 |
|
בבל , , 23/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
אריאלה אזולאי
הפלסטינים במאה ה-20 - חסך בארכיון
מתוך סטודיו - כתב עת לאמנות גליון 74 בסוף הטקס שקיימה מדינת ישראל בכפר הפלסטיני סילואן לרגל פתיחת חגיגות 3000 שנה לירושלים, הפריחו דיירי הכפר בלונים בצבעי דגל פלסטין. בהעדר מקום ציבורי לגיטימי ממנו יכולים הפלסטינים לספר את תולדות ירושלים בעצמם הם ניסו לכבוש מקום וירטואלי, רק לכמה דקות, כדי להטביע בו את הייצוגים שלהם; ייצוג חולף, שגם אם סדרני האוויר היו מניחים לו להשתהות באוויר עוד זמן מה, הוא היה נשאר ייצוג ללא ארכיון. שכן, לפלסטינים אין מקום שממנו הם יכולים לייצר ייצוגים משלהם וגם לא את החוק השולט בייצוגים אלה, מעניק להם סמכות ומאפשר את אכיפתה. מנקודת מבט זו, חגיגות 3000 שנה לירושלים הן עדות לרוע של ארכיון מסוג נוסף, שדרידה אינו מטפל בו – הרוע שבגודש. הרוע שבגודש יכול להתקיים כשהמקום, הטריטוריה, הם הארכיון, וחוק המקום קובע שאלה יהנו מגודש ואלה יחיו בחסך שהגודש הזה יוצר. 3000 שנה לירושלים היהודית הן גודש של ארכיון. גודש בצד האחד של קו התפר שמייצר את החסך בצידו האחר ומעצים אותו. כמו בכלים שלובים, רק אם יופחת הארכיון בצד האחד הוא יתמלא בצד האחר. אבל לא די בכך שיתמלא בדימויים ורישומים, הוא צריך מקום משלו, חוק משלו ושומרים משלו. האלבום המצולם לתולדות הפלסטינים במאה ה-20, שנכתב על ידי אליאס סנבר ויצא לאור בצרפת לפני כשנה, הוא עוד עדות, עוד תזכורת לחסך בארכיון – במקום, בחוק ובשומרים. הציונות התערבה במקום שבו היה פרוש הארכיון הפלסטיני וקבעה את חוקיו. היא מחתה מעל פני הארץ חלקים גדולים של הארכיון הפלסטיני, שכלל בתים ואנשים, והשליטה תחתם ארכיון משלה. האלבום מבקש לבנות סיפור פלסטיני חלופי לזה הציוני בפועל, ובגלל חוקי הארכיון, הוא מציג את תולדות אדמת פלסטין לאורו של הסיפור הציוני. לפי דפוסי העלילה שהסיפור הזה קבע ובאמצעות תמונות שנאספו על מדפי הארכיון שלו. הסיפור הפלסטיני שזור לבלי הפרד בסיפור הציוני, והארכיון שייבנה שם, במהרה בימינו, יאבק תמיד בגורל שלו כפרוזדור מתפתל בארכיון הציוני. המקום של הארכיון הפלסטיני משותף למקום של הארכיון הציוני. הם לא חיצוניים זה לזה. הדימויים שנאגרו על אדמת פלסטין היו, כך נדמה במבט לאחור, ללא חוק וארכיון. הם נחטפו על ידי הציונות, נוכסו על ידה, היא הטביעה בהם את חותמה, הצמידה להם מספר סידורי ומדף, והם מצדם הטביעו בה את חותמם. כך, למשל, הדימוי שפותח את האלבום: תצלום של עץ זית על רקע נוף צחיח. לבד מכותרת הספר קשה שלא לחשוב שמדובר בספר על "תולדות עם ישראל בארצו". וכך הלאה, תצלומים של פועלים קוטפי תפוזים, מגדלי אבטיחים ושאר "בוני הארץ". כשהפלסטינים נושלו מביתם הם נושלו מהארכיון שלהם. כשמעיינים באלבום לתולדותיהם, מבינים שלא רק שהארכיון שלהם נגזל מהם, אלא שהוא נידון להתארגן מעתה בדמותו ובתבניתו של הארכיון הציוני. כך, למשל, תמונתו של בן-גוריון מטקס הכרזת המדינה היהודית, שהיא כבר תמונה מחייבת גם מבחינתם, מבחינת חוק הארכיון המחייב אותם. גם כשהספר מבקש למסור את העוול שנגרם לעם הפלסטיני, אין לו אלא את נקודת המבט הצילומית של העם היהודי, הרצף הציוני הפך להיות החוק של המקום. חגיגות 3000 שנה לירושלים הן רק הוכחה נוספת שהעוול שנגרם לפלסטינים עם מחיקת פני הארץ והשלטת נוף חדש תחתיהם הוא עוול מבני, "עוול של ארכיון", עוול שיעומעם רק ביום שתוקם לו "מצבת קבר" משלו, כפי שכתב לפני כמה שנים עזמי בישארה. |
|
חדר החושך הוא הבונקר האולטימטיבי שאליו מגיע הצלם כדי לאלץ אץ הסוד להופיע >>> המרחב הציבורי אינו מנוהל ונשלט רק בידי המדינה אלא גם ובעיקר בידי האזרחים. >>> הקולנוע ללא ספק היה אמנות, אבל טלוויזיה לא יכולה להיות אמנות כיוון שהיא מוזיאון התאונות >>> שרה ברייטברג-סמל דברי פתיחה, מוזיאון (נמר) של נייר "מוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן בניהולה של אריאלה אזולאי" - צירוף שהוגשם להלכה ולא למעשה (תשעה חודשי תכנון, אף לא תערוכה מומשת אחת, שערים נעולים במשך כארבעה חודשים) - לא הותיר אחריו חותם פומבי כלשהו באשר לתוכן שמאחורי >>> אריאלה אזולאי כלכלת זמן מוזאלית בפרקטיקה המרחבית של המוזיאון שלובה פרקטיקה של זמן, שאיננה עסוקה רק בחלוקה לתקופות, כי אם ביצירת מיכל של זמן שאפשר לדמותו לצינור שבו נצברת האמנות לתקופותיה. >>> אריאלה אזולאי המוזיאון שלא היה במוזיאון שלא היה אמורות היו להתקיים זו לצד זו, בעת ובעונה אחת, פעילויות רבות. >>> אריאלה אזולאי הצעה לסובייקטיביות חדשה, ערב אחד, מול תא סגור בתמונה נראים שני תאים שקיר משותף מחבר ביניהם. הפעילות שהתקיימה בהם הסתיימה, הדלתות נסגרו והנשמות התועות שאיכלסו אותם הלכו לדרכן. >>> אריאלה אזולאי נא להשחיל פנימה / שומרי הארכיון הטקסט של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה המופיע כאן בתרגום לעברית תחת הכותרת "נא להשחיל פנימה" הודפס על דף כפול שהושחל לתוך ספרו 'רוע הארכיון'. >>> איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>> אריאלה אזולאי מתווה לפרוגרמה: שינויים בארגון המרחב ובמשטר המבט המוזיאון המודרני לאמנות, בצורתו הכללית והארכיטיפית ביותר, הוא תוצר של המאה ה-18, בן-זמנו של תחום הידע הנקרא "תולדות האמנות". הוא מסמן את רגע לידתה של יצירת האמנות במובן המוענק לה עד היום. >>> בנה ביתך, בנה שולחן, כיסא, מיטה, שידה. בנה לבד. בעצמך. אנחנו ניתן את ההוראות ואתה תבצע. אנחנו ניתן את מודל החלומות ואתה תשיג אותו, בכספך ובזיעתך. >>> אריאלה אזולאי לשון ההוראות ראויה לבדיקה
אליאס קאנטי "לפעמים מופיעות הרוחות כעננים וממטירות גשם" עיקרו של המאבק הזה בין החיים והמתים הוא, שהתלקחותו פתאומית, בלתי צפויה, לא סדורה. לעולם אין יודעים מתי משהו עתיד לקרות. >>> שרון רוטברד המוזיאון הוא שלוחה של התיאוריה של האמנות / מכשירי הראיה / טרנספוזיציה לארכיטקטורה ולארכיטקטים יש הרבה מה ללמוד מהאמנות המודרנית, שהצליחה להעמיד כמה פרדיגמות מאוד קיצוניות ביחס לאובייקט >>>
קובץ שיחות עם בעלי מקצוע, שיחות החושפות שמה שנגלה למבט של בעל מקצוע אחד איננו בהכרח מה שנגלה מנקודת מבטו של בעל מקצוע אחר. שיחה עם הטייס שנטל חלק במבצע ענבי זעם, שיחה עם ארכיטקט, שיחה עם צוללן, שיחה עם רופא מארגון רופאים ללא גבולות , שיחה עם אמנית ועוד. >>>
שיחה עם אורי דסאו בעקבות הספרים "האמנה האזרחית של הצילום", ו"היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", והתערוכה "מעשה מדינה: 1967-2007" >>> שיחה עם חיים דעואל לוסקי לרגל צאת הספר "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין", הוצאת אוניברסיטת בר אילן. >>> למיטב זיכרוני אבי מעולם לא דיבר על אלג'יר. ובכלל מיעט לדבר. אולי משום כך לא אותו שאלתי לפשר ההפרש בין צרפת לאלג'יר. אמי השיבה כי בשעה שאבי הגיע לישראל ב– 8491, והדגישה במסגרת מח"ל (מתנדבי חו"ל), הוא נשאל למקום הולדתו. >>> ה"היסטוריה הקטנה" היא היחידה מבין כתביו של בנימין המצהירה על עצמה כמסה שכתיבת היסטוריה היא עניינה המרכזי, ולמעשה זהו המקום היחיד בו ניתן לראות את מושג ההיסטוריה של בנימין בפעולה. >>> האנטי-מיתולוגיה המודרנית הנשית של סיגלית לנדאו מאופיינת בתנועה מתמדת, בזרימה החומקת מכל קיבוע בהווה. >>> "להיות יהודי פירושו לשמור את היטלר בחיים..."(סטיינר) אריאלה אזולאי מתוך סטודיו 124 >>>
סיפור פשוט: חייל משוחרר הולך לאוניברסיטה, לומד שפות, גומר תואר ראשון בבלשנות. אמא לוחצת להמשיך לתואר שני. הודו לא קוסמת לו, סמים הוא לא אוהב. יש לו חברה, יפה אבל נודניקית. מה עושים? הולכים לעבוד במרכז לבריאות הנפש, באמצע הדרך בין ירושלים לבית-שמש. >>> מה משותף לתופעות מרכזיות של תרבות הצריכה בישראל: ההצלחה האדירה של חנות רהיטים שוודית אחת בשם איקאה; אופנת נעלי קרוקס שסחפה את החברה הישראלית על כל שדרותיה; תעשיית המים המינרליים ששינתה מן היסוד את הרגלי השתייה של ישראלים והולדתו של מקצוע חדש, "נציג שירות >>> נֶשֶר מֵאֶבֶן אֲרוֹן קְבוּרָתוֹ / טָס בִּמְנוֹרָה / בִּכְנָפָיו פָרַץ אֶת הָגָדֵר. / רַעַל וּפְנִינָה בְּכוֹסֵךְ. >>> המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
