בית

בבל , , 22/8/2019

                           

 

אריאלה אזולאי אחרית דבר

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 74


חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ את הסוד להופיע. להיחשף לאט לאט על נייר הצילום. הסוד הזה הוא סוד, קודם כל משום שהוא משמר פער בלתי ניתן לגישור בין מה שרואים על הנייר לבין מה שנראה מול העדשה. הפער הזה בלתי ניתן לגישור, כי מה שרואים בתמונה היה שם, ומי שרואה, נמצא כאן. מי שרוצה להגיב למה שנראה בתמונה, צריך לחזור לשם ולצעוד לאחור בזמן. כדי לפעול ביחס ל"מה שהיה שם" הוא זקוק לסיוע מצד שלישי, הוא צריך לנוע קדימה בזמן, אל הערכאה [tribunal] הבאה. אבל מה שנראה בתמונה היה שם. לא רק במובן שטבע רולאן בארת, כלומר עדות לכך שמה שנראה בתצלום נכח מול המצלמה, אלא עדות למרחק הזמנים שמייצר את הפער בין האובייקט המיוצב הנראה בתצלום לבין נקודת המבט החיצונית לכאורה של הצלם. כך יכול הצופה לשקוע במה שנראה בתצלום ולשכוח שהיה שם צלם.
 
לפני כשלוש שנים הצגתי בגלריה בוגרשוב תצלום שנראתה בו אשה פלסטינית צעירה ושני חיילים מושכים בשערותיה. ניתחתי את התצלום כחלק מפרקטיקה ביקורתית של צלמי עיתונות שעבדו ביומון חדשות, שנסגר בינתיים. לא הטלתי אז ספק בחובה המוסרית להציג את זוועות הכיבוש, לזרות אור על כוחות האופל של השלטון הישראלי בשטחים. אבל בכל זאת, משהו הטריד אותי בתצלום, אולי בזווית הראייה, אולי בפעולת ההתנגדות של האשה, ולאחרונה חזרתי אליו שוב. ביקשתי מן הצלם שישחזר את האירוע: "ראיתי בחורות זורקות אבנים על חיילים. צילמתי כמה פריימים. ראיתי שני חיילים עושים איגוף ועומדים לתפוס אותן מאחור", שאלתי את הצלם, האם כשתפס עמדת צילום טובה יותר לא חלפה בראשו האפשרות לרמוז לבחורות שהחיילים מאגפים מאחור. התשובה היתה חדה וברורה: "בשום אופן לא. אני לא משנה סדרים. אני לא מתערב".
 
נייר הצילום מצד אחד ורטוריקת הסוד שיש לחשוף, להוציא לאור, מצד שני, מייצרים את הצילום כמשהו שהיה שם, ואת מולו, נמצאת כאן.
 
לפני כמה שבועות קראתי סיפור מזעזע נוסף על בוסניה. היה שם תיאור של עמדת צלפים ושל עמדת צלמים שמאיישים אותן בכל בוקר מחדש באיזון הדדי מושלם: צלף מול צלם. חשבתי לעצמי שאחת המצלמות היא מצלמת טלוויזיה, ואני יושבת בבית ורואה בשידור ישיר, בהיעדר כל סוד ומחוץ לכל בונקר של פרשנות וביקורת, את הצלף צולף, ובמקום לראות את הצלם מצלם, אני יושבת בעמדה שלו, רואה איש או אשה חוצים את הרחוב וניצלפים למוות on evil, על המסך. אפשרות ההתערבות היחידה שלי היא לכבות את המסך. אפשרות ההתערבות של הצלם שנמצא שם - לו רק שכח לרגע למי שייך המבט שלו ומי מנהל אותו - היא לירות. בצלף כמובן. אבל אם יעשה כן יעביר את עצמו מן הרשת של נקודות המבט - שעד גבול מסויים היא חסינה מפני הצלף ובני בריתו - אל רשת הנוכחויות, שבה הוא עלול להיות הבא בתור, הקורבן הבא שבמותו אצפה על מסך הטלוויזיה שלי.
 
מצלמת הטלוויזיה בשידור ישיר אינה מייצרת עוד סימנים שיש לפענח אותם בעתיד. בשם השיח של חופש המידע, זכות הציבור לדעת, זכויות אדם וחופש העיתונות, זירות הפשע הולכות ונעשות שקופות, כה שקופות כך שאין עוד צורך בשום מאמץ כדי לתפוס נקודת מבט שממנה אפשר לראות את הפשע המתבצע. הצלם אינו עוד שליח האור שיאיר את הזוועה, העין הציבורית שבעקבותיה תופיע הזרוע המבצעת של החוק ותשיב את הצדק על כנו. המרחב מקוטע, העין מחוברת לרשת אחת, היד לרשת אחרת, ורק המאזניים של הצדק עוד ממוקמים באתר משמעות מוגדר, בהיכל של מרחב הומוגני וזמן לינארי שכל העדויות אמורות להתכנס אליו. המרחב הציבורי כולו זרוע מצלמות, וגם כאשר מצלמות אלה הן נקודות מבט הן אינן אקסטנציות של סובייקטיביות המסוגלת לפעול. הן שזורות ברשת של נקודות מבט כמותן, שנוכחותן בה מבטלת זו את זו, כמו בקרב הורדת ידיים, כמו שני מינוסים חשמליים שנעשים פלוס. אין מי שרואה. אין מי שרואה עוד. גם אין מי שאינו רואה. הכל לא רואים, כשם שהכל רואים. הכל מציצים בזירה שטופת אור.
 
ושוב על המסך שמשדר מבוסניה, כדי שהצלם יהיה רק הצלם, אותה עמדה נייטרלית שרק מתעדת, על הרוצח/הצלף להיות רק רוצח/צלף. מרגע שהצלם הוא לא רק הצלם, הוא נעשה גם הרוצח, או לפחות, שותף לרצח. ובאותו רגע ממש, הרוצח נעשה גם שותף למעשה הצילום.
 
הצדק שיכול להיעשות רק לאחר מעשה, בדיעבד, כששני הצדדים יוכלו להיערך לקראת הופעתו, מצויידים בראיות המצולמות של הפשע, משווע לצלם שנכח באירוע שיוכל להביא את ראיותיו לבית המשפט. אבל אם העד הוא שותף לרצח, צריך להכניס גם אותו לשדה הראייה של התביעה, בית המשפט אינו יכול עוד להישאר תחום בהיכלותיו. "יום הדין" האחרון הוא אולי היום שבו המערכת המשפטית, כמו הצילום, כבר לא תזדקק למקום משלה ותתפרש על פני המרחב הציבורי, תהיה מרושתת כמו לווייני הטלוויזיה ותפעל בזמן אמת, כלומר, תממש את עצמה כסנקציה, כבית דין שדה, ותגזור, במקום, מיד, את דינו של הצלף.
ולצלם תוחזר תהילתו. הוא יישלח להאיר את העבודה המשפטית ולפקח עליה. בפני מי?
 
בראשית היה המוזיאון קופסה שחורה שאגרה את היקר והנדיר – את מה שנתפס כך בשם עיניים שתבואנה בעתיד - למען הדורות הבאים שיכירו בערכם של הפריטים שנצברו ויפענחו אותם. הווה מושהה עבור עתיד, שיהפוך אותו לעבר וישפוט אותו כיקר ערך. כך פועלת גם המערכת המשפטית, ולמעשה הספירה הציבורית המודרנית כולה: אוספת עדויות, מפקיעה אותן מן ההווה שלהן, ומכינה אותן למען שיפוט עתידי, קובע ערך, שאותו היא מטרימה. אבל הופעתו של מרחב תקשורת וירטואלי לצד המרחב הציבורי הממשי ויצירת רשת מסועפת לאין-סוף של נוכחויות בו-זמניות הולידו מצב חדש: הכל מושהה ומוזרם באותה מידה ולכן שום השהיה אינה אפשרית; אי-אפשר להשהות פיסות בעלות ערך מן ההווה למען העתיד ואי-אפשר להטרים את העתיד כדי לצפות ממנו בהווה ולהבחין מתוכו את מה שנושא בחובו ערך. רק המוזיאון לבדו, ומוסדות אחרים שעברו מוזיאיפיקציה, עוד נאבקים לשמר את ההשהיה וההטרמה בתור חוק הערך והשיפוט שלהם בעולם שבו הכל זורם, עולם שבו הכל בעל ערך וחסר ערך באותה מידה, שאין בו אף נקודת תצפית ויש בו אין ספור נקודות תצפית בבת אחת. כלומר, המוזיאון עצמו הפך למוצג מוזיאלי, פריט בארכיון שאבדו גבולותיו. ואולי, נכון יותר: המוזיאון נפוץ לכל עבר, כל אזרח הוא דייר בתוכו וסוכן סמוי שלו, שהפנים את חוק הערך והשיפוט שלו, שנושא את הקוד הגנטי המוזיאלי, שמשהה ומטרים ושופט בעצמו, לעצמו, יחד-עם, לצד ונגד כל האחרים, בעת ובעונה אחת נשא של ההווה וקורבנו.
 

אריאלה אזולאי שיעור באזרחות

המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. >>>

פול ויריליו קטסטרופה

הקולנוע ללא ספק היה אמנות, אבל טלוויזיה לא יכולה להיות אמנות כיוון שהיא מוזיאון התאונות >>>

שרה ברייטברג-סמל דברי פתיחה, מוזיאון (נמר) של נייר

"מוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן בניהולה של אריאלה אזולאי" - צירוף שהוגשם להלכה ולא למעשה (תשעה חודשי תכנון, אף לא תערוכה מומשת אחת, שערים נעולים במשך כארבעה חודשים) - לא הותיר אחריו חותם פומבי כלשהו באשר לתוכן שמאחורי >>>

אריאלה אזולאי כלכלת זמן מוזאלית

בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. >>>

אריאלה אזולאי המוזיאון שלא היה

במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. >>>

אריאלה אזולאי הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור

בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>>

אריאלה אזולאי נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון

הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. >>>

אריאלה אזולאי ספר כתובות

איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>>

אריאלה אזולאי מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט

המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>>

אריאלה אזולאי מיקי שלום

בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>>

אריאלה אזולאי לשון ההוראות ראויה לבדיקה


ההתערבות של מיכל היימן במוזיאון היתה אמורה להעשות באמצעים עבודה על מבחני ה-
T.A.T: Thematic Appreception Test, קופסת תצלומים, חדר קבלה, חדר טיפולים וחדר מעבר,
אבחונים שוטפים של המבקרים, מיונים חוזרים ונשנים של הסיפורים, הדימויים ודפוסי
המיון. >>>

אריאלה אזולאי הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון

בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. >>>

אליאס קאנטי "לפעמים מופיעות הרוחות כעננים וממטירות גשם"

עיקרו של המאבק הזה בין החיים והמתים הוא, שהתלקחותו פתאומית, בלתי צפויה, לא סדורה. לעולם אין יודעים מתי משהו עתיד לקרות. >>>

שרון רוטברד המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

 

איך זה נראה לך?

קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>

 

שפת אם, שפת אב, אחרי מות האם ומות האב

גירסה ראשונה של הטקסט הזה נכתבה ב- 2003 ופורסמה בספר "חזות מזרחית" (עורכים יגאל ניזרי וטל בן צבי) ולאחר מכן במכונת קריאה.
אריאלה אזולאי חזרה אליו בימים שאחרי מות אביה, כשנה וארבעה חודשים אחרי מות אמה. >>>

ההזדמנות של הצילום

שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>>

מעשיות במלוא מובן המילה

שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>>

שפת אם, שפת אב

למיטב זיכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר‮. ‬ובכלל מיעט לדבר‮. ‬אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר ההפרש בין צרפת לאלג'יר‮. ‬אמי השיבה כי בשעה שאבי הגיע לישראל ב–‮ 8491, ‬והדגישה במסגרת מח"ל‮ (‬מתנדבי חו"ל‮), ‬הוא נשאל למקום הולדתו‮. >>>

תצלום לא חתום

ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>>

מוטלת על כף המאזניים

האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>>

חזרתו של המודחק

"להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>

 

גלריה לימבוס טבולה ראסה

יצירה משותפת של 4 אמניות: דפנה איכילוב, מרגרט אנדרטון, ג'וליה דוגרה-ברזל וברנדה מיו. בתערוכה יוצגו עבודות צילום, רישום, סאונד, 8 מ"מ, ומיצבים שתוכננו לחלל הגלריה - מקלט. התערוכה תפלרטט עם ארכיטקטורת המקלט. >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 116

תמר גטר נגד תרבות החשיפה וייצוג הקורבן השותק. עבודת קיץ: תשבץ אמנות - רועי רוזן. הביינאלה לאדריכלות בוונציה. דוד הד על החיץ בין הצופה לאמנות בעבודות של מונה חאטום. . >>>

מיקי קרצמן חרדים 3

דליה אמוץ בקעה 5

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית