בית

בבל , , 17/9/2019

                           

 

אריאלה אזולאי נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון

מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 74


נא להשחיל פנימה
 
מדוע לעסוק היום מחדש במושג של הארכיון? לעסוק בתבנית אחת זהה שלו, שהיא בעת ובעונה אחת טכנית ופוליטית, אתית ומשפטית?
 
האופק של שאלה זו, שמסה זו מרמזת עליו בצנעה, כמה בוהקת ודאותו. האסונות שמאפיינים את סוף האלף הנוכחי כוללים גם ארכיונים של רוע: שהועלמו או הושמדו, נאסרו, נחטפו ו"הודחקו" במהלכן של מלחמות אזרחיות או מלחמות בינלאומיות. הטיפול בהם, באמצעות מניפולציות פרטיות או סודיות, הוא מסיבי ומתוחכם גם יחד. לעולם איננו מוותרים, זה התת-מודע עצמו, על השגת שליטה על מסמך, על החזקתו, עיכובו או פרשנותו. אבל בחשבון אחרון, למי שמורה הסמכות לכונן ארכיון? איך לערוב ליחסים בין תזכיר, רמז, ראיה ועדות? חישבו על הוויכוחים של כל "הרוויזיוניסטים". חישבו על טלטלות ההיסטוריוגרפיה, על הזעזועים הטכניים בכינון ובטיפול ב"תיקים".
 
האם לא צריך בראש ובראשונה לנתק את הארכיון מן המובן הצר שלעתים קרובות מיוחס לו, בעיקר מן ההתנסות של הזיכרון ומן החזרה למקור, אבל גם מן הארכאי והארכיאולוגי, המזכרת והחפירה, בקיצור, החיפוש אחר הזמן האבוד? חיצוניות של מקום, ארגון טופוגרפי של טכניקת הפקדה ורישומה, כינון ערכאה ומקום סמכות (הארכיון האתונאי, הארכיון, זאת אומרת, לעתים קרובות המדינה, ואפילו מדינה פטריארכלית או פרטריארכית [שלטון אב או שלטון אחים]), אלה יהיו התנאים של הארכיון. הוא לעולם לא יתמסר במהלך פעולה של היזכרות אינטואיטיבית שתשיב לתחייה, בחיוניות, באופן תמים או נייטרלי, את מקוריותו של אירוע נתון.
 
אם כך, שני קווים מנחים נשזרים זה בזה, כפי שמציינת כותרת המשנה של הספר ("הטבעת-חותם פרוידיאנית"). הפסיכואנליזה תהיה צריכה לקרוא למהפכה, לפחות מהפכה פוטנציאלית, בכל הנוגע לפרובלמטיקה של הארכיון. זה לא מקרי שהיא נותנת עדיפות לתבניות של הטבעה ודפוס. לעיתים קרובות היא משתקעת בסצינה של חפירה ארכיאולוגית, השיח שלה מתייחס בראש ובראשונה למאגרים של "הטבעות-חותם" ולפיענוח כתובות, אבל גם לצנזורה ולהדחקה, דיכוי וקריאת רישומים. ועדיין צריך לעקוב אחר המתחים, הסתירות, המבואות הסתומים בטקסט של פרויד, ואחר "התפתחויות לא שיוויוניות", שהם טכניים ופוליטיים כאחד. המוסד והפרויקט התיאורטי של הפסיכואנליזה, הייצוגים המקומיים והכלכליים שלה לתת-מדוע, שייכים - במידה שעוד צריך לקבוע אותה - לרגע מסויים בהיסטוריה של הטכניקה, ובראש ובראשונה למערכים ולקצב של מה שאנו מכנים באופן מבולבל "תקשורת". איזה עתיד צפוי לפסיכואנליזה בעידן התקשורת האלקטרונית, כרטיס הטלפון, המולטימדיה והסי.די.רום? כיצד לדבר על "תקשורת של ארכיונים"?
 
אין ארכיון בלי מירחוב ממוסד של מקום להטבעת-חותם. [הטבעה] מבחוץ, ולא משנה המצע, אקטואלי או וירטואלי. מה קורה לארכיון כשהוא נחרת במישרין בגוף, כפי שנהוג לומר, בעצמו? כפי שקורה למשל בברית, במובן מילולי או מושאל?
 
באופן בלתי-נפרד, חוט מנחה נוסף נמתח כאן לאורכו של דיון עם היסטוריון היהדות האמריקאי הדגול, יוסף חיים ירושלמי, ובעיקר סביב שני ספרים שלו: 'זכור, היסטוריה יהודית ומשה של פרויד'. זאת מפני ש"שאלה יהודית" גדולה חוצה את הפסיכואנליזה. האם הפסיכואנליזה נשארה "מדע יהודי", כפי שנאמר עליה פעמים רבות, לפני הנאציזם, בתקופתו ולאחריה, מתוך כוונה להוקיע אותה? איך עלינו לפרש את האסטרטגיות של פרויד, לנוכח המשפט שערכו כידוע לפסיכואנליזה מאז לידתה? על שאלות אלה לא נוכל להשיב בטרם נגדיר - "בהנחה שזה ניתן לידיעה", מזכיר ירושלמי - מה פירוש "יהודי" ומה פירוש "מדע".
 
- ז'אק דרידה, 1995, Mal D'Archive, Paris, Galilee
 
מצרפתית: אריאלה אזולאי.


*
 
שומרי הארכיון
 
הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. ההוראה "נאל להשחיל פנימה" אינה בהכרח כותרת הטקסט. המיקום הגבוה שלה בעמדו יכול לעורר בקורא את החשד שהיא חיצונית לטקסט. הכותרת היא פנייה, אולי אל הכורך בבית הדפוס, אולי אל הקורא. היא מתפקדת כסדרן, היא מצווה "נא להשחיל פנימה". בהנחה שכותרת זו אכן איננה כותרת הטקסט, הרי שהטקסט עצמו מופיע ללא כותרת, ללא שם מחבר. סתם דף כפול מודפס, ללא ציון שם בעליו או מחברו.
 
אבל הכותרת "נא להשחיל פנימה" בעיקרון איננה מחוץ לטקסט. גם אם הקורא בוחר להחליט שהיא חיצונית לטקסט, החלטה זו עצמה היא כבר חלק מהטקסט והיא גוררת אתה את הכותרת חזרה אל תוך הטקסט. או כפי שניסח זאת דרידה בעבר, אין שום דבר מחוץ לטקסט. גם בספר זה מדגים דרידה את טענותיו באמצעות החומריות של מעשה הכתיבה. הספר בנוי משלושה סוגים של הקדמות: אחרית דבר אחת, דף מושחל אחד, ושלוש תיזות, שלפי היגיון שכיח של ספר הן אמורות להוות את גוף הספר. אבל התיזות מחזיקות רק 20 עמודים והספר אורכו 154 עמודים.
ואולי אורכו של הספר הוא כאורך הכותרת שלו: Mal D'archive, וכל יתר העמודים הם רק הקדמות וביאורים. "mal" בצרפתית פירושו רע, עוול, כאב, מחלה, צער, צרה או קושי. בדרך כלל, המלה "mal" אינה עומדת לעצמה, היא תמיד שקולה כנגד הטוב. כמו לפי חוק הכלים השלובים: היא גדלה - הטוב קטן, היא קטנה - הטוב גדל. המלה הזו שזורה בהיגיון נורמטיבי שמחלק את העולם לדברים המזוהים עם הטוב ולאלה השוללים אותם או חורגים מהם. אבל בצרפתית יש למלה "mal" תפקיד של ספחת. כשהיא נצמדת למלה "מאושר", למשל, היא הופכת אותה ל"אומלל". כמו ספיח מרושע, היא נצמדת לראשיתן של מלים מסויימות והופכת אותן על פיהן. אבל כשהיא מיוחסת למלה אחרת היא מתפקדת גם כמקדמה, גם מקדימה מלה אחרת אבל גם כמקדמה, תזכורת למה שטרם נפרע, לנוכחותו של חסך. כמו הצירוף mal du pays, שפירושו געגוע למולדת, מעין מקדמה על חשבון השיבה הביתה.
 
בספרו החדש 'רוע הארכיון' עוסק דרידה בארכיון באופן כללי ובמיוחד בהקשר הפרוידיאני. הוא מאפיין שני סוגי חסך הקשורים ברוע של הארכיון ובארכיון של הרוע. את החסך הראשון מייצרת הפסיכואנליזה המניחה את החסך של המטופל במידע הגנוז בארכיון הפרטי שלו. היא מטילה עליו עבודה מתמשכת בדרך אל החוויות הגנוזות שיוכלו לדבר את עצמן. על המטופל נגזר לעבד את השאריות מתוך הארכיון, אלה שבאופן פרדוקסלי רק מטפחות את החסך בארכיון. תקוות השווא להיפטר מן החסך רק מנכיחה את החסך. החסך הוא בארכיון הנמצא בבעלותו של
מי שעובד אותו, שהוא גם מי שאיבד אותו. החסך השני מיוצר באופן פוליטי והוא נגרם כתוצאה מהשמדה של ארכיון, ובאובדן הזכות להקים ארכיון ולעבדו.
 
אלא שהרוע של הארכיון אינו נעוץ רק בעבר, אומר דרידה. העיקרון של הארכיון הוא העתיד. לא רק שהוא מאורגן למענו ("הדורות הבאים"), הוא גם מתערב בקביעתו. העתיד משועבד למה שגנוז בארכיון. הארכיון הוא המקום של החוק, ולחוק עצמו יש תבנית של ארכיון. החוק עצמו והפעולה של שמירת החוק הם חלק מההיגיון של הארכיון. הארכיון משליט סדר וקובע נורמות שלפיהן היחיד משכפל את מקומו בסדר החברתי באמצעות הרכוש הגנוז והוראות השימוש הנלוות. הארכיון הוא מודל של שליטה בשלט-רחוק. השלט-רחוק עשוי להיות קרוב מאוד. ברית-המילה, מרחיב דרידה את ההקשר היהודי של הדיון, החריתה בגוף עצמו, היא מודל ארכיוני משלים של שליטה מקרוב, קרוב מדי אולי, שליטה אינטימית בשייכות גופו של הגבר היהודי אל העבר ועל העתיד.

אריאלה אזולאי אחרית דבר

חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ אץ הסוד להופיע >>>

אריאלה אזולאי שיעור באזרחות

המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. >>>

פול ויריליו קטסטרופה

הקולנוע ללא ספק היה אמנות, אבל טלוויזיה לא יכולה להיות אמנות כיוון שהיא מוזיאון התאונות >>>

שרה ברייטברג-סמל דברי פתיחה, מוזיאון (נמר) של נייר

"מוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן בניהולה של אריאלה אזולאי" - צירוף שהוגשם להלכה ולא למעשה (תשעה חודשי תכנון, אף לא תערוכה מומשת אחת, שערים נעולים במשך כארבעה חודשים) - לא הותיר אחריו חותם פומבי כלשהו באשר לתוכן שמאחורי >>>

אריאלה אזולאי כלכלת זמן מוזאלית

בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. >>>

אריאלה אזולאי המוזיאון שלא היה

במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. >>>

אריאלה אזולאי הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור

בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>>

אריאלה אזולאי ספר כתובות

איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>>

אריאלה אזולאי מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט

המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>>

אריאלה אזולאי מיקי שלום

בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>>

אריאלה אזולאי לשון ההוראות ראויה לבדיקה


ההתערבות של מיכל היימן במוזיאון היתה אמורה להעשות באמצעים עבודה על מבחני ה-
T.A.T: Thematic Appreception Test, קופסת תצלומים, חדר קבלה, חדר טיפולים וחדר מעבר,
אבחונים שוטפים של המבקרים, מיונים חוזרים ונשנים של הסיפורים, הדימויים ודפוסי
המיון. >>>

אריאלה אזולאי הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון

בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. >>>

אליאס קאנטי "לפעמים מופיעות הרוחות כעננים וממטירות גשם"

עיקרו של המאבק הזה בין החיים והמתים הוא, שהתלקחותו פתאומית, בלתי צפויה, לא סדורה. לעולם אין יודעים מתי משהו עתיד לקרות. >>>

שרון רוטברד המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה

לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>

 

איך זה נראה לך?

קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>

 

שפת אם, שפת אב, אחרי מות האם ומות האב

גירסה ראשונה של הטקסט הזה נכתבה ב- 2003 ופורסמה בספר "חזות מזרחית" (עורכים יגאל ניזרי וטל בן צבי) ולאחר מכן במכונת קריאה.
אריאלה אזולאי חזרה אליו בימים שאחרי מות אביה, כשנה וארבעה חודשים אחרי מות אמה. >>>

ההזדמנות של הצילום

שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>>

מעשיות במלוא מובן המילה

שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>>

שפת אם, שפת אב

למיטב זיכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר‮. ‬ובכלל מיעט לדבר‮. ‬אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר ההפרש בין צרפת לאלג'יר‮. ‬אמי השיבה כי בשעה שאבי הגיע לישראל ב–‮ 8491, ‬והדגישה במסגרת מח"ל‮ (‬מתנדבי חו"ל‮), ‬הוא נשאל למקום הולדתו‮. >>>

תצלום לא חתום

ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>>

מוטלת על כף המאזניים

האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>>

חזרתו של המודחק

"להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>

 

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 120

בגליון 120 של סטודיו: יהודית לוין, טומוקו טאקהאשי, צבי אפרת, משה אלחנתי, קנת אנגר, בוגרים 2000 >>>

סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 116

תמר גטר נגד תרבות החשיפה וייצוג הקורבן השותק. עבודת קיץ: תשבץ אמנות - רועי רוזן. הביינאלה לאדריכלות בוונציה. דוד הד על החיץ בין הצופה לאמנות בעבודות של מונה חאטום. . >>>

רם סמוכה קרחת מספר 14

קרחת מספר 14- שמן על בד. עבודתו של רם סמוכה - מתוך התערוכה "קרחות תערוכת פרידה" בבית ישמעלוף בתל אביב. >>>

תמיר שר פתחים 5

חור סופג, חור קולט, חור פולט, קו פשוט בין הרגליים שהופך למנהרה של חיים, פתח, אולי פתחים, פתיחה, ככה וככה אצבעות פתיחה, מנהרת חיים, מנהרות, נהרות, נהרה, אור, אורות קטנים באפלה, אגי משעול מתוך קטלוג התערוכה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית