רעייתו הטרייה של המחבר מעלעלת במהדורה האנגלית של הספר / גלעד אלבום

פרק א'

אני לא יודע למה אני כותב את הספר הזה בלשון עבודה זרה כשבאמתחתי שפת אם כל-כך יפה. נכון, זו לא שפה מושלמת. נרדמה לאלפיים שנה, הולכת מימין לשמאל, וכל הזמן צריך להמציא מילים חדשות לדברים פשוטים כמו תפוז ותת-מקלע ותוכנות הצפנה. >>>

הבלוג של גלעד אלבום

כלתי הגוססת

"גלעד אלבום היה מבקר הרוק הכבד של המקומון 'כל העיר' שעבר ללוס אנג'לס ומשם כתב, באנגלית, את הספר שיקרע לישראל את הצורה."
פיל וגליה קולקטיב משוחחים עם גלעד אלבום על ספרו "Scream Queens of the Dead" ("אדון הסימפטום") ,NRG >>>

בין צפון דקוטה לירושלים

"התחלתי לכתוב בארץ באנגלית, במשמרות שקטות בבית החולים, אחרי שכולם הלכו לישון בלילה. הייתי יושב ומתעד מה קרה באותו יום במחלקה."
שירי לב ארי בשיחה עם גלעד אלבום. הארץ, גלריה >>>

ניחוח התסמין

"גלעד אלבום וויתר על השפה והחליט לכתוב את 'אדון הסימפטום' באנגלית, אפילו שהוא ספר כל כך מקומי...יצירה מבריקה ומרשימה באמת, שמצליחה לעורר ולפרק קטגוריות מוכרות אבל בלי ליפול לפח הפוסט-מודרני שבדרך כלל משאיר אותנו בלי כלום ביד."
לירוי שופן על ספרו של גלעד אלבום "אדון הסימפטום", וואלה תרבות >>>

"זה לגמרי מלאכותי"

"קריאה ב'אדון הסימפטום' של גלעד אלבום, משולה לצפיה בילד שמחשיב את עצמו כהכי מגניב בכיתה. מה שמתחיל כרומן שבמרכזו דמות ייחודית ומתריסה דוהה לכדי מראית עין של אירוניה עצמית שאין בה דבר מלבד יוהרה."
עמרי הרצוג על ספרו של גלעד אלבום "אדון הסימפטום", YNET >>>

אלבום זהב

"מה גורם למבקר רוק כבד ישראלי לנטוש הכל ולעבור לגור בצפון דקוטה, היכן שמים רותחים שנשפכים מכוס קופאים עוד לפני שהם פוגעים בקרקע?" דרור שר משוחח עם גלעד אלבום. מגזין TimeOut >>>

קולם טובין האמן

זהו סיפורו של הנרי ג'יימס, הסופר הגדול יליד ארצות הברית, שהפך לאשף הגלוּת וחי בין אמנים ובני אצולה בפריס, רומא, ונציה ולונדון.
בינואר 1895 צפה ג'יימס בהצגת הבכורה של מחזהו הראשון בלונדון. מעולם לא היה כה פגיע וחשוף למבט הציבורי. >>>

עדו בן-כנען בפעולות אין זכר לאיש

בפעולות אין זכר לאיש הוא ספר על שוטטות בעולמו הנפשי של רועי סטודנט לפילוסופיה. במקביל ללימודיו הוא עובר טיפול פסיכואנליטי ובתוך כך נקלע לאובססיה במרחב המדומיין של היחסים בין המטפל למטופל. >>>

חנא אבו חנא דיאלוג בין פרסות לדשאים

"הויכוח בין פרסות הסוסים לדשאים
אינו מכרע על -ידי הפרסות במרוצת העונות"
-כך פסק המרחב,
"על דעתו יעמוד האביב
שדשאים לדורות מוריקים"
וההד לא שתק ואמר:
" לא עינוי הדשאים: בפרסום הסוסים בחירתי. >>>

דרור בורשטיין פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

גירסה להדפסה