בית

בבל , , 17/9/2019

                           

 

אריאלה אזולאי כלכלת זמן מוזאלית

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 74


 
בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. הגיון המירחוב המוזיאלי והגיון הזמן המוזיאלי משלימים זה את זה. כל היגד-אובייקט משורשר להיגד-אובייקט שקדם לו בזמן, או שבא בעקבותיו, ושניהם מצויים בעיקרון באותו צינור-זמן. ישנן דרכים רבות לשרשר היגד-אובייקט עם משנהו - מכאן נובע משחק הפירושים - פעולת השירשור עצמה אינה מוטלת בספק. יש "הכרח לשרשר". מול יצירת האמנות, הצופה מוזמן אפוא לא רק להתכונן כסובייקט מפרש ולהוכיח את יכולתו להכיר באובייקט כבעל משמעות וערך, אלא להכיר ב"זמן" של האובייקט, באותו חלל וירטואלי שקראתי לו צינור הזמן. היכולת להכיר בזמן של האובייקט - לשרשר אותו ביחס השוואתי או התפתחותי לאובייקט השייך לאותו צינור-זמן - היא חלק מעבודת הנירמול של המבט המתבצעת באמצעות המוזיאון. הצופה מוזמן לראות באובייקט יצירת אמנות ולראות בו אובייקט המצוי ברצף עם ציור שמן של יער ולא עם אובייקט שימושי (למשל, ממרח שוקולד).
 
מי שלא רואה את מה שעליו לראות, מי שאינו מאשר במבט שלו את הגיון המרחב והזמן הזה, מורחק מרצון או מכורח. ההרחקה הנגזרת ממבט לא מנורמל יכולה להיות מן המבנה הפיזי עצמו (המוזיאון), או מן השיח, השדה, המעמד (החברתי) וכו'. במלים אחרות, המוזיאון הוא האתר שבו מופעלת הסנקציה על המבט. מי שמוכיח שמבטו מנורמל, שהוא יודע לא רק להכיר באובייקט כביצירת אמנות אלא לדעת למקם אותו בתוך טבלאות תקינות של זמן ומרחב, עבר את הסף. המוזיאון תובע מן הצופה המתבונן באובייקטים מוכרים לו, כמו, למשל, דגל ישראל התלוי על קיר המוזיאון (יצירה של האמן דוד גינתון) לפרש אותו מתוך הזיקה שהוא מקיים עם ציור דגל של אמן אחר (למשל, האמן האמריקאי ג'ספר ג'ונס שצייר את דגל ארצות-הברית). מי שיבקש לטעון מול ציור דגל שמדובר בחילול סמל לאומי ויתעלם מן האינטראקציה של ציור זה עם יצירות קודמות, יורחק מן הדיון בידי אלה שמשתתפים בדיון הרציונלי על האמנות, וטענות על חופש הביטוי ומעמד האובייקט האמנותי יזכו לשגשוג נוסף ויצליחו לבטח לגבור פעם נוספת על מה שבפי "מומחי האמנות" מכונה "בערותו של הציבור הרחב". דיון כזה מחזק את הגבולות התוחמים את יחידת המרחב-זמן המוזיאלית ומבסס אותם, וזו הזדמנות לשיח האמנותי ולדובריו המוסמכים לתת פומבי לאופנים שבהם הוא מרחיק את מי שאינו מכיר ביחידת המרחב-זמן הזו. הוויכוח הזה נעשה פרקטיקה קבועה. מדובר
בעצם בשני ויכוחים המבוססים על אותה סטרוקטורה. ויכוח אחד בין "אנשי אמנות מקצועיים" לבין "קהל רחב", ויכוח שבמסגרתו ה"קהל הרחב" כופר בשיקולי הטעם של אנשי המקצוע. הוויכוח השני הוא בין "אנשי אמנות מקצועיים" ובין "צנזורים" השייכים לספירות פעולה שונות. הוויכוח הראשון הוא על קריטריונים לבחירת האובייקט, הוויכוח השני הוא על המעמד האונטולוגי של האובייקט. אנשי המקצוע יאמרו שהאובייקט הוא יצירת אמנות, ולכן יש לשפוט אותו ביחס לקריטריונים של הטריבונל המוזיאלי, כלומר אותה יחידת מרחב-זמן שתיארתי. ה"צנזורים" (מ"פוליטיקאים" ועד "האזרח הפשוט") תובעים להתייחס לאובייקט כאל אובייקט בעל משמעות - אלא שבזה הם אינם נבדלים מאנשי המקצוע - משמעות שאפשר לייצב אותה ולשפוט את האובייקט לפיה. שני ויכוחים אלה מובנים בהיגיון של השדה ויש להם חלק פעיל בשכפול הסטרוקטורה שלו. מדובר בוויכוח "ידוע מראש" שבמסגרתו שני הצדדים, אלה שטוענים "בעד" ואלה שטוענים "נגד", מסכימים ביניהם על גבולות מושא הדיון (או ליתר דיוק המאבק), או על מבנה הטריבונל שיכריע. גם כשה"צנזורים" מערערים במובלע על מעמדו האונטולוגי של האובייקט, הם עושים זאת ביחס לאובייקט הספציפי והם אינם מערערים באופן כללי על מעמד יצירת האמנות כאובייקט הכפוף ליחידת זמן ומרחב נפרדת. בין שני הצדדים יש הסכמה גמורה על הצורך במוזיאונים ובהצגת אמנות. כלומר, הצד המתווכח אינו מבקש לערער על המבנה העקרוני של יצירת אמנות המוצגת במנותק מתנאי הייצור שלה במסגרת מוזיאלית נייטרלית, אלא הוא מבקש שתיבחר תחתיה יצירה שתענה על קריטריונים שונים, שתמצא חן בעיניו, שלא תסתור את עקרונות המוסר שהוא מאמין בהם. שתהיה מובנת יותר וכו'.

אריאלה אזולאי אחרית דבר

חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ אץ הסוד להופיע >>>

אריאלה אזולאי שיעור באזרחות

המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. >>>

פול ויריליו קטסטרופה

הקולנוע ללא ספק היה אמנות, אבל טלוויזיה לא יכולה להיות אמנות כיוון שהיא מוזיאון התאונות >>>

שרה ברייטברג-סמל דברי פתיחה, מוזיאון (נמר) של נייר

"מוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן בניהולה של אריאלה אזולאי" - צירוף שהוגשם להלכה ולא למעשה (תשעה חודשי תכנון, אף לא תערוכה מומשת אחת, שערים נעולים במשך כארבעה חודשים) - לא הותיר אחריו חותם פומבי כלשהו באשר לתוכן שמאחורי >>>

אריאלה אזולאי המוזיאון שלא היה

במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. >>>

אריאלה אזולאי הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור

בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>>

אריאלה אזולאי נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון

הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. >>>

אריאלה אזולאי ספר כתובות

איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>>

אריאלה אזולאי מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט

המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>>

אריאלה אזולאי מיקי שלום

בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>>

אריאלה אזולאי לשון ההוראות ראויה לבדיקה


ההתערבות של מיכל היימן במוזיאון היתה אמורה להעשות באמצעים עבודה על מבחני ה-
T.A.T: Thematic Appreception Test, קופסת תצלומים, חדר קבלה, חדר טיפולים וחדר מעבר,
אבחונים שוטפים של המבקרים, מיונים חוזרים ונשנים של הסיפורים, הדימויים ודפוסי
המיון. >>>

אריאלה אזולאי הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון

בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. >>>

אליאס קאנטי "לפעמים מופיעות הרוחות כעננים וממטירות גשם"

עיקרו של המאבק הזה בין החיים והמתים הוא, שהתלקחותו פתאומית, בלתי צפויה, לא סדורה. לעולם אין יודעים מתי משהו עתיד לקרות. >>>

שרון רוטברד המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

 

איך זה נראה לך?

קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>

 

שפת אם, שפת אב, אחרי מות האם ומות האב

גירסה ראשונה של הטקסט הזה נכתבה ב- 2003 ופורסמה בספר "חזות מזרחית" (עורכים יגאל ניזרי וטל בן צבי) ולאחר מכן במכונת קריאה.
אריאלה אזולאי חזרה אליו בימים שאחרי מות אביה, כשנה וארבעה חודשים אחרי מות אמה. >>>

ההזדמנות של הצילום

שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>>

מעשיות במלוא מובן המילה

שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>>

שפת אם, שפת אב

למיטב זיכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר‮. ‬ובכלל מיעט לדבר‮. ‬אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר ההפרש בין צרפת לאלג'יר‮. ‬אמי השיבה כי בשעה שאבי הגיע לישראל ב–‮ 8491, ‬והדגישה במסגרת מח"ל‮ (‬מתנדבי חו"ל‮), ‬הוא נשאל למקום הולדתו‮. >>>

תצלום לא חתום

ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>>

מוטלת על כף המאזניים

האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>>

חזרתו של המודחק

"להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>

 

הוצאת עין שרירימ

ספרה של הילה לולו לין שרירימ, ראה אור בהוצאת עין - הוצאה חדשה לספרי אמן הפועלת בשיתוף עם המרכז לאמנות עכשווית. שרירימ- אוסף טקסטים ויזואליים. דפי הספר שקופים וכך מתקבל ממד נוסף של עומק, רבדים של מילים וצורות בין הדפים. >>>

גלריה דביר פייר ביסמוט - עבודות

תערוכת האמן פייר ביסמוט בגלריית דביר, ינואר-פברואר 2001. ביסמוט משתייך לאמני הדור החדש של האמנות המושגית, ממשיכיהם של דן גראהם, לורנס וינר, ואחרים. בין האמנים המשתייכים לזרם זה: דאגלאס גורדון, פייר וויג, וג'ונתן מונק. >>>

רם סמוכה קרחת מספר 3

קרחת מספר 3 -שמן על בד.עבודתו של רם סמוכה - מתוך התערוכה "קרחות תערוכת פרידה" בבית ישמעלוף בתל אביב. >>>

מיכל נאמן מי מפחד מאדום

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית