בית

בבל , , 23/7/2018

                           

 

מבוא

מתוך דרור בורשטיין בלי שום מקרה מוות

א.

אפשר להתחיל את הסיפור במקומות רבים. אתחיל אותו ברישום. את הרישום יצר משה קופפרמן בשנת 1990.


זוהי תבנית חוזרת בעבודותיו של קופפרמן. הדמיון בינה לבין האקוודוקט של הקיבוץ בולט. האם לכך התכוון קופפרמן? האם זו משמעותה של התבנית המופשטת? הקשתות הפחוסות שהפכו לעמודים ברישום יכולות להיות כל דבר, והן יכולות להיות גם "שום דבר", כלומר "רק" סימנים על נייר. אבל הן יכולות להזכיר, לרגע, גם את האקוודוקט. 

אם כך הוא, הרישום של קופפרמן הוא גם מַפָּה של מקום ושל תנועות אליו: הוא מסמן מקום מסוים על דרך ההפשטה הרישומית. אם כך, מה אומרת המפה הזאת על המקום הזה? ראשית: המקום הזה הוא צומת, הצטלבות דרכים. צורת X מונחת במרכזו של הרישום ונחתכת בין ה"עמודים". אבל יש שם הצטלבות אחרת, מסובכת ומסועפת יותר: עוד ועוד קווים רצים לכאן ולשם, קווי עיפרון וקווי רקע, קווים המבצעים הקפה רחבה משני העברים, קווים שלמים וקווים קטועים, קווים בודדים וקווים שיש להם ליווּי. הרישום הזה אינו "שטוח". הוא מכיל שכבות בתוך דקיקותו. כדאי לראות את הרווחים בין הקווים, בין קווים שהם עָבר לקווים שהם הווה, בין קווים שכוחים לקווים גלויים לעין. 

הקווים נכנסים אל העמודים ויוצאים מהם. הצומת הזה פעיל וסואן, התנועה הזאת אינה פוסקת. האקוודוקט עדיין מוליך משהו. ובאמת, יש ברישום הזה של קופפרמן ייצוג מרוכז לתבנית הסיפור שיסופר כאן. אם הסיפור הוא אמת-מים, הרי שצינורות רבים מוליכים אליה. אמת-המים היא הצטלבות, בתוכה.

המקום הזה, קיבוץ לוחמי הגטאות, הוא הצטלבות כזו. קיומו אינה עובדה קפואה: יש לה שכבות, היא נמצאה ונמצאת בתנועה מתמדת. הוליכו אליה גורלות ממקומות קרובים ורחוקים; היא היתה נקודת סוף לסיפורים רבים אבל גם נקודת התחלה לסיפורים חדשים; נקשרו בה גורלות של בני משפחה, אבל גם הותרו בה חיבורים וידידויות; יש שהגיעו אליה בדרך ישרה יחסית, ויש שבדרך ארוכה ומפותלת. חלק מן הקווים-הסיפורים מתועדים ומפורטים, וחלקם בקושי נראים, כמעט מחוקים.

כך או כך, מרחפת מעל המקום הזה הצורה הסמלית של ה-X. צומת, אבל צומת שמכיל בתוכו את הביטול בדמות אפשרויות תנועה רבות ואחרות, לא מצטלבות. המפגש וההתכנסות הם הצד ההפוך והמשלים של המוות והאובדן. כל הגעה לצומת הזה זוכרת איזה אובדן שדבוק לתחתיתה, דרך שלא נלקחה; כל קו שנעצר סמוך לעמודים יודע שיש לצדו קו קטוע שמטיל עליו צל. זהו הסיפור של המקום הזה.

 

ב.

קיבוץ לוחמי הגטאות הוקם כביצוע חי של מושג האנדרטה. יישוב שאמור היה להיות לא "אנדרטה מעשה אבני-גזית או גושי-שיש", אלא "מפעל חי המשתלב ביצירתו של הדור שבא אחרי השואה", כדברי צבי שנר. על אנדרטה כזו אפשר להביט בהתרוממות רוח: לא משהו קפוא, מונומנטלי, אלא חי, פועל, מסרב להרואיות מופרזת. אבל אפשר גם מבט אחר: מבט שיַראה את נושאי ה"אנדרטה" תחת כל כובד המשקל שאבני הגזית או גושי השיש הדמיוניים הללו מעמיסים על גבם. כפל המבטים הזה הוא, בתמצית, סיפורו של קיבוץ לוחמי הגטאות.
השם "קיבוץ לוחמי הגטאות" מסתיר מאחוריו מאבקים ונדודים. זהו מקום במדינת ישראל המכיל בתוכו, באופן סמלי, מקומות רבים: הגטאות. המקום הישראלי נועד לבטל את המקומות הרבים הללו. מול הסגירות והצפיפות של הגטו – הפתיחות והאוויר של הקיבוץ. אפילו מי שלא יעלה אל הגג החדש של המוזיאון יבחין בפתיחוּת. פתוח יותר מזה לא יכול להיות, מכל העברים, ובייחוד במערב. בתוך הפתיחות הזאת ניצבת המילה "הגטאות" במלוא זרותה, במלוא האימה הגלומה בה. לימים, יקצרו בני הדור השני לקיבוץ את שמו ויפתרו בכך את בעיית המילה הזאת. "לוֹחְמֵי" (במלעיל) יהפוך לשם מקוצר שגור של הקיבוץ. הקיצור, כמובן, אינו רק לשם קיצור, אלא לשם מחיקה של המילה האחרת. יצחק צוקרמן סיפר: "ילדי קיבוץ כַּבְּרִי נהגו לקרוא לילדינו 'לוחמי הגרוטאות'."

בין השמות שהוצעו לקיבוץ היו: "מורדי הגטאות" ("מרד התקבל טוב יותר מ'מלחמה', הן מלחמות ידעו כולם," אמר יודקה הלמן), "סמריה – לוחמי הגטאות" [*לבדוק אצל תום שגב], "וילנה" (הצעת יצחק טבנקין). שמות נוספים שהוצעו: "אָשֵׁר" (הצעת הקק"ל, בהיות הקיבוץ ממוקם בנחלת שבט אשר המקראית), "דֶּגֶל" (דגל גטאות לוחמים), "פֶּלֶג" (פלֵיטת לוחמי הגטאות), "אֱיָל" ("ארגון יהודי לוחם"), "בָּחוֹמָה", "חַיְעַד", "נֵסְעֵד" ו"מוֹרַג". כל שם ביטא מחשבה אחרת על "מה הוא" הקיבוץ. כל שם דימה לנגד עיניו מקום אחר במקצת. השם הישראלי-המקראי "אשר" אינו דומה ל"פליטת לוחמי הגטאות" המהדהד גלותיות, ו"בחומה" מביע התבצרות שאינה קיימת ב"וילנה", המשחזרת עיר-ואם יהודית בגולה; "חיעד" מדגיש את החיים לעתיד, בעוד ש"לוחמי" או "מורדי" הגטאות פונה אל אירוע היסטורי בעבר, וכן הלאה. הנקודה שיש להדגישה היא כי ריבוי השמות נובע מריבוי דמיונות כלפי מקום חסר תקדים, מקום שלא היה כדוגמתו אחרי פרק היסטורי שאף כדוגמתו לא היה.

השם הרשמי המלא שנרשם לבסוף הוא: "קיבוץ על-שם לוחמי הגטאות, קבוצת 'דרור' להתיישבות שיתופית בע"מ". אין ספק כי זהו השם ההולם ביותר את אישיותה של הדמות המרכזית בקיבוץ, יצחק (אנטק) צוקרמן, שם שבמידה רבה מבטא את האופי המדומיין של הקיבוץ כפי שהוא ראה אותו. במידה רבה, עוצב הקיבוץ, ובית קצנלסון בתוכו, על-פי אופי מדומיין זה.

"קיימת טעות בנוגע לאופי שלנו. קיבוץ לוחמי הגטאות אינו מקום ריכוז של מורדים ולוחמי גטאות. הנכון הוא שרובנו עברנו את המלחמה שם. לא התואר 'לוחם גטאות' היווה את תעודת הכניסה למשק" (אברהם ***, מזכיר הקיבוץ).

הקיבוץ לא נועד להיות רק בית ללוחמים שנותרו בחיים, אלא יותר מזה – לשאת בתוך קיומו את זכר הלוחמים ההרוגים ואת מורשת המרד ברוע. כלומר, השם "לוחמי הגטאות" אינו מסמן את ההווה המתמשך, אלא את העבר. הוא אינו תיאור של מציאות חברתית, כפי שישראלים רבים סבורים בתמימותם (כאילו הקיבוץ מלא, או היה מלא, בלוחמים מן הגטאות), אלא כותרת מיתולוגית. יצחק צוקרמן, 1964: "מי זה 'לוחמי הגטאות'? כמה הם? מורדי הגטאות שנשארו בחיים אינם אלא כמה עשרות." 
 
ג. תודות

הספר הזה נוצר כחלק מעבודה על האולם המרכזי החדש של בית לוחמי הגטאות. אני מבקש להודות מקרב לב לאנשים ולנשים שעבדתי אתם במשך כמה שנים. תודה לבינה סלע-צור, למאירה קובלסקי, לקרן ***, לרומי אחיטוב. תודה לצוות בית לוחמי הגטאות ובעיקר לשמחה שטיין, ליוסי ליבנה, ליוסי שביט, לצביקה אורן, לדליה גיא ולחנה יבלונקה. תודה לעמית ולשרון רוטברד מהוצאת "בבל" ולגילה רז.  [יש עוד]

תודה מיוחדת לצביקה דרור, שללא עבודתו המונומנטלית וללא עזרתו לא היה הספר הזה מתאפשר.

ד"ב, נובמבר 2006

kupferman.jpg

ללא כותרת, 1990, עיפרון וגרפיט על נייר, 75X109.6 ס"מ / משה קופפרמן

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית