בית

בבל , , 31/5/2020

                           

 

סימון דה-בובואר ילדות

מתוך המין השני

אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה. שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקבה האנושית בחֶברה; המכלול התרבותי הוא שמעצב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר לסריס והמוגדר כנָשי. רק בתיווכו של הזולת יכול הפרט ליהפך לאחר. כל עוד הילד קיים בפני עצמו, הוא אינו חש מובחן מינית. אצל בנים ובנות גם יחד, הגוף הוא בתחילה ייצוג של סובייקטיביות והוא הכלי שבאמצעותו הם תופסים את העולם; הרי ילדים קולטים את העולם באמצעות עיניהם וידיהם, לא באמצעות איברי המין שלהם. הדרמות של הלידה והגמילה מתחוללות באופן זהה אצל תינוקות בני שני המינים, והצרכים וההנאות שלהם זהים: בתחילה היניקה היא מקור תחושותיהם הנעימות ביותר; לאחר מכן הם עוברים שלב אנאלי, שבו הם שואבים את מֵרב הסיפוק מפעולות ההפרשה, המשותפות לכולם; ההתפתחות הגניטלית שלהם מקבילה; הם בוחנים את גופם באותה סקרנות ובאותה אדישות, ומפיקים אותו עונג עמום מן הדגדגן ומן הפין. כשרגישותם המתפתחת מתחילה לתור אחר אובייקט, היא פונה אל האם: הבשר הנשי, הרך, החלק והגמיש הוא שמעיר בהם את התשוקות המיניות, והתשוקות האלה הן תופסניות במהותן; הבת מנשקת, מלטפת ומחבקת את אמה באותה תקיפות כמו הבן. כשנולד תינוק חדש, שניהם חשים קנאה ומפגינים אותה באמצעות אותם דפוסי התנהגות: פרצי זעם, שתיקות זעף ובעיות הרטבה. הם משתמשים באותם תכסיסי התחנחנות כדי לזכות באהבתם של המבוגרים. עד גיל שתים-עשרה הבת חזקה בדיוק כמו אחֶיה, מפגינה אותם כישורים שכליים ורשאית להתחרות בהם בכל תחום. כשנדמה לנו לפעמים שהיא מעוצבת מבחינה מינית זמן רב לפני גיל ההתבגרות, ולעתים אף משחר ילדותה, אין זה נובע מדחפים מסתוריים שמועידים אותה מראש לסבילוּת, לגנדרנות או לאמהוּת, אלא מכך שאנשים מתערבים בחייה כמעט מרגע לידתה, וכבר משנותיה הראשונות מכתיבים לה בנחרצוּת את ייעודה.
 בתחילה, הרך הנולד חווֶה את העולם רק בתחושות אימַננטיות. הוא עדיין שקוע בתוככי "הכול", כמו בזמן שהיה שרוי באפלת הרחם, וכשמרימים אותו אל השד או אל הבקבוק, הוא מוקף בחמימות הבשר האמהי. אט-אט הוא תופס את הדברים סביבו כנפרדים ממנו; הוא לומד להבחין בינו לבינם. בו בזמן הוא מופרד מהגוף המיניק במידה זו או אחרת של בוטוּת. לעתים הוא מגיב על הניתוק הזה במשבר חריף.  בכל מקרה, עם השלמת ההפרדה הזאת, בסביבות גיל חצי שנה, הוא מתחיל להפגין רצון לפַתות את הזולת באמצעות מחוות חיקוי, שנהפכות לאחר מכן למחוות ראווה מובהקות. אמנם התנהגות זו אינה מוּנעת על-ידי בחירה הנובעת משיקול דעת, אך אין צורך להבין מצב כלשהו כדי להיות קיים בתוכו. התינוק חי באופן בלתי אמצעי את הדרמה הבסיסית של כל אדם – הדרמה של היחסים בינו לבין האחר. האדם הנעזב לנפשו חש חרדה. במנוסתו מפני חירותו, מפני הסובייקטיביות שלו, הוא מבקש להיבלע בחיק "הכול". זהו מקור חלומותיו הקוסמיים והפַּנתאיסטיים, מקור תשוקתו אל השִכחה, אל השינה, אל האקסטזה, אל המוות. הוא לעולם אינו מצליח לבטל את העצמי הנפרד שלו, אך הוא רוצה לפחות להגיע ליציבות של "כשלעצמו", להיות מאובן כחפץ; רק כאשר הוא נקרש תחת מבטו של הזולת הוא רואה את עצמו כקיים. זו נקודת המבט שעל-פיה יש לפרש את התנהגותם של ילדים: באמצעות גופם הם מתוודעים אל הסופיוּת, אל הבדידות, אל היותם עזובים לנפשם בעולם זר, והם מנסים לפצות את עצמם על הפורענות הזאת באמצעות גילום הקיום שלהם בדמות אשר ממשותה וערכה ייקבעו על-ידי הזולת. ברגע שהם מזהים את בבואתם במראָה – רגע המתרחש בתקופת הגמילה – דומה שאז הם מתחילים לכונן את זהותם:  האני שלהם מתערבב בבבואה הזאת עד כדי כך שהם מתעצבים רק מתוך כך שהם מתבדלים בה. יהיה תפקידה של המראָה אשר יהיה, אין ספק שבסביבות גיל חצי שנה ילדים מתחילים להבין את הבעות הפנים של הוריהם ולחוש את עצמם כאובייקט תחת מבטם. הם כבר סובייקטים אוטונומיים, שמִתעלים לעבר העולם, אך הם מזהים את עצמם רק בדמותם המבוּדלת.
 במהלך גדילתם הילדים נאבקים בנטישה הראשונית בשתי דרכים: הם מנסים להכחיש את ההפרדה – הם מתכרבלים בזרועות האם, הם תרים אחר חמימותה; הם דורשים את חיבוקיה, ובד בבד הם מנסים למצוא לעצמם צידוק באמצעות אהדתם של אחרים. המבוגרים נראים להם כאלים: בידיהם הכוח להעניק להם את הווייתם. הם חשים בקסמו של המבט, ההופך אותם לעתים למלאכים קטנים ומלבבים ולעתים למפלצות. כל אחד מאופני ההתגוננות האלה אינו מבטל את משנהו: להפך, הם משלימים זה את זה ומתערבבים זה בזה. כשהניסיון להקסים מצליח, תחושת הצידוק מקבלת אישור גופני בנשיקות ובחיבוקים. הילדים חווים סבילות מאושרת בחיק האם, בדיוק כפי שהם חווים אותה תחת מבט עיניה המביעות שביעות רצון. במשך שלוש–ארבע השנים הראשונות לחיים, התנהגותן של הבנות אינה שונה מזו של הבנים: גם אלה וגם אלה מנסים להנציח את המצב המענג שקדם לגמילה; אצל הבנים, בדיוק כמו אצל הבנות, נצפים ניסיונות להקסים ולהרשים: הם משתוקקים לא פחות מאחיותיהם למצוא חן, להעלות חיוך ולעורר הערצה.
 ההתכחשות לקרע מסַפקת יותר מן ההתגברות עליו; השקיעה בחיק "הכול" היא קיצונית יותר מן ההיהפכות לחפץ באמצעות תודעת הזולת, משום שההתמזגות הגופנית יוצרת ניכור שהוא עמוק יותר מכול התבטלות תחת מבטו של הזולת. הניסיון להקסים ולהרשים מייצג שלב מורכב יותר וקשה יותר מהשקיעה הפשוטה בזרועות האם. הקסם במבטו של המבוגר הוא הפכפך; הילד מעמיד פנים שהוא בלתי נראה, הוריו מצטרפים למשחק, הם מגששים אחריו וצוחקים, אך פתאום הם מכריזים: "די, אתה כבר מעצבן, הרי אתה לא בלתי נראה." ילדים אומרים משהו משעשע, אך כשהם חוזרים עליו, ההורים מגיבים במשיכת כתף. בעולם הזה, הגחמני והבלתי צפוי כעולמו של קפקא, אפשר למעוד על כל צעד ושעל.  לכן ילדים כה רבים פוחדים לגדול. הם נתקפים ייאוש כשהוריהם מפסיקים להושיב אותם על ברכיהם או אינם מרשים להם לישון במיטתם. התסכול הגופני מנכיח באופן האכזרי ביותר את הנטישה, שהאדם חווֶה אותה תמיד בתחושה של חרדה.
בתקופה זו נדמה בתחילה שהבנות נהנות מיתרון על הבנים. הגמילה השנייה, שהיא הדרגתית יותר מן הראשונה ופחות אכזרית ממנה, מרחיקה את גוף האם מגיפופיהם של הילדים, אך הנשיקות והחיבוקים נשללים אט-אט בעיקר מן הבנים. את הבת ממשיכים לפנק, מרשים לה להישאר צמודה לסינר של אמה, והאב ממשיך להושיב אותה על ברכיו וללטף את שיערה; מלבישים אותה בשמלות מתוקות ועדינות, מתייחסים בסלחנות לדמעותיה ולגחמותיה, מסרקים אותה בקפידה ונהנים מהבעותיה ומחנחוניה. המגע הגופני ומבטי אהדה מגִנים עליה מפני חרדת הבדידות. על הבן, לעומת זאת, אוסרים להתחנחן, ומאמציו להקסים או לשעשע מעוררים רוגז. "גבר לא מבקש שינשקו אותו... גבר לא מסתכל על עצמו במראָה... גבר לא בוכה," אומרים לו. המבוגרים רוצים שהוא יהיה "גבר קטן"; הוא יזכה באהדתם בכך שישתחרר מהם. הוא ימצא חן בעיניהם בכך שלא ייראה כמי שמנסה למצוא חן.
 בנים רבים נבהלים מן העצמאות הקשוחה שנגזרת עליהם ומשתוקקים להיות בנות; בתקופות שעדיין נהגו להלביש בנים פעוטים בבגדים שדמו לבגדי בנות, קרה לא פעם שהם הזילו דמעות כשבגיל מסוים גזזו את שיערם ואילצו אותם לנטוש את השמלות וללבוש מכנסיים. חלק מהבנים דבקים בעיקשות בנשיות, וזאת אחת מצורותיה של הנטייה ההומוסקסואלית. "השתוקקתי בכל מאודי להיות בת והתכחשתי מכול וכול ליוקרה הכרוכה בהיותי גבר, עד כדי כך שהתעקשתי להשתין בישיבה," מספר מוריס זקס  (Sachs). אך אם בתחילה נדמה שהבן מופלה לרעה לעומת אחיותיו, הרי זה משום שמועידים אותו לגדולות. מן הדרישות שמציבים לו משתמעת במישרין גם הערכה רבה. מוראס (Maurras) מספר בזיכרונותיו שקינא באחד מאחיו הצעירים שפונק על-ידי אמו וסבתו. באחד הימים אחז אביו בידו, הוציא אותו מהחדר ואמר לו: "אנחנו גברים. בוא נעזוב את הנשים האלה." המבוגרים משכנעים את הבן שהם דורשים ממנו יותר בגלל עליונותם של הבנים, וכדי לחזק אותו בדרך החתחתים הזאת הם מחדירים בו גאווה בגבריותו. המושג המופשט הזה לובש מבחינתו צורה ממשית כשהוא מתבדל בפין. גאוותו באיבר מינו הקטן והנרפה אינה ניעורה בו באופן ספונטני, אלא בעקבות יחסם של הסובבים אותו. אמהות ומטפלות מנציחות את המסורת היוצרת זהות בין הפאלוס למושג הגבריות. הן מתייחסות לפין הפעוט בשביעות רצון מיוחדת, אם מתוך הכרה ביוקרתו, המלוּוה ברגשי תודה ואהבה או בהכנעה, ואם משום שהן חשות סיפוק של נקמה כשהן רואות אותו בצורתו העוללית, העלובה. ראבֶּלֶה (Rabelais) מספר לנו על השעשועים וההלצות של האומנות שטיפלו בגרגנטואה;  ההיסטוריה שימרה את מעלליהן של האומנות שטיפלו בלואי השלושה-עשר. אך גם נשים פחות מחוצפות מעניקות כינויי חיבה לאיבר מינו של הבן הפעוט ומתייחסות אליו כאל בן-אדם קטן, שהוא בו בזמן עצמו ואחר מעצמו: הן הופכות אותו, על-פי מובאה שכבר צוטטה לעיל, ל"אני האחר, שהוא בדרך כלל ערמומי, אינטליגנטי ופיקח מן הפרט עצמו."  מבחינת המבנה הגופני, הפין מתאים בהחלט לתפקיד הזה: הוא נבדל מן הגוף, ולכן הוא נראה כצעצוע קטן וטבעי, כמעין בובה. לפיכך, כשמייחסים חשיבות לכפיל של הילד, מייחסים חשיבות לילד עצמו. אב סיפר לי על אחד מבניו, שבגיל שלוש עדיין השתין בישיבה; הוא היה מוקף אחיות ודודניות והיה ילד ביישן ועצוב. באחד הימים לקח אותו אביו למשתנה ואמר לו: "עכשיו אראה לך איך גברים עושים את זה." מאותו רגע ואילך התגאה הילד בכך שהוא משתין בעמידה ולעג לילדות ש"משתינות דרך חור". הבוז שלו לא נבע ביסודו מכך שחסר להן איבר מסוים, אלא מכך שלא נבחרו ונחנכו כמוהו על-ידי האב. הפין לא היווה אפוא יתרון ישיר שהילד שאב ממנו תחושת עליונות, אלא להפך – ערכו הרב נתפס כפיצוי על קשיי הגמילה השנייה, פיצוי שהומצא על-ידי המבוגרים והתקבל בשקיקה על-ידי הילד. כך הוא מוגן מפני הצער על כך שכבר אינו תינוק ואינו ילדה. בהמשך יְגַלֵם באיבר מינו את הטרנסצנדנטיות שלו ואת אדנותו הגאה.
 מנת חלקה של הבת שונה מאוד. אמהות ומטפלות אינן רוחשות יראת כבוד או חיבה מיוחדת לאיבר המין שלה. הן אינן מַפנות את תשומת לבה אל האיבר הנסתר הזה, שרק מעטפתו החיצונית גלויה לעין ואי-אפשר לאחוז בו. במובן מסוים אין לה איבר מין. היא אינה חוֹוה את ההיעדר הזה כחֶסֶר; מבחינתה, גופה מושלם. אך מתברר לה שמיקומה בעולם שונה משל הבן, ומכלול של גורמים יכול להביא לכך שתתפוס את השוני הזה כנחיתות.
deuxieme-sexe1-2.jpg

המין השני

"המין השני" הוא אחד המחקרים החשובים ביותר שנכתבו מעולם על תפקידה ומקומה של האישה בחברה, וללא ספק ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית. "המין השני" הוא קריאה אמיצה ומלומדת לשחרורן של הנשים, לשוויון מקצועי וחברתי, ולביטול מיתוס "הנשי הנצחי". >>>

 

ויקי יוביין מדריך הבנות להריון ולידה

מדריך הבנות להריון ולידה הוא אוצר בלום של מידע שימושי. הוא יספר לך בכנות כל מה שהגיניקולוג לא מגלה, כל מה שהאמהות מדחיקות, כל מה שמדריכי ההריון האחרים מתביישים לכתוב. >>>

אלפרידה ילינק המאהבות

"מה שקורה כאן לשנינו, אומרת בריגיטה, חדש ומפחיד יותר מכל דבר אחר שקרה לנו עד כה, חדש ואפילו מפחיד יותר מהתאונה שארעה במפעל בשנה שעברה, שבמהלכה איבד מישהו יד: זוהי האהבה".

"המאהבות" ספרה הראשון של כלת פרס נובל לספרות 2004 אלפרידה ילינק, יצא לאור ב- 1975. >>>

אסתר פלד נניח אישה

נניח אישה.
איפה נניח אותה?
עם כל הסימנים:
יונדאי סנטה-פה, נפח מנוע גדול, גדול.
נוסעת על כביש מספר אחת כמעט כל יום. בקטעים שאפשר נוסעת מאה ארבעים. >>>

רָסֶל סָלָזאָר פָּרֵניָאס משבר הטיפול בפיליפינים: ילדים ומשפחות מפוצלות בכלכלה הגלובלית החדשה

אמהות מהגרות העובדות כמטפלות נקלעות לעתים תכופות למצב כואב שבו הן מטפלות בילדיהם של אחרים בשעה שנמנע מהן לטפל בילדיהן שלהן. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית