בית

בבל , הודפס ב, 15/9/2019

אריאלה אזולאי המוזיאון שלא היה

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 74


במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. הכוונה היתה לשבור כמעט לגמרי את תחושת המרחב המוזיאלי, לשבש את ההיגיון המוכר שלו ולאפשר דפוסי פעילות וחליפין שונים מאלה הנהוגים בדרך-כלל במוזיאון לאמנות. אילו שיפוץ המוזיאון היה מסתיים אתמול, ואילו המוזיאון היה נפתח מחר, כל החומרים הכלולים בגיליון זה היו נוכחים בחללים שונים במוזיאון; בחללים פיזיים, בחללים וירטואליים ובתחנות מעבר רבות, שאמורות היו להיות עיקר הפעילות ובאמצעותן אפשר היה לקיים זיקה מתמדת להווה ולמרחב הציבורי. האדריכלים מאירה קובלסקי, שרון רוטברד וצבי אפרת, בעבודה תכנונית יוצאת דופן, היו אמורים לאפשר למוזיאון להתרוקן מן המוזיאליות שלו ולהיעשות חלל אחר;  הספרים של חיים לוסקי אמורים היו להיות מאוחסנים ב"קליניקה" ונגישים לדפדוף במחשבים בחדר העיון; הצילום של אנני ספרינקל, שעמליה זיו מציגה, אמור היה להיות מוקרן באוסף הווירטואלי; הדיוקנאות של קייסי אור, מלווים באפוריזמים של אנרכיסטים, אמורים היו להיות מוצגים על-ידי אבי פיטשון בחדר העיון בליווי מוסיקה של Chumbawamba; תערוכת החינוך אמורה היתה להתקיים במשך כשנתיים שלוש ברצף שבין מספר בתי-ספר, האודיטוריום והקומה העליונה; החללית/ספרייה של איה & גל (עשויה קצף מוקשה במידות כמעט-סטנדרטיות של חדר) אמורה היתה להתמקם בקביעות בקצה החלל הזה ולהכיל ספרייה וירטואלית; המקומות הספציפיים שמרי אנז' גיימינו יוצרת אמורים היו להיות מוקרנים במסגרת האוסף הווירטואלי; הורית הרמן-פלד היתה אמורה לאצור תערוכה וירטואלית (בכ-20 מסכים ומצגות בכל המוזיאון); התצלומים של מאיר ויגודר אמורים היו להיות מוצגים בארכיון, הארכיון של ההווה, ארכיון בעבודה; מה שהטייס ע' ראה בלבנון היה מצטרף לארכיון ההווה, ואתו גם תמונת ההמון של מיקי קרצמן וכן התצלום של חאלד זגארי, המוצג כיום בבית העם שמנהלים ניר נאדר וארז חרודי, השניים שמאחורי "עושים צילום / מוזיאון קריית חינוך", שעקבות פעולתם היו אמורות להיות נוכחות דרך קבע במוזיאון; התערוכה "Do It", תערוכה בינלאומית שאצר הנס אולריך אובריסט, אמורה היתה לקבל את פני הנכנסים למוזיאון, להבהיר מן ההתחלה שהוראות זה שם המשחק, ומכאן, שעכשיו צריך לחשוב על דרכים להגבלת כוחן; התערבויות של סטודנטים מהסמינר החדש לאוצרות ולביקורת, פרויקט שהוקם בשיתוף פעולה עם מוזיאון תפן ועם קמרה אובסקורה והיה אמור לפעול ב"קליניקה" שבמפלס התחתון של המוזיאון, היו אמורים להתמקם באופן שוטף בתחנות המעבר או להופיע, ארבע פעמים בשנה, בכתב-העת "מרחב ציבורי", שהמוזיאון אמור היה להפיק ומיכאל גורדון אמור היה לעצב; במקום זאת, ענת פיק, גיל מועלם דורון, ליאת ליכטמן, שרה צפרוני, יעל ברגשטיין, טלי רוזין ושירה כהן, שלומדים בסמינר החדש לאוצרות ולביקורת, משתתפים בגיליון זה; גליה יהב, שאף היא לומדת בסמינר, אמורה היתה לאצור את התערוכה "הכניסה לנשים בימי ג' בלבד", להציג בה את עודד ידעיה, חגי ארמן, אורי קצנשטיין, גיורא ברגל, ניר הוד, תמיר להב, עדי נס, יוסי ועמאר, אורי דרומר ואבי פיטשון, ולאפשר לכל הגברים האלה לעסוק בגבריות, שלהם ושל אחרים; אילן ויזגן, שפוטר יומיים לפני, אמור היה לעזור לי במימושם של כל הפרויקטים האלה; הלוחות של מיכל היימן היו אמורים לארגן מרחב איבחון חזותי, מעין אלגוריה לפרקטיקה המוזיאלית וזכוכית מגדלת לפרקטיקה הפסיכולוגית, ואביגדור פלדמן ורונית מטלון היו אמורים להציע איבחונים ראשונים לכמה מן הדימויים; "החיילות" שמציג חנן חבר אמורות היו להיות מוצגות בחדר העיון, שבו אמור היה לשכון אוסף כתבי-עת וקטלוגים של האמנות הישראלית ואליו היו אמורים להגיע בסדירות כ-150 כתבי-עת לאמנות מכל העולם; פחית הדבש המתרוקנת של משה ניניו והמגדל, הבהוב לקטסטרופות, אמורים היו להיכנס לקופסאות במפלס התחתון; התערוכה "הסיפור שלא היה ולא נברא" היתה אמורה לשכון בגלריה לילדים ולכלול 60 חפצים שיצרו ואספו 40 אמנים ולא-אמנים - ביניהם אפרת שוילי, דוד ריב, גיא בן נר וניר נאדר וארז חרודי - וכן כמספר הזה, סיפורים שכתבה אילנה ברנשטיין, סיפורים שבעיקרון חוטאים למקור שלא היה, מתבוננים ביצירות שהן עצמן פרשנות ליצירות אחרות; המתאזרחים של איה & גל אמורים היו להתאזרח במוזיאון, אחרי שהיגרו אליו ממקומות אחרים שבהם התאזרחו קודם לכן; טיירי דה דוב, ז'אן לוק ננסי, פרנסוא אוולד, הובר דאמיש, קלוד לפור ואטיין בליבר, שישה פילוסופים צרפתים, היו אמורים להרצות באודיטוריום במסגרת פרויקט משותף עם אוניברסיטת תל-אביב, עדי אופיר לא היה כותב את הטקסט המתפרסם כאן אלמלא הפך המוזיאון להיות ה'מוזיאון שלא היה'; נעם שכטר היה מעצב חלק מן החומרים האלה במדיום אחר; ושרה בריטברג-סמל לא היתה מזמינה את הגיליון הזה ולא היתה מקדימה לו דברים משלה.
 
תודה לכל מי שאמור היה לקחת חלק ב'מוזיאון שלא היה', לאלה מהם שמשתתפים בגיליון הנוכחי וכן לאלה שמפאת קוצר מקום אינם משתתפים בו; גיליון זה הוא גם הזדמנות להודות לאלה שתמכו בקיומם של אחדים מן הפרויקטים שתוכננו עבור המוזיאון שלא היה ומומשו באופן אחר: לאריה המר ולאדם ברוך (קמרה אובסקורה) ולמוזיאון תפן על שהחליטו להמשיך את הסמינר החדש לאוצרות ולביקורת, למרות הסתלקותו של מוזיאון רמת-גן מהפרויקט; למכון ון ליר שאירח את הפרויקט "שישה פילוסופים צרפתים" במקום מוזיאון רמת-גן, לאוניברסיטת תל-אביב, לקונסולית התרבות הצרפתית ולמשרד החוץ שהמשיכו לתמוך בפרויקט; ולשרה בריטברג-סמל ולמערכת סטודיו שאיפשרו להציל מן המוזיאון שלא היה עקבות של נייר.


עוד מתוך גליון 74

אריאלה אזולאי אחרית דבר

חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ אץ הסוד להופיע >>>

אריאלה אזולאי שיעור באזרחות

המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. >>>

פול ויריליו קטסטרופה

הקולנוע ללא ספק היה אמנות, אבל טלוויזיה לא יכולה להיות אמנות כיוון שהיא מוזיאון התאונות >>>

שרה ברייטברג-סמל דברי פתיחה, מוזיאון (נמר) של נייר

"מוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן בניהולה של אריאלה אזולאי" - צירוף שהוגשם להלכה ולא למעשה (תשעה חודשי תכנון, אף לא תערוכה מומשת אחת, שערים נעולים במשך כארבעה חודשים) - לא הותיר אחריו חותם פומבי כלשהו באשר לתוכן שמאחורי >>>

אריאלה אזולאי כלכלת זמן מוזאלית

בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. >>>

אריאלה אזולאי הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור

בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>>

אריאלה אזולאי נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון

הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. >>>

אריאלה אזולאי ספר כתובות

איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>>

אריאלה אזולאי מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט

המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>>

אריאלה אזולאי מיקי שלום

בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>>

אריאלה אזולאי לשון ההוראות ראויה לבדיקה


ההתערבות של מיכל היימן במוזיאון היתה אמורה להעשות באמצעים עבודה על מבחני ה-
T.A.T: Thematic Appreception Test, קופסת תצלומים, חדר קבלה, חדר טיפולים וחדר מעבר,
אבחונים שוטפים של המבקרים, מיונים חוזרים ונשנים של הסיפורים, הדימויים ודפוסי
המיון. >>>

אריאלה אזולאי הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון

בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. >>>

אליאס קאנטי "לפעמים מופיעות הרוחות כעננים וממטירות גשם"

עיקרו של המאבק הזה בין החיים והמתים הוא, שהתלקחותו פתאומית, בלתי צפויה, לא סדורה. לעולם אין יודעים מתי משהו עתיד לקרות. >>>

שרון רוטברד המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

 

ספרים מאת אריאלה אזולאי

איך זה נראה לך?

קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>

 

חומרים מאת אריאלה אזולאי

שפת אם, שפת אב, אחרי מות האם ומות האב

גירסה ראשונה של הטקסט הזה נכתבה ב- 2003 ופורסמה בספר "חזות מזרחית" (עורכים יגאל ניזרי וטל בן צבי) ולאחר מכן במכונת קריאה.
אריאלה אזולאי חזרה אליו בימים שאחרי מות אביה, כשנה וארבעה חודשים אחרי מות אמה. >>>

ההזדמנות של הצילום

שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>>

מעשיות במלוא מובן המילה

שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>>

שפת אם, שפת אב

למיטב זיכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר‮. ‬ובכלל מיעט לדבר‮. ‬אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר ההפרש בין צרפת לאלג'יר‮. ‬אמי השיבה כי בשעה שאבי הגיע לישראל ב–‮ 8491, ‬והדגישה במסגרת מח"ל‮ (‬מתנדבי חו"ל‮), ‬הוא נשאל למקום הולדתו‮. >>>

תצלום לא חתום

ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>>

מוטלת על כף המאזניים

האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>>

חזרתו של המודחק

"להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>

 

http://readingmachine.co.il/home/books/1202988786/1203010119