בית

בבל , הודפס ב, 19/11/2019

מעגלים

מתוך דביר צור משה בהיפוך אותיות


אני מכיר את אפרים. השם שנתנו לו הוריו הוא משה. אני מכיר גם את הוריו, יצחק ורות, את האחים והאחיות שלו, את הסבים והסבתות שלו ואת דודיו ודודותיו. אני מכיר את החיים ואת המתים. אני מכיר גם את אלה שקדמו לו. כל אחד בתורו חשב שהוא יצליח. אני עוזר לו בעבודה על הכַּפּוֹרֶת, יצירתו הגדולה. רק אם היא תושלם, יוכל להציל את עצמו. אני עוזר לו לאתר את המשפחות ולהתחקות אחר תולדות המתים. לא מאמין במפעלו הגדול, ראיתי עשרות כמוהו לאורך המאות שחלפו, אבל התחייבתי לעזור. כשיגיע הסוף לנדודי, גם אני אשתלב בתוך האריג, תהיה משמעות הדבר אשר תהיה. אני וכל אחת מהאותיות שמרכיבות את שמי. 

 
מעגלים
 
אפרים מסתובב בשעות אחר הצהריים הלוהטים של אמצע הקיץ. יחידי. מעגלים נמתחים מול עיניו. דג מחוץ למים. הפוך. מביט כה וכה, מחפש את המצולות הברוכות שהיו פעם מנת חלקו. על כתפו הקנרי, משוטטת איתו, לא נעה. פוחלץ חי. שני פוחלצים חיים. ברחובות אין רוח חיה. גם הרוח לא נושבת. חום מכה בו ובקנרי. האחרים מעולפים. מפחדים לצאת, נמנעים מהשמש החזקה. לא הוא.
היא מתחילה לצייץ. במקום צפצופים חסרי משמעות היא מזמרת פרקי תהילים, מזכירה לו שריד מהימים בהם היה הולך לתפילות של שבת בבוקר, מוקדם, עוד לפני שהשמש הכתה בחוזקה. היא אוהבת לסלסל. לפעמים, משמיעה את כל הפסוק. לפעמים, משלים את הפסוק בעצמו. כך כבר שנים. תמונה מוכרת ולא נפרצת. הוא הולך לחפש מקווה מים. מקווה נטוש או מקווה חדש. כל מעיין שמתגלה הופך למקווה חדש. כל מקווה ננטש כשמתגלה מעיין חדש. הכול מעגלים. מְדבר אל הציפור, מתאר בפניה מעגלים מעגלים. 
הביא אותה איתו כשחזר מבית המשוגעים. הוא אוהב את הצירוף הזה, צמד מילים עם צליל נעים. האחרים מעדיפים שמות אחרים, אבל הוא אוהב להגיד בית משוגעים. השילוב של שין גימל ועין משעשע אותו. צירופי אותיות. כבר אז, כשחזר משם, אחרי כמה שנים שבהן נעלם, רצה שתהיה רק על הכתף. כבר אז, הכירה את המזמורים. היה משנן אותם בפניה מדי יום. דג הפוך, מחוץ למים, מלמד פרקי תהילים. מחבר ציפור אל השקע של עצמו. נכנס הביתה והלך לישון בלי לומר מילה. הסכים לצאת רק אחרי חמישה ימים. לא ספר, אבל אמרו לו. ההורים שלו לא הפריעו. נתנו לו לנוח כמה שרק רצה, העיקר שחזר הביתה מהמקום ההוא, שאת שמו לא הזכירו בפניו, גם לא בינם לבין עצמם.
לפני הבית ובית המשוגעים (מה בא לפני מה?) היה נער. עכשיו הוא מבוגר, עוד מעט בן שלושים. מעט עייף, אבל לא נרתע מהיום החם. הולך לבד ברחוב. כשהיה צעיר יותר לא יצא מהבית בלי רשות. למד בחדווה את פרשת בר המצווה שלו. אביו ואמו היו גאים בו; הגבאי והאחראית על שיעורי הנשים מכניסים את בנם תחת עול תורה ומצוות. ביום השבת לבש חולצה לבנה ומכנסיים כחולים והלך איתם בחיל ורעדה לבית הכנסת. הכול היה מוכן להצגה הגדולה של חייו. באמצע הקריאה, התנהג כמו איש בעל אמונה. הקריא להם מהפרשה, ישר מהעלייה השישית. פרשת קללות, בלי הקדמות. "יַכְּכָה אדוני בְּשִגָעוֹן וּבְעִוָרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב". כך הִכה, בלי רחמים.
נפתחה מהומה. גברים צעקו, נשים צווחו. רק הוא עמד שקט, מביט בקלף המתגלגל בדממה על רצפת בית הכנסת. אש שחורה נכתבת על גבי אש לבנה. לא שורפת. מחוּללת. אחר כך, ביקש מחסה מזעם ההמון, מקלט מאימת הוריו. לא היתה ברירה, שלחו אותו לשם "רק לכמה חודשים". הקנרי היתה חברתו היחידה. מזמרת לו פרקים שלימד אותה. מהללת את שמו של המחוּלל ברבים. אולי כי הם דומים, לא מרגישים דבר. מרגישים הכול. אולי הם לא קיימים בכלל. ובכל מקרה, שונים, בלתי ברורים, לא מוסברים מספיק. מעדיפים לא לדבר. מזמרים ומזמרים.
אחרי הקללה, אביו המשיך ללכת לבית הכנסת כאילו לא קרה דבר. אמו לא יכלה לעמוד בבושה והסתתרה בבית. גם הוא עצמו הפסיק. איש לא הפציר בו לבוא. במקום לשם, הוא הלך להשתגע עם אחרים. מטיח מכות על העולם, וזה כמנהגו נוהג, ממשיך להסתובב על צירו. אפרים, ראשו באקוואריום, נפנה כה וכה ואין ברחוב איש מלבדו. לפתע, ואולי זה רק תעתוע עיניים, הוא מבחין ברוכב על אופניים ישנים. שרשרת נוקשת בדופן ברזל. הוא נדרש לתקן אותם. ואולי לא.
לפעמים הוא מברך בלבו את הקהל הקדוש שממלא את בית הכנסת, בעיקר בחגים. הם רועדים. הקור חודר לתוך עצמותיהם. יש כאלה שמנמנמים באמצע התפילה. וילונות מחפים ראשים, מסתירים מחשבות. ספרים ניצבים בשורה או מוטלים בחוסר סדר. ילדים מתרוצצים, מחפשים מה לעשות, מנדנדים להוריהם. נתקלים בשתיקה רועמת ובהיסוי נרגז.
הוא חולף על פני בית הכנסת השומם מאדם. אני צופה בו. לפעמים מקרוב ולפעמים מרחוק. אולי ייכנס עכשיו. הרי לא הזדמן לו להיכנס מאז אותה שבת. מצורע מחוץ למחנה. מנודה המחכה לטיהור. נודד כמו שאני נודד. אבל לא מאותן סיבות. ייכנס או לא ייכנס. הוא לא רוצה לראות אותם. נמאס לו מהם. הם לא מבינים. הוא מוכרח להסתתר עד שצדקתו תיוודע ברבים. הוא מושיעם הדחוי. משיחם המנודה. עליו לרחם עליהם. כל מה שמוטל עליו הוא להצילם. ברחמיו יצילם. יסתתר עד שיסתור את חייהם. כשהחמלה תהפוך לזעם הוא יגיע ויהפוך את עולמם.
בית הכנסת שקט. ארון הקודש נעול. "פתח נא שערי מחילה בשעת הנעילה", הוא אומר לעצמו חרש. הוא יכסה על פשעיהם. יעביר על פניהם כפורת ארוכה וכבדה. יאלצם לשאתה על גבם. עד עולם. עד קץ הימים. כשהזמן יפסיק להיספר, הוא יאבֵּד ממשמעותו. עד אז הוא ימשיך לארוג אותה, את הכפורת. קצת בכל יום, מתקן רקמה עקומה בשְתִי, מכסה צבע שסרח בעֵרֶב. בסוף היא תהיה מוכנה. תמונת תוהו ובוהו. אבני אש מפולמות בתהומות, ים על ההרים ורוח עוועים שאוחזת במלאכים. והכול עולה מן החרבה. אחרי שיסתיים תהליך האריגה, ייתן להם לכסות את עצמם. ישא אותם עטופים על הקו הדק מדק שמקיף את העולם כולו. הקו שמוציא את החושך.
הם נתונים בתוך הכפורת, עטופים היטב, מתחככים אלה באלה כמו מתחת לשמיכה, נישאים על גבו בזמן שהעולם מתחיל להחשיך. בכל מקום בו תדרוך כף רגלו יתגלה החושך. האריג לא ייפרם והאור לא יזלוג החוצה. הקנרי תפסיק לזמר תהילים. את מקום המזמורים יתפסו נבואות חורבן, עד שהם יבכו. אבל עד אז, צריך להתרכז, לשים לב שהכוונות לא בורחות לו מתוך החוטים. הכוונות שצריך לארוג בחומר. אם העבודה לא תיעשה כמו שצריך, לא ישתנה כלום. הוא תכנן הכול לפרטי פרטים. היו לו לא מעט שנים לחשוב. עכשיו, צריך לעבוד לפי התוכנית. אין מקום לטעויות. פעם אחת כבר נשבר הכול. אסון כזה, אסור שיקרה פעם שנייה. 
 

inverted-letters.jpg

http://readingmachine.co.il/home/books/1201427138/1201695358