בית

בבל , , 22/8/2019

                           

 

אריאלה אזולאי שיעור באזרחות

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 74

 
שיעור באזרחות 1
 
לארגון ולסימון המרחב יש חלק גדול באופנים שבהם כל חברה מנהלת את אזרחיה ואת פעילויותיהם השונות ומאפשרת לאלה לקחת בה חלק תוך משא ומתן יומיומי. ארגון המרחב והשימושים השונים בו כוללים הפצה של ייצוגים, הקצאת מקומות, חלוקת זמן, ארגונו ושליטה בו, הנכחה של דוברים, היגדים ודפוסי היגד, ארגון אפיקי תנועה, יצירה של מקומות נראות ושליטה בהם. כל אלה מאפשרים להפוך את מצב הדברים לטבע הדברים, כלומר הבנייה הדדית של האובייקט והסובייקט, של העולם ושל מי שמתנהל בו באופן שמאפשר התפשטות של תקשורת רציונלית.
 

 
שיעור באזרחות 2
 
המרחב הציבורי כולל היגדים מסוגים שונים. בחלקם, עמדת המוען נותרת ריקה, לא מזוהה ולעתים אף לא מאופיינת. בחלקם היא ברורה. המפגש עם היגדים אלה מציב נמען כמי שאמור להתמצא בהם - כלומר לדעת מה מצפים ממנו לעשות ביחס אליהם - לדעת כיצד עליו לשרשר את ההיגד הבא. נוכחויות במרחב הציבורי הם סוג נפוץ של היגד-אובייקט: עץ, בית, מבנה ציבור, תחנת אוטובוס, שלט, דלת וכדומה. אלו היגדים שאינם בהכרח שקופים באופן מיידי ולפעמים אף אי אפשר לאלצם להופיע כשקופים. הנמען אינו ידוע לדובר, הדובר של אחדים מהיגדים אלה אינו ידוע לנמען, אבל תמיד נמצאת עמדת מוען שאפשר ברגע מסויים לאכלס אותה. כך, למשל, בהיגד "יש שם עץ", או "הנה עץ", או סתם "עץ", הגנן, השכנים או העיריה עשויים לאכלס את עמדת  המוען. במקרים רבים כאלה ההיגד שותק או מושתק ומתקיים עבור הנמען כאובייקט סתמי. למשל, היתקלות בעץ. לעץ יכול להיות דובר - מי שמיקם אותו במרחב כדי לומר "כאן מפריחים שממה", או "כאן מייבשים ביצה", או "כאן אנחנו נמצאים", או סתם "הנה עץ". בהיעדר דובר ונמען שמעוניינים לקיים "דיאלוג ללא כפייה", גם אם יתקיימו כל יתר התנאים הדרושים, "סיטואציית התקשורת האידיאלית" לא תתקיים והיא גם איננה אמורה להתקיים. היא תתחיל אם אחרי ההיתקלות בעץ יידרש דין וחשבון מן העיריה או מן השכנים על שתילת העץ שגרם נזק, או כאשר יבוא מישהו ויאמר שמתחת לעץ הזה היה פעם ביתו. לכל היותר, ההיגד ירכוש מעמד של אובייקט לא רלוונטי לתקשורת. במקרים רבים של היגדים מהסוג היגד-אובייקט והיגד-מרחב, הדובר אינו מעוניין בהכרח להציג את עצמו כדובר. לפעמים הוא בוחר להסתתר מאחורי דובר אחר, והנמען אינו מרגיש תמיד שמציבים אותו בעמדה מסויימת הזו והוא אינו מודע בהכרח לכך שההיגד מופנה אליו.
 
 
 
שיעור באזרחות 3
 
המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. המדינה מחלקת את המרחב והאזרחים מתחלקים אלה עם אלה במרחב באמצעות הפנמה של מנגנוני מירחוב מדינתיים המקנים לאזרחים את החוש המעשי של התמצאות במרחב הציבורי ושל דרכי ואופני הפעולה בו. הכשירויות האזרחיות של היחיד כוללות גם מימד גופני וגם מימד מרחבי והן מעצבות את תנועותיו הלגיטימיות במרחב הציבורי וגם את נכונותו ומיומנותו לנוע במרחב הזה באופן לא לגיטימי. התנועה הזו היא גם מנורמלת וגם אינדיווידואלית, כלומר מתקיימת תמיד ביחס לנורמות, נורמליות וסטייה מצד אחד, וביחס לתכונותיו המייחדות של היחיד (תכונות שהתנועה הזו מבטאת או מגלמת או מאפשרת לרכוש). מצד שני, היחיד מתקיים בזיקה אל הנורמלי, מכיר את כללי המרחב ואת הגוף שלו ביחס למצבים שונים במרחב, פועל כמי שיכול להישפט על מעשיו במצבים האלה אבל גם כמי שמשתמש בגוף הפרטי שלו בתור גבול החוק והכוח. היחיד מוצב כגבול לשותפות, השותפות גובלת בו וחריגה מן הגבול פוגעת בו ובשותפות.           


 
שעור באזרחות 4
 
סימון המרחב מתבצע באמצעות פעולות ופרקטיקות שונות, שזו לא בהכרח מטרתן המפורשת. במלים אחרות, סימון המרחב אינו תוצאה של סיטואציית תקשורת שבה המוען מבקש מפורשות לסמן את המרחב ולהגיע לנמען שיפרש את פעולתו. כך, למשל, אדם המחנה את רכבו לצד המדרכה אינו מציב נמען מפורש, אבל לפעולתו יש תפקוד סימוני. ההתמצאות הנדרשת מן היחיד במרחב הציבורי על ריבוי היגדיו אינה תלוייה אם כן בכוונה של דוברי ההיגדים. המפגש עם היגדים במרחב מתרחש כל הזמן, ומן היחיד נדרשת המיומנות, היכולת והידע למיין היגדים ולהפריד ביניהם, כך שיידע להתייצב מול ההיגדים המכוונים אליו בתפקיד הנמען המצופה ממנו. דוגמה לכך יכול לשמש מסלול הליכתו של אדם לעבר מוזיאון, מסלול הרצוף במפגשים עם היגדים שמסולקים על-ידו או מושהים בדרך אל התקשורת הרציונלית עם אותם ההיגדים - יצירות האמנות - שפונים אליו ומציבים אותו כסובייקט פרשני.


 
שיעור באזרחות 5
 
ההביטוס [Habitus], טוען בורדייה, הוא סך כל הכשירויות המקנות לשחקן בשדה את "החוש המעשי" לפעול, את החוש למשחק. באמצעות מושג זה מבקש בורדייה להנהיר את הכפיפות המיידית לסדר (המדינתי, אם כי לא רק) שאינה נובעת מ"כפיפות מיכנית לכוח ולא מהסכמה מודעת לסדר ולציווייו". במקום אחר ובהשראת מושג ההביטוס של בורדייה אפיינתי הביטוס אזרחי-מרחבי מתוך מגמה להבין את האופנים בהם המרחב הציבורי מתנהל בצורה מוסדרת, וכן את ההביטוס של המוכנות-לתקשורת רציונלית (אינסטרומנטלית ודיאלוגית) התלוי בו. ההביטוס האזרחי-מרחבי מאופיין במוכנות להיכנס לתקשורת רציונלית. מוכנות זו מארגנת את האזרחיות של הסובייקט הפועל בספירה הציבורית. אבל ההתחלקות במרחב הציבורי איננה ניתנת לרדוקציה לתקשורת בספירה הציבורית, ומכאן שמימד זה של ההביטוס, המאפשר את המעבר מספירה לספירה, אין בו די. הברמאס מדבר על השהיית היומיומי כתנאי לכניסה לסיטואציית תקשורת רציונלית. ההשהייה הזו אינה מתרחשת כתוצאה מהיענות לצו או לפקודה, וגם לא כתוצאה מהיענות לשלט המורה "כאן מתקיימת תקשורת רציונלית". ההשהייה של היומיומי, המוכנות להשהותו, מחייבת התמצאות בו כדי לדעת לסלקו, להשהותו. ההביטוס שאני מכנה אותו אזרחי-מרחבי הוא שמאפשר לאזרח את תנועתו התבונית במרחב הציבורי ומאפשר לו להתחלק במרחב הציבורי, להיות "חלק מ" ויחד עם זאת להיעשות מי ששומר על מה שהוא חלק ממנו. הוא מאפשר לכל אזרח לתפקד בתור מי ששומר על קיומם של אותם כללים המאפשרים התחלקות מוסדרת במרחב הציבורי. ההביטוס האזרחי-מרחבי, כך אבקש לטעון, מאפשר למרחב הציבורי שהוא לא-מקום להיהפך למקום, למקום מסומן, לארכיון שמשמר עקבות, למקום שהפך לבית במוכרות שלו, למקום שיש לו חוק ושהאזרח הופך להיות השומר שלו.                                            

 
 
שיעור באזרחות 6
 
מערך היחסים המיוחד שהתכונן סביב המוזיאון ובאמצעותו בין הסובייקט לאובייקט הניח קיומו של מקום משותף לתצפית ולדיבור. המוזיאון המודרני, המוזיאון האזרחי, אינו רק משמר או מייצר אובייקטים. המוזיאון האזרחי מאפשר את המשך שיכפולו והשתמרותו של מערך היחסים המסויים הזה בין סובייקט לאובייקט. מערך יחסים זה פירושו שלאובייקט יש מעמד מועדף כסטרוקטורה סגורה בעלת משמעות. עצם הצבתו של האובייקט כך - כאובייקט מבודד וראוי לשימור בגלל הערך הסגולי הטמון בו - מציבה את הנמען בעמדת סובייקט שמתכונן באמצעות המעשה הפרשני, מי שמוטל עליו תפקיד - לחשוף לאור את הערך סגולי הגלום באובייקט. תפקיד זה אינו יכול להתבצע באופן שרירותי. זהו תפקיד אזרחי, אשר מרגע שעוצבה תצורתו ונקבעו גבולותיו הוא נתון בעיקרון לביקורת מתמדת. המוזיאון מעניק לאובייקט מעמד אותנטי שאותו הוא אמור להבטיח על-ידי שיכפול יחסי הכוחות בין הסובייקט לאובייקט ובין היגד-טקסט ובין היגד-אובייקט (יצירת האמנות).
 
 
 
שיעור באזרחות 7
 
ההביטוס האזרחי-מרחבי מאפשר ליחיד תנועה ומגדיר ותוחם את חופש פעולתו במרחב הציבורי. המרחב הציבורי מחולק באמצעות סימנים ושלטים, באמצעות כבישים ושבילים, באמצעות גבולות מסוגים שונים, נוכחויות והפגנות של נוכחות. היחיד המתנהל במרחב הציבורי נתקל בהיגדים רבים שאותם עליו לפענח, כלומר להתמצא בהם ולדעת לשרשר היגד נוסף. כל תנועה במרחב פירושה לשרשר היגד, להמשיך מהמקום, מהמצב, מהזמן של השיח ולשרשר היגד נוסף. "החובה לשרשר" עליה מדבר ליוטאר ביחס לשיח, היא גם חלק מן ההביטוס המרחבי-אזרחי. זוהי החובה לחלק ולהפריד, הכוללת את החובה להכיר בחלוקות ובהפרדות המייצרות את המרחב הציבורי כטבלה ממיינת של אזורים מובחנים והיגדים ספציפיים. לא כל היגד מוצע במסגרת ערוץ תקשורת רציונלי שהושגה בו שקיפות של המוען, הנמען, ההוראה והמשמעות. ההביטוס האזרחי-המרחבי מאפשר ליחיד להתמצא במרחב הזה ולדעת איזה מן ההיגדים מזמן אותו לתקשורת ועם איזה מההיגדים עליו להימנע ממנה. ההתמצאות שלו בהם מאשררת את ההביטוס שלו ומכירה בו כאזרח. ההתחנכות של האזרח מאפשרת לו תפיסה והתייחסות אינסטרומנטלית כלפי אותם היגדים, וקבלתם כהיגדים נטולי דובר, כטבע הדברים או כטבע ההיגדים. ההתחנכות שלו תוביל אותו לחפש אחר ההיגדים המכוונים אליו, אחר ההיגדים שעושים לו אינטרפלציה כסובייקט ומקבלים את שקיפותם באמצעותו. כך, למשל, מסלול הליכתו לעבר מוזיאון ישראל, מסלול שצועד לעבר ההיגדים המיוחסים למוזיאון, להיגדים הנאמרים מתוכו, בתוך תחומיו. ההביטוס האזרחי-מרחבי מאפשר לקרוא את ההיגד – מבנה מוזיאון ישראל - מאפשר להתמצא בו, במרחב שבו ההיגד הזה מופיע, מאפשר להיענות לו כשוטר תנועה של התקשורת המסמן "כאן, מעבר לקיר, מופצים היגדי-אובייקט (יצירות אמנות) ויש להתייחס אליהן כאל יצירות אמנות". ההביטוס המרחבי-אזרחי מכפיל את קו ההפרדה שהמוזיאון מסמן ונותן לו תוקף נוסף, קו הפרדה שמבחין בין עיקר לטפל - בין התקשורת הרציונלית-דיאלוגית לבין היומיומי והתקשורת האינסטרומנטלית - מניח את היסודות לסיטואציית התקשורת האידיאלית. ההביטוס האזרחי-מרחבי מכין את הרווח להופעתו של הסובייקט הרציונלי שיתפוס את עמדת הנמען וייכנס לסיטואציית התקשורת האידיאלית. הצופה הפוטנציאלי של אמנות, וכל שכן השחקנים של שדה הייצור האמנותי, מסכימים ביניהם שהמושאים הרלוונטיים לשיחה ביניהם הם אלה המצויים מן הצד השני של קירות המוזיאון, כלומר תחומים באולמות התצוגה. הכביש המוביל אל שער המוזיאון, העובדה שהוא נקרא מוזיאון ישראל, תחנת הדלק המפרישה אחוז מסויים מהכנסותיה למוזיאון, היכל הספר, הכנסת הניצבת ממול וכו', בכל אלה הם יודעים להתמצא בזכות ההביטוס המרחבי-אזרחי, אבל הם נעשים שקופים בדרך לקיומה של סיטואציית התקשורת האידיאלית בתוך המוזיאון.

אריאלה אזולאי אחרית דבר

חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ אץ הסוד להופיע >>>

פול ויריליו קטסטרופה

הקולנוע ללא ספק היה אמנות, אבל טלוויזיה לא יכולה להיות אמנות כיוון שהיא מוזיאון התאונות >>>

שרה ברייטברג-סמל דברי פתיחה, מוזיאון (נמר) של נייר

"מוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן בניהולה של אריאלה אזולאי" - צירוף שהוגשם להלכה ולא למעשה (תשעה חודשי תכנון, אף לא תערוכה מומשת אחת, שערים נעולים במשך כארבעה חודשים) - לא הותיר אחריו חותם פומבי כלשהו באשר לתוכן שמאחורי >>>

אריאלה אזולאי כלכלת זמן מוזאלית

בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. >>>

אריאלה אזולאי המוזיאון שלא היה

במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. >>>

אריאלה אזולאי הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור

בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>>

אריאלה אזולאי נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון

הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. >>>

אריאלה אזולאי ספר כתובות

איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>>

אריאלה אזולאי מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט

המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>>

אריאלה אזולאי מיקי שלום

בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>>

אריאלה אזולאי לשון ההוראות ראויה לבדיקה


ההתערבות של מיכל היימן במוזיאון היתה אמורה להעשות באמצעים עבודה על מבחני ה-
T.A.T: Thematic Appreception Test, קופסת תצלומים, חדר קבלה, חדר טיפולים וחדר מעבר,
אבחונים שוטפים של המבקרים, מיונים חוזרים ונשנים של הסיפורים, הדימויים ודפוסי
המיון. >>>

אריאלה אזולאי הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון

בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. >>>

אליאס קאנטי "לפעמים מופיעות הרוחות כעננים וממטירות גשם"

עיקרו של המאבק הזה בין החיים והמתים הוא, שהתלקחותו פתאומית, בלתי צפויה, לא סדורה. לעולם אין יודעים מתי משהו עתיד לקרות. >>>

שרון רוטברד המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

 

איך זה נראה לך?

קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>

 

שפת אם, שפת אב, אחרי מות האם ומות האב

גירסה ראשונה של הטקסט הזה נכתבה ב- 2003 ופורסמה בספר "חזות מזרחית" (עורכים יגאל ניזרי וטל בן צבי) ולאחר מכן במכונת קריאה.
אריאלה אזולאי חזרה אליו בימים שאחרי מות אביה, כשנה וארבעה חודשים אחרי מות אמה. >>>

ההזדמנות של הצילום

שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>>

מעשיות במלוא מובן המילה

שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>>

שפת אם, שפת אב

למיטב זיכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר‮. ‬ובכלל מיעט לדבר‮. ‬אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר ההפרש בין צרפת לאלג'יר‮. ‬אמי השיבה כי בשעה שאבי הגיע לישראל ב–‮ 8491, ‬והדגישה במסגרת מח"ל‮ (‬מתנדבי חו"ל‮), ‬הוא נשאל למקום הולדתו‮. >>>

תצלום לא חתום

ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>>

מוטלת על כף המאזניים

האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>>

חזרתו של המודחק

"להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 116

תמר גטר נגד תרבות החשיפה וייצוג הקורבן השותק. עבודת קיץ: תשבץ אמנות - רועי רוזן. הביינאלה לאדריכלות בוונציה. דוד הד על החיץ בין הצופה לאמנות בעבודות של מונה חאטום. . >>>

פלורסנט תערוכת הסלון של מיטל כץ

תערוכת הסלון של מיטל כץ בפלורסנט, חלל שהקימו יעקב מישורי, אפרת מישורי, יעל אדמון ורן ברלב. בו פועלת קבוצה של חמישה אמנים.במקביל מובילה אפרת מישורי מפגשים דו חדשיים בסלון של החלל תחת הכותרת "שיחות על פי עיקרון העונג בסלון של אפרת מישורי". >>>

רם סמוכה קרחת מספר 11

קרחת מספר 11- שמן על בד. עבודתו של רם סמוכה - מתוך התערוכה "קרחות תערוכת פרידה" בבית ישמעלוף בתל אביב. >>>

אבנר בן-גל אהבה אסורה

עבודתו של אבנר בן-גל "אהבה אסורה" 3X4 מטר. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית