאר כך את היחסים בין המינים:

אין דיני אישות; גברים ונשים בוחרים ועוזבים את בני זוגם כרצונם, ללא עלבון, קנאה או כעס. הם מתרבים בשפע; הנשים ההרות עובדות עד לרגע האחרון ויולדות כמעט ללא כאב; למחרת הן רוחצות בנהר ולאחר מכן הן נקיות ובריאות כשם שהיו לפני הלידה. אם הן מואסות באישן, הן מפילות את עובריהן בעזרת עשבים ומכסות את מבושיהן בעלים ובבד כותנה; אם כי ככלל, גברים ונשים אינדיאנים מתייחסים לגוף עירום לחלוטין באותו שוויון נפש שבו אנו מביטים בראשו של אדם או בידיו.

לפי לאס קאסאס, אין לאינדיאנים דת; על כל פנים, אין להם מקדשים. הם חיים בתוך

בניינים משותפים גדולים בצורת פעמון המכילים עד 600 בני אדם בו-זמנית [...] הבניינים בנויים מעץ חזק מאוד וגגותיהם עשויים כפות תמרים [...] בין אוצרותיהם נוצות ציפורים צבעוניות, חרוזים מעצמות דגים, ואבנים לבנות וירוקות שבהן הם מקשטים את אוזניהם ושפתותיהם; אך אין הם מייחסים ערך לזהב ולחומרים יקרים אחרים. אין להם מסחר, והם אינם קונים או מוכרים; הם תלויים לחלוטין בסביבתם הטבעית לפרנסתם. הם נדיבים ביותר בחלוקת רכושם, ובאותה מידה חומדים את רכושו של הזולת ומצפים למידה דומה של חופשיות מצדו.

בכרך השני של ההיסטוריה של איי הודו הוא מתאר את יחסם של הספרדים לאינדיאנים. התיאור הוא ייחודי וראוי לצטטו באריכות:

אין סוף לעדויות [...] על מזגם הנוח והשלֵו של הילידים [...] אך אנו ניסינו להתישם, לאונסם, להורגם, להטיל בהם מום ולהורסם; אין זה פלא אפוא שהם מנסים להרוג אחד מאיתנו מפעם לפעם [...] אמת היא כי האדמירל היה עיוור, כמו יורשיו, וכה גדול היה להטו לרצות את המלך עד שפשע פשעים חסרי תקנה נגד האינדיאנים.

לאס קאסאס מספר שהספרדים "נהיו אנוכיים מיום ליום" ושלאחר זמן מה הם סירבו ללכת ברגל, אפילו מרחקים קצרים. "כאשר מיהרו, הם רכבו על גבם של אינדיאנים", או שנסחבו בערסלים על ידי קבוצות אינדיאנים שהתחלפו במעין מירוץ שליחים. "היו להם גם אינדיאנים שנשאו עלים גדולים כדי להצל עליהם, ואחרים שנופפו בנוצות אווז כדי להשיב את רוחם".
מרות מוחלטת הולידה אכזריות מוחלטת. הספרדים "לא היססו לשסף עשרות אינדיאנים כדי לבחון את חדות סכיניהם". לאס קאסאס מספר איך "שני נוצרים-כביכול פגשו שני נערים אינדיאנים ותוכיים בידיהם. הם לקחו את התוכיים ולשם שעשוע ערפו את ראשי הנערים".
ניסיונותיהם של האינדיאנים להגן על עצמם נכשלו. מי שברח לגבעות ניצוד ונהרג. וכך, מדווח לאס קאסאס, "הם סבלו ומתו במכרות ובעבודות אחרות בשתיקה נואשת, באין להם נפש בעולם שאליה יוכלו לפנות לשם סעד". הוא מתאר את העבודה במכרות:

 [...] הם פורסים הרים פרוסה אחר פרוסה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה אלף פעם; הם חופרים, שוברים אבנים ומעבירים עפר על גבותיהם כדי לרוחצו בנהרות. רוחצי הזהב עומדים במים כל הזמן, וגבותיהם נכפפים עד שהם נשברים; המים פולשים למכרות, ואז משימתם האיומה היא לנקזם. קערה קערה מוצאים המים ונשפכים מחוץ למכרה.

שישה או שמונה חודשי עבודה במכרות נדרשו לכל צוות כדי להשיג כמות זהב מספקת להתכה. בכל פרק זמן כזה, כשליש מהעובדים היו מתים.
בעוד הגברים נשלחו למרחקים כדי לעבוד במכרות, הנשים נותרו לעבד את האדמה. עבודתן היתה לחפור ולערום אלפי תלוליות לצמחי קסאבה.

הנשים והגברים נפגשו רק פעם בשמונה או בעשרה חודשים, ואז הם היו כה מותשים ומדוכאים [...] שהם הפסיקו להתרבות. עולליהן של האמהות המשועבדות והמורעבות מתו עד מהרה מחוסר חלב, ומסיבה זאת מתו 7,000 ילדים בשלושה חודשים במשך שהותי בקובה. היו אמהות שהטביעו את ילדיהן בייאושן [...] כך, הגברים מתו במכרות, הנשים מתו בעבודה, והילדים מתו מחוסר חלב [...] ובתוך זמן קצר הארץ הזו, כה גדולה, כה חזקה ופורייה [...] היתה לשממה [...] עיני ראו מעשים אלה, הזרים כל כך לטבע האדם, ועתה אני רועד בכותבי.

עם הגיעו להיספניולה ב-1508, אומר לאס קאסאס, "חיו רק 60,000 בני אדם על האי הזה, כולל אינדיאנים; כך שבין 1494 ל-1508 נספו שלושה מיליון בני אדם במלחמה, בעבדות ובמכרות. מי יאמין לזאת בדורות הבאים? אני ראיתי זאת במו עיני ומתקשה מאוד להאמין".

כך, לפני יותר מחמש מאות שנה, החלה ההיסטוריה של הפלישה האירופית אל היישוב האינדיאני ביבשות אמריקה. אנו קוראים את לאס קאסאס ונוכחים שההתחלה הזאת (בין שהיו 3 מיליון אינדיאנים כפי שהוא טוען, ובין שפחות ממיליון כפי שטוענים היסטוריונים מסוימים או 8 מיליון לטענתם של אחרים) כולה כיבוש, עבדות ומוות. אולם כאשר אנו קוראים בספרי ההיסטוריה לילדים בארצות הברית, הכול מתחיל בהרפתקה הרואית, ללא שפיכות דמים. "יום קולומבוס" הוא יום חג.
לאחר בית הספר היסודי והתיכון יש רמיזות למשהו אחר. סמואל אליוט מוריסון, היסטוריון מהרווארד, הוא הכותב הבכיר ביותר על קולומבוס, בעל ביוגרפיה רבת-כרכים על האיש ומלח בזכות עצמו שהפליג בעקבות קולומבוס. בספרו הפופולרי קריסטופר קולומבוס, ימאי, שנכתב ב-1954, הוא מספר על השעבוד וההרג: "קולומבוס החל במדיניות אכזרית, שיורשיו המשיכו בה, ושתוצאתה היא השמדת עם מוחלטת". כך, בעמוד אחד, אי שם באמצע הרומן הגדול.
בפסקה האחרונה של הספר, מוריסון מסכם את דעתו על קולומבוס:

היו לו מגרעות ופגמים, אך אלה היו בעיקר פגמיהן של התכונות שבזכותן היה אדם דגול – כוח רצונו שלא אמר נואש, אמונתו השלמה באל ובמשימתו שלו כנושא-הדגל של ישו אל הארצות שמעבר לים; יכולתו המופלאה להתגבר על ההזנחה, העוני והייאוש. אך לא היה כל פגם או צד אפל בתכונתו יוצאת הדופן והמהותית ביותר – ימאותו.

ניתן לשקר במצח נחושה ביחס לעבר. ניתן להשמיט עובדות שמסקנותיהן בלתי-נסבלות. מוריסון אינו עושה דבר מזה. הוא מסרב לשקר לגבי קולומבוס. הוא אינו משמיט את סיפור הרצח הסיטוני; להפך, הוא משתמש בביטוי הנורא ביותר בלקסיקון: השמדת עם.
אבל הוא עושה משהו אחר. הוא מזכיר את האמת בקצרה ועובר לדברים אחרים, חשובים יותר בעיניו. כשאנו משקרים או משמיטים, אנו מסתכנים בחשיפה שעלולה להמריד את הקורא נגדנו. אך כשאנו מזכירים את העובדות ואז קוברים אותן תחת הררי מידע אחר, אנו אומרים לקורא במין שלווה מידבקת: אכן, היה רצח המוני. אבל זה לא כל כך חשוב, ומשקלו של הרצח הזה במבחן הסופי הוא קטן מאוד. זה לא צריך להשפיע ממש על מעשינו בעולם.
אינני טוען שההיסטוריון יכול להימנע מלהדגיש עובדות מסוימות לעומת אחרות. זהו חלק הכרחי בעבודת ההיסטוריון, בדיוק כמו שעושה-המפות חייב לשטח ולעוות את צורתו של כדור הארץ, ואז לבחור מתוך המון הפרטים המבלבל את המידע הגיאוגרפי הנחוץ.
מיון, פישוט והדגשה – אין מנוס מכל אלה, להיסטוריון כמו לקרטוגרף. אך העיוות שבמיפוי הוא רק אילוץ טכני, בעוד שהעיוות שמייצר ההיסטוריון הוא גם אידאולוגי והעיוות הזה נשתל בתוך עולם של אינטרסים מנוגדים, שבו כל דגש – מכוון או לא – תומך באינטרס מסוים: כלכלי, פוליטי, גזעי, לאומי או מיני.
בנוסף, האינטרס האידאולוגי איננו ברור מאליו כמו האינטרס הטכני של עושה-המפות. לא. בדרך כלל הדברים מוצגים כאילו לכל קוראי ההיסטוריה יש אינטרס משותף, שאותו משרתים ההיסטוריונים כמיטב יכולתם. כמובן, איש לא מנסה לרמות בכוונה; היסטוריון עובר הכשרה בתוך חברה שבה חינוך וידע מוצגים כבעיות טכניות של הצטיינות ולא ככלי נשק במאבק בין מעמדות, גזעים ולאומים.
מי שמדגיש את גבורתם של קולומבוס ויורשיו כימאים ומגלי-ארצות, ומסיט את הדגש מהשמדת העם שביצעו, אינו פועל אפוא לפי אילוץ טכני אלא בצורה אידאולוגית. בלא שיתכוון לכך, הוא מצדיק את מה שנעשה.
אין כוונתי שבכתיבת ההיסטוריה עלינו להאשים, לדון ולהרשיע את קולומבוס שלא בפניו. מאוחר מדי; לא יהיה זה אלא תרגיל תפל במוסרנות. אך מה שנותר לנו הוא קבלה קלה מדי של הזוועה כמחיר הקִדמה. כך בדיוק אנו למדים שהירושימה ווייטנאם הצילו את תרבות המערב או שקרונשטאדט והונגריה הצילו את הסוציאליזם; וכך אנו למדים שהחימוש הגרעיני יציל את כולנו. הזוועות האלה עדיין איתנו, בין היתר בגלל שלמדנו לקבור אותן תחת הר של עובדות אחרות, כפי שקוברים פסולת רדיואקטיבית במכלים מתחת לאדמה. למדנו לתת להן את מידת תשומת הלב שהכותבים והמורים נותנים להן במכובדים שבספרים ובמהוגנים שבאולמי ההרצאות. ככלל, אנו חושדים בפוליטיקאים ובמסיבות עיתונאים. אבל כאשר החוש הנלמד הזה, חוש הפרופורציות המוסריות, מגיע אלינו מפיו של ההיסטוריון האובייקטיבי לכאורה, אנחנו מפנימים אותו בקלות מרבית. לכן החוש הזה מסוכן, מסוכן הרבה יותר מאותם פוליטיקאים.
כך אנו מתייחסים לגיבורים (קולומבוס למשל) ולקורבנותיהם (בני הארוואק) – אנו מקבלים את הכיבוש והרצח בשם הקִדמה. זהו רק היבט אחד של גישה מסוימת להיסטוריה, גישה שמספרת את העבר מנקודת מבטם של מושלים, כובשים, דיפלומטים ומנהיגים. כאילו שלהם, כמו לקולומבוס, מגיעה גושפנקה אוטומטית, כאילו שהם – האבות המייסדים, ג'קסון, לינקולן, וילסון, רוזוולט, קנדי, מנהיגי הקונגרס, שופטי בית המשפט העליון המפורסמים – מייצגים את כלל האומה. אנו מעמידים פנים שיש דבר כזה שנקרא "ארצות הברית" שבו אמנם יש מדי פעם מאבקים וריבים, אבל באופן כללי הוא מורכב מקהילה של בני אדם בעלי אינטרס משותף. כאילו יש "אינטרס לאומי" שבא לידי ביטוי בחוקה, בכיבוש שטחים, בחוקים שמעביר הקונגרס, בהחלטות בתי המשפט, בהתפתחות הקפיטליזם, בתרבות החינוך ובתקשורת ההמונים.
"ההיסטוריה היא זיכרונן של מדינות". כך כותב הנרי קיסינג'ר בספרו הראשון, עולם שהושב, שבו הוא מגולל את ההיסטוריה של אירופה במאה ה-19 מנקודת מבטם של מנהיגי אוסטריה ואנגליה. הוא מתעלם מהמיליונים שסבלו ממדיניותם. מנקודת המבט שלו, ה"שלום" שממנו נהנתה אירופה לפני המהפכה הצרפתית "הושב על כנו" בחוכמתם הדיפלומטית של כמה מנהיגים לאומיים. אבל עובדי המפעלים באנגליה, האיכרים בצרפת, האנשים הלא-לבנים באסיה ובאפריקה, הנשים והילדים בכל מקום שלא השתייכו למעמד העליון – כל אלה חוו עולם של כיבוש, אלימות, רעב וניצול; לא היה זה עולם שהושב על כנו אלא עולם שהתפורר.
אני לא מתכונן לספר את ההיסטוריה של ארצות הברית מנקודת המבט של מדינות. אומות אינן קהילות ומעולם לא היו. מי שמציג היסטוריה של ארץ כלשהי כסיפורה של משפחה מסתיר קונפליקטים עזים – מדי פעם בולטים, ככלל מודחקים – בין כובש לנכבש, בין אדון לעבד, בין בעל הון לפועל, בין שולט לנשלט בתחומי המין והגזע. עולם שכזה הוא עולם של מאבק, עולם של תליינים וקורבנות. ובמילותיו של אלבר קאמי, "בעולם כזה חובתו של אדם חושב היא לא לעמוד לצדם של התליינים".
אני מעדיף אם כן לספר על גילוי אמריקה מנקודת המבט של בני הארוואק, על החוקה מנקודת המבט של העבדים, על אנדרו ג'קסון בעיני בני הצ'רוקי ועל מלחמת האזרחים בעיני האירים של ניו יורק; אני מעדיף לגולל את סיפורה של מלחמת מקסיקו בעיני העריקים מצבאו של סקוט, את סיפור עליית התעשייה בעיני הנשים הצעירות במפעלי הטקסטיל של לוול (Lowell), ואת מלחמת ספרד-אמריקה בעיני הקובנים. אכתוב על כיבוש הפיליפינים בעיני החיילים השחורים בלוזון, על העידן המוזהב בעיני חקלאי הדרום, על מלחמת העולם הראשונה בעיני הסוציאליסטים, ועל מלחמת העולם השנייה בעיני הפציפיסטים. כמו כן אסתכל על ה"ניו דיל" בעיני שחורים בהארלם, ועל האימפריה האמריקאית שלאחר המלחמה בעיני העובדים באמריקה הלטינית. וכך הלאה. מובן שאני מוגבל כשם שכל אדם מוגבל כשהוא מנסה "לראות" את ההיסטוריה בעיניהם של אחרים.
אינני מתכוון להתאבל על הקורבנות ולגנות את התליינים. עדיף שנשמור את הדמעות והזעם שלנו להווה ולא לעבר, מה גם שהקווים אינם תמיד ברורים. בטווח הארוך, המדכא גם הוא קורבן. בטווח הקצר (והרי כל ההיסטוריה האנושית עד ימינו מורכבת מטווחים קצרים), הקורבנות הנואשים והנגועים באותה תרבות שמדכאת אותם, מכלים את זעמם בקורבנות אחרים.
עם כל ההבנה למורכבות העניין, הספר הזה מטיל ספק בממשלות ובניסיונות שלהן ללכוד אנשים רגילים בתוך רשת סבוכה של לאומנות שמתחזה לאינטרס המשותף של הקהילה. אנסה שלא להעלים עין מאכזריותם של הקורבנות אלה כלפי אלה בעודם כלואים בקרונות-הבקר של השיטה. אינני רוצה ליפול לרומנטיזציה. אך אני נזכר, בפרפראזה גסה, במשפט שקראתי פעם: "זעקת האביון איננה תמיד צודקת, אך אם לא תקשיב לה לעולם לא תדע מהו צדק".
אינני מתכוון להמציא ניצחונות של התנועות העממיות. אך היסטוריון שמציג את העבר כרצף של כישלונות הופך למשתף פעולה במעגל אין-סופי של תבוסות. היסטוריה יצירתית היא היסטוריה שצופה פני עתיד אפשרי ואינה מכחישה את העבר. אני מאמין שהיסטוריה כזאת יכולה להדגיש את האפשרויות העתידיות הטמונות באותם רגעים חבויים בעבר שבהם, גם אם רק בהבזקים רגעיים, בני אדם הפגינו יכולת להתנגד, להתלכד ולעתים אף לנצח. אני מניח, או שמא רק מקווה, שהעתיד שלנו טמון ברגעי החמלה בני-החלוף של העבר; בהם ולא בכל המאות המוחצות של הלוחמה.
זוהי גישתי להיסטוריה של ארצות הברית, והיא מנוסחת במכוון במונחים הבוטים ביותר שבנמצא. על הקורא לדעת זאת לפני שימשיך.

רבים באו בעקבותיו של קולומבוס. מה שעשה הוא לבני הארוואק באיי הבהאמה עשה קוֹרטֵס לאצטקים במקסיקו; כך עשה גם פּיסארו לבני האינקה בפרו, וכך עשו המתיישבים האנגלים בווירג'יניה ובמסצ'וסטס לבני פַּאוּהאטַן ופֵּקווֹט.
התרבות האצטקית של מקסיקו צמחה מתוך מורשתן של תרבויות המאיה, הזאפוטק והטולטק. האצטקים בנו בנייני ענק בכלי אבן ובעמל אדם. הם פיתחו כתב ייחודי ומעמד של כוהנים. בל נתעלם, הם גם הקריבו בני אדם באלפים לאליליהם. אך בצד אכזריותם של האצטקים היה בהם מין תום. כאשר הופיעה שייטת ספרדית מול חופי וֶרה קרוס, וממנה ירד לחוף אדם לבן ומזוקן, כולו מכוסה ברזל, ועימו בהמות מוזרות (סוסים), המקומיים היו סבורים שהנה חזר קצאלקואטל המסתורי. קצאלקואטל היה אל-אדם אגדי, שמת שלוש מאות שנים קודם לכן והבטיח לשוב. וכך קיבלו האצטקים את פניו, בסבר-פנים נדיב ביותר.
האיש היה הֵרנאנדוֹ קוֹרטֵס – ספרדי שאת משלחתו מימנו סוחרים ובעלי אדמות. למסע, שזכה לברכת נציגי האל עלי אדמות, היתה מטרה אחת ויחידה: זהב. ספק כלשהו קינן ככל הנראה בלבו של מוֹנטֵזוּמָה, מלך האצטקים, באשר לזהותו האלוהית של קורטס. הוא שלח מאה רצים לקדם את פניו של האורח, בידיהם אוצרות עצומים, ובפיהם תחינה שישוב למקום שממנו בא (כמה שנים לאחר מכן תיאר הצייר דירר את שללו של קורטס שהגיע זה מקרוב לספרד: שמש מזהב וירח מכסף, שוֹויים הון עתק).
קורטס החל בצעדת מוות מעיירה לעיירה. הוא התקדם בערמומיות, תוך הסתה של אצטקים נגד אחיהם, והרג בשיטתיות של אדם עם אסטרטגיה. האסטרטגיה היתה שיתוק האוכלוסייה בעזרת מעשי זוועה פתאומיים. כך לדוגמה, בעיר צ'ולולו (Cholulu), הוא הזמין את ראשי אומת הצ'ולולה לכיכר המרכזית. הם הגיעו מלווים אלפי משרתים לא-חמושים, וצבאו הספרדי הקטן של קורטס, המוצב מסביב לכיכר על תותחיו, הסתער רכוב וחמוש בקשתות-ירייה וטבח בכולם. הספרדים בזזו את העיר ועברו הלאה. בתום מצעד הרצח הם חנו בעיר מקסיקו, מונטזומה הרוג בידם, ושברי הציוויליזציה האצטקית תחת רגליהם.
כל זה מתואר בכתביהם של הספרדים עצמם.
בפרו נקט כובש אחר, פיזארו, טקטיקות דומות לשם השגת מטרות זהות. צמא אדיר היה במדינות הקפיטליסטיות הצעירות של אירופה: צמא לזהב, לעבדים, לפרי האדמה, לפירעון החוב למממני המסעות, למחזיקי איגרות החוב והמניות, ולביורוקרטיות המלכותיות הצומחות של מערב אירופה. את חלבו של העולם החדש ינקה כלכלת הכסף החדשה העולה מתוך הפיאודליזם, במה שקארל מרקס כינה מאוחר יותר "הצבר ההון הראשוני". היתה זו לידתה האלימה של מערכת מורכבת של טכנולוגיה, עסקים, פוליטיקה ותרבות שעתידה למשול בעולם בחמש המאות הבאות.

אנגליה קבעה את הדפוס האלים במושבותיה שבצפון אמריקה בשלב מוקדם, כפי שעשה קולומבוס באיי הבהאמה. ב-1585, עוד לפני שהיתה נוכחות אנגלית קבועה כלשהי בווירג'יניה, נחת שם ריצ'רד גְרֵנוִיל עם שבע ספינות. האינדיאנים שפגש היו ידידותיים, אך כאשר אחד מהם גנב ספל כסף קטן, גרנוויל בזז את כפרו של הגנב ושרף אותו כליל.
ג'יימסטאון הוקמה בתוך נחלתה של קונפדרציה אינדיאנית, בראשותו של פאוהאטן. פאוהאטן צפה באנגלים המתיישבים על אדמת בני עמו, אך נמנע בקור רוח מלתקוף. כאשר סבלו האנגלים רעב בחורף של שנת 1610, ברחו כמה מהם והצטרפו לאינדיאנים; אצלם לפחות מצאו דבר מה לאכול. עם בוא הקיץ שלח מושל המושבה רץ לפאוהאטן לבקש את הסגרתם של העריקים. הנציג נענה "בתשובות גאוותניות ומזלזלות, ולא אחרת". חיילים נשלחו למסע נקמה והתנפלו על יישוב אינדיאני. כשישה-עשר אינדיאנים נהרגו, בתיהם נשרפו, וצמחי התירס שגדלו סביב הכפר נכרתו. החיילים דחפו את מלכת הכפר ואת ילדיה לסירות, ואז הפכו את הסירות "והתיזו את מוחותיהם [של הילדים] אל תוך המים ביריות". המלכה נלקחה משם ונדקרה למוות.
תריסר שנים עברו והאנגלים התרבו והרבו דאגה בקרב האינדיאנים, ואלה ככל הנראה ניסו להיפטר מהם אחת ולתמיד. במסע מלחמה טבחו ב-347 גברים, נשים וילדים מתיישבים. מכאן ואילך המלחמה היתה טוטלית.
מאחר שלא הצליחו לשעבד את האינדיאנים ולא לחיות עימם, נותר לאנגלים רק להשמידם. אדמונד מורגן כתב כך בספרו על ראשיתה של וירג'יניה, עבדות אמריקאית, חירות אמריקאית:

היות שהאינדיאנים היו יערנים טובים הרבה יותר מהאנגלים, וכמעט בלתי-אפשרי היה לעלות על עקבותיהם, השיטה היתה להעמיד פנים של כוונות שלום, לתת להם להתיישב ולשתול תירס כרצונם, ואז, בימים שלפני הקציר, להתנפל עליהם, להרוג ככל האפשר ולשרוף את התירס [...] בתוך שנתיים או שלוש מיום הטבח הצליחו האנגלים לנקום את דמם של הרוגי אותו יום פי כמה וכמה.

בשנתו הראשונה של האדם הלבן בווירג'יניה, 1607, פאוהאטן דיבר אל ג'ון סמית' במילים שהפכו לנבואה. האותנטיות של הנאום מוטלת בספק, אך הנוסח דומה כל כך להצהרות אינדיאניות אחרות שניתן לזהות בו את רוח הדברים המדויקת, גם אם המילים אינן כאלה:

חזיתי במותם של שני דורות מבני עמי [...] יודע אני טוב יותר מכל אדם בארצי את ההבדל בין שלום למלחמה. זקנתי, ואמות בקרוב; סמכותי תעבור לאחַי אופיטצ'אפן, אופצ'אנקאנו וקאטאטו – ואחריהם לשתי אחיותי, ואז לשתי בנותי. תקווה אני שידעו הם כל מה שאני יודע, ושאהבתך אליהם תהיה כמו זו שלי אליך. מדוע תיקח בכוח מה שתוכל לקבל בשלווה ובאהבה? מדוע תשמידנו כאשר אנו מספקים את מזונך? מה תשיג במלחמה? יכולים אנו להסתיר את צידתנו ולהתחבא ביער; ואז תרעב בגין העוול שעשית לידידיך. מדוע תקנא בנו? אין לנו נשק, ואנו מוכנים לתת לך את שתבקש, אם תבוא אלינו בידידות. מי ייתן ותחכם לדעת שטוב לי לאכול בשר טוב, לישון בניחותא, לחיות בשקט עם נשותי וילדי, לצחוק ולשמוח עם האנגלים, ולסחור עימם כדי לזכות בנחושתם ובגרזניהם, מאשר לברוח מהם ולשכון בקור היער, לאכול בלוטים, שורשים וזבל כגון זה, ולהיות ניצוד כך שלא אוכל לא לישון ולא לאכול. במלחמות אלה, כל אנשי עומדים תמיד על המשמר, ואם נשבר זרד, הם מזדעקים כולם "הנה בא קפטן סמית'!" כך נגזר עלי לסיים את חיי האומללים. קח מכאן את רוביך ואת חרבותיך, סיבת קנאתנו, או שתמות גם אתה ועמך איתך.

כאשר הגיעו הצליינים הפוריטנים ל"אנגליה החדשה" הם לא מצאו אדמה ריקה אלא ארץ נושבת ובה שבטי אינדיאנים. מושל מושבת מפרץ מסצ'וסטס ג'ון וינת'רופ תירץ את תפיסת אדמות האינדיאנים בכך שהכריז על האזור כעל "ואקום" משפטי. לדידו, האינדיאנים לא "הכניעו" את הארץ, ולפיכך זכותם עליה היא "טבעית" אך לא "אזרחית". ל"זכות טבעית" לא היה מעמד משפטי.
הפוריטנים הצביעו על התנ"ך, תהלים ב', פסוק ח': "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך ואחוזתך אפסי-ארץ". להצדקת השימוש באלימות לשם תפיסת האדמה הם פנו לברית החדשה, לאיגרת אל הרומיים י"ג, פסוק ב': " [...] כָּל הַמִּתְקוֹמֵם נֶגֶד הַשִּׁלְטוֹן מִתְנַגֵּד לְצַו אֱלֹהִים, וְהַמִּתְנַגְּדִים יָבִיאוּ עַל עַצְמָם מִשְׁפָּט".
מאזן אימה נוצר בין הפוריטנים לבין שבט הפֵּקווֹט, שחי בדרום קונטיקט ורוד איילנד של ימינו. הפוריטנים ביקשו להיפטר מהאינדיאנים; הם רצו את הקרקע ושאפו לייצב את שלטונם על מתיישבי קונטיקט באותו אזור. ב-1636 נרצח סוחר לבן, חוטף-אינדיאנים ועושה-צרות. היה זה תירוץ מספק ליציאה למלחמה נגד בני פקווט.
מסע עונשין יצא מבוסטון כדי לתקוף את שבט נראגאנסֵט, שבט-אח לבני פקווט שחי באי בלוק. כתב המושל וינת'רופ:

משימתם היתה להמית את הגברים באי בלוק, ולחוס על חיי הנשים והילדים אך לקחתם משם ולהשתלט על האי; משם הוטל עליהם לנסוע אל בני פקווט ולדרוש את הסגרת רוצחיהם של קפטן סטון ואנגלים אחרים, יחד עם אלף פתום של מחרוזות ואמפאם  כפיצוי על נזקים וכו', וכמה מילדיהם כבני-ערובה. אם ייתקלו בסירוב, עליהם לקחת את הנ"ל בכוח.

כמה מבני הנראגאנסט נהרגו עם הגיעם של האנגלים לאי, אך רובם התחבאו ביערות העבותים, מותירים את כפריהם נטושים. הפוריטנים השמידו ביסודיות את היבולים בכפרים הריקים מאדם, ואז הפליגו בחזרה ליבשת, פשטו על כפרי בני הפקווט שלאורך החוף, וגם שם חיסלו את התבואה. אחד ממפקדי המשלחת פותח ברשמיו צוהר אל הווייתם של בני הפקווט, כשנתקלו באנגלים: "האינדיאנים רצו לקראתנו וקראו, שלום אנגלים, שלום, לשם מה באתם? הם לא חשדו שפנינו למלחמה, והמשיכו בדרכם בשמחה..."
כך החלה המלחמה בבני פקווט. מעשי טבח התרחשו בשני הצדדים. האנגלים פיתחו טקטיקה של לוחמה שקודם לכן שימשה את קורטס ומאוחר יותר, וביתר שכלול, את צבאות המאה ה-20: התקפות מכוונות על אזרחים לשם הטלת אימה על האויב. כך מפרש האתנו-היסטוריון פרנסיס ג'נינגס את התקפתו של קפטן ג'ון מייסון על כפר פקווט, על גדת נהר המיסטיק ליד מפרץ לונג איילנד: "מייסון הציע להימנע מהתקפות על לוחמי פקווט. התקפות כאלה היו מעמסה כבדה מדי על חייליו הבלתי-מנוסים והבלתי-אמינים. מטרתו לא היתה לנצח בקרב דווקא. הקרב הוא רק דרך אחת להרוס את נחישותו של האויב. טבח יכול להגשים אותה מטרה בפחות סיכון, ומייסון החליט שהטבח יהיה מטרתו".
שרפת בקתות הכפר, למשל. לדברי האנגלים: "הקפטן אמר גם שעלינו לשרוף אותן; ובעודו נכנס לבקתה [...] הוציא לפיד בוער, ודחף אותו אל תוך מחצלותיהם, והעלה את הבקתות באש". ויליאם בראדפורד, שכתב באותה עת את תולדות אחוזת המטעים פלימות', תיאר כך את פשיטתו של ג'ון מייסון על הכפר:

מי שניצל מהאש נהרג בחרב; היו שבותרו לחלקים, אחרים שוספו בחרב ומעט מאוד ניצלו. נאֱמר שכך נהרגו כ-400 באותה העת. היה זה נורא לראותם מיטגנים באש השותה בשקיקה את נחלי הדם, והריח והסירחון איומים היו, אך הניצחון נראה כקורבן מתוק, והם התפללו לאל, שעשה נפלאות עבורם בנותנו אויביהם בידם ובניצחון המהיר שהעניק להם על אויב כה גאה ועולב.

התיאולוג הפוריטני ד"ר קוטון מַאתֵ'ר תיאר זאת כך: "אנו סבורים כי לא פחות משש מאות נפשות פקווט ירדו שאולה באותו היום".
והמלחמה נמשכה. שבטים אינדיאניים הוסתו אלה נגד אלה, ונדמה שלא הצליחו מעולם להתאחד ולהילחם באנגלים. ג'נינגס מסכם:

הטרור היה מציאותי מאוד עבור האינדיאנים, אך עם הזמן הם הבינו את יסודותיו. שלושה לקחים הם הפיקו ממלחמת הפקווט: 1. שבועתו הקדושה ביותר של האנגלי תופר בכל עת שטובתו תתנגש עם חובתו; 2. שיטת הלחימה האנגלית אינה מכירה בסייגים של מוסר או של רחמים; 3. נשק מתוצרת אינדיאנית הוא כמעט חסר תועלת נגד תוצרי התעשייה האירופית. האינדיאנים הפנימו לקחים אלה.

הערת שוליים בספרו של וירג'יל ווֹגל הארץ היתה שלנו (1972) מציינת: "לפי נתונים רשמיים, בני שבט פקווט בקונטיקט מונים היום עשרים ואחד בני אדם".
עברו ארבעים שנה מאז מלחמת הפקווט, והפוריטנים שוב נלחמו באינדיאנים. הפעם המטרה היתה בני ומפַּאנוֹאג, שחיו לאורך החוף הדרומי של מפרץ מסצ'וסטס, והחלו זה מקרוב למכור מאדמותיהם לאנשים מחוץ למושבת מפרץ מסצ'וסטס. ראש השבט, מסאסואיט, מת. בנו ואמסוטה נהרג בידי אנגלים, ואחיו מטאקום (לימים המלך פיליפ בפי האנגלים) הוכתר לראש השבט. האנגלים מצאו עילה – רצח שיוחס למטאקום – והחלו במלחמת כיבוש נגד בני ומפאנואג, מלחמה שמטרתה לתפוס את אדמתם. על אף תוקפנותם הברורה, הם טענו שזו מתקפת מנע. רוג'ר ויליאמס, שיחסו לאינדיאנים היה חם מהרגיל, אמר: "אנשי מצפון ואנשי שכל נוטים לכיוון שאליו נושבת הרוח – ולכן הם מכנים את מלחמותיהם 'הגנתיות'".
לדידו של ג'נינגס, האליטה הפוריטנית רצתה במלחמה. המתיישב האנגלי מן השורה לא רצה בה ולעתים סירב להילחם. האינדיאנים מן הסתם לא רצו במלחמה, אך הם השיבו זוועה תחת כל אחת מזוועות האנגלים. בשנת 1676 נגמרה המלחמה בניצחון לאנגלים, אך הוא נקנה בדלדול משאביהם ובשש מאות הרוגים. שלושת אלפים אינדיאנים נהרגו, ובהם מטאקום עצמו. הפשיטות האינדיאניות לא פסקו.
לזמן מה האנגלים ניסו דרכי נועם, אבל עד מהרה הם חזרו לדרך ההשמדה. עשרה מיליון אינדיאנים חיו צפונה ממקסיקו עם בואו של קולומבוס; מספרם הצטמצם בסופו של דבר לפחות ממיליון. אינדיאנים רבים מספור מתו מהמחלות שהביא האדם הלבן. נוסע הולנדי בהולנד החדשה (לימים ניו יורק) כתב בשנת 1656 כי "האינדיאנים [...] טוענים שלפני הגעת הנוצרים, ולפני פריצת מגפת האבעבועות השחורות בקרבם, מספרם היה פי עשרה משהוא היום, ושאוכלוסייתם הידלדלה במחלה זו עד שמתו תשע עשיריות מעמם". עם תחילת ההתיישבות האנגלית באי מרתה'ס ויניארד בשנת 1642, חיו שם כשלושת אלפים אינדיאנים. לא היו מלחמות על האי, אבל בשנת 1764 נותרו בו רק 313 אינדיאנים. בדומה, על האי בלוֹק חיו בין 1,200 ל-1,500 בני אדם בשנת 1662; בשנת 1774 נותרו חמישים ואחד.

מאחורי הפלישה האנגלית לצפון אמריקה ומאחורי טבח האינדיאנים הברוטלי עמד דחף חזק, אותו דחף שמייצרות חברות המבוססות על רכוש פרטי; הצורך במרחב, באדמה. אין זו התגלמות של רוע מוחלט וסתמי, אלא צורך אנושי אמיתי. בתנאי מחסור, בעידן של ברבריות ותחרות, הצורך האנושי הזה הביא לרציחתם של עמים שלמים. רוג'ר ויליאמס קרא לכך

תיאבון מושחת להבלים, לחלומות ולצללים של חיינו המתכלים. תשוקה מסוכנת לפיסות קרקע אדירות, לאדמה בלב השממה. כמו רעב המלחים וצמאונם לאחר הפלגה ארוכה מוכת סופה וחולי.
זהו אחד מאליליה של ניו אינגלנד, אותו עוד ישמיד וירעיב האל הנצחי, החי והנשגב מכול.

האם כל שפיכות הדמים והרמאות של קולומבוס וקורטס, של פיזארו ושל הפוריטנים, היו נחוצות למין האנושי בהתקדמותו מחיי הפרא אל הציוויליזציה? האם צדק מוריסון כשקבר את סיפור רצח העם בתוך סיפור חשוב יותר על קִדמה אנושית? ייתכן שניתן לטעון כאן טיעון משכנע, כשם שעשה סטאלין בשם הקִדמה התעשייתית כשהרג איכרים בברית המועצות, כשם שטען צ'רצ'יל כשהפציץ את דרזדן והמבורג, כשם שהסביר טרומן את הירושימה. אבל איך נוכל לשפוט בין הנזק לתועלת אם מקורותינו מתעלמים מהנזק, או לכל היותר מתייחסים אליו ברפרוף?
אולי בעיני המעמדות הבינוניים והעליונים של הארצות הכובשות וה"מתקדמות" ניתן להפטיר "כן, זה עצוב, אבל לא היה מנוס מכך". אבל האם הסבר זה היה מתקבל על דעתם של עניי אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, או על דעתם של האסירים במחנות הריכוז הסובייטיים, או על זו של השחורים בגטאות העירוניים, של האינדיאנים בשמורות? במילים אחרות, האם היו מתקבלים על דעת קורבנותיה של אותה קִדמה שממנה נהנה המיעוט המיוחס בעולם? האם הקִדמה הזאת מקובלת – או שמא רק נכפית – על הכורים ועובדי מסילות הברזל של אמריקה, על פועלי התעשייה, על מאות האלפים שנהרגו בתאונות ובמחלות, היכן שחיו או עבדו? ואף המיעוט המיוחס – האם הפרגמטיות לא מחייבת אותו לשקול את התועלת בהטבות שלהן הוא זוכה למול האימה שמטילים עליו המרד המאורגן, המהומה הספונטנית ומעשי הייאוש החייתיים של יחידים, שאותם מכנה המדינה בשם פשע?
אם אכן מוטל עלינו להקריב קורבן למען הקִדמה האנושית, האין זה חיוני לדבוק בעיקרון שהקורבנות המועדים זכאים להחליט בעצמם על כך? לכולנו מותר לוותר על משהו משלנו, אך האם יש לנו זכות להשליך למדורה את ילדיהם של אחריהם, או אף את ילדינו שלנו, למען קִדמה שאינה מוחשית, לפחות לא כפי שהבריאות והחולי, החיים והמוות הם מוחשיים?
מה הרוויח העם הספרדי מכל המוות והעינויים שהומטו על האינדיאנים ביבשות אמריקה? לתקופה קצרה, הם זכו בתהילתה של אימפריה ספרדית בחצי הכדור המערבי. כך מסכם זאת האנס קונינג בספרו קולומבוס: משימתו:

כל הזהב והכסף שנגנבו והובאו לספרד לא העשירו את העם הספרדי. מלכיהם זכו לזמן מה ליתרון במאזן הכוחות, שאיפשר להם לרכוש שכירי-חרב נוספים למלחמותיהם. בסופו של דבר הם הפסידו במלחמות הללו למרות הכול, וכל מה שנותר היה אינפלציה קטלנית, אוכלוסייה גוועת ברעב, עשירים עשירים יותר, עניים עניים יותר ומעמד איכרים מרושש.

בנוסף, כיצד ניתן להיות בטוחים שמה שנהרס היה נחות? מי היו האנשים שירדו אל החוף ושחו עם מתנות לקולומבוס ולצוותו? מי היו אלה שצפו בקורטס ובפיזארו הרוכבים דרך ארצם, שהציצו מבין העצים אל עבר המתיישבים הלבנים הראשונים בווירג'יניה ובמסצ'וסטס?

קולומבוס קרא להם אינדיאנים עקב טעות בחישוב גודלו של כדור הארץ. בספר זה נכנה אותם כך, בחוסר רצון מה; לעתים קרובות מדי נתקעים עמים עם השמות שנותנים להם כובשיהם.
ועם זאת יש מידה כלשהי של צדק בכינוי "אינדיאנים". הם באו מאסיה, לפני 25,000 שנה לערך, דרך מעבר יבשתי בין סיביר ואלסקה ששקע מאוחר יותר בים תחת מצרי ברינג. הם נעו דרומה בחיפוש אחר חום ואדמה, במסע שנמשך אלפי שנים והוביל אותם אל תוך צפון אמריקה ואז למרכזה ולדרומה. בניקרגואה, בברזיל ובאקוודור ניתן לראות את טביעות רגליהם המאובנות לצד טביעות הביזון, שנעלם לפני חמשת אלפים שנה.
הם התפרסו לרוחבה של יבשת אמריקה הגדולה, ומנו כ-75 מיליונים עם הגעתו של קולומבוס, כשמתוכם כ-25 מיליונים בצפון אמריקה. בהתאם לתנאי הסביבה, לסוג האדמה ולאקלים, הם פיתחו מאות תרבויות שבטיות שונות, וכאלפיים שפות. הם שכללו את אומנות החקלאות כמו השיטה לגידול תירס – שאינו גדל לבד ויש לשותלו, לטפחו, לדשנו, לקוצרו, לקלפו ולגלענו. הם גידלו וקצרו פירות וירקות רבים, וגם בוטנים, שוקולד, טבק וגומי.
לגמרי לבדם, האינדיאנים הגיעו לאותה מהפכה חקלאית אדירה שעברה על עמים אחרים באירופה, באסיה ובאפריקה באותה תקופה.
שבטים רבים נותרו ציידים ולקטים, אך אחרים חיו בקהילות מיושבות. בקהילות אלה היה יותר מזון, האוכלוסייה היתה גדולה, בין נשים וגברים היתה חלוקת עבודה מורכבת, עודפי הייצור פרנסו ראשי שבטים וכוהנים, והזמן הפנוי נוצל ליצירה אמנותית וחברתית ולבניין. כאלף שנים לפני הספירה, בו בזמן שנוצרו מבנים דומים במצרים ובארם-נהריים, האינדיאנים בני הזוּנְיִי וההוֹפּי, שחיו בניו מקסיקו של היום, החלו לבנות את כפריהם המיוחדים, המורכבים מבניינים רבי-מפלסים שחבקו צוקים והרים למטרות הגנה. בכל כפר היו מאות חדרים. לפני בוא האירופים, הזוּנְיִי וההוֹפִּי עשו שימוש באמות מים, בסכרים, בקרמיקה, באריגת סלים ובטוויית כותנה.
בזמנם של ישו הנוצרי ויוליוס קיסר פרחה באגן נהר האוהיו תרבותם של "בוני התלים", אינדיאנים שהרכיבו פסלי ענק מעפר, לפעמים בצורת אנשים, ציפורים ונחשים ענקי-ממדים. תלים אלה שימשו לקבורה ולביצורים. אחד מהם אורכו 5.6 קילומטרים ושטחו יותר מארבע מאות דונם. בוני תלים אלה היו ככל הנראה חלק ממערכת מורכבת של סחר חליפין בקישוטים ובכלי נשק, מערכת שהשתרעה מן המערב הרחוק ועד לאגמים הגדולים ומפרץ מקסיקו.
בסביבות שנת 500 לספירה, בעוד תרבות בוני התלים מתחילה לשקוע, תרבות אחרת התפתחה מערבה משם, באגן המיסיסיפי, כשמרכזה בסנט לואיס של ימינו. לתרבות זו היתה חקלאות מפותחת, היא כללה אלפי כפרים, ובנתה תלי עפר ענקיים לצורכי קבורה וטקס, שעמדו לצד כרך אינדיאני עצום ששיכן כשלושים אלף תושבים. הגדול שבתלים מתרומם לגובה של כשלושים מטר, ובסיסו המלבני גדול מזה של הפירמידה הגדולה במצרים. באותה עיר ששמה היה קאהוקיה עבדו חרשי-כלים, פושטי עורות, קדרים, יוצרי-תכשיטים, אורגים, יצרני מלח, חרטי נחושת וקרמיקאים מעולים. שמיכת קבורה אחת נארגה משנים-עשר אלף חרוזי צדף.
בין הרי האדירוֹנדאק לאגמים הגדולים, בפנסילבניה ובניו יורק עילית של היום, חי מקבץ השבטים החזק ביותר בצפון-מזרח היבשת, ברית האירוֹקוֹי. הברית כללה את שבטי המוֹהוֹק (עַם הצֹר), האוֹנֵיידה (עם האבן), האוֹנוֹנדאגה (עם ההר), הקאיוּגה (העם שעל המִנְחָת), והסֶנֶקה (עם הגבעות הגדולות); אלפי אנשים שאיחדה אותם שפת האירוקוי המשותפת.
בחזונו של ראש שבט המוהוק הַיַאוַאתַה, דיבר דֵקַאניוִידַה האגדי אל בני האירוקוי: "אנו קושרים עצמנו יחד בלוקחנו איש את ידי רעהו וביוצרנו מעגל כה חזק שגם אם ייפול עליו עץ, לא ירעד ולא יישבר המעגל, כך שעמנו ונכדינו ייוותרו בתוך המעגל, בביטחון, בשלום ובאושר".
בכפרי האירוקוי הבעלות על האדמה, כמו גם העבודה עליה, היתה משותפת. הציד נעשה בצוותא, והשלל חולק בין תושבי הכפר. הבתים נחשבו לרכוש משותף ושיכנו כמה משפחות יחדיו. מושג הבעלות הפרטית על אדמה ועל בתים היה זר להם. כומר ישועי צרפתי שנתקל בהם בשנות החמישים של המאה ה-17 כתב כך: "אין להם צורך בבתי עניים, כי אין ביניהם פושטי-יד ואביון [...] טוב לבם, אנושיותם ודרך-הארץ שלהם גורמים להם לא רק ליד חופשית עם רכושם, אלא גם לא להחזיק כמעט דבר בחזקתם הפרטית".
לנשים היה מקום חשוב ומכובד בחברת האירוקוי. המשפחות הוגדרו דרך האמהות: בני זוגן של בנות המשפחה הצטרפו אליה, ובניהן הצטרפו למשפחות נשותיהם. כל משפחה מורחבת חיה ב"בית ארוך" אחד. אישה שחפצה בגירושין הניחה את מיטלטליו של בן זוגה מחוץ לדלת.
המשפחות נקבצו יחדיו בחמולות, וכתריסר חמולות היו חיות יחד בכפר. זקנות הכפר היו ממנות את הגברים שייצגו את החמולות במועצות כפריות ושבטיות. הן גם מינו את ארבעים ותשעה הנציגים במועצת השלטון של ברית חמש האומות של האירוקוי. הנשים עמדו מאחורי מעגל הגברים שדיברו והצביעו במועצות הכפרים, ופיטרו את הנציגים מתפקידם אם סטו מהדרך שהתוו הנשים.
הנשים דאגו ליבולים וטיפלו בענייני הכפר השוטפים, בעוד הגברים עסוקים בציד ובדיג. כיוון שהן דאגו לאספקת נעלי העור והמזון למסעות קרב, גם עניינים צבאיים היו נתונים לפיקוחן. מעיר גרי ב. נאש במחקרו המרתק על אמריקה הצעירה, אדום, לבן, ושחור: "כך נחלק הכוח בין המינים, ולמושגים האירופיים על שליטה גברית ושעבוד האישה לא נמצא כל מקום בחברת האירוקוי".
ילדי האירוקוי למדו על מורשתו התרבותית של עמם וחונכו לסולידריות שבטית, אך גם לעצמאות ולהתנגדות לסמכות מופרזת. הם חונכו לשוויון במעמד ולחלוקת רכוש. האירוקוי לא נקטו שיטות של ענישה נוקשה כלפי ילדיהם. הם לא התעקשו על גמילה מוקדמת מחלב ועל כפייה של היגיינה אישית, אלא נתנו לילדים ללמוד בהדרגה לטפל בעצמם.
כל זה עמד בניגוד מובהק לערכים האירופיים שהביאו עימם המתיישבים הראשונים מאירופה. אלה באו מחברה המחולקת לעשירים ולעניים, הנשלטת בידי כוהנים, מושלים, וראשי משפחה שכולם גברים. לדוגמה, כך יעץ הכומר של מושבת הצליינים, ג'ון רובינסון, לבני קהילתו באשר ליחס לילדים: "ידוע כי יש בכל ילד [...] עיקשות וקשיות-עורף הנובעות מגאווה טבעית, שעלינו ראשית כול לשוברה ולהכות בה; כך שהיסודות לחינוכם יונחו בענווה ובצייתנות, ולאחר מכן תוכלנה להיבנות גם סגולות טובות אחרות".
גרי נאש מתאר כך את תרבות האירוקוי:

מנגנוני הסמכות של החברה האירופית – חוקים ותקנות, שריפים ושוטרים, שופטים וחברי-מושבעים, בתי משפט ובתי כלא – כל אלה לא היו בנמצא ביערות הצפון-מזרחיים לפני בואם של האירופים. ועם זאת גבולות ההתנהגות המותרת היו ברורים. למרות שגאוותם היתה על האוטונומיה של היחיד, לבני האירוקוי היה מושג ברור לגבי טוב ורע [...] כל הגונב את מזונו של רעהו, וכל המגלה פחדנות בקרב, נענש באות הקלון של עמו ונודה מחברתם עד שיכפר על מעשיו ויפגין את טוהרו המוסרי לשביעות רצונם.

התנהגות מסוג זה לא היתה מוגבלת לבני האירוקוי. בשנת 1635, מושל מרילנד דרש מהאינדיאנים במרילנד את הסגרתו – לשם ענישה על פי החוק האנגלי – של כל אינדיאני שיהרוג מתיישב . כך הגיבו האינדיאנים:

המנהג בין האינדיאנים הוא, שהיה וקרתה תאונה שכזו, עלינו לפדות את האדם שנהרג כך במאה אורכי-זרוע של חרוזים; והיות שאתם כאן זרים, שנכנסו אל תוך ארצנו, עליכם להתאים עצמכם לנהוג בארצנו ולא לכפות את נוהגיכם עלינו.

אם כן, קולומבוס ויורשיו לא פילסו את דרכם בתוך שממה ריקה אלא בעולם שחלקים ממנו היו מיושבים בצפיפות דומה לזו שבאירופה עצמה; עולם שתרבותו היתה מורכבת, שהיחסים בין בני אדם בו היו שוויוניים יותר מאשר באירופה; עולם שבו אותם יחסים עוצבו במלאכת מחשבת ייחודית, שכמותה אולי לא ראתה האנושות מימיה.
לאנשים אלה לא היה כתב, אך חוקים היו להם, וכן שירה והיסטוריה שנשתמרו בזיכרון והועברו מדור לדור באוצר-מילים מדובר עשיר מזה האירופי. אלה לֻוו בזמר, במחול, ובמחזות טקסיים. האינדיאנים הקדישו תשומת לב רבה לפיתוח האישיות, כוח הרצון, העצמאות והגמישות, התשוקה והעוצמה האישית, ותחושת האחדות עם בני האדם ועם הטבע.
ג'ון קולייר, אקדמאי אמריקאי שחי עם אינדיאנים בדרום-מערב ארצות הברית בשנות העשרים והשלושים, אמר כך על רוחם: "לו יכולנו לאמצה לשלנו, אזי היתה הארץ פורייה עד אין-סוף והשלום נצחי".
ייתכן שיש בהשקפה זו מן המיתולוגיזציה הרומנטית, וייתכן שלא. לאחרונה ליקט מומחה אמריקאי לחיי האינדיאנים, ויליאם בראנדון, את הראיות שהשתמרו מפיהם של נוסעים אירופים במאות ה-16, ה-17 וה-18. הראיות תומכות חד-משמעית באותה "מיתולוגיה". אך גם אם נניח שבראייה זו של האינדיאנים יש מן ההגזמה המיתית, די לנו במה שנותר כדי להטיל ספק, לימים ההם ובזמן הזה, בקִדמה כתירוץ להשמדת עם, ובאופן שבו מסופרת ההיסטוריה מפיהם של כובשים, שליטי תרבות המערב.
תרגום מאנגלית: מתן קמינר

 

gr4a.jpg

"השער אל המסע ללא חזרה", בית העבדים שבאי גורֶה ליד דקאר, סנגל / שרון רוטברד

מתן קמינר היסטוריה עממית כאן ועכשיו – ראיון עם הווארד זין

ראיון מיוחד עם הווארד זין עם צאת המהדורה העברית של "היסטוריה עממית של ארצות הברית". הראיון נערך באמצעות דואר אלקטרוני בספטמבר ואוקטובר 2006. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית